מ"ג דברים ג כג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואתחנן אל יהוה בעת ההוא לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְצַלִּיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָּנָא הַהוּא לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):
וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואתחנן" - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אף ע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם לפי שאמר לו (שמות לג) וחנותי את אשר אחון אמר לו בלשון ואתחנן ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה כדאיתא בספרי

"בעת ההיא" - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר (ספרי)

"לאמר" - זה אחד מג' מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וָאֶתְחַנַּן – אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, אֵין מְבַקְשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם. לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ: "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג,יט), אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן (מדרש תנחומא ואתחנן ג). דָּבָר אַחֵר, זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי (כו).
בָּעֵת הַהִוא – לְאַחַר שֶׁכָּבַשְׁתִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג, דִּמִּיתִי שֶׁמָּא הֻתַּר הַנֵּדֶר (ספרי שם; פינחס קלד).
לֵאמֹר – זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם: אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אִם תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלָתִי אִם לָאו (ספרי כו).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

החלות: כדכתיב למעלה היום הזה אחל תת פחדך, החלות הח' גורמת לה' פתח, וכן העירתי מצפון, וכן העדותי בכם היום, החתות כיום מדין, אבל בלא אחה"ע יאמר הקימות הרימות השיבות כולם חטפין:[2]


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר" - כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (לעיל פסוק כא) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי "בעת ההיא" בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (פסוק טז) וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז) שלמה המלך ע"ה באר לנו בכתוב הזה (משלי יט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה"ז ובעוה"ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם יד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה' יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם יט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע"ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב"ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה', לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב"ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב"ה שהרי הקב"ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיה יד) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב"ה הרי נתחייב לו הקב"ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים יד) למען יברכך ה' אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה"ז, וכן דרשו רז"ל מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב"ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה"ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כב) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב"ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות לג) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כח) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב.

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה.

לאמר. היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר יב) ויצעק משה אל ה' לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר.

ובמדרש ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים לב) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כא) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב"ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב לא) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות (כג - כט)

למה התעורר עתה דוקא להתפלל ודייק בעת ההיא ולמה כפל את גדלך ואת ידך החזקה, ומה שייך כ"ז לענין כניסתו לארץ. ומז"ש ויתעבר ה' בי למענכם והלא היה בחטא מי מריבה, ומ"ש רב לך מהו פירושו, ומה רצה באמרו ונשב בגיא מול בית פעור שנלחצו בו המפרשים:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ"מ אינן מבקשים כ"א מתנת חנם. (ספרי ואתחנן כג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט, יח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה"ל (שער הבטחון פרק ד) ורז"ל (ברכות י, ב) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב כ, ג) ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי (שם כ, ו) כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ"א שאף מי שאין לו זכות הקב"ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.

והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע"ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ"א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה יד, א) וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא"כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ"א את אשר חפץ ה' בו, ואע"פ שבחטאו נקנס עליו מ"מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.

בעת ההיא לאמר. כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם. וי"א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר"ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי"א שהוא על דרך ה' שפתי תפתח וגו' (תהלים נא, יז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ"ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה (תהלים כא, ג).

ורש"י פירש, בעת ההיא. אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע"י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע"י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ"ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה' כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י, יב) כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג"ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע"כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר (במדבר כ, יב) לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו', לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה:

ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז"ל דרשו (שם) שאמר משה לה' השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א' ל"ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז"ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה'.

והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו א), והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה:

עוד נתכוון לדייק ד' תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי י"ח) תחנונים ידבר רש, ב' שיבקש ממקור הרחמים, ג' זמן התפלה כדרך אומרו (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ד' שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר' פ"ז כ"ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו' ע"כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל' תחנונים זה כנגד תנאי א', אל ה' שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב', בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו' זה כנגד תנאי ג', לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד', ולדברי רבותינו ז"ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו (ילקוט) בעת ההיא כשאמר לו (במדבר כ' י"ב) לא תביאו את הקהל וגו', ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו (במדבר כ"ז י"ח) קח את יהושע וגו', ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

זהו שאמר הכתוב משלי יח תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות.

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד מלך ישראל. משה אמר להקב"ה: רבש"ע, עבירה עברתי תכתב אחרי, שלא יהיו הבריות אומרות דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטווה. משל למלך שגזר ואמר על מי שיאכל פגי שביעית יהיו מחזירים אותו בעקיפים. אמרה לך בבקשה ממך, המלך, הודיע סורחני, שלא יהיו בני המלך אומרים דומה שנמצא בה דבר ניאוף או שנמצא בה דבר כישוף! כשהם רואים פגי שביעית תלוים בצואר - יודעים שבשביל כך אני מחזרת. כך אמר משה לפני הקב"ה עבירה שעברתי - תכתב אחרי! אמר לו הקב"ה: הריני כותבה, שלא היתה אלא על המים, שנאמר במדבר כז על אשר מריתם פי במי מריבה במדבר סין במריבת העדה.

ר' שמעון אומר: משל למלך שמהלך ובנו עמו בדרך, ומהלכים בקרונית עד שהגיע למקום צר, ונהפכה קרון שלו על בנו, נסמת עינו נקטעה רגלו נשברה ידו. כשהיה מגיע לאותו מקום - מזכיר ג' פעמים או ב' ואומר: כאן ניזוק בני, נסמת עינו נקטעה רגלו נשברה ידו. אף כך המקום מזכיר ג' פעמים: מי מריבה, מי מריבה, מי מריבה, לומר: כך הרגתי את אהרן, כך הרגתי את משה! וכן הוא אומר תהלים קמא נשמטו בידי סלע שופטיהם.

דוד המלך אמר לפני הקב"ה: עבירה שעברתי לפניך לא תכתב אחרי! אמר לו המקום לא שוה לך כלום, שיהו הבריות אומרות בשביל שאהבו מחל לו. משל לאחד שלוה מן המלך אלף כורים חטה בשנה. היו הכל אומרים: אפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים אלו? אלא משכנו המלך וכתב לו אפרכי! פעם אחר שיגר ולא שייר לו כלום. נכנס המלך לביתו, ונטל בניו ובנותיו והעמידן על אבן המכר. באותה שעה ידעו שאין בידו כלום. אף כל פרועניות שהיו באות על דוד היו מוכפלות, שנאמר שמואל ב יב ואת הכבשה ישלם ארבעתים. ר' חנניא אומר: ארבעתים, י"ו.

אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה דוד. אמר חטאתי לה', ונתן אמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות. ואמר תהלים נא לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי.

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד מלך ישראל, והיו יכולים לתלות את העבירות במעשיהם הטובים, ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם. זה הדבר ק"ו: ומה אלו, שיכולים לתלות את העבירה במעשיהם הטובים ולא ביקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם - מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידיהם, עאכ"ו שלא יבקש מלפני המקום שיתן לו אלא חנם!

ד"א ואתחנן אל ה'. י' לשונות נקראת תפלה: זעקה. שועה. נאקה. צרה. רנה. ופגיעה. נפול. ופלול. עתירה. עמידה. חילול. חנון. זעקה - במצרים שנא' שמות ב ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. שועה מנין? שנאמר שמות ב ותעל שועתם. נאקה מנין? שמות ב וישמע אלהים את נאקתם. צרה מנין? בצר לי אקרא ה'. רנה מנין? שנ' ירמיה ז ואתה אל תשא בעדם רנה. פגיעה מנין? ירמיהו ז ואל תפגע בי. נפול מנין? שנ' דברים ט ואתנפל לפני ה' כראשונה. פלול מנין? דברים ט ואתפלל אל ה'. עתירה מנין? שנא' בראשית כה ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. עמידה מנין? ויעמד פנחס ויפלל. חילול מנין? שמות לב ויחל משה. חנון מנין? ואתחנן אל ה':

בעת ההיא לאמר - משל לבני מדינה שמבקשים מאת המלך שיעשה מדינה קלניא. פעם אחת היו לו ב' אויבים ונפלו לפניו, אמר הרי שעה שבקשנו מלפני המלך שיעשה מדינתינו קלניא. כך משה מבקש מלפני הקב"ה שיכנס לארץ, כיון שראה שנפלו סיחון ועוג לפניו, אמר: הרי שעה שאבקש שאכנס לארץ! לכך נאמר בעת ההיא:

זה אחד מן הדברים שאמר משה לפני המקום הודיעני אם אתה עושה לי או אין אתה עושה לי. אמר לו אני עושה. שמות יז וידבר ה' אל משה מה אעשה לעם הזה, שאין ת"ל לאמר, ומה ת"ל לאמר? אמר לו הודיעני אם אפול בידם ואם לאו. כיוצא בו אתה אומר שמות ו וידבר משה לפני ה', שאין ת"ל לאמר. ומה ת"ל לאמר? אמר לו הודיעני אם אתה גואלם אם לאו. כיוצא בו אתה אומר במדבר יב ויצעק משה אל ה' לאמר הודיעני אם אתה מרפא אותה אם לאו. כיוצא בו אתה אומר במדבר יב ויצעק משה אל ה' לאמר הודיעני אם אתה מרפא אותה אם לאו. כיוצא בו אתה אומר במדבר כז וידבר משה לפני ה' לאמר אמר לו הודיעני אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו. כך אתה אומר: בעת ההיא לאמר, שאין ת"ל לאמר, מה ת"ל לאמר? הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואתחנן. לעיל כתיב לא תיראום חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי:

ואתחנן. בגימטרי' שירה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו:

סמך ה' אלהיכם לואתחנן לומר שויתי ה' לנגדי תמיד:

<< · מ"ג דברים · ג · כג · >>


  1. ^ [ואתחנן, בילמדנו פרשת שלח לך ואל תשאל לו בשעת נדרו מנין, ממשה כשאמר לישראל שמעו נא המורים נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ שנא' לכן לא תביאו את וגו' אמר משה שעת כעס ושעת שבועה היא איני מדבר עכשיו המתין שנה ואחר כך התחיל והתחנן לפניו שנא' ואתחנן אל ה' אמר הקב"ה בשביל שהמתנת שאר המתים יורדים לשאול ואתה תעלה שנא' עלה ראש הפסגה ותראה משם:] דברי אגדה הם לתחלת פרשת ואתחנן שהכניס הכותב במקום הזה.
  2. ^ [ואתחנן, בילמדנו פרשת שלח לך ואל תשאל לו בשעת נדרו מנין, ממשה כשאמר לישראל שמעו נא המורים נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ שנא' לכן לא תביאו את וגו' אמר משה שעת כעס ושעת שבועה היא איני מדבר עכשיו המתין שנה ואחר כך התחיל והתחנן לפניו שנא' ואתחנן אל ה' אמר הקב"ה בשביל שהמתנת שאר המתים יורדים לשאול ואתה תעלה שנא' עלה ראש הפסגה ותראה משם:] דברי אגדה הם לתחלת פרשת ואתחנן שהכניס הכותב במקום הזה.