מ"ג דברים כא יז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַּר שְׂנוּאֲתָא יְפָרֵישׁ לְמִתַּן לֵיהּ תְּרֵין חוּלָקִין בְּכֹל דְּיִשְׁתְּכַח לֵיהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תּוּקְפֵיהּ לֵיהּ חָזְיָא בְּכֵירוּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יַת בּוּכְרָא בִּיר סְנֵיתָא יְהוֹדַע לְכוֹלָא דְהוּא בּוּכְרָא לְמִתַּן לֵיהּ תְּרֵין חוּלְקִין בְּכָל מַה דְּמִשְׁתְּכַח גַּבֵּיהּ אֲרוּם הוּא שֵׁירוֹי תוּקְפֵיהּ לֵיהּ חַזְיָא בְּכֵירוּתָא: |
רש"י
"בכל אשר ימצא לו" - מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת האב כבמוחזק
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ – מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בָּרָאוּי לָבֹא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, כִּבְמֻחְזָק (שם; בכורות נ"ב ע"א).
רשב"ם
כי הוא ראשית אונו: כי הוא ראוי לירש ראשית ממונו, כמו מצאתי און לי, וידיו תשבנה אונו:
רמב"ן
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי את הבכור בן השנואה יכיר . (קדושין מח וש"נ) יכירנו לאחרים. (מלמד שנאמן אדם לומר, "זה בני בכור"). רבי יהודה אומר, כשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", כך נאמן לומר "זה בני בן חלוצה" ו"בן גרושה הוא". וחכמים אומרים, אינו נאמן.
כח.
לתת לו פי שנים . (בבא בתרא כב) פי שנים (בששה) [כאחד]. או פי שנים בכל הנכסים? הרי אתה דן, הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה. מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים כאחד, אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים כאחד.
או כלך לדרך זו. הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה. מה מצינו כשנוחל עם אחד, פי שנים בכל הנכסים; אף כשנוחל עם חמשה, פי שנים בכל הנכסים! תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו , ריבה נחלה לבנים.
אחר שלמדנו שריבה נחלה לבנים, הא אין עליך לדון כדין האחרון, אלא כדין הראשון. הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה, מה מצינו כשנוחל עם אחד, פי שנים כאחד; אף כשנוחל עם חמשה, פי שנים כאחד מהם. וכן הוא אומר (בראשית מה) ( ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך . ואומר) (דה"א ה) ובני ראובן וכו' הוא הבכור [ ובחללו יצועי אביו, נתנה בכורתו לבני יוסף .] ואומר (דה"א ה) כי יהודה גבר באחיו [ והבכורה ( נתנה ) ליוסף . ואומר (דה"א ה) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ].
הואיל ומצאנו שהבכורה ליוסף, והבכורה לדורות. מה מצינו בבכורה ליוסף - פי שנים כאחד, אף בכורה האמורה לדורות - פי שנים כאחד מהם.
כט.
בכל אשר ימצא לו . (בכורות יב וש"נ) מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
כי הוא ראשית אונו . ולא ראשית עונה (של אשה).
לו משפט הבכורה . מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים.
מלבי"ם - התורה והמצוה
כז.
כי את הבכור בן השנואה יכיר . "הכרה" לא יצדק אצל האב עצמו. רק שהוא פעל יוצא, כמו כי יכיר בלהות צלמות (איוב כד), לכן יכיר מעבדיהם (איוב לד), שלפי פירושי הוא פעל יוצא. וזה גם לרבנן, לפי מסקנת הגמ' בב"ב קכז קדושין עח, בצריך להכירה, עי"ש.
רק לפסול אותו פליגי ר"י ורבנן. ועי' בתוס' שם. ושם כן היה נראה לכאורה מלשון הספרי, אולם מנוסחת הגמ' משמע, שחכמים פליגי גם בבכור. כי נאמנות לא שייך רק נגד חזקה, כשאחר מוחזק בבכורה, ובזה אינו נאמן לרבנן. וכמו שפי' הרשב"ם שם.
והגר"א גורס "יכירנו לאחרים, מכאן אמר ר"י", והשאר נמחק כגי' הגמ'.
כח.
לתת לו פי שנים יש לפרש פי שנים ממה שנותן לבניו היינו לכל בן, ויש לפרש פי שנים מן העזבון בכלל, כמ"ש בכל אשר ימצא לו, והוכיחו חז"ל ממ"ש והיה ביום הנחילו את בניו שהוא מיותר שבא לציין שיתן פי שנים ממה שמנחיל את בניו היינו את כל בן, ומפני שלר' יוחנן בן ברוקא ס"ל שמ"ש ביום הנחילו את בניו מלמד שיכול להנחיל כרצונו ואם אמר להרבות לאחד מן הבנים דבריו קיימים לכן מביא ראיה מבכורת יוסף שהיה רק פי שנים מאחד מן הבנים כן פי' בגמ' ב"ב קכב.
כט.
בכל אשר ימצא לו . לשון "ימצא" משמע שכבר ימצא ברשותו (=מוחזק) . ועל הראוי תפס תחלה הלשון, את אשר יהיה לו . והטעם, כי הוא ראשית אונו (ר"ל כחו המתגלה).
וממה שדייק " אונו " ולא אמר "ראשית און", ממעט אונה (אולי "עונה") , כ"ה בגמ'. וגם י"ל שלשון זה אינו נופל באם, שבה יתפוס לשון "פטר רחם". וע"כ אינו נוטל פי שנים בנכסי האם.
וכבר בארתי ב אילת השחר רמח , שהמלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמית. וע"כ דרשו תמיד מלת "משפט" שבא על סדר והנהגה, מלשון משפט הנרדף עם דין, כמ"ש ( אחרי פד ). ומזה אמרו, שהבכורה יוצאה בדיינים.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
יש באותיות של בכור ענין כפולות הבי"ת כפולה על האות שלפניה וכן הכ"ף על היו"ד שלפניה וכן הרי"ש. והוי"ו נכתבת כפולה שכותבין אותה שני ווי"ן:
יכיר. בגימ' לאחר כדדרשינן יכירנו לאחרים:
בכל אשר ימצא לו כי. ס"ת ראוי ולמ"ד דבכל ואל"ף דאשר הוא לא והיינו לא ראוי שאין הבכור נוטל פי שנים כראוי:
ראשית אונו. כל ראשית הוא מובחר. ראשית דגנך קדש ישראל לה' ראשית תבואתה:
לו משפט הבכרה.