מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


​​

דף נא עמוד ב עריכה

אלו דברים וכו' כוונת הפרק לבאר ענינים שבסעודה וברכות שבה שנחלקו ב"ש וב"ה בסעודה בענינים אלו ובענין הבדלה ובהרבה ענינים שבסעודה, ורוב הפרק יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר בו ענין קדוש היום בקצרה וענין הבדלה בארוכה נסח שלה וסדור ברכותיה והאיך יחברוה בסעודה עם ברכת המזון וכן ענין הנר והבשמים שמברכים עליהם, השני שאר ענינים שבסדור סעודה איזה ענין מעניני סעודה ראוי להקדים ואיזה ראוי לאחר, השלישי בענין ברכת המזון באיזה מקום צריך לברך ועד מתי ברכתו עולה לו ועל איזה מברך ראוי לסמוך ולענות אחריו אמן, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
​​ ובאמת שדברים שאינם מצריכים סעודה ושנויים כאן כענין ברכות הבדלה במאור ובשמים אע"פ שנתיחסו מחלוקתיהם שבכאן בעניני סעודה אלא שבאו על ידי גלגול דברים שבסעודה כענין מי שהבדיל ובירך ברכת המזון על כוס אחד, וכן שנויים במקום אחר שאר מחלוקות ביניהם בעניני סעודה ולא נשנו כאן בדרך האמור בפרק כיצד מברכין בירך על הפרפרת לא פטר את הפת וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה והסבה בזה גם כן שמאחר שדברו שם בבירך על הפרפרת שלפני המזון הוצרך לדבר עליו אם פטר את הפת, ומאחר שהוזכרה שם לא חששו לשנותה כאן, וכן כתבוה גדולי המפרשים, ומ"מ לי נראה שבזו לא נחלקו בה ב"ש עם ב"ה שהרי לא הוזכרו שם ב"ה כלל ובכאן לא נשנו אל דברים שחלקו בה בהדיא ב"ש וב"ה, אלא שעדיין יש להקשות מאותה ברייתא שנאמרה בסוף הפרק הביאו לפניהם יין ושמן ב"ש אומרים אוחז שמן בימינו וכו' כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הרביעית, ושמא מפני שיין ושמן באין לפעמים שלא בסעודה או אחר הסעודה ומכל הבריתות לא מנאוה כאן עם אלו:
​​ והמשנה הראשונה ממנו תבאר בקדוש היום שאנו מקדשים על הכוס אי זו ברכה קודמת אם ברכת ב"פ הגפן או קדוש היום ב"ש אומר מברך על היום ופי' הטעם בגמ' שהיום גורם עכשיו ליין שיבא ועוד טעם אחר שכבר קדש היום תחלה ועדיין יין לא בא עד שיסב, וב"ה אומרים מברך על היין שמא תאמר הרי אפשר לו לקדש על הפת הרי הוא במקום יין ונאמר עליו שהפת גורם לקדוש ומקדימין אותו, מ"מ אין קדוש שלא בתפלה אלא על היין או על הפת, ועוד טעם אחר שברכת היין תדירה מברכת קדוש היום ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ואע"פ שהיא תדירה מברכת המזון שהרי היא בהתחלת אכילה ובסופה ואעפ"כ מאחרים אותה לברכת המזון אין זה כלום שכל עצמה אינה באה בסוף אלא מפני הפסק ברכה שמאחר שהברכה טעונה כוס והפסיק בברכה אין רשאי לשתות בלא ברכת היין ואע"פ שאף הבו ונבריך או נטילת ידים הם הפסק אין הטעם אלא משום ברכה כלומר שדנים אותו כבירך ובמקום ברכה הוא לענין הפסק והלכה כב"ה זה ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
​​ ​​


דף נב עמוד א עריכה

כל שאדם צריך לברכת המזון והבדלה כגון מי שגמר סעודתו בשבת במנחה עם חשיכה יתבאר דינו למטה במשנה ה', ומ"מ צריכים אנו לבאר כאן שמועה אחת שבאה בסוגיא זו בענין מתוך קצת בלבולים שיש בה אצל רוב מפרשים והיא זו שאמרו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך זה על היין ועל המאור ועל הבשמים ומבדיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את הכל, ותחלת הדברים יש לשאול מאחר שאמר הנכנס וכו' במוצאי שבת לא ביושב ואוכל וחשך היום אנו עסוקים וא"כ היאך יטעום קודם הבדלה והם אמרו אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, וכן אמרו באמימר בת טות כדאיתא בערבי פסחים [ק"ז ע"א] עד שפירשו בתוספות שמתוך שברכה טעונה כוס ואם יבדיל לא יהא לו כוס לברכה התירו לו שיטעום עד שיברך ויבדיל על הכוס הואיל ואינה טעונה כוס, וגדולה ממנה כתבו גדולי המפרשים שלא נאסר אלא למי שבטוח שלמחרתו יהא לו יין וכן היה באמימר אבל מי שאינו בטוח בכך אך כשנאמר אינה טעונה כוס מתירים לו כדי שמ"מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס, ואין הדברים נראים לי אך לדעת האומר טעונה כוס לדחות החיוב שכבר חל מפני אותו שלא חל, אלא שאנו מפרשים אותו ביושב ואוכל שאין מפסיקים להבדלה ופירושה הנכנס מבערב בכדי שלא גמר סעודתו עד מוצאי שבת, ושמא תאמר א"כ מאי ואם אין לו אלא כוס אחד ואף בכמה כוסות הוא יכול לשלשלן על כוס אחד, פירושה שכל שאין לו אלא כוס אחד הוא צריך לעשות כן מצד שברכה טעונה כוס, ולא בכוס של זמון לבד אלא אף ביחיד שהרי הנכנס ביחיד משמע.
​​ ומתוך שנתברר להם בברייתא זו שב"ש אמרוה הקשו ממנה על מה שאמר ברכת היום עדיפא שהרי הבדלה ברכת היום היא ומאחרים אותה, ותירצו בה שאני עיולי יומא וכו' כלומר שהדין נותן למהר בביאתו ולאחר ביציאתו ומ"מ למדת משמועה שברכה טעונה כוס לדעת ב"ש והוא שהקשו לו מדידיה ממה שאמרו במשנתנו בא להם יין וכו' ועיקר הגרסא בא להם יין בתוך המזון כלומר והוא צריך לשתות ואין לו אלא אותו הכוס מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו שמברך על היין ושותה ואחר כך מברך על המזון בלא כוס, ותירץ לא דמנח ליה, ודאי היה יכול להקשות א"כ למה מברך אלא דעדיפא מינה אקשי דכל על פנים מאחר שבירך צריך לטעום, ותירץ לו לשתיהן דטעים ליה כלומר שטועם לשתיתו ומניח הנשאר לברכה, והקשה והרי כל לברכת המזון טעמו פגמו כמו שיתבאר באחרון של פסחים, ותירץ שאחר שבירך שופך ממנו לידו או לכוס אחר ושותה ומברך שהיה סבור שלא היה באותו הכוס אלא שיעור מצומצם והוא רביעית, והקשה והא כוס של ברכה צריך שיעור ר"ל שלכל ברכה הן קדוש הן הבדלה הן ברכת המזון וא"כ בציר ליה שיעורו לברכת המזון, ותירץ לו שהיה שם יותר מכשיעור והוא הדין שיהא בו כשני שיעורים, והקשה והא אין שם אלא אותו הכוס קתני וא"כ הרי נמצאו שם שתים ויכול לברך על אחד לשתיתו ועל אחד לברכת המזון, ותירץ דלא הוי תרי אלא דנפיש מחד, ושמא תאמר א"כ היאך נחלקו בה ב"ה במשנתנו לומר משניחו לאחר המזון ומברך על המזון ואחריו על היין, פרשו גדולי המפרשים שמתוך שבא הכוס לפניו ושתה ממנו אף על ידי שפיכה הוה ליה כשיורי כוסות וכן שלא נשאר מלא וכל שאפשר מלא בעינן, וחזר והקשה לו ממשה ששנה ר' חייא בשם ב"ש מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון ר"ל בלא כוס ותירץ תרי תנאי וכו', ואם תאמר לר' חייא היאך אמרו במשנתנו נר ומזון בשמים והבדלה ולמה ישלשל בו ברכת המזון, זו אינה שאלה שכל שיושב ואוכל וכוס לפניו נוח לו שיברך את כלן הכוס, ולא עוד אלא שאפשר שכונתו לומר שאם רוצה להבדיל ולברך כאחד עושים ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד כמו שבארנו הטעם בפרק ערבי פסחים זהו ביאור המשנה, וגדולי הרבנים גורסים במשנתנו בא להם יין לאחר המזון, ואין הדברים מתישבים בה כמו שכתבנו בפירושנו:
​​ ולענין פסק בברכת המזון אם טעונה כוס אם לאו בפרק ערבי פסחים במשנת מזגו לו כוס שלישי יראה שאינה טעונה כוס ממה ששאל שם רבינא לרבא שמעת מנה ברכה טעונה כוס וכו' ותירץ לו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, ואף גדולי הפוסקים הביאוה שם, ואע"פ שבאותו הפרק יראה שטעונה כוס ממה שהביאו שם שמועה זו שאם אין לו אלא כוס אחד משלשל את כלן לאחריו ואמרו בה שמעת מנה תמני וחדא מינייהו ברכה טעונה כוס, מ"מ יש לדחות שמאותה ברייתא יוצא לנו כן ולא שתהא הלכה, והוא הענין שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ואע"פ שלי מה שפירשנו במשנתינו בבא להם יין בתוך המזון נראה שב"ה סוברים טעונה כוס, אין כונת ב"ה לומר כן בדוקא אלא שאין צורך לברך על היין תחלה לקיים ואכלת ושבעת וכדעת האומר ושבעת זו שתיה שאף בלא שתיה טעון ברכה, וגם רצה מברך על המזון ואחר כך על היין שאם לא כן היה לו לדקדק ממנה שמעת מינה טעונה כוס, או שמא כל שיש לפניהם יין אף לדעת האומר אינה טעונה כוס הדבר נאה וזהו דעת חכמי התוספות, ואף גדולי המחברים כתבו להדיא שאינה טעונה כוס ורבו החולקים בה ממשנת בא להם יין וכו', וכל אחד מתרץ את השמועות לדעתו, ועיקר מה שאנו בוררים בה לפי הכרעת דעתנו הוא שאין הברכה טעונה כוס לעכוב כלומר שלא יצטרך לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירים על השופר או על הלולב או על הכוס עצמו לקדוש ולהבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס ואם יש לו יין בביתו טעון לברך על הכוס ואם לא עשה כן יצא אבל קדוש והבדלה לא יצא בהם ידי חובה אלא על הכוס, ואם אין לו כוס דיו במה שהבדיל בתפלה ומקדש על הפת כדרך שמקדשין על היין אבל הבדלה אינה על הפת ואם אין לו פת לקדוש אף הוא פוטר עצמו בקדוש של תפלה, ואין נראה לי אלא שמקדש בלא כוס שהרי מצינו קדוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקדש עליו היום כמו שביארנו בפרק זמון:
​​ כוס של ברכה צריך שיעור ושיעורה רביעית יין מזוג ואם טעמו נפגם לברכת המזון לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ורוצה לשתות הימנו קודם ברכת המזון אם יש שם יותר מכשיעור יברך ב"פ הגפן ויתן ממנו על ידו או בכוס אחד שהרי המברך צריך שיטעום וישתה בכדי שישתייר כשיעור לברכת המזון ואם אין שם אלא כשיעור מניחו לאחר המזון כדי לצאת ידי ברכה טעונה כוס למצוה מן המובחר ואם אין לו אלא כוס אחד והוא פגום אין מברך עליו כמו שיתבאר במקומו, ומ"מ דוקא לברכת המזון והוא הדין לכל ברכת חובה, אבל ב"פ הגפן שהיא ברכת הנהנין גדולי הדורות כתבו שמברך, ולדעתנו אף בב"פ הגפן כן כמו שביארנו באחרון של פסחים:
​​ המשנה השניה והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה איזה מהם קודם ב"ש אומרים נוטלין לידים וכו' ומשנה זו מתפרשת בכוס הבא לפני סעודה כגון כוס של קדוש בערבי שבתות והוא הדין בשל חול למי שדרכו לשתות קודם המזון, ולא נחלקו על שתיית הכוס שיהא צריך נטילה שהרי כלל גדול אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, ואין ספק בדבר שאם לא נגעו בן מטעם אחר מוזגין את הכוס תחלה ושותין אותו ואחר כך נוטלין לסעודה, אלא שמשנה זו לענין טומאה וטהרה נאמרה, והוא שידוע מתקנת חכמים שהידים שניות ושהשני עושה שלישי לתרומה אבל לא בחולין ושכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ר"ל טומאת ראשון לעשות שני אף בחולין מטבול יום, ושהכלי מקבל טומאה ממשקה ראשון הואיל ויש משקה שהוא אב הטומאה והוא משקה זב וזבה ר"ל רוקו ומימי רגליו כדי שלא יפרישו בין משקה למשקה אע"פ שאין הכלי מקבל טומאה משאר טומאות אלא מאב הטומאה כמו שידוע שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ושכל המטמא מגבו כגון כלי שטף אם נטמא מגבו מטומאת סופרים תוכו ומה שבתוכו טהור והקלו בכך לידע שטומאת סופרים היא ולא יהו שורפים עליה תרומה וקדשים והוא שאמרו כלי שנטמא מאחריו במשקה אחוריו טמאים תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים נטמא תוכו נטמא כולו: ואחוריו פירושו שולי הכלי שראויים לתשמיש כמו שיתבאר במקומו, ועיקר מחלוקת שמאי והלל בכאן בכלי שנטמא מגבו ומטומאת סופרים שלדעת ב"ש אסור להשתמש אע"פ שתוכו טהור ולב"ה מותר:
​​ מעתה לדעת ב"ש כוס זה שאנו עוסקים בו אין בו שום טומאה שהרי אלו היה בה אפילו מטומאת סופרים אסור היה להשתמש בו מפני זה נוטלים לידים כדי לטהרן מטומאה שניה שבהן, שאם אתה אומר מוזגים תחלה ואוחזים את הכוס בידים מסואבו שהרי אין הכוס מקבל טומאה מן הידים הואיל ואינן אב הטומאה שמא ניצוצות של משקין ישארו באחורי הכוס אם מצד ההדחה אם מצד ניצוצות הנתזות מתוכו לאחוריו ויקבלו טומאה מן הידים להיות תחלה וכוס מקבל טומאה ממשקה ראשון ונמצא משתמש בכלי טמא ולב"ה אין אנו קפדים בכך שהרי מותר להשתמש בכלי טמא ונוח לו שימזוג תחלה בידים נגובות מפני שיש תקלה אחרת למי שנוטל תחלה שמאחר שמותר להשתמש בכלי טמא מגבו שמא כלי זה טמא היה מגבו ואם יטול תחלה שמא לא ינגב יפה ויקבלו משקה שבידיו טומאה מן הכוס ויחזרו אותם משקים ויטמאו את הידים ואוכל כל סעודתו בטומאת ידים, לפיכך אוחזו בידים נגובות ונמצא מאכלו בטהרה ולכוסת הבאים תוך סעודה אין לחוש שמן הסתם אינו אוכל עד שינגב יפה יפה, ואם מפני שראשי אצבעותיו טבולים מחמת האוכל, פרשו גדולי הרבנים שאינו קרוי משקה לענין זה אלא אוכל, ועוד צרפו בו טעם אחר בגמ' שימזוג תחלה כדי שתהא נטילה תכופה לסעודה ולא תפסיק השתיה ומטעם זה פירשו רבים בענין נטל ידיו לא יקדש שלא יקדש על היין אלא על הפת כדי שתהא נטילת ידים תכופה לסעודה, וזה שאין אנו נזהרים בכך מפני שלא נאמרה אלא לדידהו שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והיתה השתיה דבר חלוק לעצמו ולפעמים היו שוהין בין השתיה והאכילה, אבל אנו שהקדוש במקום סועדה ממש אף הוא נקרא תכף וכמו שאמרו מים ראשונים מתחילים מן הגדול הואיל ולאלתר מעיילא תכא קמיה ופרשו בה אע"פ שאינו מתחיל בהמוציא ע שיסבו כלם, זה פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בג' דבר שלא ביארנוהו:
​​ המשנה השלישית והיא כענין שלפניה ומתבארת ג"כ מתוך הקדמות שביארנו בשלפניה, ועיקר מחלוקתם בשלחן הטמא טומאה שנה שלב"ש אין משתמשים בו מחשש אוכלי תרומה ולב"ה מותר להשתמש בו שאוכלי תרומה זריזין הן ומפני זה אמרו ב"ש במי שנטל ידיו שמקנח ידיו במפה ומנית את המפה על השלחן לסדר עליה את האוכלים אע"פ שהמשקה טופח בה ואין לחוש שיקבלו משקים שבמפה טומאה מן השלחן שהרי מן הסתם שלחן טהור הוא שאלו היה טמא לא היו משתמשים בו, אבל אינה מניחה על הכסת שהוא מסב בה סמוך לשלחן כדי שיקנח תמיד את ידיו במפה, שמא הכסת הוא טמא טומאה שניה שאי אפשר שלא נפלו עליה משקין שלא נזהרו בהם מטומאת ידים ואותן משקין עשו הכסת שניה והרי היא מטמאה משקים שבמפה להיות ראשונים ויחזרו ויטמאו את הידים כשיחזור וינגב ידיו בה מזוהמת התבשיל, ולב"ה יש לחוש לשלחן הטמא טומאה שניה הואיל ומותר להשתמש בו ואם נותן את המפה על השלחן יקבלו משקין שבה טומאה מן השלחן ויחזרו ויטמאו אוכלים שעליה, אבל אינו חושש לטומאת ידים שמפה שבשלחן לא היה מנהגם לקנח בה ידיהם אלא לסדר עליה את האוכלים, ובמפה שבכסת היו מקנחים את ידיהם תמיד מזוהמת התבשיל, ושאלו בגמ' מאי זה טעם הוא מתיר להניחה על הכסת הרי יש לחוש בה לטומאת הידים ומאי שניא דחייש לטומאת שלחן ולטומאת אוכלים ולא חייש לטומאת הפת ולענין ידים, ופירשו בה שטומאת ידים אין לה עיקר מן התורה וטומאת אוכלין יש לה עיקר מן התורה, ואין לחוש ג"כ להיות הידים שנטמאו במפת הכסת חוזרים ומטמא את האוכלים שאין שני עושה שלישי לחולין, ואע"פ שבמשנה שלפניה חששו לטומאת ידים התם לא היה להם לחוש לטומאה אחרת אבל זו שבכאן יש לחוש לטומאה אחרת ואין דוחין טומאה אחרת מצדה, זהו פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
​​ המשנה הרביעית והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה, ואמרו ב"ש מכבדים את הבית פי' השלחן ומה שסמוך לשלחן מן הבית מן הפרורים הגדולים שבאו להצניעם והוא שיש בהם כזית ואחר כך נוטלים מים אחרונים שאם יטול תחלה ויברך ילך לו בעל הבית ואין השמש חושש להצניע את הפירורים ונמצאת מפסיד אוכלים שסתם שמשים עמי הארץ הם, והיו ב"ש סוברים שמותר להתשמש בשמש עם הארץ, כך היא שיטתנו וכן פרשוה גדולי המפרשים, אבל גדולי הרבנים פרשו בה שאם יטול ידיו תחלה יהיו המים נופלים על הפירורים ומפסידות אותם ואע"פ שמים אחרונים ניטלים בכלי ולא על הקרקע מפני הסכה שמא חוששים הן לניצוצות, ומ"מ אין דבריהם מתישבים להעמידה בשמש עם הארץ אלא שעיקר הדברים כפי' הראשון, וב"ה סוברים שאסור להשתמש בעם הארץ אלא בשמש הבקי בדברים שבסעודה ואין לחוש לכך ונוטל תחלה לברכה ומברך ואחר כך מכבדים את הבית והלכה כב"ש, ופירורים שאין בהם כזית לדברי הכל מותר לאבדם ביד, וזה שביארנו שמותר להשתמש בשמש עם הארץ פירשו גדולי המפרשים כשהטבילו על דעת כך, שאם לא כן הרי בכמה מקומות אמרו שמגעם טמ ושאין מוסרין להם טהרות שבגדיהם מדרס והיאך ישתמש בו ויגע טהרותיו אלא שהטבילו על דרך מה שאמרו בשטהר חמריו ופועליו לכך, זהו פירוש המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
​​ המשנה החמשית והכונה לבאר בה ברכות הבדלה היאך הן מסודרות ואם הגיע זמן הבדלה בסוף אכילתו על איזה סדור משלשל ברכות הבדלה עם ברכת המזון, ומשנה זו מתבארת במי שהיה אוכל בשבת במנחה וגמר סעודתו עם חשיכה ולא בירך ברכת המזון ואין לו אלא כוס אחד והוא צריך לברך ברכת המזון ולהבדיל על כוס זה, ונחלקו על סדרן של ברכות ופר' בגמ' שמשנה זו לדעת ר' מאיר אבל לדעת ר' יהודה לא נחלקו על ברכת המזון שהיא קודמת ועל הברכה שהיא בסוף, אבל מאור ובשמים שבאים בין ברכת המזון להבדלה נחלקו בהם, ב"ש אמרו שמברך על האור תחלה וב"ה אומרים שמברך על הבשמים תחלה ונמצא סדר ברכות לדעת ב"ה ד' שבברכת המזון וב"פ הגפן ובשמים ומאור והבדלה והלכה כב"ה, והא הדין שחולקים על ברכות הבדלה לבד שלב"ש מאור תחלה ולב"ה בשמים תחלה והלכה כב"ה, ואע"פ שפרשנו משנה זו בשאין לו אלא כוס אחד הוא הדין בשיש לו הרבה כוסות שרשאי לשלשל את כלן על כוס של ברכת המזון, ומה שאפשר לפקפק בה מצד עשיית מצות חבילות חבילות יתבאר באחרון של פסחים, אלא שאם אין לו אלא כוס אחד צריך לעשות כן על כל פנים ר"ל שלא להפסיק סעודתו להבדלה ולברך בלא כוס אלא להניח את הכוס אחר המזון ולברך בו ולהבדיל בו ש"מ מצוה מן המובחר לברך בכוס, ולפי דרכנו למדנו שאם היה אוכל בשבת מן המנחה ולמעלה וחשך עליו היום שאינו מפסיק להבדלה אלא אוכל עד שיגמור סעודתו ומברך ומבדיל, ומ"מ התבאר בפסחים שאם לא התחיל לאכול עד שחשך היום אסור לו לאכול עד שיבדיל, ומגדולי המפרשים כתבו שמי שאין לו אלא כוס אחד ואין לבו סמוך להיות לו יין ממקום אחר שאוכל בתחלה בלא הבדלה וגומר סעודתו ומברך ומבדיל על אותו הכוס, ואינו מודה בכך שמאחר שעדיין לא חל עליו חיוב ברכת המזון איני רואה להפקיע חיוב שכבר חל עליו מפני דבר שלא בא לעולם.
​​ זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו אלא שמקצת הגאונים כתבו בה דברים זרים ואע"פ שהם דברים מתמיהים אנו צריכים שלא לטעות בפסק אחד שהן מוציאים ממנה, והוא שהם מפרשים מזון שבמשנתנו בברכת המוציא, ואע"פ שאין מבדילים על הפת הם מעמידים אותה במוצאי שבת לי"ט ומדמקדש על הפת מבדיל, וראיה להם מה שלא הוזכר במשנתנו יין, והורו מכאן שכל שיש קדוש והבדלה כאחד כגון מוצאי י"ט לשבת שהכל נעשה על הפת, וודאי דברים נפסדים הם שאם כן בשמים במשנתנו מאי עבידתייהו, ועוד שהרי בברייתא שלמעלה ר"ל הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו', אמרו מניחו לאחר המזון וכו' והקשו עליו דילמא ב"ה היא אליבא דר' מאיר, אלא שאין לסמוך עליהם כלל ואפילו במקום קדוש אין הבדלה על הפת, ומוצאי שבת וי"ט ואין לו יין מקדש על הפת ואם יש שם שכר שהוא חמר מדינה מבדיל עליו שהכל ושאר כל הברכות חוץ מן הקדוש ואם אין שם שכר מקדש על הפת ומברך עמו זמן ואוכל ולמחר מחזיר על היין, ומבדיל אז על השכר ואם אינו מוצא דיו בהבדלה שבתפלה:
​​ המשנה הששית והכונה בה לבאר נסח ברכת מאורי האש ונחלקו בה בשני דברים בברא ובבורא ובמאור ובמאורי, ב"ש אומרים שברא מאור האש וב"ה אומרים בורא מאורי האש, ופירשו בגמ' שאין עיקר מחלקותם בברא שכלם מודים שאף בורא לשעבר משמע על דרך יוצר הרים ובורא רוח ויוצא בכך אע"פ שכוונתנו בענין זה לברך על מה שעבר ר"ל על אור הנר הנברא מששת ימי בראשית מתוך מה שקבלנו במוצאי שבת נברא, וכמו שאמרו בהגדה בד' של פסחים [הג"ה המ"ל, עי' בפסחים (נ"ד ע"א) לא נמצא זה הלשון שם ועי' במהרש"א בח"א שם שמביא זאת בשם המדרש עיי"ש] שאדם הראשון נברא בששי ושמשה לו חמה כל ליל שבת וכשהגיע מוצאי שבת וחשך לו היה סבור שעולם חשך בעדו נתן לו הקב"ה בינה והביא שני רעפים והכם זה בזה והוציא מהן אור, ואע"פ יוצא בבורא מאורי האש שאע"פ שמלת בורא עיקר משמעה להבא עד שמפני זה מברכים ב"פ הגפן וב"פ העץ והדומים להם הואיל ומתחדשים בכל שנה כמו שהוזכרו בתלמוד המערב מ"מ אף הוא משמע לשעבר כמו שבארנו, ועיקר מחלוקתם תלוי במאור ומאורי, ב"ש סוברים שאין לנר אלא אור אחד והוא השלהבת, וב"ה סוברים הרבה מאורות יש לאור כלומר הרבה מאורות חלוקות זו מזו ושכלם מאירים לבנה אדומה ירקרקת שראש השלהבת מאיר בלובן ושיפוליו בצבע תכל וגחלתו באודם והלכה כב"ה, וי"מ בה הרבה תשמישים להאיר ולהחם גופו ולהחם חמין וכן כתבוה גדולי המפרשים ונמשכים לדעתם שעל כל אור מברכים חוץ מן הנעשה לכבוד כמו שיתבאר ואין הדברים נראין, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו, אלא שמ"מ אתה למד שלא מטעם ברכת הנהנין אנו מברכים בורא מאורי האש כמו שחשבו רבים אלא ברכת השבח ומטעם עיקר בריאתה שהיתה במוצאי שבת ולא עוד אלא שאם היה מתורת הנאה היינו מברכים אף בשאר לילות, ולקצת חכמי הדורות ראיתי בענינים אלו דברים המתקבלים, והוא שכתבו שכל הנאה שאינה נכנסת לגוף כגון רחיצה במים קרים או חמים או נשבה הרוח ונהנה וכ"ש בראיית אורה ביום או אור לבנה או אבוקה בלילה ונהנה אין מברכין עליהן שאין אנו מברכים על הנאה אלא א"כ נכנסת בגוף כגון אכילה ושתיה וריח וכל אותם שהזכרנו. וקול ומראה אע"פ שנהנה אין כאן ברכה מצד הנאה ואם תשיבנו יוצר המאורות לא מצד הנאה אלא מצד ספור מעשה בראשית, וכדרך מה שתקנו בה המחדש טובו בכל יום אבל אור האש אינו מספור מעשה בראשית ואף כשנאמר שהיא ברכת השבח כיוצר המאורות והיה לנו לברך בה בכל לילה הם אומרים שאינו כן שהרי תשמישו אף ביום בלא הפסק והוה ליה כיושב בחנותו של בשם שאין מברך אלא פעם אחת ביום הואיל ולא יצא, אבל אורה של יום כבר פסקה בלילה, ובמוצאי שבת ויום הכיפורים שפסק תשמישם חוזרים ומברכים אע"פ שמתשמשים באןר הדלוק מבעוד יום מ" עיקר תשמישו פסק לו והוה ליה כחנותו של בשם בנכנס יוצא, וזהו שאמרו שאין מחזרין על ברכת השבח כברוך עושה בראשית: ​
המשנה השביעית והכונה בה לבאר ענין בשמים ומאורי האש על אי זו מהן מברכין ועל אי זו אין מברכין ואמר שאין מברכין על הנר ובשמים של עכו"ם ופירשו הטעם בגמ' נר של עכו"ם מפני שלא שבת מעבירה כלומר שהרי הודלק בשבת או נעשה בו או לאורו מלאכת איסור בשבת, ובשמים של עכו"ם פרשו בו בבשמים הבאים בהסבה שלהם וטעם אסורם שסתם הסבת עכו"ם לע"ז, ומה שאמרו בסופה של משנה ולא על הנר ולא על הבשמים של ע"ז אינו אלא באור למה שנא' בראש המשנה הא בשמים שלהם אף שלא במסיבה אין מברכים עלוי מפני שלא שבת מעבירה, ואם היא במסיבה נתוסף עליו איסור ע"ז ואסור ליהנות מתשמישי ע"ז ואף הנר הדולק לפניה אסור להשתמש לאורה, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, נר שלהם מפני שלא נעשה לאורה אלא לכבוד בעלמא ואנו לנר העשוי לאורה אנו צריכים לברך ובשמים שלהם מפני שאין באין לשם אלא להעביר ריח רע ואנו צריכים לברך על בשמים שכונת הבאתם להביא ריח טוב כמו שביארנו בפ' כיצד מברכין, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' כך הם המוציא שלהבת בשבת אם נתלית בדבר שיש בו ממש כגון שמשח חתיכת חרס דקה שאין חיוב בהוצאתה ותלה בה שלהבת והוציאה חייב כמו שיתבאר במקומו במס' שבת ובאחרון של י"ט:
​ ​

דף נג עמוד א עריכה

נר שהודלק בשבת אלא שהודלק להיתר כגון לחיה ולחולה או שנעשה בה מלאכה אא שהיתה מלאכת היתר כגון שהכינו לאורו מאכל לחולה ולחיה כל אלו אע"פ שלא שבת ממלאכה מ"מ כבר שבת מעבירה ומברכים עליו אבל אם הודלק בשבת באיסור או שנעשה בו או לאורו מלאכת איסור בשבת אין מברכים עליו כמו שביארנו במשנה:
עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כלו הואיל ולא נעשה בה או לאורה מלאכת איסור מברך עליה אע"פ שלא נבראת ביומה ואינה כעין אור הנר שבירך עליו אדם הראשון, וגדולי הרבנים סוברים שאפילו נעשה בה מלאכת איסור הואיל ולא הודלקה באיסור מברכים עליה, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:
עכו"ם שהדליק נרו במוצאי שבת מנרו של ישראל מברכים אף על של עכו"ם שהרי במוצאי שבת הודלק ומנר שלא הודלק בשבת באיסור ושלא נעשה בו או לאורו מלאכת איסור, ואם הדליק ישראל מעכו"ם במוצאי שבת מברך על של ישראל ואע"פ שנרו של עכו"ם לא שבת מעברה מ"מ נר המודלק ממנו אין בו עברה ואע"פ ששלהבת של ראשונה בשניה מ"מ אחר הדלקתה מתוספת זו השניה בעצמה ועל התוספת הוא מברך, ולא על עמוד ראשון, אבל עכו"ם מעכו"ם אין מברכין אף על של עכו"ם שני שהודלק בחול גזרה שמא יברך על של ראשון, שמא תאמר אף על של ראשון יברך מיהא על התוספת גזרה משום עמוד ראשון כגון שהדליק סמוך לבין השמשות וזה ברך לו בעמוד ראשון ר"ל קודם שנעשה ראש הפתילה חשוך:
היה מהלך חוץ למדינה וראה אור ואינו יודע אם של ישראל אם של עכו"ם, אם רוב עכו"ם אינו מברך ואם רוב ישראל מברך וכן במחצה על מחצה מברך, וכתבו גדולי המפרשים הטעם משום דתרתי ספקי נינהו שמא ישראל הוא ואם עכו"ם שמא שבת מעברה, ואף כשתאמר כלך לדרך זה שמא עכו"ם הוא ואם ישראל שמא לכבוד הודלקה מ"מ ספקא דרבנן לקולא וכ"ש שהדלקת כבוד לא שכיחא, וכן אם אה תינוק סמוך לשקיעת החמה מאחר שקיעתה שהוא בין השמשות בודק אחריו אם תינוק עכו"ם הוא לא יברך ואם תינוק ישראל שאינו נזהר בבין השמשות יברך עליו ואם אינו יכול לידע נראה לי שאין מברך עליו שהדלקה בין השמשות אף בתינוק לא שכיחא:
