מ"ג בראשית מד יח


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּיל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ׃
ירושלמי (יונתן):
ש וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּמָטוּ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל בְּמָטוּ עַבְדָךְ פִּתְגָמָא בְּמִשְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ אֲרוּם מִן שַׁעְתָּא דְאָתִינָן לְוָותָךְ הֲוָת אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוּן חָזְרוּן דִינָיִךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיָין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה:
ירושלמי (קטעים):
וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ מִינָךְ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל כְּעַן עַבְדָךְ פִּתְגָם בְּמִישְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ הֲלָא מִן זִימְנָא קַדְמַיָא דְנַחְתָנָן לְוָותָךְ לְמִצְרַיִם הֲוֵיתָא אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוֹ חָזְרוּ דִינָךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיַין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ אֲרוּם יַקִיר אֲנָא כְּוָותָךְ וְאַבָּא יַקִיר כְּוַות פַּרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ הֲלָא אֲנָא מִשְׁתְּבַּע בְּחַיֵי רֵישֵׁיהּ דְאַבָּא וְלֵית אֲנָא מְשַׁקֵר דְאִין שָׁלִיף אֲנָא חַרְבִּי מִן גוֹ תֵּיקָא לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵּיקָא עַד זְמַן דְנִימְלֵי כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם קְטוּלִין לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵיקָא עַד זְמַן דְנַעֲבֵיד כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם צָדוּן מִן דִייוּר מִינָךְ קֳדָמוֹי אֲנָא מִישְׁרֵי וּמִפַּרְעה רַבָּךְ אֲנָא מַחֲסִיל עַל מְנַת מִיעֲבַד עַל כּוֹרְחֵיהּ דְאַבָּא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמָע לָךְ וְלָא אַתְנִי לָךְ מַה דַעֲבָדוּ תְּרֵין אָחוֹי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְעָלוּ לִכְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה יָתֵיב בְּשַׁלְוָה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא לְפִתְגָם דְחָרֶב עַל יְדֵי דִסְאִיבוּ לְדִינָה אֲחַתְהוֹן דְלָא הַוְיָא מִתְמַנְיָא בְּשִׁבְטַיָא וְלָא מְקַבְּלָא חוּלְקָא וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא עַל חַד כַּמָה וְכַמָה דְבִנְיָמִין אָחוּנָן מִתְמְנֵי עִמָן בְּשִׁיבְטַיָא וּמְקַבֵּיל חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא וַאֲנָא דַחֲיָלֵי קָשֵׁי מִדִידְהוֹן דְעַרָבִית לְטַלְיָא מִן יְדוֹי דְאַבָּא וַאֲמָרִית לֵיהּ אִין לָא אַיְיתִית יָתֵיהּ לְוָותָךְ וְאַקִימִית יָתֵיהּ קֳדָמָךְ נֶהֱוֵי חָטֵי לָךְ וּמַרְחִיק מִן שְׁאִילַת שְׁלָמָךְ כָּל יוֹמַיָא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמַע לָךְ וְלָא אֲתַנֵי לָךְ אֲרוּם מַלְכִּין וְשִׁלְטוֹנִין אֲנַן כְּוָותָךְ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויגש אליו דבר באזני אדני" - (ב"ר) יכנסו דברי באזניך

"ואל יחר אפך" - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות

"כי כמוך כפרעה" - חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר) ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (ב"ר)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו... דָּבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי – יִכָּנְסוּ דְּבָרַי בְּאָזְנֶיךָ (בראשית רבה צג,ו).
וְאַל יִחַר אַפְּךָ – מִכַּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁדִּבֶּר אֵלָיו קָשׁוֹת.
כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה – חָשׁוּב אַתָּה בְעֵינַי כַּמֶּלֶךְ, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: סוֹפְךָ לִלְקוֹת עָלָיו בְּצָרַעַת, כְּמוֹ שֶׁלָּקָה פַרְעֹה עַל יְדֵי זְקֵנָתִי שָׂרָה עַל לַיְלָה אַחַת שֶׁעִכְּבָהּ. דָּבָר אַחֵר: מַה פַרְעֹה גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, מַבְטִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, אַף אַתָּה כֵּן! וְכִי זוֹ הִיא שִׂימַת עַיִן שֶׁאָמַרְתָּ לָשׂוּם עֵינְךָ עָלָיו? דָּבָר אַחֵר: "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" – אִם תַּקְנִיטֵנִי אֶהֱרוֹג אוֹתְךָ וְאֶת אֲדוֹנֶךָ (בראשית רבה צג,ו).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי כמוך כפרעה: הרי אתה כמלך ויראתי מחרון אפך:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויגש וגו'. כי כמוך כפרעה — אתה כמלך והמלך כמוך. וכן כל שני כפי"ן שהן זה אחר זה, כמו "כעמי כעמך" (מלכים א כב, ד); והיא דרך קצרה:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ידבר נא עבדך דבר" - לאמר כי דברים מועטים ידבר לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני כי "דבר" הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו כי לא יבקש ממנו דבר אחר ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה

"ואל יחר אפך בעבדך" - יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך

"כי כמוך כפרעה" - ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף (משלי טו, א)

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.

ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.

ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות.

והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע.

וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כה) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע יד) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה.

או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו.

ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו.

ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כה) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי טו) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מב) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר

אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה.

והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת.

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער.

ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית יב) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית לא) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים לג) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויגש אליו. ידבר נא עבדך דבר." מאחר שֶׁאָמַרְתָּ "חלילה לי מעשות זאת" (פסוק יז), שלא תחפץ שתהיה תקלה על ידך אפלו לחיּבים. "ידבר נא עבדך." להודיעך התקלה שׁתּארע על ידך אם תּעשׂה זה. "ואל יחר אפך." בּאמרי אליך שאתה גּרמתּ זאת התקּלה על כּרחנו.

"כי כמוך כפרעה." כי מה שאטיח דּברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשׁיב אותך, כי אמנם אתה חשׁוב בּעיני כמו פרעה שהוא המלך.

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". לפי שכבר אמרו לו האחים האלהים מצא עון עבדיך, רוצה לומר מצא לו בעל חוב מקום לגבות את חובו, ורמזו לו שכל זה עלילות דברים הוא והאלהים אנה לידם כל הקורות הללו מחמת עון אחר שעשו, והוא מה שעשו לאחיהם יוסף כמ"ש אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', ועל אותו עון אמר יהודה כמתודה על חטאיו ואמר בי אדוני, אותו עון אחר אשר אנו חושבים שהוא סבב לנו כל הקורות תלוי בי יותר מבכל אחי, ע"כ אני מוכרח ליכנס בעובי הקורה ולדבר בפניך יותר מכולם, והאמת כך הוא כמו שנאמר (בראשית לח.א) וירד יהודה מאת אחיו פירש"י אחיו הורידוהו מגדולתו ואמרו אתה אמרת לנו למוכרו ואילו אמרת לנו להשיבו היינו עושים.

ומחמת שני טעמים, אמר יהודה ליוסף בי אדוני אותו עון תלוי בי, האחד הוא מחמת שבא לתרץ למה אני נגש לדבר לפניך יותר מכולם, לפי שאני חבתי בכל אותן גלגולים שעברו עליהם מחמת אותו עון, ואע"פ שרש"י פירש על מה שאמר כי עבדך ערב וגו' למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כו' לפי שנתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות כו', מ"מ הוא גופא קשיא למה הוא קבל עליו נדוי יותר משאר אחיו אלא לפי שהרגיש בעצמו שהוא היה חייב באותו עון אשר סבב להם עלילת, מרגלים אתם, ושלא יוכלו להפטר ממנה כ"א ע"י שיביאו את בנימין, על כן הוצרך הוא לקבל עליו הנדוי כדי שיתן את בנימין על ידו ושיוציא את אחיו מן העלילה אשר סבב הוא להם, ע"י שאמר להם למכור את יוסף ועוד שיעקב אמר להם לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וגו', שמע מינה שאם לא היה יעקב יכול לטעון עליהם טענה זו היה שולח את בנימין מיד, ונמצא שיהודה מצד שצוה למכור את יוסף סבב שלא רצה יעקב לשלח את בנימין, ובעבור זה הוצרך ליכנס בעובי הקורה ולקבל עליו הנדוי ועל זה אמר בי אדוני.

הטעם השני הוא, לפי שר"ל ישב נא עבדך עבד תחת הנער וגו' ויטעון עליו המושל למה יצא החייב זכאי והזכאי יצא חייב ליכנס בעול העבדות חנם, ע"כ אמר בי אדוני באמת שאותו עון הגורם לכולם שיהיו עבדים תלוי בי יותר מבכולם ע"כ דין הוא שעונש העבדות הנפסק על בנימין יחול עלי, והאמת כן הוא כי הוא גרם שלעבד נמכר יוסף, אבל לשאר אחיו אין האשמה גדולה כל כך, וכל שכן בנימין שאין לו חלק כלל באותו עון.

ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה ע"כ נגש אליו ללחוש באזניו שלא יתבייש ועי"ז יבא לידי חרון אף.

כי כמוך כפרעה. כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות ושאין לדבר קשות בפני המלך כי חמת מלך מלאכי מות (משלי טז.יד) כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים, וממנו למדו זה, כי יוסף אמר קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, דווקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, ע"כ גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באזניו וקולו לא ישמע אל המצרים ואמר ואל יחר אפך בעבדך, כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק, וא"ת ומה בכך כי אם לפעמים איזו שר ומושל, טעה בדבר המשפט, יש גבוה מעל כל גבוה והוא המלך שלוקחין המשפט אל המלך והוא יתקן מה שקלקל המושל, על זה אמר כי כמוך כפרעה ואצלך הגמר דין כמו אצל פרעה, ואין ליקח המשפט ממך אל המלך ומלפניך משפטי יצא מכל וכל, על כן אני מבקש שעיניך תחזינה מישרים ואל יחר אפך ואז לא תבא לידי טעות.

ויש לדקדק למה אמר בלשון נסתר ידבר נא עבדך דבר, ונוכל לומר לפי שרצה לומר ישב עבדך תחת הנער. לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ומלחמה ולשמש, הזכיר כאן עוד ענין אחד כי כל עבד צריך לידע לדבר בפני המלכים ולסדר דבריו שיכנסו באזניהם, כשיהיו בהשכל ובסדר נכון, אבל העבד שאינו יודע לסדר דבריו אינו ראוי להיות עבד אל המושל החשוב כמלך, לכך אמר כלפי מה שאמר יוסף דרך פסק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, והרי עודו נער ואינו ראוי אפילו לדבר בפניך, ועל זה אמר תנסה ותבדוק וידבר נא עבדך אשר בחרת לך, דבר באזני אדוני באופן שאל יחר אפך בעבדך, ותמצא כי בודאי יחר אפך שהרי כמוך כפרעה, ולדבר לפני איש כערכך צריך איש חכם ונבון לא נער ובער כמוהו, אבל בי אדוני תמצא כל מה אשר אתה מבקש ולא בו כי אפילו הדבור אינו בו, וכל שכן שאינו יודע שאר טכסיסי מלכות. וי"א שאמר ידבר נא עבדך אשר עשה מעשה הגביע ונתנו באמתחת בנימין, והוא יגיד על כל הקורות ושכל זה עלילות דברים.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויגש אליו. צל"ד למה הוצרך לומר ויגש אחר שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה, ורז"ל דרשו יעויין שם דבריהם (ב"ר פ' צ"ב) וצל"ד פשט הכתוב. עוד לא היה צריך לומר תיבת אליו ומובן הדבר. עוד צל"ד אומרו בי אדוני לא נודע הריצוי למה, ואם לבל יחר אפו היה לו לאומרו סמוך לואל יחר וגו'. עוד צל"ד אומרו באזני אדוני, ורז"ל (שם) אמרו שיכנסו דבריו באזניו וזה דרך דרש. עוד צל"ד כוונת אומרו כי כמוך כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת ואדרבא לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מיעוט הנהגת כבוד וגדולה.

אכן פשט הכתוב הוא כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר, וכמו כן היה מדבר יהודה עד עתה ואח"כ ויגש אליו פי' שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך. ועיין מה שכתב מהר"מ אלשקר (בתשובותיו ס' צ"ג) בשינוי תיבת לו לתיבת אליו. וחילה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו והוא אומרו בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני באין שומע זולתך וזה לא יתכן אם לא באזניו, וחילה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אומרו ואל יחר אפך בעבדך פי' כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה לא עבד לאדונו והוא אומרו בעבדך וטעם הדבר כי כמוך כפרעה פי' ע"ד מעשה שהובא בגמרא (ע"ז י ב) של קטיעא בר שלום שאמרו לו נצחת למלכא וכל דנצח למלכא וכו' ע"כ, לזה אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך, ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה לזה אמר כי כמוך כפרעה ודינם שוה, אשר ע"כ מבקש על נפשו לדבר באזנו ובזה הגם שינצחהו בטענות אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחייב כיון שהוא בינו לבין המלך.

עוד ירצה כי כמוך וגו' ע"ד אומרו (משלי כ"א) לב מלך ביד ה' ואם ידבר בדרך שתשמע מלתו לכל הנמצאים שם יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו ויעוותו יועציו את לבו לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך. גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה ב"מ:

ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו ע"ד אומרו (משלי כ"ז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עע"ז כי (תהלים קכ"ה) לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וממזג נפשם לשנוא אשר בשר חמורים בשרם, לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתוואני דליביה.

עוד ירצה כי לא נגש יהודה לדבר אלא למה שאליו פי' למה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפירשתי בפרשה הקודמת בפסוק (י"ז) חלילה, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש.

עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין והוא אומרו ויגש אליו פירוש לטעון טענה שהיא לטובת המלך והוא (ל"ג) ישב נא וגו'.

עוד ירצה באומרו אליו לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו הננו עבדים גם אנחנו, (ט"ז) לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ישב נא עבדך וגו' והנער יעל עם אחיו הוא אליו פירוש לדברי יוסף הוא שמצא ליכנס לדבר כדברים האלה שאמר חלילה וגו' אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין:

ואומרו בי אדני נתכוין לג' דברים, הא' לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכולם, ומה גם במה שקדם שהכיר יוסף כי ראובן הבכור דכתיב (מ"ג ל"ג) וישבו לפניו הבכור וגו' ואם כן יאמר למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו לזה אמר בי נוגע הדבר כמו שביאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו לזה קדם תכף והודיעו, והוא אומרו בי נוגע הדבר אדוני, והב' שנתכוין לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין והוא בי אדוני פי' אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד כי בנימין מכחיש ויהודה מודה הוא יהיה עבד, הג' רמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה, וזה שיעור הדברים בי תלוי כינוי תיבת אדוני כי הוא המלך, ואו' ידבר נא פירוש ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה אבל אין הדבר עומד כן כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם.

עוד ירמוז הכתוב באומרו בי אדוני פירוש באמצעותי השגת זה כי הוא הסובב ליוסף אדנות שאמר (ל"ז כ"ז) לכו ונמכרנו לישמעאלים שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויגש אליו יהודה. בגימטריא זהו להלחם עם יוסף ובגימטריא גם נכנס לפיוס. דלשלשה דברים נכנס (וערש"י):

ויגש אליו יהודה. ס"ת שוה. שאמר לו אני שוה לך שכמו שאתה מלך גם אני מלך ועל זה דורש במדרש כי הנה המלכים נועדו:

בי אדני. פירוש בי עשה מה שתרצה והנער יעל עם אחיו:

ואל יחר. ב' במסורה הכא ואידך ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ודרשינן מלמד שנשתנו פניהם כשולי הקדירה כי על מי היה להם לחרות הכי נמי אמר לו יהודה אל ישתנו פניך צריך אני לדבר מעט:

כמוך כפרעה. בגימטריא בך אתחל: