פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) צמר רחלים — וצמר אילים, עיין ביורה דעה סימן רצח. ונראה לי דצמר רחלים ושאר מינין שטרפן זה בזה, אזלינן בתר הרוב, וכן משמע פרק בתרא דכלאים עיין שם. רחל בת עז, צמרה פסול לציצית (רמב"ם פרק ב), ואם כן אינו פוטר אלא במינו (ב"י):

סעיף בעריכה


(ב) כלל — הטעם, דיש צמר שנראית כעין משי, ויבואו להטיל ציצית פשתים בטלית של צמר, שיסברו שהוא משי. וכתב בית יוסף: לפי זה, גם בטלית של קנבוס אין להטיל ציצית צמר, דיבואו להטיל גם בטלית של פשתן. ואינו מוכרח, דבין קנבוס לפשתן מגמר גמירי אינשי, כמו שכתב ביורה דעה ריש סימן ש"ב, ורוב העולם אין משתמשין בו אלא בחקירה; מה שאין כן בגדי צמר הבאים מחוף הים, רוב העולם סוברים שהוא משי, כגון פורשט"ט בל"א ודומיהן, ועיין בבית יוסף עוד טעם אחר:

סעיף געריכה


(ג) אין פוטרין — וב"ח כתב דאין לברך, רק על טלית צמר וציצית צמר, כי יש אומרים דבמשי דווקא משי פוטר ולא צמר, ובתרומת הדשן כתב דנהיגי עלמא לעשות צמר למשי, עיין מה שכתבתי סימן ח' סעיף י"ב:

סעיף דעריכה


(ד) ממינו — וטלית שהשתי של צמר וערב משי או איפכא, פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן אפילו אם הרוב צמר, ולא דמי לטרף זה בזה [רדב"ז ז"ל סימן קצ"ט]. וסוף דבריו, שלדעת הר"מ מרוטנבור"ק אין לטלית זו תקנה, ומזה הטעם נהגו באשכנז איסור גמור בבגד שהוא מעורב בצמר גפן ופשתן. מכל מקום לדעת המקילין לעשות טלית של משי, יטיל חוטין של צמר ולא של משי, ולא יסמוך על זה, רק יעשה טלית קטן שכולו צמר מלמטה כדי לצאת בו, ובזה יתנאה למעלה [עיין שם סימן רמ"ד ובהג"מ דף ב עמ' א עיין שם]:


(ה) יש להסתפק בו — דלא "הכנף – מין כנף" הוא ולא "גדילים תעשה לך מהם" אינם לגמרי, כן כתוב בתרומת הדשן. ולשיטתיה אזיל, דסבר דשאר מינין מדאורייתא וכדרבא; אבל לר"נ דשאר מינים דרבנן, למה יגרע כשמטיל בו קצת ציצית דאורייתא? ועיין ברא"ש בשם בעל העיטור, דסובר דמדאורייתא בעי צמר, ואפילו הכי בשיראין לא בעי כלל דנפטרי בכל דהו, עיין שם. ואם כן צריך עיון על הרב בית יוסף, דבסעיף א פסק שהם מדרבנן, והכא כתב דיש להסתפק בו, וצריך עיון:

סעיף העריכה


(ו) מצבע הטלית — וכתב ב"ח: ולכן יש לעשות הטלית לבן. ובסימן כ"ד כתב, משום ודכתיב: "לבושיה כתלג חיור" (דניאל ז ט):

סעיף ועריכה


(ז) של פשתן — אפילו לדברי האוסרין, דעיקר הגזירה משום תכלת, והאידנא ליכא תכלת. ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין אין לו היתר אלא על ידי בית דין גדול ממנו בחכמה ובמנין; דכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם, נתבטל האיסור ממילא, דלא דמי לתקנת רבן יוחנן בן זכאי וכו' עיין שם, דהיתה ביצה אין הטעם ידוע כל כך וכו', אבל בנדון זה אין כאן תקנה, אלא בית שמאי אוסרין משום גזירה, וכיון דהשתא לא שייך הך גזירה שרי. ועיין ביורה דעה ריש סימן קט"ז וברמב"ם פרק ב מסנהדרין (פ"ב מהל' סנהדרין), עיין מה שכתבתי סימן תס"ח:


(ח) וציצית — ולי נראה דיעשה כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר, עיין סימן י סעיף ד: