שולחן ערוך אורח חיים יא א
שולחן ערוך אורח חיים · יא · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
מפרשים
(א) החוטין — מנחות מב ב; סוכה ט א כשמואל. הרי"ף ורא"ש.
(ב) שיאמר בתחילת הטווי — מרדכי הלכות ציצית.
(ג) ואם לא היו טווין — הרא"ש.
(א) החוטין — לשון הרמב"ם: המוצא חוטי ציצית בשוק, אפילו פסוקים ושזורים פסולים, דטרח אינש לעשות חוטין כעין ציצית. ועיין [בב"י] סימן ש"א סעיף מ"ב, דהמגיד משנה חולק, וגם בכסף משנה כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו. ועיין ב"י סימן ב'.
ומ"כ דבתפילין לא חיישינן בזמנינו לקמיע:
החוטין כו'. ואם כו' — כשמואל וכרשב"ג, דסוגיא דגיטין נ"ד כוותייהו, וכן סוגיא דסוכה ט א, וכן שם מסקינן דבעינן צביעה לשמה, וכן סבירא ליה לרבא בסנהדרין מ"ח כוותייהו לפירוש תוס' שם ושם.
ויש מחמירין כו'. והמנהג כו' — כיון דלא אמרו אלא טויה. אבל היש מחמירין סבירא להו, כיון דסבירא ליה לשמואל כל העשיות יהיו לשמה, כמו שכתוב בסוכה שם, הוא הדין לניפוץ, אלא דקאמר טויה משום לאפוקי דרב.
שיאמר כו' — אע"ג דבהפרשת תרומה סגי במחשבה, כמו שכתוב בקדושין מא ב ושאר מקומות, וכן שליחות יד אע"ג דכתיב "על כל דבר פשע", ועיין תוס' דבבא מציעא מג ב ד"ה החושב דלא כתב כן, וכן רש"י שם בד"ה החושב כו', ועיין תוס' דפסחים סג א ד"ה ר"מ כו'. מכל מקום בפיגול מצינו אע"ג דכתיב "לא יחשב" ובעינן דבור, ועיין בגיטין נד ב, הרא"ש בהלכות ס"ת בשם ר' ברוך, וכמו שכתוב לקמן סימן ל"ב סעיף י"ט וביורה דעה סוף סימן רע"א וריש סימן רע"ד.
בתחלת כו' — עיין מה שכתוב בסעיף ב, ועיין תוס' דזבחים ב ב ד"ה הא כו', וכמו שכתוב בגמ' שם: כל העושה כו'. ואע"ג דלמסקנא אין צריך לזה, מכל מקום הכי קיימא לן כמו שכתוב בשבת צא א. ולכן דוקא בתחלה, דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו' בסוף פרק ב דחולין.
שהוא כו' — דסתם טוויית חוטין לאו לשם ציצית, וזהו שכתב: או שיאמר כו', דאז סתמא לשם ציצית. ועיין גמ' דזבחים שם ובמרדכי שם.
(א) טוויין לשמן: ואם טוון חש"ו וגדול עומד ע"ג עיין בסי' ת"ס במ"א ובט"ז מש"ש.
(א) טוויין לשמן — עיין באר היטב. ועיין שם בסימן ת"ס, שדעת הט"ז, שאע"פ שהקטן אינו בן י"ג, רק שהוא בן דעת להבין מה שזה אומר לו שיעשה כאשר צוה השם. ובח"י שם תופס עיקר כמהרי"ל, שיהיה בן י"ג שנה ויום א', והיינו דקטן וגדול עומד על גביו לא מהני. וזה דעת הרשב"א שהביא הבית יוסף שם. והט"ז שמקיל, לפי שברשב"א איתא דבדעת תליא מילתא. וזה תמוה, דמשמע התם דקטן מיקרי עד שיבא לשני גדלות, דומיא דשחיטה וגט, עיין שם. ומה שכתב: תליא בפלוגתא כו', עיין מגן אברהם שכתב: תליא בפלוגתא שכתב הבית יוסף סימן ת"ס. ורוצה לומר דהרשב"א שם אוסר בחרש שוטה וקטן, עיין שם בתשובה, דסבירא ליה דבהוכחה תליא מילתא, וכיון דליכא הוכחה, חרש שוטה וקטן פסול; והוא הדין בטווה ליכא הוכחה. ולפי שיטת התוס', בחרש וקטן שיש להם דעת קצת כשר בעומד על גביו, ובשוטה פסול. ולדעת רבינו יונה, דסבירא ליה כיון דאפשר על ידי שליח מהני כוונת העומד על גביו, גם בשוטה כשר, עיין שם. ובמחצית השקל כתב, דלהרשב"א בחרש וקטן כשר, רק בשוטה פסול, ולר"י גם שוטה כשר. וליתא, דהרשב"א לא כתב כן, רק לשיטת התוספות, ואיהו גופיה סבירא ליה דגם בחרש וקטן פסול, כמו שכתב הרב המגיד בשמו. וגם לדבריו לא הוה ליה להמגן אברהם לכתוב, רק שוטה לבד. אך באמת המגן אברהם כיוון לפלוגתת הרשב"א דפוסל בחרש שוטה וקטן, וכמו שכתבנו:
(א) החוטין - לשון הרמב"ם: המוצא חוטי ציצית בשוק, אפילו פסוקים ושזורים, פסולים, דטרח איניש לעשות חוטין כעין ציצית, ואם כן שמא לא נעשה לשם ציצית. והמגיד משנה חולק, וגם בכסף משנה כתב דהרמב"ם בתשובה חזר בו אחר כך, עכ"ל המ"א. והגר"א בביאוריו בסימן ש"א כתב דהדין הוא עם הרמב"ם כמו שכתב בראשונה, עי"ש.
