אברבנאל על דברים כא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק אעריכה

כי ימצא חלל באדמה וגו' עד סוף הסדר, אחרי שהזהיר בלמוד הדברים המתיחסי' למלכים ולשופטים בעניני המלחמות, צוה בפרשה הזאת ולמד דין עגלה ערופה שהיה מתיחס לכהני' ללוים ולשופטים אשר בבית דין הגדול, ולשופטים הראשונים אשר בשערים. ובזה האופן היו כל המצות אשר באו בסדר הזה כוללות כפי מה שזכרתי, ורבי אברהם כתב שכאשר זכר מלחמה עם האויב זכר דין האדם עם חברו בריבו עמו ויהרגהו וימצא חלל באדמה, והנה המצוה הזאת כבר באה בכלל בדבור לא תרצח, בפרשת מסעי הזהיר מאד עליו באמרו ולא תקחו כופר לנפש רוצח, וגם ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם. בדם שופכו. האמנם כשימצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו אם היה בשגגה לחייבו גלות או במזיד לחייבו מיתה, הנה הוצרך משה רבינו עליו השלום לפרש כאן מה יהיה ממנו, וכפי מה שארז"ל במסכת סוטה פ' עגלה ערופה, והביאו הרמב"ם בפרק ט' מהלכות רוצח. ענין המצוה הזאת שההרוג כאשר נמצא בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו, ויוצאים החמשה זקנים מהכהנים הלוים אשר בבית דין הגדול אשר בירושלם ומודדין הערים אשר סביבות החלל, ואחר שבמדידה היו יודעים העיר היותר קרובה אל החלל, היו קוברין אותו במקומו, ובית דין של אותה העיר הקרובה אל החלל מביאין עגלת בקר מבין אנשי אותה העיר, ומורידין אותה אל נחל איתן, רוצה לומר שהוא שוטף בחוזק, וזהו נחל איתן הנזכר בתורה ועורפין אותה בקופיץ מאחריה, ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר ואפילו שיהיו מאה רוחצים את ידיהם שם במקום עריפתם של העגלה ואומרים בלשון הקודש בתוך הנחל, ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, והכהנים עונים בלשון הקדש גם כן כפר לעמך ישראל והקב"ה מכפר להם שנאמר ונכפר להם הדם, זהו ענין המצוה בכללות, ומאשר אמר הכתוב באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך, למדו שהמצוה הזאת לא תנהג רק בארץ כנען בלבד מעבר לירדן, ומאשר אמר כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה, למדו (סוטה דף מ"ד) שימצא נגלה על הארץ לא טמון בגל, ולא גם כן תלוי באילן, ולא צף על פני המים, ולא בתוך העיר, ומאשר אמר לא נודע מי הכהו, למדו (שם מ"ז) שאם יהיה נודע הרוצח לאיש או לאשה או לעבד לא ינהג הדין הזה, וממה שאמר ויצאו זקני ושופטיך למדו שהמודדין יהיו מסנהדרי גדולה, ולא יהיו זקני אחת מהערים לפי שהיו קרובים לעצמם בענין המדימה, וממה שאמר זקניך ושופטיך למדו שיהיו הזקנים שנים והשופטים ג' שהוא ב"ד שקול, ויהיו אם כן הזקנים והשופטים כלם חמשה, וממה שאמר ומדדו הערים אשר סביבות החלל למדנו שהמדידה תהיה מהמקום אשר בו החיות יותר נרגש באדם שהוא החוטם, ומאשר אמר והיה העיר הקרובה אל החלל למדנו שהקורבה תהיה בערים נבחרת ראשונה ברבוי העם ואחר כך במקום, ולכן העיר הגדולה הרחוקה היא יותר קרובה לענין הזה מהעיר היותר קטנה שהיא יותר קרובה במקום, ומאשר אמר ולקחו זקני העיר ההיא וגו' ונגשו הכהנים וגו', למדנו שעריפת העגלה בב"ד וזקנים שבעיר הקרובה תהיה בפני הכהנים הלוים, ומאשר אמר עגלת בקר למדו שתהיה העגלה בת שתי שנים לא עוד כי אז היא בגדר עגלה, ומאשר אמר אשר לא עובד בה ולא משכה בעול למדנו שהעבודה ועול פסול בעגלה, ומאשר אמר אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע בלשון עתיד למדו שאסור לעבדו ולזרעו עוד, כי העגלה והנחל אסורין בהנאה עוד, ומאשר אמר וערפו שם את העגלה בנחל למדנו שבתוך הנחל יערפו את העגלה בקופיץ ממול עורף, ומאשר אמר וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו למדנו שזקני העיר ההיא כלם חייבים ברחיצת ידיהם ואפילו הם מאה, וגם יתחייבו לו ידינו לא שפכה את הדם הזה והכהנים מתפללים ואומרים כפר לעמך ישראל, וממה שכתב בתחלת המצוה כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך למדו שאין מודדין לירושלם ולא יביאו זקנים העגלה לפי שלא נתחלק' לשבטים, וכבר זכרו רז"ל דינים אחרי' במצוה הזאת והביאם הרמב"ם במקום הנזכר. ונסתפקתי בזכרון אלה לפי שהם נסמכים ומפורשי' בכתובים. והרב המורה בחלק ג' פרק מ"ו נתן טעם במצוה הזאת ואמר כי היה הענין הזה כדי שיתגלה מי הוא הרוצח לבער את דמו, כי ברוב הפעמי' יהיה הרוצח מן הערים אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקני' ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבור' שהם לא התרשלו בתקון הדרכי' ושמירת' ושאינם יודעים מי הכהו ויתאספו הזקנים ויחקר הענין ויביאו עגלה ירבו בני אדם לדבר בדבר זה. ואולי יתגלה ויודע מי הוא הרוצח ולכן אמרו שאפילו תבא אשה או עבד ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף העגלה, ואם זקני העיר לא ידעו אותו ושאר העם גם כן ויעידו על נפשותם לבורא ית' שלא ידעוהו יהיה בזה זכרון גדול, וכל השומע שמץ דבר יבא ויגיד ויתפרס' היודע הרוצח, ויהרג ע"י המלך או גואל הדם או ע"י ב"ד, ויתתזק הענין בהיות המקו' שתערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע ויהיה לעולם אסור בהנאה, לפי שבעל הארץ יעשה כל תחבולה לחקור עד שידע הדבר כדי שלא תערף העגלה בשדהו ולא יאסר לעולם, וכמו שזכר הרב בפרק מ' חלק ג', וכתב עליו הרמב"ן והנה לפי הטעם הזה יש בתחבול' הזאת תועלת אבל המעש' אינו נרצה בעצמו, והיה ראוי שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו כל רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולא יזרע, ולפי דעתי יש בו טעם בענין הקרבנות הנעשים בחוץ כמו שעיר המשתלח או פרה אדומה, ולפיכך מנו חכמי' עגלה הערופה מכלל החוקים ע"כ:

והנה לפי דעתי טעם הרמב"ן הוא האמת ומחכים מכל צד, אבל לפי שהרב המורה לא נתן טעם לפרטי המצוה, אשתדל בהם אני בנתינת' כדי לאמת דעתו ולהסיר מעליו תלונות הרמב"ן וספקותיו, וגם ספקות אחרים אשר לא העיר עליהם הרמב"ן כנגד הרב, ואפשר שיסופקו נגדו והם למה צוה בעגלת בקר, ולמה צוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכ' בעול, ולמה צוה שיביאוה אל נחל איתן ולמה אסר הנאתו של נחל איתן שלא יעבד בו ולא יזרע ולמה צוה שתערף העגלה מאחור, ואם היה כטעם הרב המורה היה די בוידוי דברי' בלבד לפני הסנהדרין או שיביאו קרבן משור או כשב או עז ויתודו עליו, ומה צורך יהיה כפי דעתו בה' התנאים האלה, אם היה הנרצה בו לפרסם הענין ולגלותו, אבל נעשה הענין הזה לדעתי לאחד משני צדדי ההוראה או לשניהם יחד, הצד הראשון הוא שיורה זה המעשה כלו על מעשה הרוצח ולזה באה העגלה לפי שישראל יכונה בשם השם כמו שאמר (הושע י׳:י״א) אפרים עגלה מלומדה, וצוה שיביאוה מהעיר הקרובה, להורות שהחלל יצא ובא מאותו העיר כשנהרג. וצוה שתהיה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, להורות ולרמוז שהחלל ההוא נהרג על לא חמס בכפיו כי הוא לא עשה פעלה שתחייב הריגתו ולזה היתה העגלה בת שתי שנים ולא עוד בהיותה בשני הנערות לרמוז אל היות החלל נקי בלא חטא כלל. וצוה עוד שיביאוה אל נחל איתן ושתערף בנחל כי היה הנחל רמז והוראה על היות העיר ההיא שהיתה מקום התורה והמשפט כי המים רומזים לתורה כמו שאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, ואמרו רבותינו ז"ל בע"א פ"ק אין מים אלא תורה. והיתה ההוראה שבתוך אותה העיר מקום הצדק והמשפט נהרג האדם ההוא שנתאר ונרמז בעגלה, וכמה שאמר (קהלת ג׳:ט״ז) מקום המשפט שמה הרשע, ולכן צוה שתהיה העגלה נערפת, כי הנה עריפתה מצד העורף ירמוז שהחלל ההוא נהרג בקשר גדול כי לא נהרג על פי בית דין או בפרסום כדרך האנשים שימיתום אויביהם פנים בפנים כי אם בסתר כמו שהעגלה לא נהרגה בצד פניה כי אם בצד ערפה, וצוה שהנחל איתן לא יעבד בו ולא יזרע עוד כדברי הרב המורה עצמו, לפי שבעל השדה יחקור בהשתדלות גדול לדעת מי היה הרוצח כדי שלא תערף העגלה ולא יאסור שדהו לעולם, והם היו עושים כל זה לפסוק בהוראות האלה שההריגה ההיא יצאה מאנשי אותה העיר, ולפי שלא נודע ההורג יהיו כלם נחשדים שהעם אשר יהיו שם ישאו ויתנו בדבר ויתגלה ויודע המכה באמת, כי אם יבא אדם ויאמר כנגד התנאי האחד שהחלל יצא מעיר אחרת יהיה זה קצת הודעה להגיע אל גלוי הדבר, ואם יאמר אדם שהחלל לא נהרג בלי סבה שהוא הרמז והתנאי השני אבל יגיד למה נהרג באמת יהיה גם בזה הודעה רבה, ואם יאמר אדם שהרוצח אינו מאנשי אותה העיר כנגד הנרמז בנחל איתן. אבל שהוא מעיר אחרת יהיה זה סבה לגלוי הדבר והודעתו, הנה אם כן באו פרטי המצוה להעיר על הענינים אשר היה בהם החשד כאלו הפועל ההוא היה אומר ומעיד שכלם חשודים, ולכך על אותו הפועל יתנצלו הזקנים ויאמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו הפך החשד הנרמז בזה הפועל ובזה יבא הדבר לגלוי והודעה כדעת הרב וטעמו, ואמנם הצד השני מההערה והרמז בפועל הזה, הוא שהיה מעיר ורומז אל העונש הגדול אשר יבא אל העיר ההיא בעון אותו החלל, ולפי שישראל בזמן ההוא היו עובדי אדמה, או רועי צאן ובקר, והצלחת שני המלאכות האלה תהיה באמצעות המים כשיבאו בעתם, לכן צוה שיושבי העיר הקרובה אל החלל שהיו יותר חשודים בהריגתו יביאו עגלת בקר אל נחל איתן כדי להעיר שהמקנה כלו ימות בחטא ההוא, ואמר אשר לא עובד בה, להגיד כי המקנה ימות קודם שיגיע לגבול הגדול וצוה שתערף בנחל לרמוז כי בסבת המים בהעדרם או ברבוים המופלג ימות המקנה כלו, ואמר שהזקני' יערפוה לרמוז שבסבתם וחטאתם ברציחה הזאת ימות כל המקנה, וצוה שלא יעבד השדה ולא יזרע עוד, לרמוז שגם עבודת האדמה תבטל ותחרב, וכאשר יעשו הפועל הזה שמגיד ומורה גודל העונש אשר ימשך אליהם מזה החטא, הנה יפחדו האנשים כלם וישתדלו לחקור ולדעת מי הוא הרוצח כדי שיוסר דם הנקי מביניהם, ויבא הדבר לפרסום ההריגה וידיעתה, שהוא התכלית המכוון במצוה כמו שאמר הרב, ולכן אחרי הערת העונש הזה יבא התנצלות הזקנים ובקשת הכפרה להנצל מהעונש ההוא, וזהו אמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל, זהו מה שראוי שיאמר בטעם המצוה וחלקיה, והותר בזה הספק הכ"ו:

ואמנם בהתר הספק הכ"ז אשר הוא מונגשו הכהנים בני לוי, אומר שזקני ב"ד הגדול שבירושלם יבאו למדוד העיר הקרובה ואם יעמדו שם בשעת מעשה, המצוה בם שיושבי העיר וזקנים ישתדלו יותר בקיומה, וחקירת מי הוא ההורג ביראתם ובושתם מהשופטים היקרים ההם אשר שם, ולזה אמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו יתברך ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע והתוארים האלה לא יאמרו כי אם על הסנהדרין, ויורה עוד שלא אמר זה על זקני העיר ממה שאמר אחר זה וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם ויאמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו' בפני הכהנים הלוים והשופטים אשר יבאו שמה מבית דין הגדול אשר בירושלם והם יעידו על דברי זקני העיר כפר לעמך ישראל, ואמנם בהתר הספק הכ"ח כתב הראב"ע ויתכן שהש"י צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לאלה שעשו עבירה כמדומה לה יזדמן שיהרג אדם קרוב להם ומחשבות הש"י עמקו לאין קץ אצלנו, ולפי דעתי נ"ל לפרש הכתוב כך שאחרי שהם העידו שאין ביניהם הרוצח ושהם לא שפכו את הדם, ושהם לא ידעו מי הוא ההורג וזהו ועינינו לא ראו, יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל לא על העון הזה כי אם על יתר העונות אשר כבר עשו דומים לזה כי לולא היו חטאים בדבר הדומה לזה פעם אחרת לא תהיה קורה בגבולם ההריגה הזאת, ולפי שהם היו בלתי יודעי' חטאם התפללו בעדם הכהנים הלוים ההם שיכפר להם הש"י כיון שפדאם מיד צר ומעשה ידיו הם ויתפללו עוד שלא יתן דם נקי בקרבם רוצה לומר שלא יענישם על דם נקי שנשפך בגבולם כדומה לזה והעידה התורה שבסבת החרטה והתפלה הזאת והיותם עצבים בדבר יכפר להם יתברך החטאות שכבר עשו דומי' לזה, אבל הנכון אצלי הוא כי חטא העם ופשעם ראוי שייוחס למנהיגיהם יען וביען לא היישירו העם בשמירת דרכי התורה באופן שלא יהיה ביניהם שפיכות דמים וגם תהיה אשמה אל מנהיגיהם לפי שלא הגיעו לדעת מי ההורג ולבערו כי זה הוא המוטל על שופטי העיר וזקניו וגם כי מיעוט המשפט ביניהם יביא אל שפיכות דמים, כי אם היה משפט בעיר קשה ומדוקדק כראוי לא יגבר יד הרוצח להביא להרוג נפש בגבול אותה העיר כי יפחד לבבו ממשפט אותה העיר ושופטיה שירדפו אחריו וישיגוהו וירמסו לארץ חייו, הנה להיות זקני העיר ושופטיה חוטאים בזה מהצדדים האלה הוצרכו הכהנים הלויים להתפלל עליהם כפר לעמך ישראל לא שיתפללו על ההריגה הזאת עצמה ויבקשו כפרה עליה כי אם על החטאי' והאשמה שייוחסו אליהם מהצדדי' אשר זכרתי, ואמר עוד ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל שיהיה רצון לפניו יתברך שלא יקרם עוד כדבר הזה רוצה לומר שלא יהרג עוד בגבולם איש בהיותו נקי כמו שנהרג זה, וזהו שאמר ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל רוצה לומר שלא יהיה ולא יבא שבקרב הארץ ההוא וגבולה יתן דם נקי שיקרה שישפך דם שם וזהו שנכפר להם הדם שהדם ההוא יחשב אליהם למיעוט המשפט בארץ ועצלות המנהיגים ושאר הצדדים אשר זכרתי. ואמנם אמרו עוד ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' פי' כי הם יבערו הדם הנקי מקרבם וימנעו הרציחו' והפעולו' המגונות כאלה, כאשר יעשו הישר בעיני ה' לדקדק בהנהג' העם ומשפטיו או יאמר שלא יחשבו שאחרי עריפת העגלה אשר הכונה בה לדעת המכה והרוצח כמו שזכר הרב ולא יכלו לדעתו, שלא יחושו עוד לעשות חקירות לדעת מי הוא ההורג אותו החלל, אבל צוה אשר יחקרו עוד תמיד לבער הדם להכיר הרוצח ולהורגו, ובזה יעשו הישר בעיני ה': נשלם סדר שופטים

ואמנם הספקות הנופלות בכתובים מהסדר הזה כפי מה שתגזור הסברה הראשונה בהבנת' הלא המה כפי מה שאומר כ"ו:

הספק הא' אם היתה הפרשה הזאת כי תצא למלחמה על אויביך מקושרת עם הפרשיות שנזכרו למעלה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, ולפרשת כי תצור אל עיר, שלפי שזכר בם שהעיר אשר לא תשלים אם תהיה מהערים הרחוקות ישלול הערים הנשים והטף, ולכן באה הנה יפת תואר שהיא מאותו שלל, אם כן היאך הפסיק ביניהם בפרשת כי ימצא חלל באדמה שאינה מחמר הדרוש והקשר הפרשיות ההן, ור"א כתב שנכנסה ביניהם פ' עגלה ערופה בעבור החלל בא"י לא כן בחוצה לארץ אף כי במלחמה, אבל זה טעם חלוש מאד לפי שגם כן יש מצות אחרות תלויות בארץ רבות ובשעת מלחמ' ולמה נזכרה פרשת החלל מזולתה:

הספק הב' טעם מה שצותה התורה שהבן הבכור יירש פי שנים מאחיו ואם היו כלם בני איש אחד ומפאת האב, גם מפאת האם כמות זה כן מות זה למה צוה ההבדל הזה כל כך ביניהם שהאחד יירש בנכסי' כשני אחים ולמה אחז"ל (ד' קכ"א) בפ' יש נוחלין שהבכור יירש פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם, כמו שדרשו בכל אשר ימצא לו, ולא לה, והנה הבן הבכור יחסו עם האב ועם האם יחס אחד:

הספק הג' באמרו לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים וגו', ואיך תהיה קללת האלוה יתב' מי שיהי' תלוי על חטאתו, ולמה לא יאמר כזה על הסקיל' ועל החנק ושאר מיתות בית דין, ומה שארז"ל בספרי ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו) זלזולו של מלך הוא שהאדם עשוי כדמות דיוקנו וישראל בניו הם משל לב' אחים וכו' הנה הוא טעם חלוש מאד, כי לפי זה היה ראוי שלא יהי' שום אדם נתלה לא יום אחד ולא יומים כי העבר' אינה רעה להתמדת' כי אם מפני עשיית' כל זמן שתהיה, ואם אמרנו שתהי' קללת אלהים, לפי שהתלוי מקלל את השם ובוזה כבודו של מקום גם מפני זה לא היה ראוי שיענש המגדף בשום מיתה כל שכן שכבר ביאר ואמר (איוב ל״ה:ח׳) לאיש כמוך רשעך וגו' ומאי איכפת ליה להקב"ה:

הספק הד' בפרשת מוציא שם רע על בתולת ישראל שאמרה תורה שיפרשו השמלה ויאמרו ואלה בתולי בתי, כי מה הטענ' בבתולי' בזאת השמלה המגוללה בדמי' ואולי היה הדם הזה מוסת' ודם נדת' לא דם בתוליה, גם אולי היו הדמי' אחרים נעשי' בתרמ' ותחבולה כדרך הנשים לעשות לנערות שאינן בתולות בעת נשואיהן, ומה המופת בענין השמל' והדמי' שעליו יחתכו הזקנים את הדין ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף ולא יוכל לשלחה כל ימיו:

הספק הה' הוא בדין הנערה בתולה המאורסת שגזרה תורה שאם צעקה לא יהיה לה משפט מות, ואם לא צעקה תסקל באבנים והנואף גם כן ויקש' מזה מאד למה נתלה הדין הזה בנער' בתולה המאורשה, כי הנה כולל ג"כ לאשה בעלת בעל אם ישכב איש אותה ברצונה ולא תצעק תמות, ואם יחזיק בה ותצעק היא פטורה, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ולמה תלה אם כן הדין בנערה בתולה ולא עשאו כולל בכל אשת איש:

הספק הו' מה ראתה תורה לתלות ענש הנערה בתולה המאורשה בעיר, ודין פטורה בשדה כי אין הענין תלוי לא בעיר ולא בשדה, כ"א בהיות הנער' צועקת או לא, ובין שתהיה בעיר בין שתהיה בשדה אם צעקה אין לה משפט מות ואם לא צעקה מות יומת הנואף והנואפת, ואין לאומר שיאמר שהיות הענין בשדה מורה על צד האומר שצעקה ואין מושיע לה, והיות הענין בעיר מורה שלא צעקה כי אם צעקה היה נשמע קולה, כי הנה הנואף והנואפת לא יומתו כי אם בעדים והתראה ואם כן הנה העדים יעידו אם צעקה או לא צעקה ומה צורך בהיותם בעיר או בשדה:

הספק הז' למה היה עונש נערה בתולה פנויה יותר מהמפת' אותה, כי הנה המפת' כמו שבא בפרשת משפטים ענשו שישאנה, ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות, והנה האונס היה די כשיקחנה לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו, ולמה נתוסף ענשו לתת עוד לאבי הנערה חמשים כסף:

הספק הח' באמרו לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, והנה העריות הן רבות ובאו בפרשת אחרי מות ובמקומות אחרים ולמה הביא מהם כאן ערות אשת האב ולא ערוה אחרת והיה ראוי שיזכור כלן או לא יזכור אחת מהן:

הספק הט' באמרו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. והיה נאמר בסדר אלה הדברי' ששלח משה לאמר לסיחון אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי. כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער. מורה שהמואבים קדמו אותם בלחם ובמים הפך מה שאמר כאן, והרמב"ן העיר על הספק הזה והביא דעות בהתרתו והקש' כנגדם. ובפירוש הכתובי' אני אזכור דעתו בפשט הכתובי' ואעיר גם כן כל הבטולי' אשר יתחייבו לו:

הספק הי' אם היה אדום ראשית אויבינו. ולא אבה נתון את ישראל עבור בגבולו. ולא קדמו בלחם ובמים צוה הש"י לא תתעב אדומי ואם בעבור הקרבה כמו שאמר כי אחיך הוא. הנה גם כן עמון ומואב הם קרובי'. כי לוט בן אחי אברהם הוא. ואם עליה צוה שלא יבאו בקהל ה' גם דור עשירי לפי שלא קדמו בלחם ובמים. גם כן היה ראוי מאותו צד שאדום גם הוא לא יבא בקהל ה' גם דור עשירי. כי לא קדם בלחם ובמים. ואם נתכפר לו הכל בעבור האחוה. למה לא נתכפר גם כן לעמון ומואב מפני הקרבה. כי הנה כלם היו קרובים ואויבים וכלם לא קדמו בלחם ובמים. ולמה אם כן נענשו אלו בהפלגה רבה. ואדום ברחמים גדולים:

הספק הי"א באמרו לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. כי אם היה הרבית והנשך דבר נתעב ונמאס ובלתי הגון ונאות מפאת עצמו. כמו שאמר המשורר בתארי האיש המאושר (תלי' ט"ו) כספו לא נתן בנשך. יקשה מאד איך התירו לעעכו"ם כי הדבר ההוא אין ראוי לעשותו לשום אדם מפאת שלמות המלוה וצדקתו. וכמו שאחז"ל (ד' כ"ד) במסכ' מכות כספו לא נתן בנשך אפילו לעעכו"ם ואם הוא דבר הגון וראוי מפאת עצמו למה אסרו באחים ואמר לא תשיך לאחיך והנה ברציח' והגניבה לא התנה. אבל אמר בהחלט לא תרצח לא תנאף לא תגנוב:

הספק הי"ב איך הסכימה התורה האלהית בגרושין בהיותו דבר בלתי הגון שהאיש והאשה שנתיחדו לפני האלהים יתפרדו זה מזה ותבעל האשה לאיש אחר והאיש ישא אחרת. והיה ראוי להיו' שבדברים הנעשים לשם מצוה לא תפול החרט' וההחזר' כל שכן שיגרש' גם מבלי סבה שאמר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלח' ובפרט לדעת מי שאומר שערות שאמר הכתוב רוצה לומר (גיטין ד' צ') אפילו הקדיח' תבשילו. ואם בזווג אדם אמר (פ' בראשית) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. שהוא למוד כולל וטבע בבני אדם איך יפרד הבשר מבשר ויתחלף הדבר מעצמו:

הספק הי"ג למה הוצרכו הגרושי' להיות בגט ובכל התנאי' שבאו בקבלה. ולא נסתפק הדין האלהי שיהיה האדם מגרש את אשתו בדברי' או בכסף או בביא' כמו שנתקדשה כי אם בלבד בשטר ובאות' התנאי'. ובכלל זה למה הוצרכה גט האשה שנתקדשה ולא נבעלה כיון שאין בינה ובין הבעל דבקות שיצטרך לגרוש הגט והתורה אמרה כי יקח איש אשה ובעלה:

הספק הי"ד ולמה יהודי אחרי שיצא מכלל ישראל יצטרך לגרש את אשתו ולחזר אחריו מעיר אל עיר ומממלכה אל עם אחר כדי שיתן לה גטה. והיה ראוי אחרי שיצא מכלל הדת שיחשב למת. ואשתו כאלמנה. כמו שעוד היום נתפשט המנהג בין הקראי' שהיוצא מכללם אשתו מגורשת לפי שיחשבוהו למת. מטעם (הושע י״ג:א׳) ויאשם בבעל וימות. ואין ראוי שנסתפק לומר אף על פי שחטא ישראל הוא. כי יאמר האומר וגם היוצא מכלל ישראל יאמר בעצמו שאין לו חלק ונחלה בתורת ה':

הספק הט"ו באומרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחת' להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמא' כי תועבה היא לפני ה' וגו'. וזה כי אם היה דבר תועבה שאש' אתת תבעל לשני אנשים זה אחר זה בקדושין אחרי גרושי' או אלמנות'. איך אם כן הותר לאדם לישא אלמנה או גרושה מאישה. והיה ראוי שינהג כל ישראל ככ"ג שאלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו. ואם אינו תועבה בעיני הש"י שאש' אחת תנשא ותבעל לשנים בבא זה אחר זה. הנה אם כן למה לא תשוב האשה אל בעלה הראשון. והרי היא כאשה אלמנה או גרושה אל איש אחר. וכל שכן בהיות גרושי הבעל הראשון מדעתו ורצונו ובעל כרחה ואין עליה בזה אשם. וכל שכן במה שאחז"ל בפ"ק (ד' יא) דיבמו' שכל זמן שלא נתקדשה אפילו נבעלה מותרת לבעל הראשון ואם נתקדש' לשני אפי' שלא נבעלה אסורה עליו. כי הנה הטומאה והתועבה היתה הבעילה ולא בקדושין שנתקדשה בלבד:

הספק הי"ו בהשמר בנגע הצרעת וגו' כי הנה מרע"ה לא הביא בספר הזה ענין הנגעים וטמאתם וטהרתם ולא ענין המצורע. ולכן יקשה הנה אמרו השמר בנגע הצרעת כי לא ביאר דבר במצו' ההיא אבל צוה שישמרו בה, ולא תמצא באחת מהמצות אשר לא זכר בכאן כיובל וכמיל' וכיום תרועה וכיום הכפורי'. השמר לשמור המצו' ההיא כאשר צויתיך. והיה די במה שהזהיר במקומו כי לא היה כונתו בספר הזה כי אם לבאר. ואם לא היה בזה ביאור מה צורך באזהר' הזאת:

הספק הי"ז במה שבאו ארבע לשונות שמירה במאמר הזה כי הנה אמר ראשונה השמר בנגע הצרעת. ואמר עוד לשמור מאד. ואמר עוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים. ואמר עוד רביעית כאשר צויתים תשמרו לעשות. והיה די בשיאמר השמר בנגע הצרעת לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים. גם כי השמר במקור הוא זר מאד אצל נגע הצרעת שהיה ראוי לומר שמרו משפטי נגע הצרעת:

הספק הי"ח באמרו ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. כי אם היה שכבר לקה מ' מכות איך יחשב מכה רבה אם יוסיפו עליהם מכה אחת או שתים. כי הנה הרוב והוא מספר המ' הוא המכה רבה. והמיעוט שהוא התוספת עליהם אינה רבה בערך המ'. גם אמרו ונקלה אחיך לעיניך איך יהיה קלונו עם מה שיוסיפו להכותו על מספר המ' ולא עם המ' עצמם. כי הקלון והחרפה הוא במכות הראשונות לא באחרונות:

הספק הי"ט במצות היבום. כי אם היה כמו שארז"ל (פ' ס"ה) בב"ר שיהודה התחיל במצות היבום. למה לא צותה התורה במצוה ההיא באותו אופן שעשאה יהודה. כי הנה יהודה יבם כלתו ומורה שגם בשאר הקרובי' ומכללם האב. היתה מצות היבום. לא באחים בלבד היתה המצוה. ואנחנו קבלנו בפ"ק דיבמות שהיבום באח חובה ומצוה רבה. ובאב הוא עבירה גדולה והוא קושי גדול שכמו שמצות הברית מילה קבלנו מאברהם וקיימו וקבלו היהודים אותה מצוה עליהם באותו אופן שעשאה אברהם. כך היה ראוי שמצות היבום שקבלו מיהוד' שהתחיל בה נעשה ונשמע כמו שעשאו יהודה לא פחות ולא יותר:

הספק הכ' בענין בועז ורות המואביה שמצינו בהם מצות היבום ומצות החליצה בגואל הקרוב ולא נעשה במצות התורה. אם לפי שבעז לא היה אח למחלון כי אם קרובו וגם כי יש גואל קרוב ממנו. ועם היות שאמר חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי וגו' לא קראו אח בדקדוק כי אם לפי שהיה קרובו. וכמו שאמר הכתוב (רות ב׳:א׳) ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז. והיא גם היא אמרה קרוב לנו האיש מגואלינו הוא. לא שיהיה אח. וגם שנודה שהיה אח לאלימלך איך היה מיבם אשת מחלון בן אחיו. גם בענין החליצה לא באה רות השערה לאמר לא אבה יבמי ולחלוץ נעלו ולרוק בפניו. הנה אם כן לא היה היבום ולא החליצה כדין התור' ומצותי' לא ביהודה שהיה קודם התורה ומצותיה. ולא בבעז שהיה אחרי נתינת התורה:

הספק הכ"א בענין היבום עצמו וטעמו. אם היה לתועלת המת או לתועלת האשה. או לתועלת האח המיבם. ושקר שיהיה לתועלת המת כי איך יהיה לתועלתו והוא עבר ובטל מן העולם. ומה לו שתנשא אשתו לאיש זר או לאחיו העוד לו חלק ונחלה בה. ומה התועלת אליו שהילד היולד מבעל אשתו יקרא בשמו ויירש נחלתו אחרי שאינו בנו ולא יצא מחלציו ואין לו עמו כי אם שהוא בן אחיו. ואין הפרש שיהיה מאשתו או מאשה אחרת. ואין בזה גם כן תועלת לאשה. כי מה לה גם כן אם יקרא בנה בשם המת או בשם אדם אחר. גם מה תועלת לה בהנשא לאחי המת משתנשא לאיש זר. גם ליבם לא מצאנו בזה תועלת כי טוב היה לו שיקח אשה חדשה והיה אונן נמנע מלהוליד בעבור היבום. כמו שאמר (פ' וישב) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. מי יתן ואדע אם כן הטעם והצורך בפעל הזר הזה:

הספק הכ"ב אם היה ענין היבום דבר ראוי ומועיל. אם למת ואם לאשתו. למה אם כן תלה הדבר ברצון היבם אם יחפוץ ליבם או לחלוץ. והיה ראוי אם הוא מצוה תהיה חובה עליו ליבם. ואיך תהיה המצוה ברצונו וחפצו אם ירצה לקיימה יקיים. ואם ירצה לעבור עליו יעבור. והנה המצוה חיובה מוטל על האדם. והעובר עליה חוטא לאלהים:

הספק הכ"ג אם היה למת תועלת ביבום הזה או לאשה או ליבם מה לי בבן הבכור או בשאר הבנים. כי הנה כלם שוים בהיותם בני המת ובני אשתו. ולמה אם כן הבן הבכור יקרא על שם אחיו המת ויירש נחלתו לא שאר הבנים והיה ראוי שיהיו כלם שוים בקריאת השם ובירושת הנחלה. או לפחות יהיו מחצה כמחצה. רוצה לומר חצי הבנים בשם המת וחצים בשם היבם החי:

הספק הכ"ד הוא מה ענין החליצה שתחלוץ האשה נעלו של יבם וירקה בפניו ומה ענין לזה אצל הנעל ולמה לא תלה הדבר בכלי אחר מכליו אף כי לא זה וזה היה מהראוי שיעשה. כי הנה ספר הכריתות אין בו חליצת נעל ולא השתמשות בדבר אחר רק בכתיבתו ונתינתו בידה. ועוד שלמה תהיה החליצה בפני הזקנים בשער וכל אותה התנאים והנה הגט אינו מחוייב שינתן לגרש את האשה בפני הזקנים בשער:

הספק הכ"ה במצות לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אם ראשונה למה באה כאן המצוה הזאת אחרי שבפרשת קדושי' כבר באה שנאמר לא תעשה עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ומה ראה לשנותה כאן מבלי ביאור כלל על מה שהתבאר שמה. ושנית למה לא הזהיר על עשיית העול בהם כמו שאמר לא תעשו עול ואמר כאן בלבד לא יהיה לך בכיסך. לא יהיה לך בביתך. ושלישית אם היה המשא והמתן בדברים אם במדה ואם במשקל ואם במשורה כמו שנזכר שמה למה זכר כאן המשקל והמדה ולא זכר כאן המשורה והיה ראוי שיזכור שלשתם:

הספק הכ"ו במצות עמלק. והוא שהנה בפרשת בשלח נאמר ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויורה שעם כל העם נלחם. וכאן אמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. שיורה על שלא נלחם כי אם בבאים באחרית המחנה. עוד אמר שם משה ליהושע קום בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה וגו'. ויורה שלא היתה המלחמה בפתע פתאום כי הם הזמינו עצמם מיום ליום. וכאן אמר אשר קרך בדרך שמורה היות מלחמתם במקרה ופתאום. גם ממה שנזכר שם מורה שיהושע יצא להלחם בעמלק. וכאן נאמר שעמלק נלחם בישראל. ולא נזכר דבר ממלחמת יהושע עמו ולא שהחלישו לפי חרב ובכלל ימצאו הרבה חלופים למה שנזכר שמה ממלחמת עמלק ממה שנזכר בה כאן: והנה אנכי מפרש הכתובים באופן יותרו הספקות כלם:

פסוק ועריכה

כי תצא למלחמה על אויביך וגו' עד כי תהיין לאיש וגו'. כבר הזכרתי מחכמת סדור סדרי התורה שעשה מפרשת ראה אנכי עד שופטים ושוטרים סדר אחד. הגיד בו משה רבינו עליו השלום איך יתנהג האדם לעבוד את בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כמו שזכרתי. ועשה סדר אחר משופטים ושוטרים עד פה. להגיד בו ההנהגות הכוללת שהיו בישראל אנושיות ורוחניות כמו שזכרתי. וסדר סדר אחר בדינים הפרטיים שבין האדם לעצמו ובינו לחברו בסדר כי תצא למלחמה. והנה המפרשי' השתדלו לתת טעם וקישור בזכרון המצות אשר בזה הסדר. ואין ספק שבא בטעמים האלה מהחולשה מה שלא יעלם. ועם כל זה אעיר עליהם כפי דברי רבותינו ז"ל בפ' כל כתבי ובברכו' פ"ק וב"ר פרשה כ"ו שדרשו סמוכי' ודברי המפרשים היותר מחוורים אצלי וכפי מה שיראה בקשורם יותר מתישב. והנה במדרש תנחומא שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה דכתי' וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה. מה כתי' בתריה כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. מה כתי' אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. מה כתי' אחריו כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. מכאן למדו שעבירה גוררת עבירה. מצוה גוררת מצוה. מנין דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש תזכה בה תעשה מעקה. מה כתיב אחריו לא תזרע כרמך כלאים. מה כתיב אחריו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. מה כתיב אחריו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. מה כתיב אחריו גדילים תעשה לך. מה כתיב אחריו כי יקח איש אשה שתזכה לאשה ובנים לכך נסמכו פרשיות הללו הרי מצוה גוררת מצוה. הנה העירו בזה על קצת ממצות הפרשיות האלה בקשורם. וגם אני אבחר דרכם בקשור מה שאוכל. ומה שלא יעלה בידי אין בזה אשם כי כלם נתנו מרועה אחד. וכלם מתאימות ושכולה אין בהם וסמיכות המצוה בכאן אינו דבר מחוייב כי כל מצוה עומדת בעצמה כמו שכתב ר' אברהם:

וראוי שתדע הרמב"ן חשב שהמצות האלו מיפת תאר והבכורה ובן סורר ומורה והתלוי בהן מצות מחודשות. ואין כן דעתי כי הנה בפרשת כי תשא הזהיר על החתון עם האומות באמרו ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן ולכן ראה לבאר פה שכבר נוכל להתחתן בהתר בענין היפת תאר בשיקחנה בשביה. אבל עם התנאים אשר יזכור. וכן בשאר המצות נמצא שנזכרו במה שעבר כמו שהוכיח בכל אחת מהן. וענין המצוה הזאת שאחרי שיצורו על העיר ויקראו אליה לשלום ולא תשלים ויצורו עליה עד רדתה וישללו הנשים והטף אשר בה. אולי יקרה שיראה בשביה אשת יפת תאר בעיניו כמו שפירש ראב"ע ויחשוק בה. וזהו אמרו כי תצא למלחמה על אויביך ואחר המצור נתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו שהוא אמר למעלה רק הנשים והטף וגו' תבוז לך. ויקרה שתראה בשביה אשת יפת תואר. או אפילו שתהיה כעורה תהיה בעיניך יפה. וחשקת בה באהבה נמרצת שהוא המכונה בלשון חשק עד שלא תוכל להפרד מחשבתך ממנה. הנה יהיה גזרת המאמר ולקחת לך לאשה. רוצה לומר שאם יתקפהו יצרו יבלענה בעילה ראשונה בגיותה קודם שתתגייר והוא הנזכר באמרו ולקחת לך לאשה. אבל אחרי הביאה הראשונה ההיא לא תוסיף עוד לגשת אליה עד שתעשה לה שבעה דברים:

א' שאחרי פטירת רתיחת יצרך והבאתה אל תוך ביתך כי בהיותה ברשותך ותחת ידך יתקרר דעתך ולא יהיה חשקך אליה עצום כמו שהיה קודם אותה ביאה הראשונה. וכבר נמצא בדיני כלה כיוצא בזה בכתובות פרק (קמא דף ד') שאם לא בעל בעילת מצוה היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים אמנם אחר שבעל היא יכולה לישן עמו בחדר:

ב' צוה עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה בהיות יופי האשה גדול השער כדי שלא יחמוד לדלת ראשה. וגם תגדל צפרניה כדי שתתנוול:

ג' שצוה שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר וידוע שלא ילבש אותה מיד בגדי רקמה רק מבלאות בגדי אשתו הראשונה וכיוצא בהם:

ד' צוה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים שתהיה תמיד מצויה במקום שהוא יושב שם ודמעתה על לחיה נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה:

חמישית שלא תהיה חשוקתו רק כאחת הנשים הנשואות לבעליהן כדת משה וישראל ויהיה זה כשתתגייר ועל זה אמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה:

ששית והי' אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. הנה ו' הדברים האלה כלם הם דרכים להסיר חשקו מעליה ושלא יקחה לאשה. וגם הדין האחרון הוא מכוון לזה כי כשידע שאם יבא אליה. שוב אינו יכול למכרה ולא להשתמש בה עבודת השפחות יפרוש ממנה כי יש כמה אנשים חביבין עליהם ממונן יותר מהשלמת תאותם לפי שתאותם אל הממון היא הגוברת עליהם. כן ראוי שיפורשו הכתובים האלה כפי דרך חז"ל שאמרו במסכת קדושין פרק קמא (דף כ"א) שהוא מותר לבא עליה ביאה ראשונה שנאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. האמנם נמצא לחז"ל בירושלמי דמסכת סנהדרין דעת אחר סותר לזה והוא אמרם שם. ר' יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מלין אתון אמרין בשום רב ולית אינון כן. אתון אמרין בשם רב. יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה בלבד. ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים האלו שנזכרו בפרשה שנאמר ואחר כן תבא אליה ובעלתה. וכפי הדעת הזה ראוי לפרש הכתובים כן. שאין גזרת המאמר ולקחת לך לאשה כדברי המפרשים אבל תהיה הגזרה והבאתה אל תוך ביתך. יאמר כשתצא למלחמה על אויביך ולא תהיה אתה מנצח אבל יתנם ה' אלהיך בידך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל והוא הנותן ביד האויב. הנה עקר מעשיך שתעשה במלחמה הוא השבי והשלל אשר תקח בה וזהו ונתצו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו. על דרך מה שאמר (פ' הברכה) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וכבר יקרה שתראה בשביה אשת יפת תאר וליפיה תחשוק בה. כי דבר הכתוב בהווה שלא יחשוק האדם כי אם ביפיה. ולקחת לך לאשה. רוצה לומר ותקחנה במלחמה לגורלך בכונה ובדעת לקחת אותה לאשה באחרונה. הנה כשיקרה זה הזהר שלא תבא עליה מיד אחרי שתקח אותה כמנהג הפחותים שיבעלו נשותיהם בכל מקום צנוע או מפורסם ולא יחושו על כבודם דבר. אבל תעשה כן תביאה אל תוך ביתך כי כן ראוי שתבעל האשה בבית בעלה לא בשדה ולא בדרכים. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה רוצה לומר שתתקנם ותכין עצמה להתגייר ולטהר ותסר את שמלת שביה מעליה שהם בגדי' רעים ומטונפים כי על כן נקראו שמלת שביה שהשבים אותם יסירו מעליהם הבגדי' הטובים וילבישום בלויי הסחבות שהם בגדי השביה על דרך (ירמיהו מ״ו:י״ט) כלי גולי עשי לך. וגם לא תכריחה להיות שמחה כי בהכרח הוא שתרגיש צער פרידתה מקרוביה ולכן הניחה שתבכה את אביה ואת אמה ירח ימים כדי שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוחה והשקט בחבלם. כמו שזכר הרב המורה בחלק ג' פרק מ"א. ובזמן ההוא לא תכריחנה להניח דתה ולא תבעלה כי אין ראוי לאדם נכבד לקחת את אשתו ולבא עליה בתוך המלחמה מגואלת בתוך הדם בהיות צועקת מרה ומתאבלת על מתיה אבל אחרי טבילתה וטהרתה וחליפת השמלות ובכית הקרובים תתישב דעתה ומתרצה לבעלה ותשתחוה לו כי הוא אדוניה ותתגייר ברצונה או בעל כרחה. ואחר זה כלו תבא אליה ובעלתה ואז תהיה לך לאשה ותתחייב אליה בכל הדברים שהאדם חייב לאשתו והיא גם כן תשמור דיני אשת איש כלם ולא צוה על הטבילה לפי שכבר נצטוו עליה שנאמר (פ' מטות) אתם ושביכם. והנה נתן לו זמן ירח ימים אולי בתוך הזמן הזה יתחרט ולא יקחנה כי לא יבחר השם יתברך שאיש מבני ישראל ישא אשה מעם נכרי. ואם התיר אותה כאן זה היה מפני המלחמה ולשכך יצר הרע. וגם זאת לא תהיה כי אם אחרי הנצחון ושבית השבי לא קודם המלחמה ובתוכה. כי זה ממה שיכשל העם בה כמו שעשה בענין פעור ולזה אמר והיה אם לא חפצת בה. ונתן הסבה תחת אשר עניתה. ואין הענוי בביאה כי אם בגלוח הראש והטבילה והטהרה שעשתה להנשא אליו. והרמב"ן כתב שאמרו והיה אם לא חפצת בה. הוא אחרי היותה לו לאשה שאם ישאנה יגרשנה כדין אשה יהודית. ואין ספק שהיה ראוי שתהיה הפרשה הזאת כי תצא למלחמה וגו' נסמכת עם פרשת כי תצור אל עיר ימים רבים כי היא הנמשכת אחריה בטבע הענין האמנם נכנסת ביניהם פרשת כי ימצא חלל לפי שהיה הלמוד מתיחס לשופטי הערים והכהנים הלויים ולסנהדרי גדולה אשר היה ראוי שידבר אחרי פרשיות המלחמה המתיחסות אל המלך כמו שזכרתי. ולפי שבפרש' הזאת כי תצא למלחמה יש דין פרטי מהלוקח יפת תואר ויהיה צריך שיזכור אחריה פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים ופרשת סורר ופרשת תלוי מטעם הסמיכות והקשר שהעירו רז"ל במדרש תנחומא. והיו אלו כלם מצות פרטיות לכן הבדילם בעצמם. וכתב ביניהם פרשת כי ימצא חלל באדמה כדי לסיים הלמודים הכוללים המתיחסים לשופטים ולב"ד הגדול. וחזר לפרשת כי תצא למלחמה במה שהיא מצוה פרטית ומקושרת עם הנמשכות אחריה. והותר בזה הספק הראשון:

פסוק טועריכה

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'. עד כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו'. המצוה הזאת גם כן בכאן אינה מחודשת. כי כבר בא בפרשת ויחי יעקב ענין בכורת ראובן ושנטלה ממנו ונתנה ליוסף וכמו שאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך שהיא הבכורה פי שנים כמו שכתב הרמב"ן. וגם בא זכרונה בפרשת פנחס בסדר הנחלות ושם נאמר כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן. וכבר פי' רש"י בפירושו למסכת בתרא פרק יש נוחלין. נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן זהו החלק פשוט שהיה יורש צלפחד בן אחיו. והעברת את נחלת אביהן להן זהו חלק הבכורה שהיה ראוי לצלפחד להיותו הבכור מבני חפר. הנה אם כן בענין בנות צלפחד צוה הש"י שיירשו את נחלת אביהן אם חלק הפשוט ואם חלק הבכורה. ובא עתה לבאר שלא די שכאשר יהיו הבנים כלם בני אשה אחת שהבכור מהם יירש פי שנים. אבל גם שיהיו משתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשנואה. שיחשוב חושב שיהיה הרשות ביד האדם לתת מממונו למי שירצה מהם ולא יתן קנינו לאשר שנאה נפשו. לכן הודיעו שלא יוכל כפי הדין ולא יהיה רשאי לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. אבל את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים רוצה לומר שיכיר אותו ויודה שהוא בכור. ולא יאמר על הבן הקטן שהוא בכור גם לא יוכל להעביר ממנו ירושת הבכורה אבל יתננה לו בהכרח והוא אמרו לתת לו פי שנים. וגלתה לנו התורה האלהית בזה שגם כן כאשר תהיין לאיש שתי נשים שתמיד יהיה הבן הבכור לשנואה כי ההשגחה האלהית תביט תמיד אל השנואה ויתן לה הבכור כמו שאמר (פ' ויצא) וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. והנה באה המצוה הזאת כדי שימנע האדם בעבור זה לקחת אשה במלחמה לפחדו פן יהיה בנו בכורו ממנה ויקשה עליו שבן נעות המרדות יירש פי שנים בנכסיו. ולכן שמה התורה האלהית ענין הדין בב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה בהיות המשפט שוה ככל בכור עם אחיו עם היותם בני אשה אחת אבל דבר הכתוב בהוה כי לא יפול הספק הזה כי אם בהיות שם בנים מב' נשים ולאהבת האחת מהן על האחרת ירצה האדם להעביר הבכורה מבן השנואה ולתתה לבן האהובה. ואפשר לומר עוד שתלה התורה דין הבכור בשתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה לפי שמצינו ביעקב שעשה זה בנטלו את הבכורה מבכורו ראובן בן השנואה ונתנה ליוסף בן האהובה. אלא שהיה זה מפי הגבורה ועל אשר חלל יצועי אביו וכמו שאמר (ד"ה א' ה') ובחללו יצועי אביו נטלה בכורתו ונתנה ליוסף. וגם לא היה בקנינים שהוא היה מוחזק בהם אבל בראוי ואין אדם יורש בראוי כבמוחזק. ואמנם גדר הבכור ומעלותיו ולמה יאותו אליו כל המעלות הנה זהו כפי מה שאומר:

גדר הבכור הוא הבן הזכר אשר יולידהו האדם ראשונה ונולד חי. ואמרנו הוא יעמד במקום הסוג, ואמרנו הבן הזכר יבדילהו מהבת. שאין בבת דין הבכורה על האחים. ואמרנו אשר יולידהו האדם ראשונה. יבדילהו מבכור פטר רחם. שהוא בכור לאם. ויבאר גם כן לזה שאין הבכור הנוטל פי שנים הוא הגדול מאחיו כמו שינהגו קצת האומות שאם ימות הבן הבכור ישאר דין הבכור לשני בשלמות אינו כן. אבל הבכור הוא בערך האב להיותו ראשית אונו. אף ע"פ שיהיה מאשה גרושה. ולז"א כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. אמרנו ונולד חי. הוא להודיע כי הנפל והבן הנולד מת לא יפסול את אחיו מהבכורה אבל עכ"פ הבן האחר אשר יולד אחריו חי הוא הבכור. ובהיותו נולד חי בזה האופן אם ימות אחרי כן לא יוכל אחרי מותו א' מאחיו להוריש דין הבכורה התבאר זה מאשר לא יקרא בשם בן וגדרו כי אם חי, ואמנם מעלות הבכור הן בכבוד שישב לימין אביו ושאר הבנים יהיו למטה ממנו. כמו שאמר יוסף (פ' ויחי) לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. ומעלתו גם כן שיכבדוהו אחיו כאשר יכבדו לאביו וכמו שארז"ל בכתובות פרק הנושא (ד' כ"ג) כבד את אביך ואת אמך את לרבות אחיך הגדול. ומעלתו גם כן בנכסים שיירש פי שנים בהם. ואמנם המלכות לא תחלק כי הבכור יורשו כלו. והנה נתנו המעלות והיתרונות האלה לבן הבכור לב' סבות. האחת אלהית לפי שהדברים הראשוני' הם אהובים להש"י. וכמו שיראה מענין הבכורים ומענין הבכורות ומזה הטעם עצמו היה הבכור נאהב להש"י. והב' כי להיות הבן עומד במקום אביו ומשאיר זכרונו אחריו היה האדם אוהב מאד את בנו בכורו. יען הוא יבשרהו תמיד בהתמדת השארותו והוא העומד במקומו. והוא המודיע ראשונה שהאב ראוי להוליד בנים ולכן צוה הש"י שינתן לו פי שנים בנכסים ושאר היתרונו' והמעלו'. ולב' הסבות האלה רמז הכתוב כי הוא ראשית אונו שהיא הסבה שמפאת האב לו משפט הבכורה מפאת הש"י כמו שזכרתי. ולהיות הבן משאיר זכרון האב ומתמידו ולא ישאר זכרון האם היה יורש פי שנים מנכסי האב לא מנכסי האם. וכמו שדרשו (ד' קכ"ה) ביש נוחלין פי שנים בכל אשר ימצא לו. לו ולא לה. והוא מזה הטעם בלי ספק. הנה התבאר' הסבה במעלו הבכור' ויתרונותיו והותר הספק הב':

פסוק יחעריכה

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו' עד כי יהיה באיש וגו' גם המצוה מחודשת כי השם יתברך צוה (פ' יתרו) כבד את אביך ואת אמך ובסדר קדושים איש אמו ואביו תיראו. ולכן ראה משה רבינו עליו השלום לבאר בזה עונש הסורר לאביו ולאמו. גם צותה התורה והתקדשתם והיתם קדושי' שתהיו פרושי' ממותרי התאוות הגשמיות. ועתה יפרש דין הזולל והסובא אשר נטה מדרכי הקדוש' והפרישות ושני הענינים האלה רוצה לומר מקלה אביו ואמו וממרה בהם וזולל וסובא יוכללו במצוה הזאת. וכבר זכרו חכמינו ז"ל בפרק מקום שנהגו בספרי שנסמכה הפרשה הזאת לפרשת יפת תאר להעיר האדם שיתרחק מן הנשואין ההם אולי יבא הבן הבכור ממנה. גם אולי יהיה בן סורר ומורה לפי שרוב בנים (ב"ב דף ק"י) דומים לאחי האם. כמו שנרמז באמרו ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה. שלכן נבחרו בני אהרן לכהונה ולא בני משה למלכות מצד גריעות משפחת אשתו. וספור (שמואל ב' י"ג) אמנון ותמר עם אבשלום יוכיח שנמשך מה שנמשך להיות' בני יפת תאר. ובאה הקבלה בספרי ובפרק בן סורר ומורה שזה הדין ינהוג בבן ולא בבת. שנא' כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. ושלא ינהג בקטן בשנים ושלא ינהג בגודל בשנים כי התורה קראה אותו בן. ולכן הוכיח הרלב"ג שימי דין בן סורר ומורה לא יהיו כ"א ג' חדשים מימיו. ובארו ג"כ שלא ינהג הדין הזה במעש' העבירו' כי התורה אמר' איננו שומע בקולנו. ולא אמרה איננו שומע בקול ה', אבל ינהג בהפלגת האכילה והשתייה יותר מדאי. וביארו עוד שלא יהיה נסקל עד שילקה בראשונה. וזהו שאמר ויסרו אותו שב"ד היו מיסרין את החוטאי' וביארו עוד שלא יהיה זה אם לא כשיסכימו אביו ואמו בדבר ויהיה להם ידים לתפשו שנאמ' ותפשו בו אביו ואמו. ורגלים לבא לב"ד והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ולשון לדבר שנאמר ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה, ואחרי ידיעת השרשים האלה בענין המצוה יהיה ביאר הכתובים בזה. שכאשר יהיה לאיש בן סורר ומורה רוצה לומר סר מן הדרך הישרה כפרה סוררה כנגד הש"י. ומורה כנגד אביו ואמו ומקללם. או יהיה סורר ומורה שהוא סר מן הדרך השכל ולא די שהוא חוטא אלא שהוא גם מחטיא את הרבים ומורה אותם דרך פשעיו. ומלבד סכלותו זה יהיה בלתי שומע בקול אביו ובקול אמו כאשר יעצוהו בדרך ישר ינחוהו במעגלי צדק. ולא די כל זה אלא שיסרו אותו בית דין ולא ישמע לקולם אבל יוסיף וישנ' באולתו. הנה כשיקרה כל זה צוה שעם היות טבע האב והאם לרחם על הבן הם לא יעשו כן. כי הרחמים ברשעים אכזריות הוא וכמו שנאמ' (משלי י״ב:י׳) ורחמי רשעים אכזרי. ויתפשו בו אביו ואמו ויוציאו אותו אל זקני עירו שהוא ב"ד של כ"ג ולא יהיה זה בסתר כ"א בפרהסיא כמ"ש אל שער מקומו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה חוטא בד' דברים הא' להיותו סורר. הב' בהיותו מורה כמו שפירשתי. והג' בהיותו בלתי שומע בקולנו ועובר על מצות כבוד אב ואם. והד' להיותו זולל וסובא נמשך לתאוות גם בלא דעת בהמיי במזונות בכמותם ובאיכות' וכמו שאמר (שם כ"ג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. וחכמינו זכרונ' לברכה פירשו שאינו חייב עד שיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין. ושנהרג על שם סופו לפי שסוף מכלה ממון אביו ויעמוד בפרשת דרכים וילסטם את הבריות ולכן אמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. ובמה שאמר ורגמוהו כל אנשי עירו באבני' ומת יראה לי שכוון לומר שלא יצטרך בדבר הזה עדים ולא חקירה אחרת כי אם עדות האב והאם כי לא יסבול השכל שיחייבו בניה' למית' בהיותו נקי. ולכן אחרי שיאמרו אביו ואמו הדברי' האלה אמר הכתוב ורגמוהו כל אנשו עירו באבני' ומת כי בזה יבערו הרע הפושע הזה מקרב עם הש"י וכל העם ישמעו וייראו. כי בהיות האדם בן סורר ומורה הנענש בן י"ב שנה הנה יקח כל אדם קל וחומר ממנו ממה שיראו שיהיה באדם גדול. ואפשר עוד אצלי לפרש בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו שיהיה הבן הראשון ההוא סורר מדרך הישר' ובלתי שומע בקול אביו ואמו. שמדרך הסברא ילמדו הם ויחובו את הבן. ולא די הוא שהוא איננו שומע בקולם ואיננו מקבל מוסר מהם. אבל יוסיף על חטאתו פשע שהוא ירצה להיות מורה עליהם ומלמדם שהוא בהפך המנהג הטבעי. שהטבעי והישר הוא שהאב והאם יורו וילמדו את הבן. וזה ירצה להורות לאביו ולאמו ולא ישמע בקולם. ודומה לזה אמר שלמה (משלי ל' י"א) דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ. דור מה רמו עיניו וגו' כי הבן הסורר והמורה שיקלל אביו ואמו הוא טהור בעיניו בהיותו בלתי יודע בין ימין לשמאל. עד שמצואתו לא רוחץ ועכ"ז הוא בגובה וגאון וזהו דור מה רמו עיניו וגו':

פסוק כבעריכה

וכי יהיה באיש חטא משפט וגו' עד לא תראה את שור וגו'. המצוה הזאת גם כן כבר באה במה שעבר אם לא שבאה בקיצור גדול כי הנה נאמר בפרשת מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה וגו'. ובכמה מקומות אחרים הזהיר שלא יטמאו את הארץ. ועתה ביאר שלינת התלוי על העץ היא טומאת הארץ כמו שכתב ולא תטמא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. וקשור המצוה הזאת וסמיכותה כבר ביארו אותו חז"ל באמרם אם לא יומת בקטנותו סופו למות על העץ בגדלותו. ולפי שאין כל הנסקלין נתלין כמו שארז"ל בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) יהיה טעם הסמיכות לפי שהבן סורר ומורה סופו לגדף הש"י בענין שיהיה נתלה. והנה בפירוש הכתוב הזה שאמרה תורה כי קללת אלהים תלוי. באו בדברי המפרשים ג' דעות. הא' הוא מה שזכר רש"י ז"ל זלזולו של מלך הוא שהאדם עשוי כדמות דיוקנו וישראל בניו הם משל לב' אחים שהיו דומים זה לזה. והדעת הב' הוא מה שאמר בספרי כל הנסקלין נתלין הם דברי יחיד. והלכה כתכמים שאין תולין אלא המגדף והעובד עכו"ם ופיר' כי קללת אלהים תלוי שיאמרו בני אדם מפני מה זה תלוי מפני שבירך הש"י או שעבד עכו"ם פלו'. וזה זלזול גדול לש"י ומזכרת עון והדעת הזה הביאו ר"א גם כן והרמב"ן והרלב"ג ולא הביאוהו בשם ספרי וגם לא בשם אנקלוס שאמרו. והדעת הג' הוא דעת הרמב"ן הנכון אצלו כפי הפשט ואמר שאעפ"י שיהיה באיש חטא משפט מות וגם יבא לתלותו על העץ בגודל חטאו הנה עכ"ז לא תלין נבלתו וגו'. כי הארור לכל האדם המקולל הוא התלוי שאין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ועם היות בטענות האלה חולשה רבה איני רוצה לחלוק עליה' ואגיד לבד דעתי בפירו' הכתובים:

והוא שעם היות ההלכה כחכמים שאין כל הנסקלין נתלין לא יתחייב מזה שהמגדף את ה' והעובד עכו"ם שהם יודו שהם נתלין שלא יהיו נסקלין בראשונ' אבל אלה לבד אחרי היותם נסקלין יהיו נתלין לגודל חטאם. וכבר יראה זה משפט הכתובי' שאמר. כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שרוצה לומר בסקילה. כי סתם מיתה היא בסקילה ואמר עוד ותלית אותו על עץ. כלומר שאחר הסקילה יתלו אותו. ואמר כאן שכאשר יקרה זה לא תלין נבלתו על העץ והיא מצות לא תעשה. כי קבור תקברנו ביום ההוא שהיא מצות עשה ונתן בזה ב' סבות הא' אמרו כי קללת אלהים תלוי ר"ל שהקללה והעונש אשר גזר הש"י על האיש הזה החוטא איננה תמידית ולא לזמן קצוב אבל היא התלייה בלבד וכיון שהוא יתב' נסתפק בתלייה לבד ולא גזר שיהיה לזמן רב למה תרבה אתה ותוסיף בענשו בהתמידו על העץ. אינו ראוי כ"א שביום התלייה יקבר כיון שכבר נגמר בתלייתו העונש והקללה שהענישו וקללו השם יתברך על חטאו:

והסבה הב' היא אמרו ולא תטמא את אדמתך. ר"ל כי היות האדם המת תלוי ומגולה הנה יעשה גופו עפוש גדול בארץ ויגיע ממנו הפסד והשחת' לשאר האנשים החיים וזו טומאה גדולה בארץ יען היה האדם הוא הבעל חי שבמותו יבאש יותר מהרה מכל שאר הבעלי חיים. וכמסכים לזה אמרו בספרי לא הרוגי בית דין בלבד אמרו אלא אף על כל המלין מתו ביום ההוא עובר בלא תעשה והיא מהסבה הטבעית שזכרתי. והותר בזה הספק הג':