שולחן ערוך אורח חיים ט ג


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

דציצית טשל שאר מינים אין פוטרים יאלא במינם היאכגון משי יבלבגד משי וצמר גפן לצמר גפן אבל שלא במינם גיגאין פוטרין:

מפרשים

 

באר הגולה

(ד) ציצית של שאר מינים — שם בגמרא.
 

ט"ז - טורי זהב

(ה) כגון משי כו' — פירוש, אי שאר מינים הם מן התורה חייבים, אז דרשינן "הכנף" – מין כנף, כמו שכתוב בסעיף א; ואי דרבנן, אמרינן דתקנו רבנן גם כן באופן זה דווקא, שיעשו ממין הבגד:
 

מגן אברהם

(ג) אין פוטרין — וב"ח כתב דאין לברך, רק על טלית צמר וציצית צמר, כי יש אומרים דבמשי דווקא משי פוטר ולא צמר, ובתרומת הדשן כתב דנהיגי עלמא לעשות צמר למשי, עיין מה שכתבתי סימן ח' סעיף י"ב:
 

משנה ברורה

(ט) של שאר וכו' – דין זה קאי בין למאן דאמר שאר מינין דאורייתא או דרבנן.

(י) אלא במינם – ואם היה השתי ממין זה והערב ממין אחר, פשוט דאין לטלית זו תקנה אלא בציצית של צמר, דהוא פוטר בכל הבגדים, או בציצית של פשתים במקום הדחק וכנ"ל.

(יא) כגון משי – וכל זה דווקא אם המשי היה טווי ושזור לשם ציצית, דבלאו הכי לא.

(יב) לבגד משי – ואפילו אם תחתיו היה תפור בצמר או פשתים או מין אחר, אזלינן בתר עליון דהוא עיקר הבגד, וכדלקמן בסימן יו"ד במגן אברהם ס"ק ה'.

(יג) אין פוטרין – וטלית שהשתי הוא ממינו והערב הוא מצמר או להיפך, יטיל בו ציצית של צמר דווקא, דהוא פוטר בכל המינים, ולא משאר מינים, אפילו אם רובו היה משאר מינים, דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד, וכנ"ל בס"ק א'.

ואפילו אם לא מינכר חוטי הצמר בפני עצמו, כגון שעירב מחוטי הצמר מעט בשתי ובערב ולא ניכר מקומו איה, אפילו הכי נראה דטוב יותר לעשות ציצית מחוטי צמר, כי יש אומרים דחוטין חשיבי ולא בטלי. וטוב יותר שיעשה הטלית כולו של צמר בלי תערובות כלל של שאר מינים, ובזה יתנאה למעלה.

וטלית שהוא מעורב בצמר גפן ופשתים, אין לטלית זו תקנה, אם לא בשעת הדחק יעשה בו ציצית של פשתן, וכנ"ל בסוף ס"ק ח'.
 

כף החיים

(ז) סעיף ג: ציצית של של שאר מינים אין פוטרים אלא מינם כגון משי לבגד משי — כתב הברכי יוסף אות ב' בשם תשובות מהר"מ פרובינצאל כתב יד וזה לשונו, הואיל דהציצית לטלית צריך טויה לשמה, נראה לי פשוט בציצית של משי צריך זריקתן לשמה, שכן הזריקה במשי כטויה בצמר. לפיכך נראה לי שאין להטיל ציצית של משי בטלית, אלא ממשי שזרקה ומשכה אותו ישראלית לשמו. ומי שאין לו משי נמשך לשמו כאמור, אינו די במה שמשזר חוטין הרבה יחד לשם ציצית, דטויה לחוד ושזירה לחוד. לפיכך יטיל בטלית של משי ציציות של צמר הטווי לשמו, ואין לחוש מפני שאינן ממין הטלית, שציציות של צמר פוטרין במינן ושלא במינן. גם לא יועיל במשיכת המשי לדעתי שיתעסק ישראל מעט, כדרך שדי בעורות שמתקנן נכרי; מפני שהעור נתקן כולו בבת אחת, ומעשה ישראל בתיקון מועיל לכולו, אבל הטויה והמשיכה נעשית בטווי ובנמשך ממנו מעט מעט, והיה כאילו נעשה קצתו על ידי עכו"ם וקצתו על ידי ישראל, שהנעשה על ידי ישראל לשמו – כשר, והנעשה על ידי עכו"ם פסול, עד כאן לשונו. וכתב עליו הברכי יוסף שם, דאף שהתרומת הדשן סימן מ"ד כתב וזה לשונו, דהרוצה לעשות ציצית של משי יזהר שלא ליקח החוטין כמו שהן טווין ושזורין מן החנות של עכו"ם, דבעינן טווי ושזור על ידי ישראל לשמן, אלא יקח לשון של משי מן החנות, ועל ידי ישראל יטוה וישזור, עד כאן לשונו; הרי שלא הצריך התרומת הדשן זריקה והמשכת המשי לשמה. הן אמת שדברי מהר"מ הנזכר נראין נכונין בטעמם, שהזריקה וההמשכה במשי היא כטוויה בצמר, עד כאן לשונו. והביא דבריו סידור בית יעקב אות ז', וכתב כי מזה אזהרה שמענו להנוהגים להתעטף בטלית של משי, כגון בני איטאליא, שרובם נהיגי בטליתות של משי, שיש להם ליזהר זהירות גדולה בציציותיו, שאם הם של משי, לא יהיו אלא ממשי שנזרק ונמשך על ידי ישראל לשם ציצית והם יקחו חוטין, אף שישזרם לשמם הם פסולים כיון שלא נזרקו ונמשכו לשמן, ונמצאים מתעטפים בטלית בת ד' כנפות בלא ציצית. ועוד אחרת, שמברכים בהתעטפם ברכה לבטלה ועוברים על שני איסורים, איסור לבישת טלית בת ד' כנפות בלא ציצית, ואיסור ברכה לבטלה דעובר משום לא תשא. כי על כן יש להם ליזהר מאד בזה, שלא להטיל בטלית של משי אלא מצמר טווי לשמן, או ממשי הנמשך והנזרק על ידי ישראל לשמן, עד כאן לשונו. וכן כתב הרב בן איש חי נר"ו שם אות א: טלית של משי, אם לא מצא לו ציציות של משי מתוקנים כהלכה על פי סברת מהר"מ, אז יניח בזה הטלית של משי חוטין של צמר רחלים. אבל הוא גרוע מטלית של צמר גפן מכח החוטין שצריך לתלות בו, עיין שם שסיים: אף על גב דאיכא פלוגתא בזה, לא קיימא לן כוותייהו להלכה בזה. ועיין בדברינו לעיל אות ה.

(ח) שם: וצמר גפן לצמר גפן — ואם עשה טלית מצמר גמלים, צריך עיון אם מותר לתת בו ציצית ממנו, דלא הוכשר למלאכת שמים רק מין טהור. הרב מלבי"ם, והביאו מסגרת זהב על קיצור שולחן ערוך סימן ט אות ז.

(ט) ירא שמים יעשה חקירה בטליתות, כי יש שנראים של צמר רחלים והם צמר גמלים, ויש שהשתי צמר והערב משי והם גרועים משל מינים לגמרי, חסד לאלפים אות ד', וכן כתב רב חביב"א בן איש חי נר"ו שם אות ב'.

(י) שם: אבל שלא במינם אין פוטרים — כתב בס' עקרי הד"ט סימן ב' אות ט"ז בשם מור וקציעה, במקום שאין ציצית של צמר מצוי ויש לו בגד משאר מינים ואינו מוצא ממינו של בגד, הכי עדיף משיתבטל ממצות ציצית ודלא כמרן בשולחן ערוך, עד כאן לשונו. והביא דבריו סידור בית יעקב אות ד', וכתב דספר מור וקציעה אינו מצוי אצלו לראות ראיותיו, וכחו גדול לחלוק על מרן השולחן ערוך. וסיים שאין לנו לזוז מפסק השולחן ערוך, ולא יתעטף בטלית שהציצית אינו ממינו או מצמר ופשתים ואפילו בשעת הדחק ודלא כהרב יעב"ץ ז"ל בעל ספר מור וקציעה, עיין שם. ואנחנו זכינו בסייעתא דשמיא לראות את הספר הנזכר לראות הדברים בשורשן, וראינו דשקיל וטרי בהאי מילתא ובסוף דבריו כתב וזה לשונו: וקרוב הדבר בעיני, מיהא פשיטא לי דלא מצי לברך עליה, דספק ברכות להקל וצריך עיון עדיין, עד כאן לשונו. וצריך עיון על הרב הנזכר דלא העתיק מה שכתב בסוף דבריו דלא יברך. מיהו לעניין דינא אין לזוז מדברי מרן ז"ל ואין ללבוש טלית כזה אפילו בלא ברכה משום איסור, דאסור ללבוש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית, וכמו שכתב בית יעקב.

(יא) מי שתפר אימרא של טלית מבגד צמר גפן בחוטי פשתן, מותר להטיל בו ציצית של צמר, ולא גרע מעורות התפורים בפשתן שהתירו הפוסקים לתפור תחת מלבוש צמר אף שלא במקום מצוה, ואף על פי שחוט קנבוס נכרך על חוטי פשתן ומתחבר לבגד צמר, עיקרי הד"ט סימן ב' אות מ"ז בשם שאילת יעב"ץ סימן ל"ב, מחזיק ברכה אות ה' והביאו שערי תשובה אות א'. וכתב שיש להחמיר קצת בזה, שמא ישאר חוט של פשתן תלוי ויסברו דשל פשתן כשר לציצית, עיין בסוף סימן ט"ו בהג"ה, ועיין זכ"ל חלק א' מערכת הטי"ת שכתב בשם אורחות יושר דף קט"ז דהוא ז"ל כתב בפשיטות דאם תופרין הגדיל בפשתן לכולי עלמא אסור, אלא אפילו שאר הטלית אם תופרין אותו בפשתן אסור יעויין שם.

פירושים נוספים