(ב) טויין לשמן - והוא דבר תורה, דכתיב: "גדילים תעשה לך", לשם חובך.
(ג) להקל בניפוץ - דמה דכתיב "תעשה לך" היינו מטוייה ואילך, שאז היא עיקר עשיית הגדילים. ועיין בפרישה בשם מהר"ל מפראג, שמסכים דלכתחילה יש להחמיר לנפץ לשמה.
(ד) שיאמר - בפירוש, לא במחשבה בעלמא. ואפילו בדיעבד צריך עיון אי מהני מחשבה. ועיין בסימן ל"ב סעיף ט' וי"ט ובחידושי רע"א שם.
(ה) בתחילת - ודי בזה אפילו ליומא אוחרא, דסתמא תו לשמה קאי, דכל העושה על דעת ראשונה עושה, אם לא כשאמר אחר כך בפירוש שהוא עושה שלא לשמה.
(ו) הטווי - ואם טוה מעט ואחר כך אמר, לא מהני למה שנטווה כבר, דספוקי מספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ואם בתחלה גם כן חשב שיהיה לשמה אך שלא אמר בפירוש, נראה לי דיש לצדד להקל בזה, דספק ספיקא הוא.
(ז) שיאמר לאשה - רוצה לומר, בתחילת הטוייה לבד. והוא הדין אם האשה בעצמה אומרת שהיא טווה לשם ציצית דמהני, וגם נאמנת על כך שאמרה. מה שאין כן בגוי וחרש שוטה וקטן, שאינם נאמנים. מומר לתיאבון שאין מטריח לעשות ציצית בבגדו, מותר לטוות, ומהימן כשאמר שטווה לשמה, וכל שכן אם הוא עובר רק על שאר עבירות לתיאבון. אבל מומר להכעיס, אפיקורס הוא לכל התורה כולה, ובודאי אדעתא דנפשיה עביד לכולי עלמא.
(*) שיאמר בתחילת הטוייה: עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']:.
(*) שיאמר לאשה טווי לי וכו': עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]:.
(א) סעיף א: החוטין צריך שיהיו טוויין לשמן. הגה: ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן והמנהג להקל בניפוץ — ובאגור כתב דבעלי הנפש שבאשכנז נוהגים כדברי המחמירין, והביאו דרכי משה אות א.
(ב) שם: שיאמר בתחילת הטוויה וכו' — ואם לא אמר בשעת הטוויה בפיו שהוא טווה לשם מצות ציצית, רק חשב בליבו כן, יש להכשיר בדיעבד, כמו שכתב בספר הקדוש קול יעקב על עיבוד העורות סימן ער"א אות ה' יעויין שם. ועיין בספר הנזכר סימן ער"ד אות א'.
(ג) ולעניין דיעבד אימתי מיקרי, יש אומרים כיון שנעשה הדבר ההוא מיקרי דיעבד, כגון הכא כיון שנטווה הוי דיעבד ומותר להטילו בבגד. ויש אומרים דלא מיקרי דיעבד אלא אם כן נגמר הדבר ההוא, כגון הכא שהטיל הציצית בבגד, כמו שכתב בספר הנזכר על עניין יריעה בת ב' דפין סימן ער"ב אות ז' יעויין שם, והוא הדין כאן. על כן שומר נפשו יתרחק מזה, ולא יקח ציצית כזה אלא בשעת הדחק.
(ד) שם: ואם לא היו טוויין לשמן פסולין — כתב החסד לאלפים אות ב': צריך להיזהר מאד שלא ליקח ציציות מכל אדם, אלא מאותם שיודע בהם שבקיאים לעשותם לשמם, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ולא יבטל מצות ציצית.