אור החיים על דברים ג

<< · אור החיים על דברים · ג · >>

<< · אור החיים על דברים · ג · >>

(ג) ויתן ה'. אמר בידנו, יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפרק הרואה (ברכות דף נד:) ״דעקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה וכו', משה כמה הוה וכו', שוור ומחייה בקרסוליה וקטליה״ ע"כ, והוא אומרו ויתן ה' -פירוש: על ידי תקיעת ההר בצוארו, ואומר בידנו - שהרגו בידו ממש, ואמר לשון רבים, כמו (בראשית א', כ"ו): ״נעשה אדם״, גם יד משה יד כל ישראל תחשב:

(יג)ההוא יקרא ארץ רפאים. פירשתי למעלה כי הכונה היא תקרא ולא תחשב כפי האמת, שאם אינך אומר כן - והיא בכלל הרפאים מה שנתן ה' לישראל - תקשה ברייתא דספרי שאמרו: ״אשר ה' אלהיך נותן לך״, פרט לעבר הירדן שנטלתה מעצמך, ע"כ; והלא בכלל מה שנתן ה' היא, ומה גם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו ברבות (ב"ר פמ"ד) שהרפאים זה ״חוי״, ומצינו שמנאו הכתוב בכלל ה-ז' שנתן להם בעלותם מארץ מצרים, דכתיב: ״ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' והחוי״ וגו', אלא ודאי שאין ארץ עוג נחשבת רפאים אלא שנטלוה מעצמן:

וא"ת: והלא מצינו שהאמורי גם כן נזכר בשבעה עממין אשר אמר ה' שיתן להם בעלותם מארץ מצרים, והוא סיחון, דכתיב (במדבר כ"א, כ"א): ״מלך האמורי״ וכתיב (שם כ"ה): ״וישב ישראל בערי האמורי״, וחזרה קושיתנו לדברי ספרי - זו אינו קושיא, כי ערי האמורי האמורים בסיחון אינם מה שנתן ה' לאברהם, כמו שגילה הכתוב בפירוש שם (שם כ"ו) כי חשבון עיר סיחון וגומר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וגו', הרי שארץ סיחון מואבית היא, אלא שזכה בה סיחון, ונקראת אמורי בשביל סיחון שהיה מלך על האמורי ולעולם לא באה בכלל מתנת שבעה אומות שהגיע זמנם:

עוד נראה כי לעולם כל אשר בשם ״רפאים״ יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם - ״ואת הרפאים״, וארץ סיחון ועוג בכלל אשר נתן ה' היא, שהרי קראה הכתוב ארץ האמורי וארץ עוג גם כן הרי קראה ״רפאים״ שהם החוי, ופירוש ברייתא של ספרי שאמר פרט לעבר הירדן הוא על ישיבת הארץ, כי הגם שנתן ה' ז' עממין לאברהם לא כל הארצות שוות בענין זה שיהיו ראוים לדור בהם, ויהיה זה כענין קדושת הארץ עצמו שמצינו עשר הדרגות קדושה בארץ עצמה במקומותיה, ותהיה ארץ סיחון ועוג פחותה למטה, והגם שנתן ה' אותה לאברהם תהיה לשלל עמה וגוף הארץ תהיה כשאר השלל או לשמה אבל לא לדירה.

והוא מה שאמרו בספרי לתת לנו פרט לעבר הירדן שם דקדק הכתוב לומר באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לתת לנו פי' הארץ אשר נשבע ה' שיתן לנו לדירתנו, למעט שאר ארצות שהגם שנתנם לנו לא נתן הארץ לדירה מפני שאינה ראויה לקדושה, ותמצא שנתן גם כן עמון ומואב ואדום שהם הקיני והקניזי והקדמוני וכתיב (ירמי', מט) והיתה אדום לשמה, וכמו כן היתה ראויה להיות ארץ סיחון ועוג, אבל ארץ ישראל היא מה שנשבע ה' לתת לישראל לשכון שם. ושמור לך כלל זה גם כן שהגם שלא נתן ה' הארץ לדור בה, וגם שלא נתן עמה לאברהם וכבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה':

(כא) ואת יהושע צויתי וגו'. פירוש: צויתי לבל יירא מהעמים, כמו שאמר בסמוך - ״לא תיראום״, ואינו חוזר על מאמר ״עיניך הרואות״ כי בזה לא יוצדק לשון צווי, וטעם שלא סמך מאמר זה למאמר נפילת סיחון ועוג - וכתבוֹ אחר הנחלת ארצם לבני גד ובני ראובן ותנאיהם - לפי שמאמצעות תנאי זה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן יולד המיחוש ממה שמבקש עזר בגבורים, וה' הוא הלוחם מה צורך בחלוצי בני גד ובני ראובן, אשר על כן סמך מאמר ואת יהושע וגו' למאמר ״חלוצת בני גד ובני ראובן״ - לומר: שלא תחשוב שצריך גבורת חוגרים ותבא בלבך יראה, כי אינכם צריכין למלחמה, והוא מה שגמר אומר: כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם, דקדק לומר הוא - למעט מיחוש הנשמע ממצות בני גד ובני ראובן ״חלוצים תעברו״. וטעם שהוצרך לחלוצת בני גד ובני ראובן פירשתי בפרשת מטות, ועיין בסמוך בפסוק ״את כל״:

בעת ההיא לאמר. טעם אומרו בעת ההיא, - פירוש: בעת שראה התנאי שהתניתי עם בני גד ובני ראובן יעור המיחוש, על דרך שפירשתי בפסוק הקודם לזה. ואומרו לאמר - אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו, לזה אמר לאמר - פירוש: מכוון המאמר הוא זה.

עוד ירצה, שציוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז' עממין להסיר מורך מלבם:

את כל אשר עשה וגו' כן יעשה וגו'. במאמר זה כלל טעם מצותו לבני גד ובני ראובן לעבור עִם ישראל את הירדן, כי כדרך שעשה ה' ל-ב' מלכי האמורי כן יעשה לכל הממלכות וגו', וכשם שמעשה שני מלכי האמורי היו יחד שבטי ישראל שנים עשר כמו כן בעבר הירדן יהיו כלם נקבצים ״חלוצים לפני ה'״, ולטעם זה הוא שצוה משה שיעברו בני גד ובני ראובן חלוצים למלחמת מצוה, אבל לעולם ה' הוא הנלחם ולא החלוצים, ומעתה לא היה יכול משה לומר ליהושע עיניך הרואות וגו' אלא אחר שהתנה עם בני גד ובני ראובן לעבור חלוצים, אבל זולת זה אין ראיה ממה שראה שאינו דומה זכות י"ב שבטים לזכות ט' ומחצה, והוא עצמו שפירשתי בפסוק (במדבר ל"ב, ו') ואתם תשבו פה שאמר לבני גד וראובן:

(כב) לא תיראום. הגם שמדבר ליהושע אמר לשון רבים לכלול גם כל ישראל לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם כי ה' נלחם להם, ולמה שפירשתי לאמר לישראל אמר לשון שידבר בו לישראל שיבטחו באלהים חיים:

חסלת פרשת דברים

פרשת ואתחנן

(כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. צריך לדעת אומרו בעת ההיא, ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו', לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזירה כבר נגזרה:

ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו ז"ל דרשו (שם) שאמר משה לה' השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש, אכן פירוש אומרו בעת ההיא הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה כמו שאמר (א' ל"ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות ודרשו רבותינו ז"ל לשון התרת שבועה כאשר אבאר בסמוך, וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא, לזה אמר בעת ההיא פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה'.

והגם שבתחילתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים דף סו.), והוא אומרו לאמר פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים, וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזירה שעליו להיותו נקי וצדיק מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה:

עוד נתכוון לדייק ד' תנאים הצריכין לקבלת תפלה, אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי, יח) תחנונים ידבר רש, ב' שיבקש ממקור הרחמים, ג' זמן התפלה כדרך אומרו (תהלים, סט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ד' שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ר' פ"ז כ"ד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו' ע"כ, והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן ל' תחנונים זה כנגד תנאי א', אל ה' שבקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב', בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה, ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' החל רש ארץ סיחון ועוג, וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו' זה כנגד תנאי ג', לאמר פירוש פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד', ולדברי רבותינו ז"ל שאמרו בעת ההיא כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אומרו לאמר, נמשכת עם אתה החילות, וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו (ילקוט) בעת ההיא כשאמר לו (במדבר כ', י"ב) לא תביאו את הקהל וגו', ויש שאמרו (רבה) כשאמר לו (במדבר כ"ז, י"ח) קח את יהושע וגו', ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

(כד) אדני ה'. אומרו אדני, על דרך מה שאמר עלי (ש"א, ג) אדני הוא הטוב בעיניו יעשה, פירוש שהפסד העבד והצלחתו היא נוגעת לאדונו וכיון שכן הטוב בעיניו יעשה ודאי, והוא אומרו אדני פירוש הצלחתי וטובתי לך הוא, ואומרו הוי"ה בניקוד אלהים, רש"י ז"ל פירוש וז"ל אדני אלהים רחום בדין ע"כ, וראיתי לרמב"ן שכתב על דבריו וז"ל ולא השגיח הרב כי השם הראשון כתוב באל"ף דל"ת והשני כתוב ביו"ד ה"א וכו' ע"כ, ואני אומר שלא נתכוון רש"י על שם אדנות אלא על שם הויה שהוא כתוב הוי"ה ונקוד בניקוד אלהים, וכך הם דברי המדרש (ספרי) וז"ל הוי"ה רחמים אלהים דין ע"כ, פירוש הכתיבה שהיא הוי"ה רחמים הקריאה שהיא אלהים דין, ובזה אין כאן השגה:

וטעם שאמר שם זה שבו רחמים ודין לפי מה שפירשתי באומרו לאמר שנתכוון בתפלתו לומר גם על ישראל לזה אמר דין ורחמים, דין למה שנוגע אל ביטול גזרת משה כאומרם ז"ל (תנחומא) משל למלך שביקש לישא אשה שלח שלוחין לראותה הלכו וכו' באו ואמרו לו אין כעורה ממנה שמע השושבין אמר לו מרי אין נאה ממנה בעולם בא לישא אותה אמר אבי הנערה לשלוחי המלך נשבע אני שאין אחד מכם נכנס כיון שבזיתם אותה בא שושבין לכנס א"ל אף אתה לא תכנס אמר לו השושבין אני לא ראיתיה ואף על פי כן אמרתי למלך אין נאה הימנה וכו' כך אמר משה לפני ה' וכו' ע"כ, הרי כי בטענה חזקה בא לומר ששורת הדין נותנת כי עלה יעלה אל הארץ, והוא מה שנתכוון בזכרון שם אלהים, ורמז בכתיבה שם הרחמים למה שנוגע לביטול הגזירה מעל ישראל כמו שפירשתי בתיבת לאמר, ונתחכם להזכיר שם הדין לפי שבנגלה לא התפלל אלא על עצמו, ורמז שם הרחמים בנסתר לפי שתפלת ישראל היתה בנסתר אצלו בכח אחר שיהיה נענה בשביל עצמו:

עוד אפשר כי לצד שבא בטענה לזכות כפי הדין הוכרח לשתף מדת הרחמים כי מי זה יצטדק לפני מלך עולם בטוען ונטען וכתיב (תהלים, קמג) כי לא יצדק לפניך כל חי, לזה מתק הדין במדת הרחמים:

אתה החילות וגו'. תיבת החילות פירשו רבותינו ז"ל בספרי בשלשה דרכים, לשון התחלה, ולשון תפלה על דרך אומרו (מלאכי, א) חלו נא פני אל, ולשון התרה, וז"ל ספרי אתה החילות אתה התרת נדרי בשעה שאמרת לי (שמות ג', י') הוצא את עמי וגו' ואמרתי לך כבר נשבעתי ליתרו וגו', דבר אחר אתה פתחת לי פתח להתפלל שאמרת לי הרף ממני וגומר וכי תפוס הייתי בך וכו', וכפי זה מפרש החילות לשון תפלה, ד"א התחלת פתח בשעה שנכנסתי לנחלות בני גד ובני ראובן ע"כ, קשה בשלמא טענת התחלת וגם טענת אתה פתחת לי להתפלל הם דברי טעם לתפלה, אבל טענת פתח ההתרה מה ראיה מביא ממה שהתיר לו שבועתו ליתרו שאני שבועת יתרו שהיה לה פתח וישנה בהתרה, והפתח הוא שבא אליו דבר מלך שלטון ללכת בשליחותו ואין לך פתח גדול מזה, מה שאין כן שבועתו יתברך אין צודק בה פתח שכל הפתחים גלוי וצפוי לפניו והוא מגיד מראשית אחרית:

ויתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות וז"ל מי שנשבע ולא ניחם ובא לקיים שבועתו אם ראו ב"ד שהתר שבועה זו מקיום מצוה או שלום בין אדם לחבירו וכו' בית דין נושאים ונותנים עמו עד שיתנחם וכו' ומתירים לו ע"כ, ומשמע שהגם שאין פתח זו אצלו פתח אף על פי כן מתחכמין עליו להתחרט, והוא מה שנתכוון משה בטענתו לפני ה' אתה החילות שהוא התיר לו שבועתו כשנשבע ליתרו הגם שלא היה חפץ להתיר, והראיה ששבעת ימים ה' אמר לו (שמות ג', י') לכה ואשלחך אל פרעה והוא לא היה רוצה מאיזה טעם שיהיה ונשא ונתן ה' עמו עד שנתרצה לדבר מצוה והלך והתיר נדרו, וכמו כן יתיר ה' שבועת גזירת משה, והגם שאין כאן פתח יש כאן דבר מצוה להראותו את הארץ הטובה כאומרו אעברה נא ואראה וגו', ואם תאמר מה דמיון דין שכתב רמב"ם לשאלת משה, כי דין רמב"ם המתיר הוא המקיים המצוה ולזה מתירין לו, אבל מה שלפנינו ה' נשבע ובהתרתו משה הוא שעושה מצות הליכת הארץ, לזה דקדק משה בדבריו ואמר את עבדך וידוע כי מה שקנה עבד קנה רבו:

(כה) אעברה נא ואראה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו נא, גם למה הוצרך לומר ואראה וגו' הלא כשיעבור הענין מעצמו מובן שיראה וכו', ואולי שנתכוין להשיב תשובה על הדברים המונעים ביאתו לארץ כאומרם ז"ל שהם ב', א' לפי שהגיע זמנו של יהושע למלוך (תנחומא) ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ב' שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל לחטוא ויצטרך להשליך חמתו עליהם וחשב ה' למשכן בשבילם הבית המקודש כרמוז בתיבת משכן משכן כאומרם ז"ל (שמו"ר פנ"א), ובזה יש תקוה ותכלית טוב לישראל וכמאמרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' מזמור קינה מבעי ליה אלא שהשליך חמתו על עצים ואבנים ולא השליכה על ישראל וכו' ע"כ, ואם היה משה בונה בית המקדש אמרו ז"ל (סוטה דף ט.) שלא היתה אומה ולשון שולטת בו וזה יסובב לשפוך חמתו עליהם לכלותם, וכמו שפירשתי בפרשת דברים בפסוק (א' ל"ז) גם בי התאנף:

לזה נתכוון משה בדבריו להשיג על ב' דברים אלו, כנגד המלכות שאינה נוגעת וכו' אמר אעברה נא פירוש אעברה כדרך העוברים שלא בדרך שררה וכבוד, וכנגד מיחוש עם בני ישראל כדי שיהיה להם בית המקדש לפדיון נפשם אמר ואראה פירוש לא לבנות אלא לראות לבד, ובזה הוסרו ב' המיחושים, ודקדק לו' תיבת נא פירוש הן עתה יעבור ממלכותו כדי להשיג תקוה זו:

עוד נתכוון לבקש שימהר לעבור כל עוד שיש שהות ביום שעדיין לא כלו לו ימיו, ולמה שכתבתי בפירוש בעת ההיא שנתכוון אל זמן הגזירה של המרגלים, נתכוון לומר שממהר לעבור בזמן זה שעדיין ימיו רבים, ומתוך הדברים תשכיל שנתכוון לבטל גזרת ישראל, כי גזרתם היתה שימותו במדבר ולא ימותו מיתת כרת עד שיהיו כלם בני ס' שנה, ואם יכנס משה אז הדבר מובן מעצמו שיכנסו כל ישראל שלא גזר ה' עליהם שימותו מיתת כרת:

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פי"ט) כי הגואל המקווה לעם המקוים הוא משה עצמו, ובספר הזוהר (ח"ב ק"כ) גם כן רמזוה בפסוק מה שהיה הוא שיהיה, והן הנביא משה ידע הדברים כי גלה ה' סודו אל עבדו נאמן ביתו שיבא זמן אחר שיעבור את הירדן אל הארץ וגומר, לזה דקדק בתפלתו כי מה ששואל הוא שיעבור עתה, והוא אומרו אעברה נא בזמן זה:

עוד נראה לפרש אומרו אעברה נא, שנתכוון להשיב גם על טעם הבא בדבריהם ז"ל (רבה) למה משה מת בחוצה לארץ שהוא משום מתי מדבר להביאם לעולם הבא משל וכו' יעש"ד, לזה אמר אעברה פירוש דרך העברה לא להשתקע רק אעברה ברגלי וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה' קרבו ימיך למות יבא אל המקום אשר יאמר ה' אליו:

עוד נתכוון בלשון אעברה, על דרך אומרם ז"ל (כתובות דף קיא.) כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, לז"א לו אעברה נא פירוש עתה בחיים לתועלת נפשי לתענוג המקוה שהוא עולם הבא:

אשר בעבר הירדן. הוצרך לומר כך, לפי שיש ארץ טובה שהיא ארץ העליונה כדרך אומרו, (תהלים, קטז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והוצרך לפרט ההר הטוב והלבנון, לדבריהם ז"ל שאמרו (סוטה י"ד) שכוונת משה היה לקיים מצות הנוהגות בארץ, לזה פרט כל המקומות לומר שחפץ הוא לקיים כל המצות הנוהגות בכל המקומות. עוד נתחכם משה לומר כדברים האלה לבל יהיה מקום לה' לומר שיראה משם את הארץ ולא יצטרך לעבור, לזה פרט את כל המקומות שאין מציאות לראות כל זה מרחוק אם לא יעבור:

(כו) ויתעבר ה' וגו' ולא שמע וגו'. כפל לומר ויתעבר ולא שמע, גם הפסיק בתיבת למענכם, בין מאמר ויתעבר למאמר ולא שמע שהיל"ל ויתעבר ה' בי ולא שמע אלי למענכם, גם אמר תיבת למענכם אחר שכבר אמר למעלה (א' ל"ז) גם בי התאנף ה' בגללכם, יתבאר על פי מה שפירשנו במה שאמר בעת ההיא לאמר שנתכוין להתפלל על עצמו וגם על ישראל, לזה כנגד מה שנתכוין בתפלתו על ישראל אמר ויתעבר ה' בי למענכם פירוש למען מה שנוגע לכם, וכנגד מה שהתפלל על עצמו אמר ולא שמע אלי פירוש למה שנוגע לי, ובזה לא אמר לשון עברה כי שאלת משה על עצמו היא שאלת חכם בטענה הנשמעת כמו שכתבנו למעלה מה שאין כן ישראל שהציפו את ה' ונתחייבו כלייה ב"מ לזה אמר ויתעבר:

או ירצה על זה הדרך ויתעבר ה' בי למות חוץ לארץ למענכם מטעם הידוע כדי שיעמדו עמו לעולם הבא, כאומרם ז"ל, ולזה דקדק לומר ויתעבר לשון עברה על דרך אומרו (צפני', א) יום עברה היום ההוא שהוא יום המיתה, ואומרו ולא שמע אלי שלא רצה ה' שיכנס לארץ כל עיקר, אפילו בתנאי שיצא ממנה אחר כך ויקבר במקום ההוא שבו נקבר עם מתי מדבר כמו שפירשנו למעלה במאמר אעברה נא:

ויאמר וגו' רב לך וגו' אל תוסף. כפל לומר רב לך אל תוסף, בא להשיב לב' דברים הבאים בתפלת משה, כנגד מה שהתפלל על עצמו אמר לו רב לך רמז לו בתיבת רב כי כלום טעם תפלת משה לעבור אל הארץ הוא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, לזה השיבו שאינו צריך לזה כי יש לו רב טוב אשר יתן לו ה', והוא אומרו רב לך ואינך צריך לשום תוספת זכות, וכנגד מה שהיה מתפלל על ישראל השתיקו בגערה ואמר לו אל תוסף דבר וגו':

או נתכוון לומר על זה הדרך כי כל זכות שתגיע לבאי הארץ מן המצות התלויות בארץ יש לך חלק בכלן ומה זה הוא החלק שאתה הוא המצוה אותם לעשות, והוא אומרו רב לך פירוש הרבנות של קיום המצוה לך היא ואם כן יש לך חלק עם כל א' בכל מעשה אשר יעשו שם ואשר ע"כ אל תוסף דבר בדבר זה:

עוד נתכוון במאמר רב לך להשיב על טענת אעברה נא שפירשנו שרצה לומר שיעבירהו מהמלכות משום מלכות יהושע, לזה אמר רב לך פירוש הגדולה והרבנות היא מיועדת ומיוחדת לך כל זמן שאתה בנמצא ולא אפשר לתת הגדולה לתלמידך בחיים חיותך, ומעתה אין תיקון לטעם אין מלכות נוגעת בחברתה וכו' (ברכות דף מח:), ולדרך זה המאמר אל תוסף צריך לעצמו ואינו מיותר:

עוד נראה לפרש על זה הדרך רב לך לגופא, ואומרו אל תוסף נמשך עם מה שלאחריו שהיא מאמר עלה ראש הפסגה וגו', פירוש לפי שאמר לו ה' עלה ראש וגו' שנתקבלה חצי תפלתו שאמר ואראה את הארץ הטובה, חש ה' שיאמר משה אוסיף לשפוך שיחי וזה לך האות כי ה' שמע קולי בשיחי, לזה אמר לו אל תוסף וגו' בדבר הזה פירוש בדבר זה שאני אומר, והוא מה שגמר אומר כי לא תעבור פירוש דבר זה מוחלט הוא:

(כז) וראה בעיניך. הוצרך לומר תיבת בעיניך, ומה גם אחר שאמר בסמוך שא עיניך, נתכוון לומר לו כי מה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאומרו אעברה ואראה יעשה לו ה' נס ויראה באמצעות עיניו לבד בלא הליכה כל מה ששאל לראות אחר שיעבור, והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות, והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכינוי:

עוד ירצה לפי שימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניו, ולשלול דבר זה אמר ה' אליו וראה בעיניך ממש פירוש בלא אמצעות דבר אחר:

(כח) וצו את יהושע. צריך לדעת מה היא מצוה זו, ובספרי אמרו (פנחס קל"ו) וז"ל צוהו על הגבעונים ד"א צוהו על המריבות וכו' ע"כ, ואין זה מפורש בכתוב זולת אם נאמר שהם דברי קבלה, ואפשר לומר בפשט הכתוב על פי דבריהם ז"ל שאמרו אין צו אלא מלכות דכתיב (ש"א, יג) ויצוהו ה' לנגיד וגו', ועיין מה שפירשתי בפרשת (שמות ו', י"ג) ויצום אל בני ישראל וגו', כמו כן בא מאמר ה' כאן למשה שבחייו ימלוך יהושע על ישראל ויחזקהו במלכותו לעיני כל ישראל:

(כט) ונשב בגיא וגו'. צריך לדעת כונת הכתוב מה בא להודיע במאמר זה, ומה קשר יש לו לא עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו, ורבותינו ז"ל בספרי ישבו הכתוב והביאו רש"י ז"ל, ולדבריהם ז"ל לא נתישב כונת אומרו ונשב כיון שלא בא אלא להודיע מעשה פעור, גם מאמר מול בית פעור אין לה משמעות אם לא בא הכתוב אלא להזכיר עבודת פעור, היה לו לומר ותצמד לבעל פעור, ונראה שכונת הכתוב היא גמר ענין שהתחיל בו בתחילת הפרשה ואתחנן אל ה' וגומר, וגמר אומר שלא הועיל בתפלתו לעבור את הירדן ונשב בגיא אין ישיבה אלא עכבה עד עולם, ואומרו בגיא לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות דכתיב (במדבר י"ג, י"ז) עלו זה בנגב, ואומרו בית פעור רמז א' מטעמי קבורתו שם (פדר"א פ' מ"ו) כדי שיהיה מול עון פעור לבל ירים ראש לקטרג על ישראל: