שולחן ערוך אורח חיים יד ב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · יד · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
מפרשים
באר הגולה
(ג) הטיל ישראל — הרא"ש בהלכות ציצית פוסל והרמב"ם בפרק ח' מהלכות ציצית מכשיר.
ט"ז - טורי זהב
(ב) על הרמב"ם שמכשיר — פירוש, שהרמב"ם סבירא ליה, אף על גב דבעינן טויה לשמה, כדלעיל סימן י"א, מכל מקום התליה בבגד לא בעיא לשמה, ויליף לה מדכתיב "בני ישראל" לאפוקי עכו"ם, שמע מינה דישראל בלא כונה כשר. והך קרא בתליה מיירי, שהרי כתב אצל "כנפי בגדיהם". והקשה בית יוסף, דהא רב הוא דדריש "ולא עכו"ם", ורב סבירא ליה באמת שלא לשמה כשר בטויה; ואם כן, נימא לשמואל דפוסל בטויה שלא לשמה, אין הכי נמי דלא דריש כאן "ולא עכו"ם", ופסול אפילו בישראל שלא לשמה? נראה לי לתרץ, דאם כן היה לו לתלמוד לומר: ולשמואל האי "בני ישראל" מאי דריש ביה? כדרך התלמוד בשאר דוכתי; אלא ודאי דאף שמואל דריש מ"בני ישראל" ולא עכו"ם לענין עשיה על הבגד, שהיא התליה, כן נראה לי:
(ג) אבל לא יברך כו' — דר"ש והרא"ש סבירא להו בעינן תליה גם כן לשמה:
מגן אברהם
(ד) ציצית אחרים — ואם תאמר, יתירם מהבגד ויחזור ויתלם בבגד בכוונה? וצריך לומר דמיירי בשבת, אי נמי כגון שנפסק אחד מהראשים ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד, כמו שכתב ריש סימן ט"ו:
ביאור הגר"א
הטיל כו' — דרמב"ם אזיל לשיטתו, שפירש מה שכתוב שם מב ב מן הגרדין כו' לאו משום לשמה, כמו שכתוב לעיל סימן יא סעיף ה. וראיה, מדסבירא ליה לרב ציצית בנכרי כשרה, וגט בנכרי פסול משום דבעינן לשמה, כמו שכתוב שם כג א. ואף ללישנא בתרא, דווקא משום דכתיב מיעוטא. וזהו שכתוב בסוכה ט א, "אלמא בעינן טויה לשמה", לא פליג אלא מטויה, וכן לפירוש רש"י, ועיין להלן סימן טו סעיף ד. אבל לפירוש תוס', "מן הגרדין" כו', צריך לשמה, וכן כתב הרא"ש. ואזיל לשיטתו, דסבירא ליה דאין ראיה מגט, וכמו שכתב בעבודה זרה כז א במילה דכשרה לר' יהודה. ועיין מה שכתב לעיל סימן יא סעיף ב וסעיף ה:
באר היטב
(ג) בלא כוונה: ר"ל שקשר קשר העליון שהוא מדאורייתא בלא כוונה אבל אם עשה קשר העליון בכוונה אע"פ שעשה אח"כ שאר הקשרים וחוליות בלא כוונה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר. ע"ת.
(ד) על הרמב"ם שמכשיר: פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התלייה בבגד לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי נכרים ש"מ דישראל בלא כוונה כשר עיין ב"י מ"ש. והט"ז סק"ב עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף ותירץ מנפשיה מה שתירץ הב"י ע"ש וא"ל יתירם מבגד ויחזור ויתנם בכוונה בבגד די"ל דמיירי בשבת א"נ שנפסק א' מראשיו ואם יתירם יהא אסור ליתנם בבגד כמש"ל סי' י"ב ס"ק ב'.
שערי תשובה
(ג) על הרמב"ם. עיין בה"ט. ומה שכתב שהט"ז עשה עצמו כו', כן כתב בברכי יוסף בשם יד אהרן, וכתב שהמעיין בט"ז יראה קצת נטויה מהב"י אעפ"י שהכל הולך אל מקום אחד, ע"ש. ומה שכתב בשם המג"א דמיירי בשבת, הקשו על זה, דהא בש"ע כתב אם אין ציצית אחרים. ועיין ביד אפרים שיש להגיה סמוך לשבת, וכן ראיתי מגיהים כן. ורוצה לומר, דבאחרים יש לומר שיעשם רק קשר וחוליא אחת, אבל להתיר אלו שצריך מתון ולחזור ולקשור עכ"פ קשר וחוליא לזה אין פנאי. ועיין במחזיק ברכה שכתב בשם קצת חכמים שתירצו, שגם בחול משכחת כשיעבור זמן תפילה. ומה שכתב חכם אחד שיש לחוש שמא נתקלקלו וישאר בלא מצוה כלל, ולכך מוטב לסמוך על הרמב"ם; וליתא, כיון דבחול יכול לעשות, אין חשש שיופסדו, ומוטב לעשות המצוה לכולי עלמא, ע"ש. ולפי דבריו יש לומר דבסמוך לשבת, אף אם יש פנאי עדיין להתיר ולחזור ולקשור, מכל מקום כיון שאי אפשר לעשות במתון שוב אין לעשות כן, שיש לחוש שעל ידי שיתיר אותם שלא במתון יהיו נפסדים, ועיין שם במחזיק ברכה עוד, שיש לומר דמיירי בציצית דקים ובלוים שהם קרובים להפסד אם יתיר אותם, ע"ש:
משנה ברורה
(ו) בלא כונה — ר"ל שעשה הקשר העליון שהוא מדאורייתא בלי כונה אבל אם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אע"פ שעשה שאר הקשרים והחוליות אח"כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר:
(ז) על הרמב"ם שמכשיר — אפילו אם עשה התליה וגם כל הקשרים והחוליות שלא בכונה דס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התליה לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עו"ג ש"מ דישראל בלי כונה כשר וא"ל יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בכונה לשם מצוה י"ל דמיירי שהוא סמוך לשבת ואין שהות להתירם ולקשרם א"נ שנפסק אחד מראשיו ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמש"כ בסי' י"ב:
(ח) לא יברך עליו — אפילו אם לא עשה רק התחיבה בכנף שלא לשמה וכ"ש אם עשה הקשר עליון שלא לשמה דרש"י והרא"ש והתו' ס"ל דבעינן מדאורייתא ג"כ תליה לשמה וקרא דמיעט עו"ג צריך אפילו ישראל עומד ע"ג ומלמדהו לשמה ע"כ צריך ליזהר לכתחלה קודם התליה בבגד שיוציא בשפתיו בפירוש שתולה כל אלו הציצית לשם ציצית וכמו שכתבנו לעיל בסימן י"א לענין טוייה ושזירה ועיין בביאור הלכה:
ביאור הלכה
(*) הטיל ישראל וכו': דע דמדברי הב"י מוכח דאפילו אם הטיל בפירוש שלא לשמה כשר להרמב"ם וכן להיפוך לדעת רש"י והרא"ש אפילו סתמא פסול דאל"ה אין שום ראיה דהרא"ש יחלוק על הרמב"ם דמן הקוצין ומן הנימין הרי בודאי לא נתלו לשמן וכן כתב בפרישה ועיין בתשובת רע"א בסימן ד' שיישב למה לא אמרינן בזה דסתמא לשמה קאי אח"כ מצאתי בתשובת משכנות יעקב בסימן כ' שדעתו שגם הרמב"ם לא הקיל רק בסתמא משום דלשמה קאי ע"ש:.
(*) בלי כוונה: ואם חשב במחשבתו לשמה נ"ל דיוכל לברך עליו אף דבטוייה נשארנו לעיל בסימן י"א בצ"ע אם מהני מחשבה הכא מותר אחד דס"ס הוא דשמא הלכה דסגי במחשבה עיין ברא"ש בה"ק ושמא הלכה כהרמב"ם ועוד טעמא אחרינא דטויית חוטין סתמא לאו לשם ציצית משא"כ תליית החוטין סתמא לשמה קאי ובצירוף כל אלו הטעמים נ"ל דיוכל לברך עליו אך לכתחלה יותר טוב שיוציא כן בפיו בפירוש וכן העתקתי לדינא במ"ב. ודע עוד דנ"ל דאפי' אם הכוונה לשמה לא היה רק בתליית ציצית ראשונה והשאר הטיל בסתמא מ"מ יוכל לברך דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אף דלכאורה הם שתי פעולות נפרדות והראיה מהא דמשמע בזבחים ד"ב ע"ב בתוד"ה הא לשם וכו' דאם חשב בשחיטה לשמה ובקבלה היה סתמא אפילו אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי אפ"ה כל העושה ע"ד ראשונה עושה (וכמו שביארתי לעיל בסי"א לענין טוויה ושזירה ע"ש בבה"ל בס"ב). וא"ל דשם הארבעה עבודות הכל מצוה אחת היא הלא בענינינו נמי כל הד' ציציות מצוה א' היא דמעכבין זא"ז. אך אם יאמר בפירוש קודם התחלת התליה דכל הציצית שיתלה אח"כ יהי' הכל לשם ציצי' תו לא צריך לכל זה וכנ"ל בתחלת סימן י"א בבה"ל עי"ש:.
(*) לא יברך עליו: עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא היה רק התליה שלא בכוונה. הנה לכאורה היה מקום לומר דדוקא אם עשה קשר לפי מה שהביא הפמ"ג בשם הלבוש טעם על הא דקי"ל בסימן י"א סי"ג דדוקא אם עשה קשר דהקרא דגדילים תעשה לך משמע משנעשה גדיל ע"ז דרשינן תעשה ולא מן העשוי א"כ ממילא ה"ה נמי למאי דדרשינן תעשה לך לשם חובך דאהטלת הציצית בבגד ג"כ קאי לפירש"י והרא"ש דוקא אם עשה ג"כ קשר וחוליא דמ"ש אבל מדברי הב"י בד"ה כתב הרמב"ם וכו' אלמא תליה לשמה בעינן וכו' ע"ש מוכח בהדיא דהתחיבה בכנף לבד ג"כ בעינן שיהא לשמה ואח"כ מצאתי מוכח כן יותר בהדיא בתוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה הקוצים כו' ע"ש. אך מ"מ אפשר דאם שכח לכוין לשמה בעת התחיבה ובעת הקשר כוון לשמה דיוכל לברך דנאמר הוכיח סופו על תחלתו ושאני ההיא דהקוצין דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחלתו ואף דזה גופא ספיקא הוא כמו שכתב הגר"א לעיל בסימן י"א ס"א וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב משחיטה ופ"ד מהלכות זכיה ומתנה הא יש עוד בזה ספיקא דאולי הלכה כהרמב"ם דלא בעינן לשמה וגם דאולי בזה סתמא לשמה קאי וכיש דפסקו כן עיין במשכנות יעקב סימן כ' ובארה"ח אך יש לדחות קצת דיש פוסקים [הרש"ל ודרישה ביו"ד בסימן ד'] דס"ל דלא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחלתו וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא בענינינו דעיקר פלוגתת הרא"ש על הרמב"ם הוא באם ישראל הטיל הציצית בבגד ישראל אחר שביקש אותו להטיל בתוכו אלו החוטין דלהרמב"ם כשר אף בזה דהא קא מדייק מדפוסל הגמרא דוקא בהטיל נכרי ציצית בבגד דמיירי דהטיל בבגד ישראל כדמשמע בגמרא מנחות מ"ב ע"ב מלישנא בתרא דרב ועשו להם אחרים [ולשון הרי"ף בזה מנין ללוקח ציצית מן הנכרי וכו' לא אבין ותמיה על המפרשים שלא הערו בזה ואולי דסברת הרי"ף דהני תרי לישנא לא פליגי ועכ"פ כל הפוסקים סברי דבכל גווני פסול ע"י נכרי] ונוכל לאמר בזה דסברת הרא"ש הוא דזה הישראל השני לא כיון בהטלתו לשם ציצית רק סתם לקיים בקשתו של ראשון שביקש ממנו להטיל אלו החוטין בתוכו [הג"ה ואה"נ דאם היה מבקש ממנו בפירוש שיטיל אלו החוטין בתוכו לשם ציצית דכשר לכו"ע וכדלעיל סימן י"א ס"א טוי לי ציצית לטלית ולכאורה אפילו אם היה אומר לו סתם הטיל לי ציצית אלו לטלית דכשר וכמו שם בטוי לי ציצית לטלית ובדוחק יש לחלק ביניהם ע"כ הג"ה] אבל אם הוא בעצמו הטיל בסתם חוטי הציצית בבגדו אפשר דגם להרא"ש בזה סתמא לשמה קאי דלמה הטיל אלו החוטין בבגדו אם לא לשם ציצית ובפרט באלו הטליתים שלנו שהם מיוחדין בעת קנייתן רק לקיים בהם מצות ציצית בודאי אח"כ כשהטיל בהן חוטי הציצית לשם ציצית הטיל בהן ודומיא דמאי דהביא המג"א בסימן תקפ"ט סק"ד בשם הרדב"ז ע"ש וכ"ז כתבתי רק להצדיק המנהג שלא נהגו ליזהר בזה אבל כל י"ש יחמיר על עצמו להיות זהיר להוציא בשפתיו בפירוש שהוא תולה אותן לשם ציצית:.
כף החיים
(ח) סעיף ב: הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה וכו' — המרדכי הביא פלוגתא בסתם אי הוי כלשמן או לא, לכן צריך ליזהר שיאמר בפירוש שתולה אותם לשם ציצית כמו שכתב השולחן ערוך לעניין טוויה. ואני נהגתי לומר: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן להטיל ציציות בבגד ד' כנפות, לקיים מה שאמרה תורה: גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה, כדי לזכור את כל המצוות ולשמור ולעשות ולקיים אותם, ויהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שכשם שאנחנו מקיימים מצוה זו בחוטי לבן כך תזכנו לקיים אותה כתיקונה כמו שכתוב בתורתך: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, ותזכנו לזכור כל מצוותיך ולשמור ולעשות ולקיים אותם ולהשלים תיקון נפש רוח ונשמה בגלגול זה, ונזכה לחלוקא דרבנן לעתיד לבוא, וברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו ויהי נועם וכו'. חס"ל אות ב', וכן כתב הרב הגאון בן איש חי פרשת לך לך אות ג', ועיין זכור לאברהם חלק א' אות צ'. וכתב שם הרב בן איש חי: לכן כל אדם יזהר שלא לסמוך בתליית החוטין ותיקונם אלא על אדם ירא שמים ומוחזק בכשרות ובקי ויודע לכוין לשם מצוה ולעשות כל הדברים כתיקונם, עד כאן לשונו. ועיין לעיל סימן י"א אות ד.
(ט) שם: בלא כוונה, אם אין ציצית אחרים וכו' — היינו שעשה חוליא א' וקשר עליון שהוא מדאורייתא בלא כוונה. אבל אם עשה חוליא א' וקשר עליון בכוונה, אף על פי שעשה אחר כך השאר קשרים וחוליות בלא כוונה, גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר, כמו שכתבתי לעיל אות א וכן כתב בית יוסף. עולת תמיד אות ד'. אליה רבה אות א'. שתילי זיתים אות ו' בשם בית יוסף ואור זרוע. ועיין בדברינו לעיל סימן י"א אות מ"א.
(י) שם: אם אין ציצית אחרים וכו' — ואם תאמר, יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בבגד בכוונה? וצריך לומר דמיירי בשבת, אי נמי כגון שנפסק אחד מהראשים, ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד (עיין בדברינו לעיל סימן י"ב אות ד). מגן אברהם ס"ק ד, ועיין מחצית השקל. אי נמי ניתקו חוטי הערב פחות מקשר אגודל כבסימן י"א סעיף יו"ד, דאם יתיר ויהיה לכתחילה פסולין מן התורה רשאי לסמוך על הרמב"ם. פרי מגדים אשל אברהם אות ד'. אי נמי דמיירי בציצית דקים ובלויים, כי קרוב הוא שהם מתקלקלים בהתרה ושוב לא יועילו, ולכן כתב דיסמוך על הרמב"ם. מחזיק ברכה אות ג' והביאו שערי תשובה אות ד'. ועיין עוד שם במחזיק ברכה שהביא תירוצים אחרים בשם הפוסקים, יעויין שם.
(יא) שם: יש לסמוך על הרמב"ם וכו' — וכן כתב הלבוש סעיף א, וכן כתבו האחרונים, ר' זלמן אות ג', חיי אדם כלל י"א אות ל"א, בן איש חי שם, ודלא כמו שכתב הב"ח והביאו שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות ב', שהם פסולים לגמרי.
(יב) שם: אבל לא יברך עליו — דרש"י והרא"ש סבירא להו דבעי תלייה גם כן לשמה. בית יוסף, ט"ז ס"ק ג, שתילי זיתים אות ו', פתחי עולם אות ו'.
(יג) שם: אבל לא יברך עליו — והוא הדין דאסור לצאת בו לרשות הרבים, כמו שכתב מגן אברהם סימן יב ס"ק ז, וכן כתב חיי אדם אות הנ"ל, וכן כתב לבושי שרד.