שולחן ערוך אורח חיים ח יב
<< · שולחן ערוך אורח חיים · ח · יב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
נאם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות, כזכולם חייבים בציצית. ואם לבשם כולם בלא הפסק, סוהיה דעתו מתחילה על כולם, לא יברך אלא ברכה אחת. יביב[ו]אם כחמפסיק ביניהם, ידצריך לברך על כל אחת ואחת. והוא הדין יטואם כטלא היה בדעתו מתחילה יגיגעל כולם, להוי כמפסיק ביניהם. הגה: וכן טזלאאם פשט הראשון קודם שלבש השני, צריך לחזור ידולברך (תרומת הדשן סימן מ"ה).
מפרשים
(נ) אם יש לו כמה — טור.
(ס) והיה דעתו מתחילה — ב"י והאגור בשם הרשב"א.
(י) אם לא היה בדעתו מתחלה כו' — משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם, אבל בירך על דעת ללבוש בגד אחד, וקודם הלבישה הביאו לו עוד אחד, ונמלך גם כן עליו ללובשו, חייב לברך שנית על לבישה השנית. ולכאורה קשה, מאי שנא מפירות לקמן בסימן רו, דאם הביאו לפניו עוד בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו, דאין צריך לברך? ויש לומר, דשאני פירות, שכן דרך להביא עוד לפניו; מה שאין כן בלבישה, שאין דרך כל כך להביא לו עוד מלבוש מה שלא חשב עליו מתחילה. וחילוק זה הוא גם כן בטור בין שחיטה לפירות, דביורה דעה סימן יט פסק דאם לא היה דעתו בשעת הברכה – חייב לברך עליו, ואפילו הביאו לפניו בעוד שהיה מקצת מן הראשונים עדיין לפניו. אלא לדעת הסמ"ג שם, ובשולחן ערוך פסק שם כוותיה, דבעוד שהיו לפניו מן הראשון – אין צריך לברך על שחיטת השני, קשה, מאי שנא שחיטה מציצית דהכא? ואם כן פסקי השולחן ערוך סותרים אהדדי, דכאן פסק כהטור, וביורה דעה פוסק כסמ"ג. ומורי חמי ז"ל כתב כאן, לא דמי לפירות ולשחיטה, דיש לומר איכא קבע לשחיטה ולאכילה, מה שאין כן בלבישה דאין קבע, עד כאן. ואין הבנה לדברים אלו, דבהדיא כתב בית יוסף ביורה דעה סימן יט, דגבי אכילה לא שייך קבע, שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה; אבל לענין שחיטה, גמר הוי סילוק כו', עד כאן לשונו. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצריך עיון ליישב זה, בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב.
(יד) צריך — פירוש, אם סח ביניהם, כמו שכתב סעיף יג, עיין בית יוסף. ונראה לי דהרא"ש לשיטתיה אזיל, שכתב ביורה דעה סימן יט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק, כיון שהן ב' מצוות, הוא הדין כאן; אבל תקיעת שופר דהוי מצוה אחת, אם סח בנתיים אין צריך לחזור ולברך. אבל הפוסקים שם דאין צריך לברך, הוא הדין כאן, דדווקא בתפילין, שהם שתי מצוות של חובה, צריך לברך, אבל הכא רשות, דאי בעי לא ישחוט, הוי כמו שסח באמצע סעודה שאין צריך לברך. לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים, כמו שכתבנו. אך אם השיח בנתיים, הכריעו האחרונים שם דאין צריך לברך [עיין מה שכתבנו סימן רטו וריש סימן קסז ]. ואם הפסיק הפסק גדול, לכולי עלמא צריך לברך, דהוי היסח הדעת; אבל לכתחילה לא יפסוק, דאסור לגרום ברכה שאין צריכה, וכמו שכתבנו.
(טו) אם לא — אף על גב דגבי שחיטה יש אומרים דאין צריך לברך, היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה, דרגילין להביא יותר [עיין מה שכתבנו סימן רו דגבי מילה נמי מהאי טעמא צריך לברך, דלא כמו שכתב סימן רסה ], מה שאין כן בלבישה דהוי נמלך, ועיין סימן קעו.
(טז) אם פשט — צריך עיון, דאף דהתרומת הדשן צידד לומר כן, הלא סיים: אמנם בתשובת הר"ח לא משמע הכי וכו', עיין שם. ועוד, דמאי שנא משחיטה, כששחט אחד דמי לפשט הראשון, ואפילו הכי לכולי עלמא אין צריך לברך כשהיה דעתו מתחילה על השני, כדאיתא בגמרא פרק ו דחולין, וכן משמע בתשובת מהרי"ל סימן י' דדווקא כשהסיח צריך לברך, וכן כתב הלבוש. ולא דמי למה שכתב סעיף יד, דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבישנו, אבל הכא היה דעתו לכך [דלא כע"ת]. וגם התרומת הדשן לא כתב מעיקרא כך אלא לפי מה שכתב לעיל מיניה דברי מהר"ם, דאפילו בירך על הטלית והלך לבית הכנסת וחזר ולבש טלית קטן אין צריך לברך כל שלא הסיח בנתיים, דכולה חדא מצוה היא; ועל זה קאמר, דאם פשט הטלית גדול, ודאי מקרי היסח הדעת, כיון שהפסיק בתפילה, וצריך לברך. אבל לפי מה שכתב הרב בית יוסף בסעיף יג דצריך שלא יפסוק כלל, אין חילוק בין פשט ולא פשט, וכן פסק באגודה פרק התכלת וזה לשונו, שעל טלית של משי נהגו שלא לברך, אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי, עד כאן, וכן כתב בית יוסף בסימן נד בשם ס"ה גבי ב' זוגות תפילין, עיין שם.
אם יש כו' — במנחות מג א ר"י רמא כו' כי משני כו'. והקשה הרא"ש, אם כן בלילה נמי יברך? וכתב, צריך לומר דטלית של לילה לא היה פושטו ביום, ומכאן ראיה כו'. ועיין שם לד א:
ואם לבשם כו' — בתוספתא פרק בתרא דברכות: יחיד שהיה עושה עשר מצוות, מברך על כל אחת ואחת. היה עושה מצוה אחת כל היום, אינו מברך אלא אחת. היה מפסיק ועושה מפסיק ועושה, מברך על כל אחת ואחת. וכן בחנות של בשם בפרק ח דברכות, וברעמים ירושלמי בטרודין ומופסקין והביאו הרא"ש שם, ובשחיטה פרק ו דחולין שחט מאה כו', וכן בברכת הנהנין בירך על היין שלפני המזון, והרבה כיוצא:
והוא הדין כו' — כמו שכתוב בתלמידי דרב בפרק ערבי פסחים, ושם באמימר נמלך כו', ופריך מינה לשחיטה בפרק ו דחולין, ובפרק ח דחולין מברך על כל כוס וכוס כו', ועיין סעיף יג וסעיף יד:
וכן אם פשט כו' — כן כתב בתרומת הדשן בתחילה, אבל במסקנא כתב דאינו צריך, עיין שם ובמגן אברהם, וכן משמע מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"ם, שפשט טלית גדול והסיח בדברים אחרים כדי לברך על טלית קטן. ועיין בית יוסף, ועיין מהרי"ל סימן י' ובתוספתא הנ"ל, היה עושה מצוה אחת כל היום כו' אף על פי שנגמר מצוה הראשונה, וכמו שכתוב ביורה דעה סימן רסה סעיף ה, וכן בשחיטה כנ"ל, ועיין לקמן סימן לד סעיף ב:
(יב) ואם מפסיק ביניהם: פירוש, אם שח ביניהם. ודווקא שלא לצורך לבישה, אבל אם אמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג שהוא צורך לבישה אין צריך לחזור ולברך. ע"ת, ועיין מ"א.
(יג) על כולם: משמע דאשעת ברכה דווקא קפיד שיכוין על כולם, אבל אם בירך ע"ד בגד אחד וקודם שהלבישו הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליה ללובשו, חייב לברך שנית על לבישה השנית. וט"ז הניח בצ"ע עיין שם. וע"ת פסק בפשיטות דאין צריך לחזור ולברך וכן כתב פרישה לי"ד סימן י"ט עיין שם.
(יד) ולברך: מגן אברהם חולק ופסק דאין צריך לברך אם דעתו עליו.
(יב) ואם מפסיק — עיין באר היטב ועיין תבואות שור סימן י"ט לעניין שחיטה, דעתו כהט"ז שם שלא יברך משום ספק ברכות, ואם כן גם כאן יש לנהוג כן. והמגן אברהם כתב דהאחרונים הכריעו בפלוגתא זו לברך, ורוצה לומר הב"ח והש"ך, מכל מקום כתב בתבואות שור דשב ואל תעשה עדיף. ועיין שם בתבואות שור שכתב: אם סח, יסיח דעתו מהשחיטה על ידי שיעקור ממקומו ויעסוק בדברים אחרים כאילו אינו רוצה לשחוט עוד עתה, ואז יהיה הברכה מדינא, עיין שם. ונראה שכן יש לעשות גם כאן, לפי מה שכתב המגן אברהם דהך דהכא במחלוקת היא שנויה כההיא דשחיטה. ועיין במגן אברהם, שלכתחילה אסור לשיח, שלא יכנס בספק פלוגתא. ואפילו להפסיק הפסק גדול שצריך לברך לכולי עלמא אסור לכתחילה, משום ברכה שאינה צריכה, והיינו לכתחילה כשלא שח; מה שאין כן אם עבר ושח, אזי טוב לו שיעשה הפסק גדול ויברך מדינא. ולא מיבעיא לפי מה שכתב המגן אברהם, שאם שח לברך על פי הכרעת הש"ך ביורה דעה, אם כן מוטב שיברך בלא ספק פלוגתא כלל, דהיינו בהפסק גדול; אך אפילו לפי דעת הת"ש דמספק לא יברך, מכל מקום כתב שם בס"ק י"ז דמוטב להכניס את עצמו בספק גרם ברכה שאינה צריכה מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, עיין שם. ועיין שם שדחה מה שכתב הפרי חדש, שיכוין ויגמור בדעתו שלא יצא בברכה זו רק כל זמן שלא ישיח שיחה בטלה, והוא ז"ל כתב דלא מהני כוונה זו לחייבו בברכה שניה, כיון שהם לפניו ומתכוין לשחוט את כולם, עיין שם, ואם כן הוא הדין כאן:
( יג) על כולם — עיין באר היטב. ועיין בתבואות שור סימן י"ט, שאף על פי שדעתו כהט"ז שם והשיג על האליהו זוטא כאן, מכל מקום דעתו דכיון שיש חשש ברכה לבטלה לדעת הסוברים כבעל העיטור, שב ואל תעשה עדיף, עיין שם בתבואות שור חילוקי דינים שיש ללמוד משם לכאן:
(כז) כולם חייבין – רוצה לומר, אם לובשם כולם. אבל אם מונחים בתיבתו – פטורין, דקיימא לן ציצית חובת גברא ולא חובת מנא, כדלקמן בסימן י"ט.
(כח) מפסיק ביניהם – היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת. אבל בשהיית זמן מה, פסק המגן אברהם ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד, ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור.
- ואם שח ביניהם, אם היה הדיבור לצורך לבישה, כגון שאמר: "תנו לי בגד ללבוש" וכהאי גוונא, פשיטא דאין צריך לחזור ולברך. אבל אם לא היה לצורך לבישה, יש דיעות בין הפוסקים. ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומגן אברהם והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יורה דעה בסימן י"ט ס"ק ז'] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא גם כן הוי בכלל הפסק לעניין זה. אבל יש מן האחרונים שפוסקין, דכיוון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך, דהוי כמו שסח באמצע סעודה, מוטב שלא להכניס בספק ברכה. וכן הסכים הפמ"ג. לכן יזהר כל אדם שלא לסוח. ואם דיבר, אין חוזר ומברך. וכל שכן שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה, וכדלקמן בסימן רט"ו.
(כט) לא היה בדעתו – רוצה לומר, שלא היה בדעתו בפירוש, רק שבירך סתמא.
(ל) הוי כמפסיק – מדסתם, משמע דמיירי אפילו היו מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה, ואפילו הכי צריך לחזור ולברך, דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת, ועל כן בסתמא אין עולה הברכה לכולם, דהוי כנמלך, אלא אם כן היה דעתו עליהם בפירוש.
- והוא הדין אם בירך על טלית קטן "על מצוַת", כמנהגנו, ולקח מיד הטלית גדול, אם היה דעתו בפירוש לפטור ב"על מצוַת", אין צריך לחזור ולברך; ובסתמא חוזר ומברך, דבסתמא אין דעתו ב"על מצוַת" כי אם על טלית קטן. אך מכל מקום לכתחילה בוודאי יש להיזהר שלא לברך על טלית קטן אם דעתו ללבוש תיכף הטלית גדול, משום גרם ברכה שאינה צריכה.
- אם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול, או שנפסלו ציציותיו אחר כך, ולובש טלית אחר, צריך לברך פעם אחרת, אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אחר כך.
(לא) אם פשט – האחרונים חולקין על זה, וסבירא להו דהפשיטה לא הוי הפסק לכולי עלמא. ואינו דומה למה שכתב המחבר בסעיף י"ד דהפשיטה הוי הפסק, דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבש; אבל הכא היה דעתו בשעת ברכה על לבישת הבגד השני.
- אם לא היה בדעתו וכו' – עיין במשנה ברורה במה שכתבנו שם, דמיירי שהוא רגיל ללבוש רק אחת וכו'. ואם דרכו ללבוש תמיד שנים או שלשה בגדים של ד' כנפות זו על זו, ועתה לבש את הבגד סתמא, אם היו כולם לפניו בשעת ברכה אין צריך לחזור ולברך. ואם לא היו כולן לפניו, רק בשעה שהיו מביאין לפניו הבגד האחרון יש עדיין לפניו מן הבגדים שהיו לפניו בשעת הברכה, או שהביאו לפניו מלבוש השני תיכף אחר ברכת הראשון וקודם שלבשו, בזה יש דיעות בין הפוסקים, ופסקו האחרונים (הע"ת והט"ז והתבו"ש והאה"ח) דמספק לא יחזור ויברך. [וגם דעת המגן אברהם הוא כן כהע"ת והט"ז, דלא חילק בין שחיטה לכאן, רק דהיש אומרים שמובא שם בהג"ה מודה בזה. מה שאין כן דינא דהסמ"ג והשולחן ערוך שם, והוא דינא דהט"ז פה, גם המגן אברהם מודה לזה. והפרי מגדים לא כתב כן ולא נהירא]. ואם אין נחוץ לו עתה זה הבגד האחרון, מוטב שלא ללבשו עד שיסיח דעתו מברכה ראשונה כדי שיתחייב לברך עליו בבירור. ארה"ח:
(מד) סעיף יב: אם יש לו כמה בגדים וכו' כלם חייבים בציצית — פירוש, אם לובשם כולם; אבל אם הניחם בקופסא פטורין, דקיימא לן ציצית חובת גברא ולא חובת מנא. עו"ת אות י"ד. ועיין לקמן סימן יט סעיף א.
(מה) שם: ואם לבשם כולם וכו', והיה דעתו מתחילה על כולם, לא יברך אלא ברכה אחת — כתב הב"ח וזה לשונו: משמע דאפילו הביאו לו בגדים קודם שלבש כל הבגדים שהיו לפניו בשעת ברכה, צריך לחזור ולברך על האחרונים, ולא דמי לאכילת פירות לקמן בסימן ר"ו ולברכת השחיטה ביורה דעה סימן י"ט, דהתם איכא למימר דיש קבע לאכילה ולשחיטה, מה שאין כן בלבישה דאין בה קבע, עד כאן לשונו. אבל העולת תמיד אות ט"ו כתב וזה לשונו: היינו דווקא כשלא היה לפניו עוד מבגדים ללבוש ממה שהיה מתחילה דעתו עליהם; אבל אם עדיין לפניו מבגדים אלו ולא לבשם, אין צריך לברך, וכמו שמבואר ביורה דעה לעניין ברכות שחיטה. וכן מבואר שם בטור בשם הסמ"ג, דפסק דאין קבע לשחיטה, ואפילו הכי מסיק דאם התחיל לשחוט, ועדיין לא גמר לשחוט כולם והובא לפניו עוד לשחוט, דאין צריך לחזור ולברך, והוא הדין כאן לעניין לבישה, וזה ברור, ודלא כב"ח שרוצה לחלק בין שחיטה ללבישה, עד כאן לשונו. וכן כתב הט"ז ס"ק יו"ד, דאין שייך לומר טפי קבע בשחיטה מבציצית עיין שם. וכן פסק ר' זלמן אות כ"א, דאין צריך לחזור ולברך, וכן כתב פרישה ליורה דעה סימן י"ט, הביאו באר היטב ס"ק י"ג. ואף על גב דהמגן אברהם ס"ק ט"ו והאליה רבה ס"ק י"ג, וכן הישועות יעקב ס"ק ח', החזיקו בדברי הב"ח, מכל מקום ספק ברכות להקל ושב ואל תעשה עדיף. והוא הדין אם לא היה בדעתו רק ללבוש בגד אחד, ואחר שבירך קודם שלבש הביאו עוד בגדים, אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב פרישה שם ביורה דעה סימן י"ט לדעת הסמ"ג עיין שם, עולת תמיד שם, וכן כתב תפילה לדוד אות כ"ו בשם עטרת זהב.
(מו) שם: ואם לבש כולם בלא הפסק — היינו בלא הפסק דבור שהוא שלא לצורך לבישה, אבל אם אמר: תנו לי הבגד ללבוש וכהאי גוונא, שהוא לצורך לבישה, אינו צריך לחזור ולברך. וכן משמע ביורה דעה לעניין שחיטה, עיין שם. ר' זלמן אות כ"א, פרי מגדים אשל אברהם אות י"ד.
(מז) שם: ואם מפסיק ביניהם וכו' — ובין ברכה ללבישה לא יפסיק אפילו בשתיקה יותר מכדי דבור, שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב, והם ג' תיבות שלום עליך רבי. ובדיעבד אם הפסיק בשתיקה אפילו יותר מכדי דבור, אינו צריך לחזור ולברך. מגן אברהם בסימן ר"ו ס"ק ד', אליה רבה שם אות ד', ר' זלמן שם אות ג', פרי מגדים כאן אות י"ד. אבל אם הפסיק בדבור, אפילו פחות מכדי דבור, צריך לחזור ולברך. עולת תמיד שם אות ג', אליה רבה שם, פרי מגדים באות הנזכר, וכן כתב רבינו הגדול בספר זבחי צדק חלק א' סימן י"ט אות י"ז בשם כמה אחרונים, וכתב דהכי נקטינן, דאפילו בדבור אחד צריך לחזור ולברך, עיין שם.
(מח) שם: ואם מפסיק ביניהם צריך לברך וכו' — כתב מגן אברהם ס"ק י"ד וזה לשונו: ונראה לי דהרא"ש לשיטתיה אזיל, שכתב ביורה דעה סימן י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק, כיוון שהן שתי מצוות, הוא הדין כאן וכו', אבל הפוסקים שם דאין צריך לברך, הוא הדין כאן, עד כאן לשונו עיין שם. ועיין ט"ז יורה דעה סימן י"ט ס"ק ט' שהכריע כדעה ב' שהביא מרן ז"ל שם סעיף ה', דאין צריך לברך בשח. אכן הש"ך שם ס' כ"ז כתב בשם כמה אחרונים דצריך לחזור ולברך, עיין שם. ומכל מקום ראוי בספק ברכות שלא להכניס עצמו לכך, אם כן יזהר שלא לדבר. ואם דבר, אינו חוזר ומברך. פרי מגדים אשל אברהם אות י"ד, וכן כתב שערי תשובה אות י"ב, וכן כתב רבינו הגדול בספר זבחי צדק חלק א' סימן י"ט אות כ"ד בשם כמה אחרונים, עיין שם. ודלא כר' זלמן בקונטרס אחרון אות ג', שכתב דכל האחרונים הסכימו לברך זולת הט"ז וכו' עיין שם.
(מט) שם בהג"ה: וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך, עד כאן — ויש חולקין בזה, וכן מסתבר אם דעתו בשעת ברכה גם על זה והיה מונח לפניו בשעת ברכה. לבוש, וכן כתב מגן אברהם ס"ק טז, אליה רבה ס"ק יד, ר' זלמן אות כ"א, תפלה לדוד אות כ"ה.
פירושים נוספים