מ"ג דברים כא יח
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיִסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרוֹד לָיְתוֹהִי מְקַבֵּיל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵּיהּ וּמַלְּפִין יָתֵיהּ וְלָא מְקַבֵּיל מִנְּהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יְהֵי לִגְבַר בִּיר סוּרְהֲבָן וּמְרוֹד דְּלֵיתוֹי מְקַבֵּל לְמֵימָר אָבוֹי וּלְמֵימְרָא דְאִמֵּיהּ וְיִכְסְנוּן יָתֵיהּ וְלָא מְקַבֵּל אוּלְפַן מִנְהוֹן: |
רש"י
"ומורה" - מסרב בדברי אביו לשון ממרים
"ויסרו אותו" - (סנהדרין עא) מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין שנאמר זולל וסובא ונאמר (משלי כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (סנהדרין עב) ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו הגיעה תורה לסוף דעתו סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב
וקשה, אם כן למה כתב רש"י 'מתרין אותו בפני שלשה'. ויראה, דסבירא ליה לרש"י הא דקתני בהך משנה 'מתרין אותו בפני שלשה ומלקין אותו', רבותא קאמר; דלא תאמר דבעינן התראה בפני שנים, ומלקין אותו בפני ג' אחרים, משום ד'אין עד נעשה דיין' (כתובות דף כא:), ולכך קאמר דמתרין אותו בפני ג'. כלומר, כיון דעל כל פנים בעי ג' דיינים להך מלקות, אותם גופייהו מתרין בו. לכך נקט רש"י המשנה כצורתה. ולא דבעי ג' להתראה, דבשנים סגי, אלא דאשמועינן דסגי באותם דיינים גופיהו:
והא דמשני התם 'הכי קאמר מתרין אותו בפני שנים, ומלקין אותו בפני שלשה', ולא מתרץ דרבותא אשמועינן, דאף אותם הדיינין המלקין אותו - מתרין בפניהם, מפני דהוי קשה, דהוי ליה למימר ד'מתרין אותו בפני שנים מן הג' המלקין בפניהם', ולמה אמר ד'מתרין בפני שלשה'. ומתרץ דהכי קאמר, 'מתרין בפני שנים', כלומר דאין ה'שלשה' דקאמר דמתרין אותו בפניהם - כל השלשה, אלא בודאי שנים מן השלשה, ולא נקט 'שלשה' רק לאשמועינן דבפני אותם שלשה עצמם מצי להתרות. והשתא דהוי חדוש לישנא דמתניתין, נקט רש"י לישנא דמתניתין:
[טז] בן סורר ומורה אינו חייב וכו'. בא לתרץ הא דקאמר שמתרין אותו, ואין התראה אלא אם כן מבררין לו על מה הוא נדון כדי שיהיה נזהר שלא לעשות, דאם לא כן, מה מהני התראה, אחר שאינו ידוע במה יהיה נזהר. והרי לא ידע עד כמה נקרא "זולל וסובא", ולפיכך אומר 'בן סורר ומורה וכו, והשתא מצי להתרות בו שלא יאכל תרטימר בשר וכו':
[יז] על שם סופו נהרג. הקשה הרא"ם, דגבי ישמעאל (בראשית כ"א, י"ז), אף על גב שקטרגו עליו המלאכים 'מי שעתיד להמית בניך אתה מעלה לו את הבאר' (רש"י שם), והשיב להם הקדוש ברוך הוא "באשר הוא שם" (שם), פירוש שאין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ראש השנה דף טז:). וכאן אנו אומרים שבן סורר ומורה 'על שם סופו נהרג'. ויש לתרץ דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ד'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותו שעה', היינו בדין בית דין של מעלה, לפי שאין ראוי לדון אלא כפי אותו שעה. אבל בית דין של מטה דנין על שם סופו, כדי להצילו מבית דין של מעלה, שהם ידונו אותו כדי שלא ימות בדיניהם חייב. ואין דומה עונש בית דין של מעלה לבית דין של מטה, דבית דין של מטה מכריחין לקיים המצוה (כתובות דף פו.), ובית דין של מעלה נותנין רשות:
והרא"ם תירץ, דהכא התחיל כבר בעבירה קצת, ולפיכך דנין אותו כמו שיהיה לבסוף. וגבי ישמעאל, לא עשה שום עבירה שנאמר עליו שיהיה נידון על שם סופו, כך תירץ הרא"ם. וזה אינו, דבפרק קמא דראש השנה (דף טז:) משמע דאין חילוק, דסתמא קאמר 'אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו', משמע דלעולם אין דנין אותו רק לפי מעשיו של אותו שעה. אבל העיקר כמו שפירשנו (וגו'). ועיין בפרשת וירא (גו"א בראשית פכ"א אות כ) שם נתבאר:
עוד הקשה הרא"ם על מה שאמר (רש"י) 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב', כיון דבסוף - אף על גב שהוא הורג - דינו בסייף הקלה (סנהדרין דף עו:), ולמה נחמיר עליו השתא לדונו במיתה החמורה, ודינו חמור יותר מבסייף. ותירץ הרא"ם, דהאי 'מלסטם הבריות' רוצה לומר בשבת, ויעבור עבירה שחייב עליה סקילה, ולפיכך נידון בסקילה. וזה אינו, דספק נפשות להקל, דכתיב (במדבר ל"ה, כ"ה) "והצילו העדה", וכיון דספק נפשות להקל, אם כן מנא לן לומר שיהיה מלסטם בשבת עד שיתחייב סקילה. ויראה דלא קשה, אפילו נודה להך סברא עדיין לא יקשה, דהא זה שהוא בן סורר ומורה גורם שהיה הורג כמה נפשות בשביל שיהיה מבקש לימודו, ולפיכך החמירה התורה עליו. אף על גב שאם היה בסוף מתחייב בנפשו - לא היה נדון רק בסייף, שאין בית דין מחייבין אותו רק על חטא אחד שבאו עליו עדים. אבל זה שנהרג על שם סופו, אמרינן ביה שהיה מתחייב בסוף כמה מיתות על כמה רציחות, וחמור מצד זה יותר במה שהוא זולל וסובא, [ד]גורם היה לו כמה מיתות, לכך דינו בסקילה, ולא קשיא מידי:
אמנם כל זה לא צריך, דהא מה שאמר 'מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב', היינו שיהיה רודף, והרודף מתחייב בנפשו (סנהדרין דף עג.), ויכול להרוג את הרודף בכל אשר ירצה להכותו (שם), לרגום אותו ולדחות, כך פירוש 'ימות חייב'. דאם לא כן, אלא פירושו שהיה מתחייב בבית דין, מאי 'ימות חייב' איכא הכא, הרי כל המומתין מתכפרין. אלא פירושו שהיה מתחייב מחמת רודף, והרודף מתחייב בנפשו בכל שאפשר להמיתו, ולפיכך נסקל בן סורר ומורה, כיון שהנרדף יכול להמית הרודף בכל מה שיכול להמית, אין צריך לו לחלק ולעיין במה ימית אותו, רק בכל מה שירצה, ופשוט הוא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּמוֹרֶה – מְסָרֵב בְּדִבְרֵי אָבִיו, לְשׁוֹן "מַמְרִים" (דברים ט,ז).
וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ – מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ (סנהדרין ע"א ע"א). בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּגְנֹב וְיֹאכַל תַּרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זוֹלֵל וְסוֹבֵא" (להלן פסוק כ), וְנֶאֱמַר: "אַל תְּהִי בְּסוֹבְאֵי יָיִן בְּזוֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ" (משלי כג,כ; ספרי ריט; סנהדרין שם). וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ: הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב (ספרי רכ; סנהדרין ע"ב ע"ב).
רשב"ם
זולל וסובא: כדכתיב אל תהי בסבאי יין בזוללי בשר למו:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וכתב הרמב"ן ז"ל כי יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו והשני זולל וסובא, עבר על מצות כבד ועבר על מה שנצטוינו קדושים תהיו שנהיה פרושים מן התאוות, וכן נצטוינו לדעת הש"י בכל דרכיו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל אין בו עתה חטא מות כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים, וזה טעם וכל ישראל ישמעו וייראו, וכן תמצא בזקן ממרא, שהרי אין בהוראתו חטא שבו יהיה ראוי למות רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה, וכן הזכיר בעדים זוממין שנהרגין ולא הרגו, וכן הזכיר במסית לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הנסת ע"ז ולא שמע אליו, אבל מיתתו ליסר הנשארים, עד כאן.
ויסרו אותו. מלקין אותו אחר שהתרו בו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
צריך לדעת אומרו "איננו" שהיה לו לומר אינו שומע, ואולי שבא להעיר כי כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע נשללת ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו, כי היצר עומד על מפתח הלב ומונע הדברים מהגיע אל הנפש כי הם יחייבוהו לצאת משם, והמשלתי הדבר למלך שהיו שועריו גנבים ולסטים והבאים לקבול לפני המלך מהם היתכן שהשוערים ההם יוציאו להם רשות ליכנס לחייבם למלך, כמו כן הדבר הזה, והוא אומרו "כי יהיה לאיש וגו' איננו שומע וגו'" פירוש מושלל הוא בערך השמיעה כי לא יגיעוהו הדברים מצד המונע היושב על מפתחי הלב כאומרם ז"ל (ברכות ס"א א):
"בקול אביו ובקול אמו". טעם שהוצרך להזכיר אביו ולא הספיק לומר בקולו וחוזר לאביו שאמר שאמר בסמוך, העיר הכתוב כי בן סורר ומורה ליולדיו יסובבהו כן היותו מורד באביו ואמו שהם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל (זוהר ח"ב פ"ה), על דרך אומרו (משלי א') שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד, וזה שיעור הכתוב כי יהיה לאיש וגו' דע שאיננו שומע בקול הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולזה הגם שיסרוהו "לא ישמע אליהם" פירוש מלבד שלא יקבל לחזור מעבירות שבינו ובין המקום עוד לו שלא ישמע אליהם:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא.
סורר ומורה . שני פעמים. (ומורה [סורר], שוטה. ומורה, שמורה לעצמו דרך אחרת.
(ד"א) (בשביל שאכל זה ממון אביו, אמרת בן סורר ומורה ימות! אלא נדון על שם סופו - מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב. אביו של זה חשק יפת תואר, והכניס שטן לתוך ביתו, ונעשה בנו סורר ומורה. סופו להמיתו מיתה משונה, שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות, והומת ). (לא בשבת ולא ביו"ט).
ד"א, סורר על דברי אביו, ומורה על דברי אמו. סורר על דברי תורה, ומורה על דברי הנביאים. סורר על דברי עדים, ומורה על דברי הדיינים.
(סוטה כה וש"נ) אמר רבי יאשיה, שלשה דברים סח לי רבי זעירא משום אנשי ירושלים,
1. סוטה, אם רצה בעלה למחול לה, מוחל.
2. סורר ומורה, אם רצו אביו ואמו למחול לו, מוחלים לו.
3. זקן ממרא על פי ב"ד, אם רצו חביריו למחול לו, מוחלים לו.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירא, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, ועל זקן ממרא על פי ב"ד לא הודה לי; מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל.
לב.
איננו שומע בקול אביו ובקול אמו . יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו, להדליק את הנר, ולא הדליק? תלמוד לומר " איננו שומע " " איננו שומע " לגזרה שוה. מה " איננו שומע " האמור (כאן) [להלן], בן סורר ומורה זולל וסובא; אף " איננו שומע " האמורה (להלן) [כאן], בן סורר ומורה זולל וסובא. (מה " איננו שומע ") [רבי יוסי ברבי יהודה אומר,] עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו (וכו').
לג.
ויסרו אותו . במכות.
ולא ישמע אליהם . מלמד שמלקים אותו בפני שלשה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
ל. איש צעיר. וכאלו אמר "וכי יהיה לאיש, איש בן סורר". כמ"ש דוגמא לזה ויקרא רח . ובסנהדרין סח ע"ב דקדקו עוד בזה.
לא.
סורר ומורה . לדעת חז"ל "סורר" קרוב עם ס.ו.ר., שסר מדרך הישרה, ועז"א סורר שוטה (בשי"ן שמאלית), וכן תרגם אונקלוס בר סטי. ו"מורה" פי' שאחר שסטה מדרך הטוב, מורה לעצמו דרך רע, ובעבור הרע הזו נדון ע"ש סופו. ועז"א "בשביל שאכל וכו' " [והגר"א מחק מכאן כל המוסגר בב' חצאי עגול, וגרסו בסי' לה].
אולם באשר כתוב שני פעמים " סורר ומורה " [ועז"א "סורר ומורה שני פעמים"] דרש,
1. שא' משמעותו שסורר מדברי אביו, שהוא מוליכו בדרך הטוב. ומורה [מלשון מרי] על דברי אמו, שהיא רואה מעשיו ומוכחת אותו. ועוד, שסורר מדרך התורה, ואף שהנביאים מוכיחים אותו, הוא ממרה ומורד על דבריהם.
2. ומ"ש עוד הפעם בננו זה סורר ומורה, נא' אחר שהלקהו בפני הדיינים. פירוש " סורר " שסר מדברי העדים, " ומורה " היינו שממרה על דברי הדיינים, שע"ז יצדק מרי ומרידה.
(ומ"ש לא בשבת מחקו הגר"א).
ומ"ש "א"ר יאשיה", מובא בסוטה כה וסנהדרין ח.
לב.
איננו שומע בקול אביו . מפרש אח"כ, איננו שומע בקולנו זולל וסובא .
ומ"ש "ר"י בר"י אומר", כן הגיה הגר"א, ממשנה דסנהדרין עא.
לג.
ויסרו . פעל י.ס.ר. במובנו המדוייק, הוא ע"י הכאה, כמ"ש (משלי כג) אל תמנע מנער מוסר וגו' אתה בשבט תכנו . ובודאי אינו מדבר ממין זה מן המוסר, שזה פשיטא, שהלא מצווים לשחרו מוסר, כמ"ש יסר בנך ויניחך ! רק מדבר ממין המוסר שנאמר במוציא שם רע, ויסרו אותו , שהוא בב"ד. ואיכותו מפורש גבי עדים זוממין, והפילו השופט והכהו לפניו . ואם אז לא ישמע אליהם, ותפשו בו וכו' , ואז נידון בב"ד של כ"ג.