כף החיים/אורח חיים/טו
(א) סעיף א: מותר להתיר ציציות וכו' — ואפילו מטלית חדש לטלית חדש, וכל שכן מטלית ישן לטלית חדש. ב"ח, ברכי יוסף אות א' ואות ב'. וכן מותר להתיר ציציות מטלית גדול ליתנם בטלית קטן, אה"ח בשם תשובות בית יהודה חלק יורה דעה סימן כט, והביאו פתחי עולם אות א'. אבל אין להתיר מבגד של גדול דחיובו מהתורה ולתתם בשל קטן דחיובו רק מדרבנן, הרב מלבי"ם, והביאו עמודי השולחן על קיצור השולחן ערוך סימן ט אות ך', וכן כתב משנה ברורה בשם אה"ח, והביאו פתחי עולם שם. ועיין לקמן אות י"ג מה שכתבנו בשם העו"ת.
(ב) שם: מותר להתיר ציצית וכו' — עיין פרי מגדים באשל אברהם סוף אות ב' שכתב וזה לשונו: וצריך עיון מטלית המחוייב דבר תורה לרבנן אי שרי להתיר, או דילמא דווקא בשניהם שווים מתיר מבגד לבגד, לא כהאי גוונא, עד כאן לשונו. מיהו הרב מלבי"ם מיקל בזה, והביאו עמודי השולחן שם, וכן כתב אה"ח להתיר, והביאו פתחי עולם שם.
(ג) מותר להתיר ציצית וכו' — ודווקא להתיר הציצית מבגד זה ולחזור לקושרם ולכורכם בבגד אחר, אבל לחתוך הבגד ולהוציא הציציות שלימים כמו שהם קשורים וכרוכים, ולהניחם בבגד אחר על ידי שתולה אותם בחוט בנקב וכיוצא בזה, או שמכניס סוף החוטין מקום ששם כפולים ד' לח' תוך הנקב וחוזר ומכניס בתוכם הענף והגדיל ותולה אותם על ידי עניבה, אסור, דלא כרבינו ישעיה הא' בהלכות ציצית בספר סם חיים דף י"ד עמוד ב' שהתיר בזה, דהוא יחיד בדבר, אלא כרש"י ז"ל (מנחות דף מא סוף ע"א) ודעמיה, דסבירא להו דהוי תעשה ולא מן העשוי, וכן הסכמת רבני האחרונים, כן כתב לב חיים סימן צ"ו, ועיין שם שתמה על הברכי יוסף שהביא דברי רבינו ישעיה הא' בשיורי ברכה בסתם, ולא זכר שהם נגד כל הפוסקים, יעויין שם. וכן משמע נמי מדברי תוספות מנחות דף מב עמוד א ד"ה ואביק להו מיבק, דלא כרבינו ישעיה הא', שכתב וזה לשונו: נראה לי שלא היה מעביר דרך נקב האבק אלא ז' חוטין לכל היותר, והשמיני מניח וקושר בו, דאי לא כן היה יכול להעביר הציצית מן הטלית דרך האבק אחר עשייתן, ולא משכחת כלאים בציצית, עד כאן לשונו. משמע דכל שהוא יכול להעביר הציצית מן הטלית אחר עשייתו דרך האבק, לא חשיב קשירה זו בטלית קשירה, משום דבעינן קשירה שיש בה איסור כלאים. וזה דלא כרבינו ישעיה הא'. ועיין להרב פעלים בחלק ג' סימן א' מה שכתב בזה, וכנראה דלא ראה דברי התוספות הנזכרים. וגם מה שכתב שם, דכריכות והקשרים של הציצית דומה לכתיבת המזוזה, לא כן כתב הברכי יוסף סימן י"ט אות ב', אלא טויית הציצית ושזירתו דומה לכתיבת המזוזה, וקביעות חוטי הציצית בבגד הוא כקביעות המזוזה בבית, יעויין שם, באופן דדין זה לא נפיק מפלוגתא ויש לחוש לאיסור לבישת בגד בת ד' כנפות בלא ציצית, דלסברת התוספות זה לא חשיב קשירה בבגד, כיון דלא דמי לכלאים. ועוד יש לחוש שמא יש בו גם כן תעשה ולא מן העשוי, כפשט דברי רש"י ז"ל ודעמיה, וכמו שכתב לב חיים ז"ל. וגם לדברי הט"ז והמאמר מרדכי ס"ק א', שכל א' פירש פירוש אחר בדברי רש"י, יש לומר דהא והא איתא בדברי רש"י, פירושם וגם תעשה ולא מן העשוי, יעויין שם, באופן דאין לנו להתיר אסורים בפירושים דחוקים, ותו לא מידי.
(ד) מותר להתיר ציציוח וכו' — היינו דווקא כשאין ציצית מצויין בעיר, הא יש ציצית מצויין, אין להתיר ציצית מבגד לבגד, מאחר דאפשר לקנות בזול בקל ציציות אחרות, פרי מגדים במשבצות זהב אות ב', לב חיים סימן צ"ה, סידור בית עובד אות ה', פתחי עולם שם. ועוד כתב הפרי מגדים במשבצות זהב סימן י"ט אות א' טעם אחר, כדי לחוש נמי למאן דאמר כלי קופסא חייבין בציצית, יעויין שם ובדברנו לשם אות ב':
והא דמתירין מבגד לבגד בעינן שיהיה אותו בגד האחר מזומן להטילו בו, דחיישינן לפשיעותא. כן מצאתי כתוב מכתב יד למהר"א נחום זיע"א, דברי מנחם בהגהת הטור אות א':
(ה) שם: מותר להתיר ציציות וכו׳ — ואפילו יש בכריכות כמספר שם הויה, כמו שכתבנו לעיל סימן י״א אות מ"ח:
(ו) ואם נפסק חוט אחד, אף על פי שנשאר בו כדי עניבה, ואם היה נשאר בכנף – היה כשר להניחו בבגד אחר, כתב מרן ז"ל בבית יוסף שהוא פסול יעויין שם. וכתב הברכי יוסף אות ג' וזה לשונו: והגם דמרן הכא בשולחן ערוך השמיט דין זה, ומשמע קצת דמספקא ליה, הדין דין אמת ופירושו של מרן אמת ויציב, ומה גם עתה דמהר"ר בצלאל מטי בה בשם גיליון שהוא מרב קדמון, והכי מוכחי דברי רש״י והרא"ש ורבינו ירוחם שכתבו שיהיו החוטין שלימים, וגם הרי"ף הביאה, וכן כתב הרב ברכת הזבח דהדין אמת, וגס הט"ז ומגן אברהם ואליה רבה כתבוהו וכו' עד כאן לשונו יעויין שם. ונראה דהא דכתב מרן ז"ל דפסול להניחו בבגד אחר, היינו לכתחילה, כדמשמע מלשון מוהר״ר בצלאל שהביא הברכי יוסף, והברכי יוסף ז"ל השוה לשון הרב בצלאל לדעת מרן ז"ל, וכן משמע מדברי הט"ז סימן יג ס"ק ג, וכן כתב המגן אברהם סימן זה ס"ק א בהדיא דאינו אסור ליתנו בבגד אחר כי אם לכתחילה, וכן כתב עו"ת אות ב׳, וכן כתב ר' זלמן אות ב, פרי מגדים סימן י״ב במשבצות זהב אות ג', ש"צ דף ק"ט ע"ב [ומה שכתב שם הש"צ דאם לא נשאר כדי עניבה המגן אברהם מכשיר בדיעבד, עיין מה שכתב עליו הזכ"ל חלק ג' אות צ'], בית עובד אות כ', שתילי זיתים סימן י"ב אות ז', וכן משמע מדברי חיי אדם כלל י״א אוח כ', ודלא כמו שכתב המחצית השקל:
(ז) ואם נפסק חוט אחד, מותר לקשור בו חוט אחר להשלימו לי"ב גודלין, והוא שקשרו קודם שנתנו בטלית, כמו שכתבנו לעיל סימן יב אות ו, וכגון שחוט זה השני שקושר בו גם כן הוא טווי לשמה. עיין לעיל סימן יא סעיף א והוא פשוט:
(ח) שם: אבל שלא להניחם בבגד אחר לא — ואם רוצה להתיר ציצית מן הבגד ולהשליכם ולעשות בו ציציות אחרות יפות מן הראשונות, ודאי שהוא מותר, דהוי נוי מצוה, וכתיב "זה אלי ואנוהו". לבוש, וכן כתב השיורי כנסת הגדולה בהגהת הטור והט"ז ס"ק ב, מגן אברהם ס"ק ב, יד אהרן בהגהת הטור, אליה רבה אות א', ברכי יוסף אות ב' וסוף אות ד', ר' זלמן אות ה', חיי אדם כלל י"א אות ל"ב, פתח הדביר אות ב', בית עובד אות ו', קיצור ש"ע סימן ט אות י"ח, בן איש חי פרשת לך לך אות ז, ודלא כהמור וקציעה:
(ט) כשרוצה להתיר הציצית כדי להניח יותר יפים וקשה עליו הטרחה להתירן ורוצה לחותכן, לדברי העו"ת אות ב' והביאו אליה רבה אות א' אסור, וכן דקדק המשבצות זהב אות ב' מדברי הט"ז יעויין שם. אבל מדברי הלבוש דקדק דמותר לחתוך, וכן כתב מהר"י מולכ"ו בתשובה והביא דבריו הברכי יוסף אות ב' על שם הלבוש דמותר לחתוך, וכן כתב חיי אדם כלל י"א אות ל"ב, וכן כתב הזכ"ל חלק א' אות צ' בשם כתונת יוסף סימן א', וכן נראה דעת לב חיים בסימן צ"ד להקל, וכן כתב פתח הדביר אות ב' בשם כמה פוסקים שהוא מותר והסכים עמהם לדינא.
(י) מי שנפסק בטליתו ב' או ג' ציציות, וצריך לעשות אחרים, והשאר כשר אפילו אחד, אין להתירו מהטלית ולהשליכו משום דאיכא משום ביזוי מצוה. אך אם רוצה לעשות ציציות יותר נאים מהראשונים, או שהראשונים בלו קצת ורוצה להניח חדשים, מותר להתירם ולהניח היפים משום נוי מצוה. ברכי יוסף אות ב' בשם תשובת מהר"י מולכ"ו ותשובת מהר"ם בן חביב כתב יד והסכים עמהם לדינא והביאו סידור בית עובד אות ז', זכ"ל חלק א' אות צ', שערי תשובה אות ב', בן איש חי שם.
(יא) שם: שלא להניחם בבגד אחר לא — אבל אם רוצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות, מותר ליטלן ואפילו אינו מניחם בבגד אחר. מגן אברהם ס"ק ב. יד אהרן בהגהת הטור. פרי מגדים באשל אברהם אות ב'. ברכי יוסף אות ד'. ר' זלמן אות ה'. חיי אדם שם. סידור בית עובד אות ג', וכתב שכן מפורש יוצא מדברי הרמב"ן בספר תורת הבית דף ל"ב עמוד ג'. שתילי זיתים אות ב'. ועיין לקמן בדברינו על סימן כ"א אות ו'.
והוא הדין אם נפסק אחד מהראשים, אף על פי שכשרים, רשאי להתירן ולעשות שלימין. מגן אברהם שם, יד אהרן שם, ר' זלמן שם, חיי אדם שם, סידור בית עובד אות ד', שתילי זיתים אות ד', קיצור שולחן ערוך סימן ט אות יח. וכן אם מוכר הטלית לעכו"ם, מותר ליטלן ואפילו אין מניחן בבגד אחר. מגן אברהם שם, אשל אברהם שם, ר' זלמן שם, ברכי יוסף אות ט"ז וכתב דלא כאליה רבה יעויין שם, שתילי זיתים אות ב'. אבל כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית, אלא אם כן רוצה לקובעו בטלית אחר. ב"ח ומגן אברהם שם בשם השאלתות פרשת שלח לך. יד אהרן שם. וכן כתב הפרי מגדים שם. ברכי יוסף שם. שתילי זיתים. [וכתב שם הברכי יוסף, דלא כהאליה רבה אות א' שרצה להגיה לשון השאלתות שהביא הב"ח, דלשון השאלתות עצמו במקומו לא יתפרש הכי. והאליה רבה לא ראה דברי השאלתות במקומן, יעויין שם בברכי יוסף שהביא השאלתות בעצמו. ועיין מה שכתב המאמר מרדכי אות ב׳]. ואפילו אם זה הלוקח רוצה ללובשו ולעשות בו ציצית, אסור למוכר להתירם, אלא אם כן כשיניחם בטלית אחר, ברכי יוסף שם, ודלא כעו"ת.
(יב) אם נתבלה הטלית, מותר להסיר ציציותיו, ואין צריך להניחם בטלית אחר; וצריך עיון אם מותר גם לחתוך, כיון שנתבטל מצות ציצית לגמרי מטלית זה. פתחי עולם אוח ב' בשם אה"ח. ונראה לעניות דעתי, כיון דבלה הטלית ואין מקפיד עליו, יקרע את הכנף ויקח אותם כמו שהם, אם קשה עליו הטרחה להתירם, ואין לחתכם על חנם. ואם תאמר, כיון שנתבלה הטלית, והציציות אינן צריכות לו להניחם בטלית אחר, למה לו להסיר אותם? ויש לומר, שרוצה לזרוק הטלית, כמו שכתב מרן ז"ל בסימן כא סעיף ב, ולגנוז את הציצית, כמו שכתב מור״ם ז"ל שם סוף סעיף א. או יש לומר, כגון שלא נתבטלה כולו לגמרי, רק נתבטל ממצות ציצית כמו שהיא עתה, אבל יוכל ליקח ממנו איזה חתיכה לעשותה בגד אחר, על כן רוצה להסיר הציצית כדי לעשות מאותה חתיכה בגד אחר, וכמו שכתבתי באות הקודם דמותר לעשות מהטלית בגד אחר.
(יג) שם בהגה: ודוקא בטלית של בר חיובא — ואפילו אין חיובו אלא מדרבנן אין להתיר. אליה רבה אות ב', פרי מגדים אשל אברהם אות ב'. ומה שכתב עו"ת אות ג' על דברי הגה זו וזה לשונו: משמע אפילו אינו חייב אלא מדרבנן אין רשאי להתיר ולהניחם בטלית שחייב מדאורייתא וכו', עד כאן לשונו, רוצה לומר טלית של בר חיובא, אפילו אינו חייב אלא מדרבנן, אינו רשאי להתיר ולהניחם בטלית שחייב מדאורייתא של אינו בר חיובא. ועיין באר היטב אות ג' שכתב: דברי העו"ת הם מגומגמין. ולדעתי הם ברורין. ועיין מאמר מרדכי אות ג' שכתב דרך אחר, ועיין מה שכתבתי לעיל סוף אות א':
(יד) שם בהגה: אבל מותר להסיר הציצית מטלית של מתים — עיין ביו"ד סימן שנ"א סעיף ב':
(טו) סעיף ב: אינו יכול ליקח הכנף וכו' ולתופרו בבגד אחר וכו' — משמע, אבל לאותו בגד עצמו מותר לתופרו, שהרי בבגד זה היה תחילת עשייתו בכשרות. וכן כתב המגן אברהם ס"ק ג. אמנם לפי דברי הט"ז ס"ק ג', אפילו אם רוצה לחברו לאותו בגד שנטלו ממנו אסור, דסבירא ליה דכיון דנחתך מן הבגד וניטל משם, נתבטלו הציציות שבאותה חתיכה, ואית בה "תעשה ולא מן העשוי" אם יחזור ויחברנה עם הטלית כמו שהיא עם הציציות. אלא צריך שיתיר ממנה הציציות ויתפרנה עם הבגד, ואחר כך יעשה בה הציציות מחדש. עיין פרי מגדים במשבצות זהב אות ג' ואות ד', ועיין בסמוך:
(טז) סעיף ג: טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים וכו' אין בו משום תעשה ולא מן העשוי — כתב הב"ח וזה לשונו: דווקא כשמתעטף בכל חלק לבדו; אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת, אפילו אין בחתיכה האחרת שום ציצית, יש בציצית הראשונות משום "תעשה ולא מן העשוי", שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן אחד, נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות, ולכשיתפור אחר כך את כולה, נעשית בת ד' כנפות, ואיכא בראשונות משום "תעשה ולא מן העשוי", עד כאן לשונו. והביאו שיורי כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף אות א', עו"ת אות ה'. מיהו הט"ז ס"ק ג חלק עליו, וכתב דאם ירצה יכול לצרף לחצי אחד חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על כנפות החדשים, והציצית הראשונים לא נפסלו. וכן דעת המגן אברהם ס"ק ד, אליהו רבה אות ה', מאמר מרדכי אות ד', משבצות זהב אות ג', סידור בית עובד אות ט', וכתב: וכן עיקר:
אבל אם רוצה לחזור ולחבר שני החלקים יחד כבתחילה עם הציציות שבהם, לדעת הדרכי משה ה"ד הט"ז והמשבצות זהב שם מותר, ואין בו משום "תעשה ולא מן העשוי". וכן דעת המגן אברהם ס"ק ג' וד', פרי הארץ חלק אורח חיים סימן ב', הביאו יד אהרן בהגהת בית יוסף, מאמר מרדכי שם, ר' זלמן אות ח', חמד משה הביאו מחצית השקל, פי שנים. אבל לדעת הב"ח יש בזה משום "תעשה ולא מן העשוי", כמו שכתבנו לעיל. ולדעת הט"ז, אם ירצה לחזור ולחבר שני החלקים יחד כבתחילה, צריך להתיר שני ציציות של חצי האחד ולעשותם מחדש אחר שיתפרם, והוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון ומניח לו ציצית מחדש. וכן כתב הרב נחפה בכסף באורח חיים סימן א', והביאו הברכי יוסף אות ו', זכ״ל אות צ', דאין להתיר כי אם בכהאי גוונא, ותמה על הרב פרי הארץ, וכן כתב סידור בית עובד אות יו"ד, וכתב: וכן עיקר, וכן פסק חיי אדם כלל י"א אות כ"ח. קיצור שולחן ערוך בימן ט אות טו. וכן פסק הרב בן איש חי פרשת לך לך אות יו"ד:
(יז) שם: ובכל חלק יש בו שיעור וכו' — אבל אם בחלק א' יש בו כדי עיטוף ובחלק א' אין בו כדי עיטוף, צריך להסיר את הציצית מחלק זה שאין בו כדי עיטוף ולחזור ולהניחו אחר שיתפור. ר' זלמן אות ט', חיי אדם שם, קיצור שולחן ערוך שם:
(יח) ואם אין בכל חלק בפני עצמו כדי להתעטף בו, צריך להסיר כל הציציות. קיצור שולחן ערוך שם, וכן כתב פתחי עולם אות ד' בשם ארצות החיים. ואין חילוק בין שתופר ממקום אחר ובין שחוזר ומחבר שני חלקי הציצית עצמם, צריך להסיר כל הציציות שבהם ולחזור ולקשרם. פתחי עולם שם בשם הנזכר:
(יט) והוא הדין אם נקרע הטלית באלכסון, עד שאין בכל אחד כי אם ג' כנפות, אף על פי שיש בכל אחד שיעור טלית, מתבטלים הציציות, והטלית עצמו שנחלק לשנים בעניין זה, כיון שנחלק רובו הוי כנחלק כולו, וכשחוזר ותופרו צריך להסיר ציציותיו. פתחי עולם שם בשם הנזכר, וכן כתב מור וקציעה:
(כ) וכן טלית ארוכה יותר מדאי עד שאינה ראויה ללבישה, שמבואר בסימן יו"ד שיטיל בה ציצית בכנפות הכפולות ולא יברך, אם חילק הטלית לשנים צריך להתיר ציציותיו ולחזור ולעשותם מחדש. פתחי עולם שם בשם הנזכר:
(כא) וכן אם נקרע הכנף מן הטלית ונעשה מקומו עגול, שאינו ראוי לציצית, צריך להתיר כל הציציות מן הטלית ולרבע מקום הכנף, ואחר כך חוזר לקושרם מחדש, שהרי בשעה שנקרע הכנף ונעשה מקומו עגול, נתבטלו גם הג' ציציות האחרים, מפני שנעשית כטלית בת ג' כנפות שהיא פטורה, כמבואר בסימן יו"ד. ועיין לקמן אות כ"ג:
(כב) סעיף ד: נקרע הטלית תוך שלש וכו' אין רשאי לתופרו — ופירש רש"י, דחיישינן שישתייר מחוט התפירה וכו'. ומשום הכי חוץ לג' אצבעות אין לחוש, דשם לא מקום תליית ציצית הוא, כמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא. וממילא משמע, דהוא הדין כשנקרע למטה מקשר גודל שרי לפי טעם זה, דהא לאו מקום תליית ציצית הוא. וכן משמע בהדיא לקמן סעיף ו. מאמר מרדכי אות ו', וכן כתב אשל אברהם אות י"ד. ועיין לקמן אות ל"א. ואם כן, אם נקרע הטלית סמוך לשפת הכנף למטה מקשר גודל, ועדיין הוא מחובר לבגד, מותר לתופרו לכולי עלמא ובכל חוט שירצה, אפילו חוט צמר לטלית של צמר, דהא לסברת רש"י, כיון שהוא למטה מקשר גודל ואין ראוי אותו המקום להטיל בו ציצית, לא חיישינן שישתייר מחוט התפירה וכו' ומותר לתפור; ולרב עמרם, כיון שהוא עדיין מחובר לבגד, תורת בגד עליו, ולא אמרינן כמאן דליתיה דמי, ומותר לתפור. וגם הציצית שהיו בו בעת התפירה לא נפסל, כמו שכתב בסימן י"א סעיף יו"ד, ולקמן סימן ט"ו:
(כג) שם: ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך ג' לית ביה תורת בגד וכו׳ — וצריך להטיל טלאי על הבגד שיהיה הטלאי יותר מג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות, ואז יטיל בו ציצית, אבל הציצית שהיו בו בתחילה כבר פסול, דהוי "תעשה ולא מן העשוי". חיי אדם כלל י״א אות כ"ט ל. אשל אברהם אות ו'. חס״ל אות ב'. וכגון דלא נתעגל מקום הקרע של הכנף, אבל אם נתעגל, צריך להסיר כל הציציות ואחר כך יעשה אותם מחדש, כמו שכתבנו לעיל אות כ"א ואות י"ט:
ואם נקרע הכנף לגמרי מן הבגד, שצריך לעשות לו ציצית מחדש, ונשאר מקומו מרובע, אבל המקום ההוא בלוי, ורוצה לחתוך מקום ההוא הבלוי ויעשה ציצית הכנף במקומו החזק, אין שום חששא על ג' ציציות הראשונים ועדיין הם בכשרותן. ואף על פי שבשעה שחותך מקום הבלוי נתבטל תורת כנף מאותו מקום הבלוי ונעשה במקום החתך שהוא מקום החזק, אין בכך כלום; כמו חותך טליתו לשנים, דאמרינן דמותר לעשות ציצית בכנפות החדשים שהוא מקום החתך, אף על גב דאלו נעשו מחדש וכנפות הראשונים נתבטלו מן זה הבגד, אף על פי כן הציציות הראשונים שהיו בתחילה שלא במקום החתך לא נתבטלו, כמו שכתבנו לעיל אות ט"ז, והכא נמי לא שנא. ואין חילוק בעניין זה אם החתיכה שמסיר מן הטלית גדולה או קטנה, אלא כיון שנשאר בטלית שיעור שחייב בציצית והכנפות לא נחעגלו בשום פעם, ציציות הראשונים לא נתבטלו, כמו שכתבנו לעיל אות י"ז ואות י"ח עיין שם ודו"ק:
(כד) שם: ואי עביד ביה ציצית לא פטרה לטלית — כתב המאמר מרדכי אות ח': כן הוא מבואר מלשון הרא"ש כמו שהבין מרן ז"ל, וכך הם דברי רי"ו. ותמה על דברי הט"ז ס"ק יד שכתב דלכולי עלמא כשר אם הטיל בו ציצית אחר התפירה, אלא דברי מרן ברורים ונכונים יעויין שם. וכן כתב הלבושי שרד, דאי עביד ביה ציצית אפילו אחר שתפר – לא פטר את הטלית, שתילי זתים אות י״א:
שם: ולפירוש זה, אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר וכו׳ — כתב עו"ת אות ז׳ ואות ט׳, דהתרומת הדשן סימן מז כתב בהדיא, דלדעת רב עמרם אם נשתייר כל שהוא פסול, יעויין שם. אבל האליה רבה אות ח׳ כתב דבט"ז משמע דהתרומת הדשן מכשיר, וכן פסקו הב״ח וט״ז ויש לסמוך עלייהו וכו׳ עד כאן לשונו:
(כה) שם: ולפירוש זה, אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר — ומותר לתופרו אפילו עם הציצית, כן משמע בבית יוסף, וכן כתב הלבוש, שתילי זיתים אות י"ב. אמנם לדעת הט"ז ס"ק ד אין מותר לתופרו עם הציצית אלא אם כן נשאר באותה רצועה שנחתכה ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות מחוברים בבגד, ואז מותר לתפור הכנף עם הציצית, ואין חילוק אם הקרע בתוך שלש או חוץ משלש, אלא אם נשאר מחובר לבגד ג׳ אצבעות על ג׳ אצבעות – מותר לתפור הכנף עם הציצית, או אם עשה ציצית בעת ההיא בכנף המדולדל, לא נפסלו. אבל אם לא נשאר מחובר ג׳ אצבעות, צריך להתיר הציצית מאותו כנף ולעשותו מחדש אחר שיתפור, יעויין שם. פרי מגדים במשבצות זהב אות ד׳. וגם הלבוש כתב: אם הקרע בתוך ג׳, יש להחמיר ולחוש לסברת האומרים בעינן ג׳ אצבעות חיבור, עיין בית יוסף, ועיין מאמר מרדכי אות ט׳:
(כו) שם: וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר — הא דכתב: וירא שמים וכו' היכא דאפשר, משום דבבית יוסף פסק כרב עמרם, דהרמב״ם קאי כוותיה, אלא היכא דאפשר יש לחוש לדעת רש״י יעויין שם. ואף על גב דבדברי רב עמרם יש שני פירושים, והביאם מרן ז״ל בשולחן ערוך, ובדברי הרמב״ם ז״ל לא פירש מרן ז״ל בבית יוסף כי אם פירוש אחד, הוא הדין גם כן דיתפרשו פירוש שני, אלא מפני שהיה מרן ז״ל בבית יוסף מפרש דעת "יש אומרים" שהביא בשולחן ערוך, פירש דברי הרמב״ם כן, והוא הדין דיתפרשו פירוש השני, אלא דלא חש לפרש דסמך על המעיין:
(כז) שם: וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר — דהיינו אם נקרע הטלית בתוך שלש אצבעות סמוך לשפת הבגד, ונפסק הכנף לגמרי, לא יתפור אפילו בחוטין שאינם ממין הכנף והציצית. ואפילו תפר, כפסיק חשיב ולא יניח בו ציצית, דחיישינן לסברא א׳ של רב עמרם. ואם נשאר הכנף מחובר לבגד כל שהוא, מותר לתפור, אבל צריך לתפור בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית, לחוש לסברת רש״י ז״ל, ואז אפילו הציצית שהיו בו מתחילה לא נפסלו. ולדעת הט"ז צריך שיהיה ג' אצבעות על ג' אצבעות מחובר לבגד, ואז מותר אפילו בציצית שהיו בו מתחילה, כמו שכתבנו לעיל אות כה:
ואם נקרע למעלה מג' אצבעות, אם עדיין מחוברת הרצועה ההיא לבגד ג' אצבעות על ג' אצבעות, מותר לתפור לכולי עלמא ואפילו ציצית שבה לא נפסלו. אבל אם נחתכה הרצועה ההיא לגמרי מן הבגד, יש אומרים דמותר לחברה לבגד ההוא ואפילו עם הציצית שבה. ויש אוסרים, אלא אם כן מתיר הציצית ממנה ולחברה עם הבגד ואחר כך מטיל בה ציצית, כמו שכתבנו לעיל אות ט"ו וט"ז וי"ז וי"ח, וכן יש להחמיר כדי לצאת אליבא דכולי עלמא:
(כח) סעיף ה: אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו וכו׳ — ולא נשאר שיעור קשר גודל, כמו שכתוב בסימן י״א סעיף יו״ד. בית יוסף. מגן אברהם ס"ק ט. ר' זלמן אות טו. ועיין בדברינו שם אוח כ״ט:
(כט) שם: ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא וכו׳ — זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה. ט״ז ס״ק ה. ר' זלמן שם:
(ל) שם: ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית וכו' — והוא הדין אם רוצה לתופרו ועדיין הציצית הראשונים בתוכו דאין נפסלין, כיון שעדיין נשאר משהו מחובר וקדם הטלת ציצית לקרע, כמו שכתוב בסימן י״א סעיף יו״ד], יש לחוש לדעת רש״י, ואין לתופרו כי אם בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית ההוא, דחיישינן שמא ישאר חוט מן התפירה, ואחר כך יפסלו הציצית ויבוא להשלים על זה החוט ז׳ חוטין והוי תעשה ולא מן העשוי, כמו שכתב מאמר מרדכי אות ו' וזה לשונו: וליכא למיחש שמא יפסלו החוטין, וכשמתקנם יצרף זה החוט, דאז הוי כלכתחילה, דכל שצריך להטיל ציצית מחדש, אם הוא פחות מקשר גודל פסול, עד כאן לשונו. משמע דדווקא אם הקרע הוא בפחות מקשר גודל דאין ראוי להטיל שם ציצית, ליכא למיחש שמא יפסלו החוטין וכו׳; אבל אם הקרע הוא בתוך ב׳, שראוי להטיל בו ציצית, אף על פי שיש בו ציצית עתה, חיישינן שמא יפסלו החוטין, וכשמתקנם יצרף זה החוט עם ז׳ חוטין והוי "תעשה ולא מן העשוי". והא דנקט מרן ז״ל: ותפרו ואחר כך הטיל וכו', משום דבעי למימר אחר כך: ואם נקרע ותפרו וכו׳, דשם מיירי דנקרע לגמרי כמו שיתבאר, ושם נפסלין הציצית שהוא בתוכו, וצריך לומר ואחר כך הטיל בו ציצית וכו׳, לכך ברישא נמי נקט ותפרו ואחר כך וכו'. או יש לומר, הא דנקט ותפרו ואחר כך הטיל וכו׳, משום דאם קדם הקרע להטלת ציצית מוכרח הוא שיתפור אפילו נשאר משהוא, כדי להניח הציצית למעלה מקשר גודל, לכך נקט בכהאי גוונא. לא כן אם קדם הטלת ציצית לקרע ונשאר משהוא, שאינו מוכרח לתפור כיון שהוא כשר, לכך לא נקט בכהאי גוונא. ועיין לקמן אות ל״ב:
(לא) שם: לא יתפור לדעת רש"י — ודווקא כשהקרע למעלה מקשר גודל, וכמו שכתב סעיף ו. מגן אברהם ס"ק י. וכתב מחצית השקל, דאם לא כן ליכא למיחש לחשש רש"י, דהא משום זה אין ראוי לתליית ציצית, עד כאן לשונו. וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות יו"ד, עיין שם, ועיין בדברינו לעיל אות כב:
(לב) שם: לא יתפור לדעת רש״י — טלית שנקרע תוך ג' ולא הגיע הקרע עד הנקב אשר הציצית תלוי בו, ולא נפסק, אלא נקרע מצד אחד והשני שלם, מותר לתפור אותו. אך כדי לצאת שיטת רש״י, יתפור אוחו בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית. ואם נפסק לגמרי – לא יתפור כלל, ואפילו בחוט משי או קנבוס. הרדב״ז חלק ב סימן של״ו יעויין שם, שערי תשובה אות ח. ועיין לעיל אות ל:
(לג) שם: ואם נקרע ותפרו וכו׳ — פירוש שנקרע כולו. בית יוסף, לבוש, ט"ז ס"ק ה, מ״ל (אולי צ"ל מ"א, מגן אברהם) ס"ק י"א. וכתב מחצית השקל על דברי המגן אברהם, דרוצה לומר דנקרע מן הנקב עד סוף הכנף, ואינו מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית, עד כאן לשונו. וכן כתב הפרי מגדים באשל אברהם אות י״א ובמשבצות זהב אות ה'. ומה שהקשה שם הט״ז, דמה יש מקום לספק זה? דהא לא ניטל ממנו, והוא שלם מב׳ צדדיו, רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה, כי תפרו אמאי לא מהני וכו׳? עד כאן לשונו. כן הקשה המאמר מרדכי אות י"א. ותירץ דשאני הכא שהוא ממש מקום שהציצית תלוי בו, וכל שנקרע מקום זה לגמרי, הוי כאילו נקרע הבגד משני צדדין לגמרי, וזה הספק שלו, עד כאן לשונו יעויין שם. ועיין שיורי כנסת הגדולה אות ו'. ומה שהקשה עוד הט״ז הוא לפי שיטתו בס"ק ד, דתפירה הוי חבור אפילו בתוך ג׳, כמו שכתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ה׳. ועיין לעיל אות כ״ד:
(לד) שם: איכא לספוקי — משום דלרב עמרם כמאן דפסיק חשיב ולא נשאר קשר גודל. ומה שכתב הבית יוסף "לכולהו פירושים", היינו לנימוקי יוסף ולהרא״ש, אבל לרש״י תפירה הוי חיבור. מ״א ס״ק י״ב, וכן כתב המאמר מרדכי שם, ודחה דברי השיורי כנסת הגדולה אות ז' שהבין איכא לספוקי גם לפירוש רש״י יעויין שם:
(לה) סעיף ו: התופר חתיכת בגד וכו׳ — זה לשון הגהות מיימוני פרק א מהלכות ציצית בשם מהר"ם, והביאו בית יוסף: ויע [צ"ל ויש] ליזהר אותם שתופרין חתיכת מעיל בכנפי הטלית, שלא תהא שום תפירה שתופרין ומחברין אותה לטלית למטה משלושה ולמעלה ממלוא קשר גודל, אלא התפירה התחתונה ושבצדדים תהיה בסוף הטלית פחות ממלוא קשר גודל, והתפירה העליונה שבצידה השנית יהיו מרוחקים מסוף הטלית יותר מג', עד כאן לשונו. ופירש בית יוסף ז"ל, דמיירי בטלית של משי, ותופר פסקי המעיל במשי, דחוט התפירה ממין הטלית ואיכא למיחש וכו׳, עד כאן לשונו. על כן מי שמניח חתיכת בגד בכנפי הטלית לחזק, והטלית של שאר מינים, שדרך לתפור בחוטין של אותו המין, יביא חתיכת בגד גדולה יותר מג׳ גודלין, ויניח קצה החתיכה בקצה הטלית שהוא סוף הכנף, ואז אין צריך למדוד אם היא למטה מקשר גודל, ותבוא התפירה למטה בסוף הטלית, שהוא ודאי למטה מקשר גודל ולמעלה מג' אצבעות. וסביב הנקב לא יתפור, לחוש לסברת רש״י ז״ל. ועיין לקמן אות ל״ז:
(לו) ותופרו בחוט משי לבן וכו׳ — משמע דאם החוט אינו לבן אלא צבוע במיני צבעונים, אין לחוש ומותר לתפור בו אפילו סביב הנקב ולמעלה מקשר גודל. ואף על גב דפסק מרן ז״ל סימן ט׳ סעיף ה׳ שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. ואם כן אם היה הטלית צבוע במיני צבועים צריך לעשות גם הציצית כן, והיאך מתיר לתפור בחוט צבוע למעלה מקשר גודל? היה לו לחוש גם כן שמא ישייר מחוט התפירה לדעת רש״י. כבר תירץ המגן אברהם ס״ק י״ג דאורחא דמילחא נקט, שרגילין לעשות טליתות לבנים, עד כאן לשונו. ורוצה לומר, כיון שרגילין לעשות טליתות לבנים, צריך לעשות גם החוטים לבנים ממין הטלית. ואם כן, כשתופר בחוט צבוע, ליכא למיחש שמא ישייר (ועיין בדברינו לעיל על סימן ט אות טו). ומשמע דאם אחד עשה הטלית משאר מיני צבעונים, אפילו רוצה לעשות הציצית לבן, חיישינן שמא ישייר, ולא יתפור בחוט צבוע, כמו שכתב המחצית השקל. אמנם עכשיו שנוהגים כדברי האר"י ז"ל, שכתב בשער הכוונות דרוש ב׳ מדרושי הציצית ובפרי עץ חיים פרק ה משער הציצית, שצריך שהציציות יהיו לבנים, ונתן טעם בסוד; וכמו שכתב מור״ם בהגה סימן ט׳ סעיף ה׳: אין נוהגים לעשות ציצית, רק לבנים, אף בבגדים צבועים, עד כאן לשונו. נראה דמותר לתפור בחוטין צבועין אפילו בטלית של מיני צבעונים, דליכא למיחש לשמא ישייר, כיון דאין עושין ציצית כי אם דווקא לבן:
(לז) שם: שלא תהא שום תפירה למטה מג׳ ולמעלה מקשר גודל — דשם הוא מקום ציצית ואתי למטעי שיבוא לצרף חוט התפירה עם הציציות. ט"ז ס"ק ו. אבל כשהתפירה למעלה מג׳ ולמטה מקשר גודל, אין לחוש שיקחנו לציצית, כמו שכתב סימן י״א. וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן (תה״ד) מ"א ס"ק י״ד, אשל אברהם אות י״ד:
(לח) שם הגה: והוא הדין בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית וכו׳ — עיין מטה משה שנסתפק בטלית של משי אם הציצית של צמר, מותר לתפור דליכא למיחש שיצרפנו, או נאמר דילמא מפסקי ציצית של צמר ויעשה ציצית של משי ויצרפנו, עד כאן לשונו, והביאו פתחי עולם אות י״א. ולפי מה שכתבנו לעיל אות ל גם כאן יש לחוש: