רבינו בחיי על דברים יב

פסוק ב

אבד תאבדון. כפל האבוד, ומכאן דרשו רז"ל שהעוקר עבודת אלילים צריך לשרש אחריה.

פסוק ד

לא תעשון כן. להקטיר להש"י על הגבעות ועל ההרים כדרך עובדי אלילים אלא במקום מיוחד.

כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם. המקום הזה הר המוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקדת יצחק. ומה שסתם הכתוב המקום הזה ולא אמר בפירוש שהוא הר המוריה הנודע והמפורסם לכל, כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה כי העלמת המקום לשלשה ענינים, האחד אילו ידעו האומות כי שם התפלה מקובלת והקרבנות שם לרצון ירצו כל אומה ואומה להחזיק בו ותרבה המריבה וההריגה בין האומות, והשני כי הכנעניים יושבי הארץ אלו היו יודעין כי ישראל עתידין לירש את ארצם ולעבוד הש"י ולהקריב קרבנותיהם באותו מקום היו משחיתים אותו בכל מה שהם יכולין, והשלישי כי היו השבטים מריבים זה עם זה כל אחד ואחד מבקש שיהיה המקום ההוא בנחלתו, ותפול המריבה והמחלוקת ביניהם כמו שנפלה בבקשת הכהונה, ולכך העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו, ואין צריך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אע"פ שידעו הכל מעלתו של הר המוריה לא היו יודעין כי הוא המקום אשר יבחר ה'.

לשכנו תדרשו. לכבודו השוכן שם תדרשו. ומכאן אמרו רז"ל שכינה על שם הכבוד, כענין (שמות כד) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכן (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו. ואמר זה על שילה.

פסוק ח

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. לענין הבמות דבר הכתוב, שמשעברו את הירדן ונתעסקו בכבוש הארץ בין כבוש וחלוק י"ד שנה, והיו מותרין להקריב בבמות שלא הקריבו בהן כל אותו הזמן ככל אשר היו מקריבין במדבר שהמשכן עמהם.

פסוק ט

כי לא באתם עד עתה. כי לא באתם עדיין בכל אותן י"ד שנה. אל המנוחה, זו שילה. ואל הנחלה, זו ירושלים.

ויש לשאול למה הזכיר הכתוב בכאן שילה ודי שיזכיר ירושלים שהוא העיקר ויאמר כי לא באתם עד עתה אל הנחלה. אבל הענין כי ישראל במדבר היו מקריבין בבמה, כל אחד ואחד היה מקריב קרבנו על ראש גגו, משהוקם המשכן נאסרו הבמות שנאמר (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, כשנכנסו ישראל ובאו אל הגלגל הקימו בגלגל המשכן שבמדבר ואז הותרו הבמות בגלגל, לפי שהכתוב תלה איסור הבמות במחנות המדבר, והוא שכתוב (שם) איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה, וכשנכנסו לארץ ופסקו המחנות הותרו הבמות כמו שהיה קודם שהוקם המשכן.

ויש לך לדעת כי לא היה בגלגל בית בנוי אלא שהקימו שם המשכן שבמדבר, אבל כשבאו לשילה שהיה שם בית בנוי ונקרא בית ה' שנאמר (שמואל א א) ותביאהו בית ה' שילה, ונקרא משכן שנאמר (תהלים עח) ויטוש משכן שילה, אז נאסרו הבמות, לפי שהזכיר הכתוב בכאן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה הודיענו הכתוב בכאן שמשעה שיגיעו לשילה שנקרא מנוחה יאסרו הבמות, אבל לא בגלגל. ולכך הוצרך הכתוב להזכיר שילה ליתן היתר לגלגל שהיו מותרין שם בבמות כל ימי עמדם שם, והוא שבע שכבשו ושבע שחלקו. כשחרב שילה באו לנוב והקימו שם המשכן שבמדבר והותר שם הבמות, כשחרב נוב באו לגבעון ועמדו בנוב וגבעון נ"ז שנה, והיו מותרים להקריב בבמות בנוב וגבעון, וזהו שהזכיר אל הנחלה היא ירושלים שנאסרו שם הבמות, ליתן היתר לנוב וגבעון, ולכך הזכיר הכתוב שילה וירושלים לומר לך שמותר להקריב בבמה ביניהם בין המנוחה והנחלה, וזהו נוב וגבעון, וכן דרשו רז"ל אל המנוחה ואל הנחלה למה חלק הכתוב, ליתן היתר בין זה לזה. ומה שקרא לשילה מנוחה, מן והניח לכם מכל אויביכם, ולירושלים נחלה ממה שכתוב (שם צד) כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, שכן הזכיר למעלה (שם קלב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יאמר כי הקב"ה בחר ירושלים לשכינתו ובחר בישראל לסגולתו. זה פירוש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות.

פסוק יג

בכל מקום אשר תראה. הזהיר זה בלאו. אבל אתה מקריב על פי נביא בהוראת שעה כמו שעשה אליהו כדי להכחיש נביאי הבעל.

פסוק יד

כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך. סתם הכתוב ולא פירש מי מן השבטים, וזה היה בחלקו של בנימין, ולמעלה הזכיר בכל שבטיכם, הא כיצד, כשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הזהב מכל השבטים, שכן כתוב בדברי הימים (א כא) ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, וכתיב בספר שמואל (ב כד) ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ונראין שני כתובים אלו כסותרין זה את זה, ואינו כן, מפני שהשש מאות היו לי"ב שבטים, חמשים לכל שבט ושבט, וחמשים שבכאן היו בעד שבטו שהיה שבט יהודה, ומכל מקום הגורן הזה בחלקו של בנימין היה.

פסוק יט

כל ימיך על אדמתך. דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל.

פסוק כ

ואמרת אוכלה בשר. למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך עושר והרחבה, וזהו לשון כי ירחיב.

בכל אות נפשך תאכל בשר. התיר להם בשר חולין כשיכנסו לארץ, לפי שבמדבר כל הבשר שהיו אוכלין הכל היה שלמים.

פסוק כא

וזבחת וגו' כאשר צויתיך. ע"ד הפשט, כאשר צויתיך בקרבנות, שהרי לא מצינו בכל התורה צווי שחיטה כי אם בקרבנות שכתוב שם (ויקרא א) ושחט את בן הבקר.

וע"ד מדרש רז"ל, כאשר צויתיך בסיני על פה מהלכה למשה מסיני, הוא שאמרו מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.

פסוק כג

רק חזק לבלתי אכול הדם. לפי שהיו ישראל שטופין באכילת הדם בעבודת השדים לכך הוצרכה התורה להזהיר לא תאכלו על הדם, וגם בכאן הצורך לומר חזק ותתחזק ביצרך שתכנע ולא תאכלנו, ומטעם זה הוצרכה תורה להזכיר איסורו כמה פעמים לפי שהיו רגילין בו הרבה והיו קשים לפרוש, וכל שכן כשהיה מביא האדם לידי עבודת אלילים. ומצינו שאיסור הדם נזכר בתורה שבעה פעמים, וכן דרך התורה בדברים החמורים להזכירן פעמים רבות, כענין שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות כלן והוא נזכר בתורה י"ב פעמים, וכן ענין יציאת מצרים נזכר בתורה חמשים פעמים. או יאמר רק חזק, לפי שהדם מחזק גוף האוכל הוצרך לומר כנגד זה שהוא יתן לו חוזק אם לא יאכלנו. ובא לשון רק למעט הכבד שכלו דם, וכן אך כאשר יאכל את הצבי, בא למעט את החלב, שלא תאמר כיון שהקישו לצבי ואיל מה חלב צבי ואיל מותר אף כאן מותר, אלא שבאותו ענין שהוא אוכל הצבי והאיל שאינו מוזהר לאכלו בטהרה, אלא כצבי ואיל הפסולין למזבח וטמא וטהור אוכלין בקערה אחת, כן יאכלנו בכאן, שאילו בא להתיר החלב היה אומר כל אשר יאכל בצבי ואיל יאכל בו.

כי הדם הוא הנפש. בא לתת טעם לאיסור הדם, וכבר הארכתי בזה בסדר אחרי מות.

ולא תאכל הנפש עם הבשר. שעורו ולא תאכל הבשר שנחתך מהבהמה בעוד שנפשו בו, ואפילו לאחר שימות החי, וזו אזהרת אבר מן החי שנאמר לבני נח בפסוק (בראשית ט') אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, והטעם לפי שהוא ענין אכזריות ומוליד תכונה רעה בנפש למי שרגיל בכך. ואמר לא תאכלנו, והוא אזהרה לדם האברים.

פסוק כח

למען ייטב לך ולבניך אחריך. דרשו רז"ל מכאן למתן שכרן של מצות, אם דם שנפשו של אדם קצה בו הפורש ממנו זוכה לו ולבניו, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן לא כן שכן, לפי שאסורי תורה על ג' חלקים , האחד שהטבע יחמדנו, כגון גזל ועריות, והשני שהטבע ימאסנו, כגון אכילת הדם והשרצים, והשלישי שאין הטבע לא חומד ולא מואס, כגון זריעת כלאים ולבישת שעטנז וכיוצא בהם, על כן יצטרך האדם המוזהר משלשתן שירחיק ויתעב בטבעו החלק החמוד כשם שמרחיק ויתעב החלק המאוס, ומפני אזהרת המצוה יתעלה, שאם בחלק המאוס הוקבע שכר ק"ו בחלק החמוד. ולכך אמרו רז"ל במדרש אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי.

פסוק כט

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. פרשה זו תזהיר האדם שלא לעבוד להקב"ה בעבודת האלילים, ונתן טעם בזה כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, ואמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני להקב"ה מה שהם עושין לעכו"ם ותחשוב שהיא דרך טובה והקב"ה רוצה בכך, לא תעשה כן, למה, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, יאמר הנה הם מחזרים אחר הדברים שהקב"ה שונאן ועושין אותן, וכענין שכתוב ברשעים הכופרים (תהלים לו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא, כלומר רומזים בעיניהם ומסתכלין שיוכלו למצוא עון שהקב"ה שונאו ועושין אותו, וכן יאמר בכאן על הגוים האלה כי לא מצאו מכל תועבה קשה לפני הקב"ה כמו שרפת הבנים והנה הם עושין כן, וזהו שאמר כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, כלומר אפילו האדם שהוא מבחר המין שלא ברא הקב"ה עולמו אלא בשבילו הנה הם שורפים אותם באש לאלהיהם. ואמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, הוא ענין הקרבנות ועבודת המקדש, ובא ולמד שהוא שונא את זה ובוחר בזה.

ובמדרש כי יכרית ה' אלהיך את הגוים, משל למה הדבר דומה, למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקצץ את הארזים והניח הקוצים, אמרו לו עבדיו, אדונינו המלך הקוצים שהיו נאחזין בבגדינו וקורעין אותם הנחת וקצצת את הארזים, אמר להן אילו קצצתי את הקוצים והנחתי את הארזים במה הייתי גודר כרמי, ולא יפה עשיתי, אלא יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור. כך ישראל כרמו של הקב"ה שנאמר (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, הכניס ישראל לארץ וקצץ הארזים שבה שנאמר (עמוס ב) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, והניח את בניהם ובני בניהם שם כדי שישמרו את הכרם שנאמר (שופטים ג) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, וכתיב (שם ב) למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה (ישעיה לג) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.