אור של כבשן ששורפין בו אבנים לסיד בהתחלת הדלקתו אין מברכים עליו שאינו נעשה להאיר אלא לשריפת האבנים אלא לאחר שריפתם מדליקין עצים בפי כבשן להאיר למלאכתם ומכיון שנעשה להאיר מברך עליו זהו שאמרו כאן לכתחלה כאן לבסוף, וי"מ שבתחלת הדלקתה אין בו אורה מפני שהוא מלא עשן ובסופו כשכלה העשן יש בו אורה ומברך עליו, וכן י"מ בהפך ר"ל שבתחלה מברכים עליו ופירושה אם מכיר שזו היא התחלת הדלקתה מברך שהרי במוצאי שבת הודלק ואם בסוף אף הוא הודלק בשבת ואין מברך עליו, ומה שאמרו בראשונה היה מהלך חוץ למדינה וראה אור עבה כפי כבשן מברכים עליו פירושו שהוא של עכו"ם אלא שמכיר שהוא לכבשן שמברכין עליו על הצדדים שביארנו:
אור של בית המדרש כל זמן שיש שם צד שאנו יכולים לדון שלהאיר הודלקה מברכים עליו כגון אם יש שם אדם חשוב שיש לומר להאיר לו הודלקה אע"פ שהיתה שם אורה מצד הירח או מצד אחר או שלא היתה שם אורה מצד אחר שיש לומר לאור כלם הודלקה אע"פ שאין לומדין עכשיו או אם יש שם שמש שעושה דירתו לשם שיש לומר שלאורו הודלקה ועל דרכים אלו אתה דן בנר של בית הכנסת ולא עוד אלא שיש גורסים בה אור של בית הכנסת הא כל שאין שם אחת מאלו לא הודלקה אלא לכבוד ואין מברכין עליה:
היו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אחר מברך לכלם וכלם מתכוונין לשמוע ועונין אמן ואין כלם מברכיך לעצמם מפני בטול בית המדרש על הדרך שאמרו של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש, ומ"מ אין אנו נוהגים לברך אלא כלן ביחד על הכוס וכמו שאמרו בפסחים סודרן על הכוס ומ"מ מי שאין לו יין להבדיל כשרואה את האור מברך עליו מיד:
גחלים לוחשות והוא כל שאילו מכניס קיסם ביניהם דולק מאליו מברך עליהם, שמא תאמר הרי לא לאורה הודלקו אלא לחמם או לבשל, אף אנו מפרשים שהודלקו עצים לאורה ונעשו גחלים או שמא גם עכשיו לאורה מועטת הן עומדות להכיר בין מטבע למטבע, אבל גחלים עוממות אין מברכין עליהן, וי"מ שאף גחלים העשויות לחמם או לבשל הואיל ואינן עשויות לכבוד בעלמא אלא להנאת בני אדם מברכים עליהם ולא נתמעט מלברך אלא אותה הנעשית לכבוד ואף גדולי המפרשים סוברים כן, ואין הדברים נראים:
נר שהדליקו למת במוצאי שבת ואין אתה יודע אם להאיר הודלקה ולברך אם לכבוד בעלמא ושלא לברך, אם מת זה מפורסם עד שאפילו אם מת ביום היו מדליקים לפניו נרות אף בלילה אתה דם אותם שלא להאיר הודלקו ואם לא היו מדליקין לפניו ביום אתה דן אותם עכשיו שלהאיר הודלקו ומברך, ויש גורסים כל שמוציאין לפניו אין מברכין וכל שאין מוציאין לפניו מברכים ופירושה לענין בשמים כלומר כל שמוציאים לפני המת ר"ל סמוך לו ודאי לכבוד המת הן עשויות או להעברת הריח וכל שאין מוצירין בסמוך לו אלא רחוק ממנו במקום שאין הריח שולט בו לכבוד חיים הן עשויות ומברכים, והוא שאמר בתלמוד המערב הדה דתימר בנותנים למעלה ממטתו של מת אבל למטה אני אומר לכבוד חיים הן עשויות:
בשמים של בית הכסא שאדם אסטניס מביא לשם להעביר הריח הואיל ואין עיקר הכונה להנאת הריח אין מברכין עליהן וכן שמן העשוי לסוך ממנו ידים המזוהמות להעביר הזוהמא אע"פ שמ"מ מגיע לו ריח אין מברכין עליו, ויש מי שאומר שלא אמרו אין מברכין עליו אלא עצי בשמים אבל בורא שמן ערב מברכין עליו אם הוא של אפרסמון כמו שביארנו בפרק ו', ומשחא כבישא שאמרו שם שמברכים עליו בורא עצי בשמים פירשוה גדולי הרבנים בבא להריח ולא בבא בתוך הסעודה:
הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח אפילו ישב שם כל היום כלו והריח ריח אחר ריח אין מברך אלא פעם אחת, נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם, ואע"פ שהבשם לסחורה הוא מוציאם מ"מ ממשמש הוא בהם בשעת הוצאתם ומכוין להגיע ריחם לבני אדם כדי שירבו עליהם קופצים ונמצא שלהריח הם יוצאות אע"פ שעיקר הכוונה לסחורה, ויש למדין משמועה זו במי שהניח טליתו לכשהוא חוזר ונטלו שיחזור ויברך כדין נכנס ויוצא, ואינה ראיה שהטלית דעתו עליו לחזור וליטלו ואינו קרוי סלוק אבל לענין הנאה כל שנסתלק ממנה סלוק גמור הוא ואע"פ שבסוכה כל שנכנס בה מברך מ"מ אין דעתו עליה אלא בשעת אכילה ובשעת שינה:
מי שהיה מהלך חוץ לכרך והריח ריח אם רוב עכו"ם אין מברכין עליו, אם רוב ישראל מברכים עליו מחצה על מחצה אינו מברך, וי"א מברך וכן נראה על הדרך שביארנוה למעלה באור:
היה מהלך בשוק של טבריא בערבי שבתות והריח ריח אינו מברך שחזקתן לגמר את הכלים ולא לריח עצמן של בשמים שרגילים הם בכך כל ערבי שבתות, ובצפורי אף כל השנה כן שבכל הימים הם רגילים בכך, ומהם אנו למדים לכל הדומה להם וכל שאמרנו אינו מברך אם ברך עובר על לא תשא, ואם היה מהלך בשוק של ע"ז והריח ריח של ע"ז ונתרצה בו ר"ל שהכין עצמו אגב הלכו לקלטו הרי זה חוטא כנהנה באסור ע"ז אע"פ שאין בריח ממש מ"מ אסור הנאה יש בו:​ ​


דף נג עמוד ב עריכה

המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין הנר ולומר שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כלומר עד שיכין עצמו כל כך להתקרב לו שיוכל להשתמש לאורו ממקומו ולהכיר בין מטבע למטבע אע"פ שלא נשתמש וזהו הקרוי בגמ' יאותו ממש ומה שביארנו ברואה אור חוץ למדינה שהוא ברחוק מקום מפרשים אותה באורה גדולה שאף הוא יכול להשתמש בה ממקומו, ורב יהודה אמר בגמ' לא יאותו ממש אלא כל שרואה אותו אע"פ שאין יכול ממקומו להשתמש לאורה הואיל ואלו מתקרב לו היה ראוי להשתמש לאורו, ואין הלכה כן אלא יאותו ממש, וכן מי שמפרש יאותו ממש שישתמש בה ומביא ראיה ממה שאמרו בב"ר מנין שאין מברכין על האור עד שיאותו לאורו שנא' וירא ויבדל, כתבו גדולי המפרשים שהוא שבוש שהקב"ה לא נשתמש לאורה אלא שנראית עמו כדכתיב ונהורא עמיה שרי, וכן בזו הואיל וממקומו יכול להשתמש בה אע"פ שלא נשתמש, ואין לפסוק דלאו יאותו ממש מדרב יהודה הוא מבדרך דנורא דבי אדא דיילא אע"פ שהיה רחוק ממנה וכן רבה אדבי גוריא בר חמא ואביי אדבי בר חבו [הג"ה בגמ' איתא בר אבוה] דההיא רב יהודה לטעמיה דאמר לא יאותו ממש ורבה ואביי סוברים כמותו, ומ"מ הלכה כרבא דיאותו ממש, ועכשיו נהגו להשתמש לאורה מקודם ולהסתכל בצפרנים, ויראה הטעם מתוך ששיעור יאותו לאורו הוא הבחנה בין שני דברים נתפשט המנהג להסתכל בהם כדי להבחין בין צפורן לבשר, ולאלו שכופפים אצבעותיהם להבחין בין צל של אצבעות לצל שאר מקומות שביד, ובתשובת קדמונים מצינו הטעם מפני שהם דברים שהגדול מצוי בהם ולסימן טוב עושין כן, ובשם מדרשות שמענו שמקודם שחטא אדם הראשון היה כל עורו דומה לצפורן וכשחטא הפשיטו ממנו ולא השאיר לו ממנו אלא בראשי אצבעותיו וכשנברא האור במוצאי שבת ונסתכל בו וראה שנשאר לו ממנו ושמח ומתוך כל נהגו להסתכל בצפורן ויש בזה הערה למבינים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן מי שהיה לו נר טמון בחיקו או שהיה מביאה בפנס שהאור שולט בחוץ ואינו נראה אין מברכין עליו, ומה שביארנו למעלה בעששית מפרשים אותו בשעצמו של אור נראה לו וכן מי שראה שלהבת ולא נשתמש לאורו ופרשוה בגמ' כגון נר שהיה מיטפטף להכבות הואיל וחשוך כל כך עד שאילו יתקרב לו אין אורה שלו שולטת להשתמש בו אין מברכין עליו, וכן נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת ופרשוה בגמ' כגון שהשלהבת עומדת בקרן זוית אין משתמש לאורה:
ולענין ביאור מיהא יש שואלים מה הוצרך להעמיד נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת בשעומדת בקרן זוית והלא אף בשל פנס כן, עד שפרשו שהפנס אין אור הנר שבתוכו שולט מבחוץ והרי הוא כנר טמון בחיקו, ושלשה דינים הוזכרו בשמועה זו, אחד שאינו רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה, והוא טמון בחיקו או פנס, והשני רואה שלהבת ואין משתמש לאורה כגון ברחוק מקום או בשהיה סמוכה לכבוי, והשלישי נשתמש לאורה ואינו רואה כגון דקיימא בקרן זוית והוא הדין לעששית גבוהה שאין השלהבת נראית מלמעלה, ומ"מ גדולי הדור כתבו שכל שהשלהבת נראית לו אף מאחורי מחיצות העששית ומשתמש לאורה מברכים עליה שאף זו ראיה היא כמו שאמרו צואה בעששית מותר לקרות שמע כנגדה ערוה בעששית אסור מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בראיה תליא מלתא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא:
ברכה זו שהותקנה לנר במוצאי שבת לא שיהא אדם צריך לחזור על הנר כדי לברך עליו כשם שאדם צריך לחזור על השופר או על הלולב אלא שאם נזדמן לו שראה נר חייב לברך עליו, ומגדולי המפרשים פרשו כן אף בבשמים, ולא עוד אלא שעושים אותה ק"ו שאם על האור שמברכים עליו מצד שנברא במוצאי שבת והוא זכר למעשה בראשית אינו צריך לחזור אחריו, בשמים שאינן אלא להנאת עצמו לא כ"ש, ומ"מ נראה שעל הבשמים מחזרים שלכבוד שבת הותקנו להודעת נשמה יתרה, ואף הם כתבו שבמוצאי יום הכיפורים מחזירין עליו שאין טעם ברכת האור באותו הפרק מטעם בריאתו אלא שלטעם שהיינו אסורים בו כל היום ועכשיו מותרים והויא לה כעין הבדלה שתבדיל בין יום זה לשאר ימים טובים ולדעתי אין הדברים נראים שא"כ היה לו לומר אין מחזירים על האור במוצאי שבת ולא שיאמר סתם אין מחזרין על האור ואם מפני שנאסר לנו והותר עכשיו הרי נכלל בכלל הבדלה, ומ"מ כבר נהגו כל העם לחזור אחריהן ולברך:
פירשו בתלמוד פסחים שמברכים על האור במוצאי יום הכפרים כשם שמברכים עליו במוצאי שבת וכשם שאין מברכים במוצאי שבת אלא על אור ששבת מעבירה כך מוצאי יום הכפריים ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכים אף על האור שנברא עכשיו כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ובמוצאי יום הכפרים אין מברכין אלא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהיתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או מאור שהודלק בהיתר, וטעם הדברים לדעתי שטעם ברכת האור אינה שוה לשניהם שברכת האור במוצאי שבת הוא על שם שהאור נברא במוצאי שבת וכ"ש זה שתחלת ברייתו במוצאי שבת שראוי לברך עליו אבל ברכת האור במוצאי יום הכפרים אינה מטעם זה שאם לא כן היינו מברכים לה במוצאי יום הכפורים שחל להיות באמצע שבת אלא טעם שלה מפני שתשמישו של אש נאסר ביום הכפורים יתר על שאר ימים טובים שהותר לנו תשמישו בכל אוכל נפש שרובו על ידי האור ואנו מברכים למי שברא מאור זה שנאסר לנו היום, וקצת מפרשים מפריזין על מדותיהם לומר שאין מברכין אלא על אור שהיה דולק כל היום או שהודלק בהיתר מבעוד שהוא בעצמו נאסר אבל כל שהודלק מבין השמשות ואילך אין מברכין עליו, ואין נראה לי שמאחר שמאותו שהודלק ממנו היה ראוי לברך עליו הוא ואפילו עמוד שני מ"מ כחו של ראשון בשני, ובשם גאונים ראיתי שישראל שהדליק מעכו"ם אע"פ שבמוצאי שבת מברכים עליו אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שהרי עיקרו נאסר ר"ל עמוד ראשון, ואם תמצא לומר על תוספת הוא מברך הרי עכשיו נברא והוא שנהגנו להדליק מנר של בית הכנסת לפי שאין אור של ישראל מצוי בבתים אבל נר עצמו של בית הכנסת אינו צריך ואדרבה, שמא לכבוד הם עשויים כנ"ל, אלא שאפשר שאף הם עשויות לקרוא לאורן בסדרים ומ"מ במוצאי יום הכפורים שחל להיות בשבת אין אנו צריכים לכך כלל שהרי מכח שבת אנו מברכים עליו:
המשנה הט' מי שאכל וכו', כונת המשנה לבאר שראוי לאדם שלא לזוז ממקום שסועד בו עד שיברך ונחלקו עכשיו במי שאכל ושכח ולא בירך והלך לו ונזכר על שכחתו ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר ואע"פ שפת ויין טעונים ברככה לאחריהם במקומם ומסבה שאני, ופרשו בגמ' שאם עשה כן במזיד אף ב"ה מודים שצריך לחזור למקומו ולברך, לא נחלקו אלא בשוכח והלכה כב"ה בשוכח וכן נראה דעת גדולי הפוסקים, אלא שגדולי תלמידיהם פוסקים כב"ש הואיל ופת ומיני דגן טעונים ברכה לאחריהן במקומם ומ"מ בפירות אפילו על אותן שמברכים עליהם ברכה מעין ג' ואפילו במזיד דיו לברך במקום שנזכר:
ועד אימתי יכול לברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו, ושיעור זה כל זמן שכח אכילה זו מעמידתו בלא רעהב ושיעור זה באכילה מועטת, אבל באכילה מרובה עד ד' מילין, ויש שואלים היאך לא מנאוה במס' פסחים (מ"ו ע"א) בהדי גבול ועיבוד ותפלה ונטילה ששיעורן ד' מילין, ואינה שאלה חדא דהנהו ד' מילין דוקא וזו כדי שיעור זה, ועוד דהנהו צריך לחזור אחריהם וזו צריך ליזהר שלא להתעכב כל כך, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:
המשנה העשירית בא להם יין בתוך המזון ואין להם יין אלא הוא ואין שם אלא כוס אחד מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון בלא כוס שאין ברכה טעונה כוס וב"ה אומרים מניחו עד לאחר המזון ומברך ברכת המזון על הכוס וסומך לה ברכת היין ושותהו, והלכה כב"ה למצוה כמו שביארנו למעלה, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:
המשנה הי"א עונים אמן אחר ישראל המברך אע"פ שלא שמע כל הברכה אלא שמע מפיו ב"פ הגפן לבד או המוציא לחם מן הארץ והדומה לזה שהדברים ברורים שאינו מברך אלא לשם ואמן יתומה אין כאן הואיל ושמע חתימת הברכה, אבל אין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה שמא לשם ע"ז בירך ופרשוה בגמ' במי שלא אכל אבל מי שאכל אף לאחר ישראל אין עניית אמן מועילה לו אלא א"כ שמע כל הברכה ולפי דרכך למדת שחייב לענות אמן אע"פ שאינו חייב בברכה:
העונה אמן הרי הוא כמי שבירך ובלבד שיכוין דעתו למה שהוא שומע ועונה אחריו אמן וזהו שאמרו אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע ואכלת וברכת אלא שממהרין שכרו למברך:
תינוקות של רבן שהם מתלמדים ואומרים איזו ברכה דרך התלמוד אין עונים אחריהם אמן אבל אם אומרים אותה דרך מצוה אע"פ שאינן חייבין כגון תינוק שאכל ומברך לעצמו ברכת המזון דרך יציאת ידי מצוה עונין אחריהן אמן, וזהו שאמרו בעדן מפטרינהו עונים כלומר בשעה שנפטרים מסעודתם ובאין לברך, ויש גורסים בעדן אפטורינהו ור"ל בשעה שמפטירים ההפטרה וזהו עיקר קריאה בבית הכנסת ומברים ברכות ההפטרה הואיל ותקנו בו שיכול להפטיר והוא הדין לקריאתו בתורה אלא שאינו קורא אלא מפטיר:
מי שאכל תבשיל והידים מזוהמות ממנו לא יברך עד שיטול ידיו כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, ויש מי שאומר שמברך על נטילה זו אבל דבר שאין הידים מזוהמות ממנו מברך בלא נטילה, ויש אומר שאף אינו צריך ליטול עד לאחר ברכה ואם רוצה ליטול מים אחרונים מטעם מלח סדומית אינו צריך ברכה, ודברים אלו כלם לא נאמרו אלא במברך אבל האחרים אין צריכים ליטול קודם ברכה, ושמן מבושם הבא לסוך את הידים קודם ברכה אף הוא מעכב את הברכה, אלא בדורותיהם שהיו רגילים בכך אבל לנו אין אנו רגילים בשמן ואין שמן מעכב, ולפי מה שכתבנו למדנו שכל מאכל לח אנו קורים מזוהם וידים שאכלו בהם ידים מזוהמות, ומ"מ בשאלתות כתבו שלא נקרא מאכל מזוהם אלא כל דבר שאינו קרב לגבי מזבח, אבל כל שהוא קרב לגבי מזבח פסקה זוהמתן, ועניני נטילת ידים נבאר אותם בסוף המסכתא בדרך חבור זה בלשון קצרה על הדרך שבארנו אותם בארוכה אחר מסכת ברכות בפירושי התלמוד שלנו בעזר הצור:

ונשלם הפרק ת"ל