מגן אברהם על אורח חיים טו
(א) מותר להתיר — ואם נפסק חוט אחד, אפילו נשתייר בו כדי עניבה, אסור לכתחילה לעשותו בבגד אחר (בית יוסף, גמ'). ומשמע דאם ירצה לקשור בו חוט עד שיהיה י"ב גודלים – רשאי, מדאיצטריך למכתב גבי תפילין "וקשרתם" שתהא קשירה תמה, שאם נפסק אינו רשאי לקשור, כדאיתא סוף סימן לג, מכלל דבעלמא קשירה חיבור מעלייתא הוא. וכן משמע במשנה ח פרק יא דנגעים, דקשירה חשיב חוט אחד לענין נגעים, דהלכה כתנא קמא עיין שם. וכן משמע בסימן זה בסעיף ד, שכתב: "ויוסיף עליו ז' חוטין" וכו', וזה אי אפשר כי אם על ידי קשירה. ואף שבקצת ספרים כתוב "ו' חוטין", מכל מקום ברוב הספרים כתוב "ז' חוטין", וכן הוא בבית יוסף, אם כן מוכח דמותר לקשור. והא דכתב בית יוסף ריש סימן יא בשם הרמב"ם: "יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן" וכו', היינו לכתחילה, אבל אם נפסק חוט אחד מותר לקושרו לכתחילה, כן נראה לי:
(ב) לא — ומשמע בתוס' הטעם, דאסור לבטל מצות טלית זה. ונראה לי, דאם רצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות, מותר ליטלן, וכן משמע בגמרא דף מג דמותר ליטלן אם מוכר הטלית לעכו"ם, כיון דאז אינו בר חיובא, עיין שם. וכתוב בשאילתות פרשת שלח לך: כשמוכר טלית לחבירו, אסור ליטול הציצית, אלא אם כן רוצה לקבעו בטלית אחר. והוא הדין במזוזה, כשרוצה לקבעה בפתח אחר שרי ליטלה, עד כאן לשונו, אבל התוס' אוסרים במזוזה. וכתב הלבוש: אם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים, מותר ליטלן. ונראה לי דהוא הדין אם נפסק מהראשון, אף על פי שכשרים, רשאי להתירן ולעשות בהן שלמין, וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ב':
(ג) לא היה — מתוך דברי הבית יוסף משמע דעיקר הטעם משום "תעשה ולא מן העשוי", דמיד כשנחתך הכנף נפסלו הציצית, ואף על פי שחזר ותפרו הוי "תעשה ולא מן העשוי". אלא דקשה, למה קיימא לן אם נקרע הטלית חוץ לג' יתפור, כמו שכתב בסמוך סעיף ד? לזה אמר: כנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה, אם כן הוי תחילת עשייתו בפסול. מה שאין כן כשתפרו בטלית עצמו, דשרי, דהוי תחילת עשייתו בבגד זה בכשרות. וכן משמע בסמ"ג ובנימוקי יוסף, וכן משמע בסעיף ג:
(ד) אין בו — והב"ח כתב דפסול כשתופרה באחרת, דכשמתחיל לתפור נתבטל הכנף ואין לכל חלק אלא ג' כנפות, וכשחוזר ותופר כולה הוה ליה "תעשה ולא מן העשוי", עד כאן לשונו. ולי נראה דכשר, דהא בהדיא אמרינן בגמרא: נקרע חוץ לג' יתפור, כמו שכתב בסעיף ד, ומה לי נקרע חתיכה ממנה ותופר, או חלוק לשנים? וכן כתב הבית יוסף בשם הרשב"א. והטעם, דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד אחד. ועוד, הא אמרינן סימן י סעיף ג, אף על פי שתפר כנפות טליתו לא נפטרה, משמע דהתפירה אינה מבטלת הכנף, ועיין בנימוקי יוסף. לכן נראה לי דמותר לתופרה:
(ה) התפירה — שלא נטוה לשמה, עיין סימן יד סעיף ב:
(ו) לתפור — והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרים בצמר. משמע דבמקום שדרכן לתפור בצמר, אפילו בשאר מינים אסור לתפור גזירה אטו צמר. וקשה, דבסעיף ו כתב, דווקא כשתופר בחוט משי לבן, משמע דבשאר מינים מותר לתפור ולא גזרינן אטו משי. ויש לומר דבטלית של משי לא מחמרינן כולי האי, כיון דיש אומרים דאין חייב אלא מדרבנן. מיהו הכא נמי יש ליישב בדוחק, דאפילו במקום שדרכן לתפור בצמר מותר לתפור בשאר מינים:
(ז) לא פטרה — כן כתב הרא"ש, דאפילו ציצית שעשה אחר כך פסולים, דכמאן דפסיק חשיב. ועיין סימן י סעיף ג וסעיף ו:
(ח) שתפרו — משום "תעשה" ולא מן העשוי:
(ט) מנקב — ולא נשאר שיעור קשר גודל, עיין סימן יא סעיף י:
(י) לא יתפור — ודווקא כשהקרע למעלה מקשר גודל, וכמו שכתב סעיף ו:
(יא) נקרעה — פירוש שנקרע כולה:
(יב) לספוקי — משום דלרב עמרם כמאן דפסיק חשיב, ולא נשאר קשר גודל. ומה שכתב בית יוסף לכולהו פירושים, היינו לנימוקי יוסף והרא"ש, אבל לרש"י תפירה הוי חיבור:
(יג) לבן — זהו מדברי התרומת הדשן ורבינו ירוחם. ואזיל לשיטתיה, שכתב שאין נוהגין לעשות ציצית משאר צבעונים, כמו שכתוב סימן ט סעיף ה. אבל הרב בית יוסף פסק שם לעשות הציצית מצבע הטלית, אם כן קשה, למה כתב הכא משי לבן? דאפילו משאר צבעונים אסור. ויש לומר, אורחא דמלתא נקט, שרגילין לעשות טליתות לבנים:
(יד) למטה מג' — אבל כשהתפירה למעלה מג' ולמטה מקשר גודל, אין לחוש שיקחנו לציצית, כמו שכתב סימן יא. וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן (תרומת הדשן), עיין מה שכתבנו סעיף ד:
ונראה לי הטעם שנוהגין לתפור חתיכות הבגד בכנפות הטלית, אף על גב דיש אוסרין כמו שכתוב סוף סימן יא, נוהגין כן, משום דרוב בגדים אפילו חדשים יש תפירה תוך ג', ולרב עמרם כמאן דפסיק חשיב, לכן נותנין חתיכה של שלש על שלש שאין בה שום תפירה: