מ"ג בראשית מד יח
<< · מ"ג בראשית · מד · יח · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ רִבּוֹנִי יְמַלֵּיל כְּעַן עַבְדָּךְ פִּתְגָמָא קֳדָם רִבּוֹנִי וְלָא יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָּךְ אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ׃ |
ירושלמי (יונתן): | ש וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּמָטוּ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל בְּמָטוּ עַבְדָךְ פִּתְגָמָא בְּמִשְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵיף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ אֲרוּם מִן שַׁעְתָּא דְאָתִינָן לְוָותָךְ הֲוָת אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוּן חָזְרוּן דִינָיִךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיָין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה: |
ירושלמי (קטעים): | וּקְרֵיב לְוָתֵיהּ יְהוּדָה וַאֲמַר בְּבָעוּ מִינָךְ רִיבּוֹנִי יְמַלֵל כְּעַן עַבְדָךְ פִּתְגָם בְּמִישְׁמָעֵיהּ דְרִבּוֹנִי וְלָא יִתְקֵף רוּגְזָךְ בְּעַבְדָךְ הֲלָא מִן זִימְנָא קַדְמַיָא דְנַחְתָנָן לְוָותָךְ לְמִצְרַיִם הֲוֵיתָא אָמַר לָן מִן קֳדָם יְיָ אֲנָא דָחִיל וּכְדוֹ חָזְרוּ דִינָךְ לְמֶהֱוֵי מְדַמְיַין לְרִיבָּנוֹי דְפַרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ אֲרוּם יַקִיר אֲנָא כְּוָותָךְ וְאַבָּא יַקִיר כְּוַות פַּרְעה רַבָּךְ דְאַתְּ יֵימֵי בֵּיהּ הֲלָא אֲנָא מִשְׁתְּבַּע בְּחַיֵי רֵישֵׁיהּ דְאַבָּא וְלֵית אֲנָא מְשַׁקֵר דְאִין שָׁלִיף אֲנָא חַרְבִּי מִן גוֹ תֵּיקָא לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵּיקָא עַד זְמַן דְנִימְלֵי כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם קְטוּלִין לֵית אֲנָא מַחֲזִיר יָתָהּ לְתֵיקָא עַד זְמַן דְנַעֲבֵיד כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם צָדוּן מִן דִייוּר מִינָךְ קֳדָמוֹי אֲנָא מִישְׁרֵי וּמִפַּרְעה רַבָּךְ אֲנָא מַחֲסִיל עַל מְנַת מִיעֲבַד עַל כּוֹרְחֵיהּ דְאַבָּא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמָע לָךְ וְלָא אַתְנִי לָךְ מַה דַעֲבָדוּ תְּרֵין אָחוֹי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי דְעָלוּ לִכְּרַכָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה יָתֵיב בְּשַׁלְוָה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא לְפִתְגָם דְחָרֶב עַל יְדֵי דִסְאִיבוּ לְדִינָה אֲחַתְהוֹן דְלָא הַוְיָא מִתְמַנְיָא בְּשִׁבְטַיָא וְלָא מְקַבְּלָא חוּלְקָא וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא עַל חַד כַּמָה וְכַמָה דְבִנְיָמִין אָחוּנָן מִתְמְנֵי עִמָן בְּשִׁיבְטַיָא וּמְקַבֵּיל חוּלַק וְאַחֲסָנָא עִמָן בְּפִילוּג אַרְעָא וַאֲנָא דַחֲיָלֵי קָשֵׁי מִדִידְהוֹן דְעַרָבִית לְטַלְיָא מִן יְדוֹי דְאַבָּא וַאֲמָרִית לֵיהּ אִין לָא אַיְיתִית יָתֵיהּ לְוָותָךְ וְאַקִימִית יָתֵיהּ קֳדָמָךְ נֶהֱוֵי חָטֵי לָךְ וּמַרְחִיק מִן שְׁאִילַת שְׁלָמָךְ כָּל יוֹמַיָא אוֹ דִילְמָא דְלָא אִשְׁתְּמַע לָךְ וְלָא אֲתַנֵי לָךְ אֲרוּם מַלְכִּין וְשִׁלְטוֹנִין אֲנַן כְּוָותָךְ בְּאַרְעָא דִכְנָעַן: |
רש"י
"ואל יחר אפך" - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות
"כי כמוך כפרעה" - חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר) ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (ב"ר)
[ז] מכאן שדבר אליו קשות. דאם לא כן למה יחרה אפו עד שהוצרך לו לומר "ואל יחרה אפך". ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הכי מדכתיב "כי כמוך כפרעה" כמו שפירש אחר כך 'סופך ללקות וכו, ויש לומר דהתם לפי מדרשו (ב"ר צג, ו) פירש כן, ואילו לפי פשוטו אין פירוש כך, לפיכך הוצרך ללמוד מלשון "אל יחר" שדבר אליו קשות, דלפי המדרש דבר אליו קשות - אבל דבר אליו ברמז ולא בפירוש, ומפני שאמר "ואל יחר" יש לך ללמוד שדבר אליו קשות בפירוש, דאם לא כן למה הוצרך לומר "ואל יחר" (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר עדיין תיפוק ליה מדכתיב (פסוק יט) "אדוני שאל וכו'" ופירש רש"י 'בעלילה באת עלינו' (קושית הרא"ם), ויש לתרץ דאין מוכרח לפרש כן, דלמה נפרש כך, אי משום דקשיא למה הוצרכו לומר "אדוני שאל וגו'" אין זה קשיא, שהיינו מפרשים כפשוטו "אדוני שאל את עבדיו" כלומר כך היה המעשה שבא אחינו בנימין עמנו על פי ההכרח שאמרת לנו להביאו, ואנחנו אמרנו (פסוק כב) "לא יוכל לעזוב את אביו ומת", ואם כן כבר אמרנו כמה קשה פרידת בנימין מאבינו וחייו תלויין בבנימין, והוצרכנו להביאו כשכלה לנו המזון, מזה תראה כי חייו תלויים בבנימין, לכך אל תוריד את אבינו ביגון שאול. ועכשיו שכתב "ואל יחר אפך" ומוכח שדבר קשות - אם כן על כרחך "אדוני שאל" פירושו 'בעלילה באת עלינו', דאם לא כן היכן מצינו שדבר אליו קשות:
[ח] ומדרשו וכו'. פירוש דלפי פשוטו יקשה דהוי למכתב 'כי כמוך כמלך', דאחר שאמר חשוב אתה בעיני כמלך אם כן לאו דווקא פרעה אלא מלך סתם:
[ט] סופך ללקות בצרעת. יש מפרשים לפי שחשדו את יוסף שלקח אותו למשכב זכור, אמר סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה מכת ראתן שקשה לתשמיש (רש"י לעיל יב, יז), לפי שלקח אותה לתשמיש, כך תהיה נלקה בצרעת שהתשמיש קשה לו. ועוד יש מפרשים שכל מי שמוציא שם רע נלקה בצרעת, כמו ששנינו במסכת ערכין (דף טו:) "וזאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא י"ד, ב') המוציא [שם] רע נלקה בצרעת, ולפי שגרם פרעה להוציא שם רע על שרה - ששכב עמה, נלקה בצרעת. וכן אבימלך נלקה גם כן בצרעת מפני שהוציא שם רע על שרה, וכן אתה סופך ללקות בצרעת גם כן מפני שאתה מוציא שם רע על בנימין שגנב לך. ולי יראה שלכך ילקה - דאמרינן במדרש רבות בפרשת מצורע (ויק"ר יז, ג) על י' דברים נגעים באים, ואחד מהם 'הגוזל את שאינו שלו', ומייתי ראיה מעוזיהו שנצטרע לפי שלקח כהונה לעצמו (דברי הימים ב כ"ו, כ"א), וזהו שאמר 'סופך ללקות בצרעת כמו שלקה פרעה' שגזל את שרה מעם אברהם, והיא אינה הגונה לו שיקח את שרה לאשה. וכן מה שאתה גוזל את בנימין - אחד מן השבטים - שאינו ראוי לך, תהיה נלקה בצרעת. והבן זה היטב למה נגעים באים על הפושט יד בשאינו שלו, כי כל ענין הצרעת דבר זר שאינו רגיל בבני אדם, כי הלוקח דבר שאינו ראוי לו בא עליו דבר שנוי שאינו ראוי - והוא דבר זר:
[י] ד"א כו'. לפי שקשה דלשון "כמוך כפרעה" אינו משמע על העונש שיענש כמוהו, אלא שהוא כמוהו במדותיו או בחשיבות. ולפי פירוש 'דבר אחר' שבמדותיו הוא כמוהו, שמבטיח ואינו עושה כמוהו:
[יא] גוזר ואינו מקיים. בב"ר (צג, ו). שגזר שלא יהיה עבד מלך ולא יהיה לובש בגדי שרים, והמליך את יוסף:
[יב] מבטיח ואינו עושה. אף על גב שלא מצאנו שהבטיח ולא עשה, אלא שמכל שכן הוא, שאם גזירותיו אינו מקיים - כל שכן שאינו מקיים הבטחתו. ומה שהוצרך לומר 'מבטיח ואינו עושה' אף על גב שמכל שכן הוא, כדי לסיים 'אף אתה כן', לפי שבזה הם שוים - שמבטיחים ואינם עושים, 'וכי זו היא שימת עין וגו:
[יג] ד"א וכו'. שהוקשה ללשון השני שלא היה לו לומר רק 'כי אתה כפרעה', ולא הוי למכתב "כי כמוך כפרעה", כי לשון "כמוך" משמע אתה כפרעה - ופרעה כמוך, שכן משמעות ב' כפי"ן הבאים זה אחר זה, לכך צריך לפירוש זה 'אהרוג אותך ואת אדוניך', כלומר פרעה כמוך ואתה כפרעה, שניהם ביחד אהרוג. ואם תאמר לכל המדרשים איך נפרש לשון "כי" שהוא נתינת טעם למעלה אל מה שאמר "ואל יחר אפך", ונראה לומר כי בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות דף כד.), ופשוטו 'חשוב אתה בעיני כמלך', רק לכך כתב "כפרעה" לדרשה לומר שאמר לו אל יחר אפך אם אדבר לך דברי קשים, כי חשוב אתה בעיני כפרעה, ומה שתלה את זה בפרעה - היינו שאותם דברים קשים שייכים לפרעה, כמו שפירש למעלה שסופו ללקות בצרעת כמו פרעה, או אהרוג אותך ואת אדונך:בד"ה ואל יחר כו' אליו קשות נ"ב ולי נר' לפרש שאין הפי' שדיבר אליו דברים זרים שלא נאמרו בפרשה שזהו דוקא לפי הדרש ולא מהמובן בפשט הכתוב אלא ה"פ שדיבר עמו בחוזק כאיש שמדבר עם רעהו ומוכיחו על פניו ולא ברכות ובכי וע"ז אמר ואל יחר כו' כלומר מאחר שאתה חשוב כמלך לא היה לו לדבר עמך בחוזק ודוק מהרש"ל:בד"ה סופך ללקות כו' נ"ב ולפ"ז קשה דהול'ל ותהיה כפרעה שהוא עתיד ולא כמוך שהוא הוה ע"כ פי' ד"א כו' ואף זה לא יתכן דא"כ הל"ל אתה כפרעה מהן כמוך אלא סופך ללקות עליו בצרעת שיאמרו כמוך כפרעה ודוק ומ"מ קשה דהל'ל כפרעה כמוך אלא לרמז נמי שאם תקניטני אהרוג אותך ואף פרעה ומ"מ פשט הפסוק אינו מיושב כלל לפ"ז דא"כ מאי אל יחר דאין דרך לומר אל יחר אדוני כי אהרוג אותך אלא העיקר פירושים הראשונים צרעת ומבטיח ואינו עושה כו' ודוק מהרש"ל: בד"ה מבטיח כו' נ"ב וי"מ א"כ ריבך ריב וסוד אחר אל תגלה מה לו להזכיר פרעה ולביישו בכדי מאחר שאין מביא ראייה ממנו ובפרט מאחר שמצינו שחלקו הנביאים כבוד למלכות כגון משה לפרעה ואליה לאחאב ונ"ל דרמז לו מאחר שפרעה גוזר ואינו מקיים ק"ו שמבטיח ואינו עושה א"כ אל תשען במשענת קנה רצוץ הבטחות פרעה כלומר ראוי לך לירא מאלהים ולהבטיח עליו ולעשות הישר בעיניו ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְאַל יִחַר אַפְּךָ – מִכַּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁדִּבֶּר אֵלָיו קָשׁוֹת.
כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה – חָשׁוּב אַתָּה בְעֵינַי כַּמֶּלֶךְ, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: סוֹפְךָ לִלְקוֹת עָלָיו בְּצָרַעַת, כְּמוֹ שֶׁלָּקָה פַרְעֹה עַל יְדֵי זְקֵנָתִי שָׂרָה עַל לַיְלָה אַחַת שֶׁעִכְּבָהּ. דָּבָר אַחֵר: מַה פַרְעֹה גּוֹזֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, מַבְטִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, אַף אַתָּה כֵּן! וְכִי זוֹ הִיא שִׂימַת עַיִן שֶׁאָמַרְתָּ לָשׂוּם עֵינְךָ עָלָיו? דָּבָר אַחֵר: "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" – אִם תַּקְנִיטֵנִי אֶהֱרוֹג אוֹתְךָ וְאֶת אֲדוֹנֶךָ (בראשית רבה צג,ו).
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
"ואל יחר אפך בעבדך" - יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך
"כי כמוך כפרעה" - ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעהרבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.
ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב לה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.
ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי טז) חמת מלך מלאכי מות.
והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע.
וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כה) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע יד) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה.
או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו.
ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו.
ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כה) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי טו) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מב) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר
אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה.
והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת.
ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער.
ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מט) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית יב) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית לא) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים לג) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
"ידבר נא עבדך." להודיעך התקלה שׁתּארע על ידך אם תּעשׂה זה. "ואל יחר אפך." בּאמרי אליך שאתה גּרמתּ זאת התקּלה על כּרחנו.
"כי כמוך כפרעה." כי מה שאטיח דּברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשׁיב אותך, כי אמנם אתה חשׁוב בּעיני כמו פרעה שהוא המלך.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' בפסוק הראשון ויגש אליו יהודה וגומר כי מה ענין זאת ההגשה והלא יהודה היה מדבר עמו קודם זה ולפניו היה עומד ומאין נגש ואנה נגש גם כן ומה ענין אמרו באזני אדוני כי בהיותו מדבר עמו היה מדבר באזניו ופירש רש"י יכנסו דברי באזניך ולא מצינו זאת הכונה בלשון אשר כזה. באזני בני חת דבר נא באזני העם. גם כי מלת נא מחוברת לדבור לא לשמיעה והכנסת דבריו באזניו ומה ענין בי אדוני:
השאלה הב' באמרו ואל יחר אפך בעבדך וגומר כי למה יחר אפו על בקשתו ותחנתו וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (רש"י בראשית מ"ד ח"י) שדבר אליו קשות שהיה כל זה תחבולה ממנו ולזה אמר אדוני שאל וגו' כמו שפירש"י וכן ואשימה עיני עליו וכי זו היא שימת עין וכו' אבל פשט הכתובים הוא כמו שכתב הרמב"ן לעורר רחמי יוסף ולמה אם כן יאמר ואל יחר אפך בעבדך והנה קודם זה כבר דבר עמו דברים אחרים ורמז לו על התחבולה באמרו מה נאמר לאדוני כמו שפירשתי למעלה ולא אמר באחד מהם ויגש אליו ואל יחר אפך וכל שאר הדברים:
השאלה הג' באמרו כי כמוך כפרעה כי מה צורך במאמר הזה ולא נאמר כן בשאר הפעמים שדבר אליו והמפרשים כתבו שמלת כי תשמש בלשון אף על פי כמו כי עם קשה עורף הוא רפאה נפשי כי חטאתי לך. והשמוש הזה אינו אמיתי כי תמיד מלת כי תבא לתת טעם והראיות שהביאו על זה המה עדים בדבר שכלם נתינת טעם כפי הפירש האמיתי בהם:
השאלה הד' באמרו אדוני שאל את עבדיו לאמר כי אין הספור הזה אמתי והיה לו לומר שאמ' להם מרגלים אתם ושהם מעצמם להתנצלותם אמרו ענין אביהם ואחיהם הקטן כי הוא לא שאל מהם דבר מזה והיאך העיז פניו יהודה לפני אדוני הארץ לאמר מה שלא היה:
השאלה הה' לאיזה תועלת הביא והאריך יהודה בכל הספור הזה והנה אם היה דעתו להכיר את רחמי יוסף ולומר שהם מוכרחי' בהבאת בנימן לאביו כמ"ש הרמב"ן היה די שיזכור שלא יוכל אביו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת וערבותו עליו לא כל שאר הדברים שעברו שלא היה בהם צורך לענין זה:
השאלה הו' באמרו ואומ' אך טרוף טורף כי אם היה מספר הענין כמו שקרה היה ראוי שיאמר ואמרתי אך טרוף טורף ר"ל שאז כשיצא יוסף מאתו אמר יעקב כן לא שעתה היה אומר זה:
השאלה הז' באמרו ועתה כבואי אל עבדך אבי וגו' כי יראה שאין בפסוק הזה גזרה באמרו ועתה כבואי וגו' והיה כראותו ולא זכר מה יהיה אז והיה לו לומר והיה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ומת:
השאלה הח' באמרו ועזב את אביו ומת והוא כי למה תחזור מלת ומת האם לנער שימות כשיעזוב את אביו או לאביו שימות כשיפרד הנער ממנו. ואם חוזר לאביו היה ראוי שיאמר לא יוכל אבינו לעזוב את בנו ועזב את בנו ומת. ואם חוזר לנער הנה היו דבריו שקר מבואר כי בנימן היה בן ל"א שנה ולמה ימות בעזבו אביו כיונק שדי אמו כ"ש שתכלית הספור כלו הוא להצטער על אביו לא על הנער:
השאלה הט' במאמר כי עבדך ערב את הנער וזה כי המאמר הזה אינו נקשר היטב עם אמרו והורידו עבדיך וגו' ומה ענין כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי כי הנה יתחייב מזה שילכו שניהם יחד יהודה ובנימן והוא סותר לישב נא עבדך תתת הנער עבד לאדוני ורש"י כתב שהוא נקשר עם ידבר נא עבדך שהוא התנצלות על היותו מדבר יותר מזולתו מהאחים ואינו נכון כי האחים המדברים לשר אחד פעמים ידבר האחד ופעמים ידבר האחר ויהודה עצמו אמ' מעצמו ליוסף מבלי התנצלות מה נאמר לאדוני וגו'. והרמב"ן כתב שהוא קשור עם והורידו עבדיך כי אמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן וגו' ולדבריו היה ראוי שיזכיר והורידו עבדיך אחרי זכרון הערבות כי בסבתו שלח הנער וימות בעדו:
השאלה הי' באמרו כי איך אעלה אל אבי וגו' כי הנה הוסיף סבה חלושה לתמור' אחרי דברו סבה חזקה מאד והוא הערבות כי הוא סבה חזקה מכרעת אותו על זה אבל פן יראה ברע אשר ימצא את אביו הוא צער אבל אינו הכרח לתמורה:
השאלה הי"א ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כי אם היה ענינו כדברי רש"י שלא יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ורואים אחיו מתביישים בהודעו להם היה ראוי שיאמר ולא רצה יוסף לא ולא יכול. ואם ענינו כדברי הרמב"ן שלא יכול להתחזק לכל הנצבים עליו שהיו מחלים פניו למחול לבנימן הנה ראוי שיאמר שלא התודע יופף אל אחיו רק מפני שסרבו בו המצרים וזה לא יעלה על הדעת כי כמו שביארתי כבר השלים להענישם מדה כנגד מדה והי' דעתו לשיתודע אליהם:
השאלה הי"ב בדברי יוסף לאחיו אם באמרו העוד אבי חי וכבר ידע מן דבריהם פעמים שלש שהוא חי, ואם ממה שאמר גשו נא אלי והם היו מדברי' עמו ומה צורך בהגשה, וחז"ל אמרו (שם מ"ה ד') שהראה להם שהוא מהול, ואם ממה שאמר שנית אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה הנה שהוסיף בו מלת אחיכם ושנה לומר אני יוסף. ואם באמרו ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם שהיה ראוי שיאמר ועתה אל תבושו ואל תכלמו גם כי מתחלה אמר כי מכרתם אותי הנה ועתה יאמר סותר לזה לא אתם שלחתם אותי הנה כל שכן שכל אלה תנחומים של הבל היו כי הם מדעתם מכרוהו להרע לו. ואם קרה מקרה שהגיע טוב מהמכירה הנה חטאם במקומו עומד ואין אדם נדון על המתחייב ממעשיו במקרה כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד:
השאלה ה"יג למה חזר לומר וישלחני אלדים לפניכם אחר שאמר כי למחיה שלחני אלדים לפניכם ומה ענין לשום לכם שארית בארץ להחיות לכם לפליטה גדולה כי אין בזה ענין השארית והפלטה הוא מותר אחרי שאמר לשום לכם שארית בארץ ולמה אמר לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים כי הוא מותר כיון שנזכר כבר פעמים:
השאלה ה"יד באמרו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. והיא כי למה הבדיל בנימן מהם בזה המאמר ולכלם היו עינים בשוה ומה ענין כי פי המדבר אליכם כי לפי פשוטו וגם כפי תרגומו יקשה מאד ענין זאת הראיה ואיך יקשר זה עם מאמר וכלכלתי אותך:
השאלה ה"טו למה יוסף בכה על צוארי בנימן והוא בכה עלצואריו אמנם שאר האחי' הוא בכה על צואריהם אבל הם לא בכו על צואריו וראוי לשאול הסבה בזה:
השאלה ה"טז בדברי פרעה אמור אל אחיך זאת עשו וגו' ואתה צוית זאת עשו קחו לכם וגו' כי למה הוצרך פי פרעה לענין העגלות ולא לדבר אחר וכמו שאמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ואמרו וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולמה היה הכבוד הגדול הזה בענין העגלות והיותם על פי פרעה ולא בדבר אחר:
השאלה ה"יז למה הוצרך הקב"ה לדבר עם יעקב אל תירא מרדה מצרים כי הנה הוא לא היה ירא מזה וקודם זה הדבור אמר אלכה ואראנו בטרם אמות וכבר נסע לדרכו כמ"ש ויסע ישראל וכל אשר לו:
השאלה ה"יח במספר בני יעקב שבא בזאת הפרשה כי בבני לאה אמר הכתוב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש שוב ומנה ולא תמצא שהם כי אם ל"ב. עוד מנה כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירך יעקב ששים ושש והם באמת כפי המספרים שעשה שבעים וכפי המספר האמיתי מאותם הפרטים הם ס"ז ועם שני בני יוסף הם ס"ט לא שבעים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
ויגש אליו יהודה עד ולא יכול יוסף. כפי דרך חכמינו זכרונם לברכה רצה יהודה להוכיח במשפט את יוסף מהעלילות שהעליל נגדם. ואמנם כפי הפשט אחשוב אני שהיתה כוונת יהודה לעורר רחמי יוסף שיקח אותו לעבד עולם וישלח את בנימן מפני שיצא ערב להשיבו אל אביו כדי שלא ימות הזקן מדאגה מדבר בנימן בנו. ולפי שלא יאמר יוסף שהיה זה תחבולה מיהודה כדי להוציא את בנימן מתחת ידו ושלא היה אמת צער אביו ואהבתו את בנימן לכך זכר לפניו הענינים אשר קדמו להוכיח מהם שמתחלה ידע יוסף אהבת הזקן את בנימן ומעתה ידע שלא היה יהודה מחדש מלבו הטענה הזאת מצער אביו ומפני שהיה יוסף שליט על הארץ לא יעשה עול מפורסם וכמ"ש חלילה לי כי האלדים אני ירא חשב יהודה שאין ראוי לדבר אליו בפרסום בפני הכל שיקח אותו לעבד תמורת בנימן כי היה זה עול גלוי שיפטור את החוטא ויעניש תחתיו את הנקי והוא כבר אמר האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ר"ל הוא ולא אחר. ומפני זה הוצרך יהודה לדבר אליו בקשת התמור' והחלופי' בסתר ובלאט שישמעהו הוא לבדו ולא ידעו ולא ישמעו ממנו הזרים שיושבים בבית כי היה זה כמי שנודר שוחד אל השופט שצריך שידור אותו בלאט וחשאי וזה ענין ויגש אליו יהודה כי הוא היה בבי' יוסף ואנשי' רבים שמה והוא היה מדבר על ענינו. וכאשר רצה לדבר מענין החליפין נגש אליו לדבר עמו בלאט וזהו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ר"ל עתה ידבר נא עבדך בסתר באזני אדוני ולא באזני כל העם אשר בבית ולפי שהיה לו לדבר בענין ערבותו שהיה מיוחד אליו מבין שאר אחיו לכן אמר בי אדוני ר"ל בי אדוני הצער והעון הזה בעצם ועל כן ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני לבדו שלא ישמע ממנו אדם אחר. ועל הדרך הזה פירשתי ויגשו אליו בני גד ובני ראובן כי רצו לדבר אליו בסתר ומשה פרסם מה שאמרו לו באותה הגשה. ולפי שאין מדרך המוסר שיגש אדם הדיוט לדבר לאדון הארץ קרוב לאזנו פניו בפניו כאלו פיו על פיו לכן אמר אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה ר"ל אל יחר אפך בהגשה וגם בבקשה הזאת מהתמורה כי איני עושה זאת לבזותך כי בעיני כמוך כפרעה. או יאמר שאתה חשוב כמלך וכל מה שתרצה תעשה ומי יאמר לך מה תעשה כי שופטי המדינות לא יוכלו לשנות את דבר המשפט. אבל המלך עצמו יעשה כרצונו ויצליח והותרו במה שפירשתי בזה הג' שאלות הראשונות. ואמנם אמרו אדוני שאל את עבדיו וגו' אפשר לפרש שהיה דעתו לומר שמתוך תואנותיו ועלילותיו הוצרכו לומר כן כאלו שאלם כן. והיותר נכון אצלי שהוא בתמיהה כלומר האם אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח באמת לא שאל ואנחנו מעצמנו מבלי שאלתו אמרנו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן וגו' וזה יוכיח שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה כי הנה אז מעצמנו אמרנו זה להיו' דבר אמתי ומבלי כזב ומזה יראה שהיה הנער הזה אהוב מאד אצל אביו כיון שמתחלה מבלי הכרח מעצמנו דברנו זה עד שמפני מה שאמרנו אמרת אתה הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו ומה צורך ואשימה עיני עליו אלא בעבור מה שאמרנו שהיה אהוב אצל אביו מאד לא יפרד ממנו שעה אחת ומיד באותו מעמד אמרנו אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ר"ל שהנער עצמו לא יוכל לעזוב אביו לפי שיודע הוא כי אם יעזוב את אביו מיד ימות אביו. והנה באותה שעה גלינו לך אמתת הדבר מהקשר נפש הזקן בזה הנער וא"ת אם כן איפה למה הבאתם אותו הנה אדוני יודע שאתה הסבות את לבנו אחורנית שאמרת אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני. והנה לא זכרו לו תואנת המרגלים כדי שלא יפתח פיו לשטן לא ישוב לדבר בה עוד. הנה התבאר שהיה הספור הזה לעורר רחמי יוסף על אביהם הזקן ושצדק יהודה במאמר אדוני שאל כפי כונתו והותרו השאלות הד' והה'. עוד הביא יהודה ראיה מדברי אביו שבהיותו בצער הרעב באמרו שובו שברו לנו מעט אוכל כשאמרו לו לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטון וגו' לא נתרצה לתתו להוליך עמנו אלא אמר אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי רוצה לומר אשתי המיוחדת לי שנים בלבד ילדה לי כאלו היו כל השאר מהבנים כבני פלגשים. ויצא האחד מאתי כלומר ולא ידעתי מה היה לו. ואמנם אמרי ואומר אך טרוף טורף אחשוב שתמיד היה יעקב חושש שמא הרגוהו אחיו ולפי שהם מתרעמים מזה והיו אומרים שהיה בזה חושד כשרים ושהיה יוסף נטרף מהחיות לזה אמר כאן ואומר אך טרוף טורף. רוצה לומר איני רוצה עתה להתוכח בדבר הזה אבל אומר כדבריכם שטרוף טורף כלל הדברי' שלא ראיתיו עד הנה והיה מה שהיה וזה טעם ואומר. ואם תקחו גם את זה מעם פני בריא לי בשבועה שיקראהו אסון כי היה חושש הזקן שימיתוהו אחיו ושיאמרו שקרהו אסון בדרך והורדתם את שיבתי ברעה שאולה כי אתם תהיו הממיתים לא האסון וגם זו היתה טענה חזקה להוכיח שימות הזקן אם לא ישוב הנער אליו ושיחשוב שאחיו המיתוהו בדרך והותרה השאלה הו'. ואחרי ההקדמות האלה הוציא יהודה התולדה באמרו ועתה כבואי והסתכל שמלת כבואי הוא מקור ישמש לכל הזמנים והוא כח ק"ו וענינו ועתה מה נאמר אם כבואי אל עבדך אבי ר"ל כאשר באתי אל עבדך אבי עם היות שאז הנער איננו אתנו ועם כל זה היה אז נפשו קשורה בנפשו כאלו היו שני גופים בנשמה אחת כל שכן וכל שכן שיהיה עתה כראותו כי אין הנער באמת ימות הזקן כי אין ספק שלא ירגיש אדם אהבתו אל בנו בהיותו עמו בין ידיו כאשר ירגיש בהיותו נפרד ממנו כי אז תתחזק עליו תשוקתו ולכן עשה יהודה הק"ו הזה כבואי אל עבדך אבי ר"ל אם כאשר באתי שמה שעדין היה הנער עמו ולא היה אתנו היתה כל כך נקשרת אהבתו אותו כאלו נפשו קשורה בנפשו ומה יעשה עתה כשנשוב שבראותו שאין הנער אתנו בלי ספק ימות הזקן באהבתו ונהיה אנחנו הורגים אותו בידינו במה שלקחנו הנער מאתו וזהו והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבי ביגון שאולה. והותרו בזה השאלות הז' והח'. ולפי שבטענות האלה שעשה יהודה היה הוא ואחיו שוים בדבר ראה עוד לעשות טענה אחרת מיוחדת אליו מפאת הערבות שערב את בנימן שעליה אמר בי אדוני ועל זה אמר כי עבדך ערב את הנער וגו' כלומר בעבור שעבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים שיהיה ענשו מתמיד ונצחי כל הימים גם אחרי מותו לכן עתה יהי נא חסדך שישב עבדך תחת הנער עבד לאדוני כי לכל דבר עבדות אני יותר הגון ומוכן ממנו. ואל יתמה אדוני איך אבחר אני להשאר פה עבד עולם כי טוב לי כי עוניתי בעבדותי משאעלה אל אבי והנער איננו אתי כאשר נתחייבתי בדבר פן אראה ברע אשר ימצא את אבי ויהיה לפי זה מאמר כי עבדך ערב את הנער סבה ועתה ישב נא עבדך מסובב ולכן זכר הסבה ראשונה והמסובב אחרי כן והותרו עם מה שפירשתי בזה השאלות הט' והי'. ובזה השלים הכתוב לספר ששלם הקב"ה אל חק אחי יוסף מדה כנגד מדה כל מה שעשו. ואם בתואנת המרגלים ובמאסר שמעון ועבדות בנימן כמו שביארתי ולא נשאר להפרע רק מיהודה שהיה היועץ במכירתו לעבד ולכן הוכרח הוא לשעבד עצמו לעבד עולם תחת בנימן בן אמו ובזה נשלם הפרעון כלו. וכבר ביארתי שנענש יהודה בהכר נא למי החותמת תחת מה שאמרו לאביהם הכר נא הכתונת בנך היא אבל אין העונש הזה שוה כי אם הפך כי הנה ליעקב אמרו הכר נא בבשורה רעה על מות בנו וליהודה אמרו הכר נא למי בבשורה טיבה שיהיה לו בן או בנים מתמר. גם שמאמר הכתונת בנך לא היה יהודה לבדו האומר כי כל אחיו היו בזה אבל בענין הזה היה העבדות עונש ליהודה כי הוא היה היועץ במכירת יוסף לעבד ולכן הוא מכר עצמו לעבד למי שנמכר בעצתו:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ומחמת שני טעמים, אמר יהודה ליוסף בי אדוני אותו עון תלוי בי, האחד הוא מחמת שבא לתרץ למה אני נגש לדבר לפניך יותר מכולם, לפי שאני חבתי בכל אותן גלגולים שעברו עליהם מחמת אותו עון, ואע"פ שרש"י פירש על מה שאמר כי עבדך ערב וגו' למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי כו' לפי שנתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בשני עולמות כו', מ"מ הוא גופא קשיא למה הוא קבל עליו נדוי יותר משאר אחיו אלא לפי שהרגיש בעצמו שהוא היה חייב באותו עון אשר סבב להם עלילת, מרגלים אתם, ושלא יוכלו להפטר ממנה כ"א ע"י שיביאו את בנימין, על כן הוצרך הוא לקבל עליו הנדוי כדי שיתן את בנימין על ידו ושיוציא את אחיו מן העלילה אשר סבב הוא להם, ע"י שאמר להם למכור את יוסף ועוד שיעקב אמר להם לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וגו', שמע מינה שאם לא היה יעקב יכול לטעון עליהם טענה זו היה שולח את בנימין מיד, ונמצא שיהודה מצד שצוה למכור את יוסף סבב שלא רצה יעקב לשלח את בנימין, ובעבור זה הוצרך ליכנס בעובי הקורה ולקבל עליו הנדוי ועל זה אמר בי אדוני.
הטעם השני הוא, לפי שר"ל ישב נא עבדך עבד תחת הנער וגו' ויטעון עליו המושל למה יצא החייב זכאי והזכאי יצא חייב ליכנס בעול העבדות חנם, ע"כ אמר בי אדוני באמת שאותו עון הגורם לכולם שיהיו עבדים תלוי בי יותר מבכולם ע"כ דין הוא שעונש העבדות הנפסק על בנימין יחול עלי, והאמת כן הוא כי הוא גרם שלעבד נמכר יוסף, אבל לשאר אחיו אין האשמה גדולה כל כך, וכל שכן בנימין שאין לו חלק כלל באותו עון.
ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה ע"כ נגש אליו ללחוש באזניו שלא יתבייש ועי"ז יבא לידי חרון אף.
כי כמוך כפרעה. כמו שראוי לחלוק כבוד למלכות ושאין לדבר קשות בפני המלך כי חמת מלך מלאכי מות (משלי טז.יד) כך אין נכון לדבר גבוהה להוציא עתק מפיו נגד כל השומעים, וממנו למדו זה, כי יוסף אמר קום רדוף אחרי האנשים והשגתם, דווקא כשתשיגם ותהיה סמוך להם תדבר באזנם ענין הגביע, ולא תצעק עליהם מרחוק להריע עליהם כגנב אלא בינך לבינם תדבר להם שלא ידעו המצרים דבר מזה, ע"כ גם בויכוח זה רצה יהודה ללחוש באזניו וקולו לא ישמע אל המצרים ואמר ואל יחר אפך בעבדך, כי כל כעס מביא לידי טעות ויגרום שלא יכנסו טענותי באזניך אף אם יהיו נכוחים למבין כי הכעס יגרום שלא תוכל לשפוט בצדק, וא"ת ומה בכך כי אם לפעמים איזו שר ומושל, טעה בדבר המשפט, יש גבוה מעל כל גבוה והוא המלך שלוקחין המשפט אל המלך והוא יתקן מה שקלקל המושל, על זה אמר כי כמוך כפרעה ואצלך הגמר דין כמו אצל פרעה, ואין ליקח המשפט ממך אל המלך ומלפניך משפטי יצא מכל וכל, על כן אני מבקש שעיניך תחזינה מישרים ואל יחר אפך ואז לא תבא לידי טעות.
ויש לדקדק למה אמר בלשון נסתר ידבר נא עבדך דבר, ונוכל לומר לפי שרצה לומר ישב עבדך תחת הנער. לכל דבר אני מעולה ממנו לגבורה ומלחמה ולשמש, הזכיר כאן עוד ענין אחד כי כל עבד צריך לידע לדבר בפני המלכים ולסדר דבריו שיכנסו באזניהם, כשיהיו בהשכל ובסדר נכון, אבל העבד שאינו יודע לסדר דבריו אינו ראוי להיות עבד אל המושל החשוב כמלך, לכך אמר כלפי מה שאמר יוסף דרך פסק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, והרי עודו נער ואינו ראוי אפילו לדבר בפניך, ועל זה אמר תנסה ותבדוק וידבר נא עבדך אשר בחרת לך, דבר באזני אדוני באופן שאל יחר אפך בעבדך, ותמצא כי בודאי יחר אפך שהרי כמוך כפרעה, ולדבר לפני איש כערכך צריך איש חכם ונבון לא נער ובער כמוהו, אבל בי אדוני תמצא כל מה אשר אתה מבקש ולא בו כי אפילו הדבור אינו בו, וכל שכן שאינו יודע שאר טכסיסי מלכות. וי"א שאמר ידבר נא עבדך אשר עשה מעשה הגביע ונתנו באמתחת בנימין, והוא יגיד על כל הקורות ושכל זה עלילות דברים.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד לא היה צריך לומר תיבת ״אליו״ ומובן הדבר.
עוד צל"ד אומרו ״בי אדוני״, לא נודע הריצוי למה, ואם לבל יחר אפו, היה לו לאומרו סמוך ל״ואל יחר״ וגו'.
עוד צל"ד אומרו ״באזני אדוני״, ורז"ל (שם) אמרו, שיכנסו דבריו באזניו, וזה דרך דרש.
עוד צל"ד כוונת אומרו ״כי כמוך״, כי לא נודע נתינת טעם זה להיכן חוזרת, ואדרבא, לצד שהוא גדול כפרעה יקפיד על מיעוט הנהגת כבוד וגדולה.
אכן פשט הכתוב, הוא, כי דבר ידוע הוא כי מנהג המלכים ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם ויועציהם, והיה אם בא איש על דבר משפט או דבר מאת המלך, לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות, וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר. וכמו כן היה מדַבר יהודה עד עתה ואח"כ ״ויגש אליו״, פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך. ועיין מה שכתב מהר"מ אלשקר (בתשובותיו ס' צ"ג) בשינוי תיבת לו לתיבת אליו.
וחילה פני המלך שיתרצה לו לדבר ביחוד אליו, והוא אומרו: ״בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״ באין שומע זולתך, וזה לא יתכן אם לא באזניו, וחילה פניו שלא ימהר להתכעס על אשר שואל כזה ואינו מהמוסר, והוא אומרו: ״ואל יחר אפך בעבדך״, פירוש, כי דרך זה יעשוהו גדולים השוים בגדר גדולה זה לזה לא עבד לאדונו, והוא אומרו ״בעבדך״, וטעם הדבר: ״כי כמוך כפרעה״, פירוש, על דרך מעשה שהובא בגמרא (עבודה זרה דף י:) של קטיעא בר שלום שאמרו לו: נצחת למלכא וכל דנצח למלכא וכו'. ע"כ.
לזה, אם היה נוצח יהודה ליוסף בפני השומעים יכנס בסכנת מות מדין נוצח למלך, ולבל יטעון כי המלך הוא פרעה לזה אמר ״כי כמוך כפרעה״ ודינם שוה, אשר ע"כ מבקש על נפשו לדבר באזנו ובזה הגם שינצחהו בטענות אין בזוי למלך ולא יכנס בדין נוצח למלך שחייב כיון שהוא בינו לבין המלך.
עוד ירצה כי כמוך וגו' ע"ד אומרו (משלי, כא): ״לב מלך ביד ה׳״, ואם ידבר בדרך שתשַמע מִלתו לכל הנמצאים שם, יעשו למלך הפך דעתו ורצונו של מלך, ונמצא המלך עושה דבר שלא כאשר שם ה' בלבו ויעוותו יועציו את לבו, לזה אל יחר אפו על כניסתו לפנים ממחיצתו לדבר באזני המלך.
גם בזה הגיד לו כי הוא איש חסד, ודוקא רואי פניו נכנסו בחשד דבר תקלה ב"מ:
ובדרך דרש יתבאר אומרו ״ויגש אליו״, על דרך אומרו (משלי, כז): ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי ע״ז, כי (תהלים, קכה) ״לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״, וממזג נפשם לשנוא אשר בשר חמורים בשרם.
לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו ולהשיבו בתוואני דליביה.
עוד ירצה, כי לא נגש יהודה לדבר אלא לְמה ש״אליו״, פירוש, לְמה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפירשתי בפרשה הקודמת בפסוק (י"ז) חלילה, וכיון שאין הענין בא אלא מיוסף ואליו הם הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש.
עוד ירצה לומר כי לטובתו של יוסף הוא נגש כי בכל פרטי הנאות אשר יעשה העבד יהודה יעשה יותר מבנימין והוא אומרו ויגש אליו פירוש לטעון טענה שהיא לטובת המלך והוא (ל"ג) ישב נא וגו'.
עוד ירצה באומרו אליו לבל יאמר האומר איך סותר יהודה דברי עצמו הננו עבדים גם אנחנו, (ט"ז) לזה אמר כי מה שנגש לדבר דברים האמורים בענין ישב נא עבדך וגו' והנער יעל עם אחיו הוא אליו פירוש לדברי יוסף הוא שמצא ליכנס לדבר כדברים האלה שאמר חלילה וגו' אבל למה שאמר יהודה אין מענה בלשונו לדבר מה שאמר בענין:
ואומרו ״בי אדני״, נתכוין לג' דברים:
הא', לבל יאמר אליו יוסף למה ידבר הוא לבד מכולם, ומה גם במה שקדם, שהכיר יוסף כי ראובן הבכור דכתיב (מ"ג ל"ג): ״וישבו לפניו הבכור״ וגו', ואם כן, יאמר: למה ידבר כל כך הוא ולא אחיו, לזה אמר: בי נוגע הדבר, כמו שביאר לו לבסוף. ולהיות שחש לו להתכעס קודם הגעת הדבר אליו, לזה קדם תכף והודיעו, והוא אומרו: בי נוגע הדבר, אדוני.
והב', שנתכוין לטעון טענה הנשמעת להציל בנימין, והוא: ״בי אדוני״, פירוש, אני גנבתי הגביע והנחתיו באמתחת בנימין, ומעתה שורת הדין תתן כי הוא ילכד, כי בנימין מכחיש ויהודה מודה, הוא יהיה עבד,
הג', רַמז הכתוב כי השררה אליו היא נתונה. וזה שיעור הדברים: בי תלוי כינוי תיבת ״אדוני״ כי הוא המלך, ואומרו ״ידבר נא״, פירוש, ידבר עתה בכינוי עבדות לפי שעה, אבל אין הדבר עומד כן, כי יהודה הוא המלך וכסאו יכון עולם.
עוד ירמוז הכתוב באומרו ״בי אדוני״, פירוש, באמצעותי השגת זה כי הוא הסובב ליוסף אדנות, שאמר (ל"ז כ"ז): ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״, שמזה נתגלגל הדבר והשיג יוסף האדנות:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ויגש אליו יהודה. ס"ת שוה. שאמר לו אני שוה לך שכמו שאתה מלך גם אני מלך ועל זה דורש במדרש כי הנה המלכים נועדו:
בי אדני. פירוש בי עשה מה שתרצה והנער יעל עם אחיו:
ואל יחר. ב' במסורה הכא ואידך ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ודרשינן מלמד שנשתנו פניהם כשולי הקדירה כי על מי היה להם לחרות הכי נמי אמר לו יהודה אל ישתנו פניך צריך אני לדבר מעט:
כמוך כפרעה. בגימטריא בך אתחל:רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
כי כמוך כפרעה חשוב אתה וכו' ד"א מה פרעה גוזרו כו' ומבטיח ואינו עושה וכו'. קשה מה גזר פרעה שלא קיים ומה הבטיח שלא עשה. י"ל שגזר שלא יכנס עבד בגדולה ונכנס יוסף. והבטיח שכל הבאים לשבור בר יבואו בטוחים ואלו נתפשו כמרגלים. וכי זו היא שימת עין שאמרת וכו' קשה היכן מצינו שאמ' להם ואשימה עיני עליו. י"ל שאמ' להם ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כלומ' הביאוהו ויהיה אצלי ואשגיח בו ויהיה כמוני והיינו ואשימה עיני עליו. ד"א אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך. קשה מאי ד"א שני פעמים י"ל שלפי הפי' הראשון שפי' חשוב אתה בעיני כמלך אינו מתישב יפה לומ' כמוך כפרעה שהרי פירושו אתה כפרעה ופרעה כמוך ואם פירושו חשוב אתה כמלך היינו אתה כפרעה אבל פרעה כמוך היכי משכחת ליה הרי הוא לשון חסרון לכבוד פרע' לכך פי' ד"א סופך ללקות בצרעת שעתה נוכל לומ' כמוך כפרעה אתה כפרעה ופרעה כמוך ששניהם לוקים בצרעת וגם לזה הפי' קשה לישב מלת כי שהיא נתינת טעם לשלמעלה הימנו ואל יחר אפך לכך פי' אם תקניטני שעכשיו מתישבת מלת כי שנותנת טעם למה שאמ' ואל יחר אפך כלומר אל תכעוס עמי כי אם תכעוס כמוך כפרעה אהרוג אותך ואת אדוניך:
<< · מ"ג בראשית · מד · יח · >>