פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

(א) וליתנם בטלית אחר — ואין בזה משום "ולא מן העשוי בפסול", דהא צריך לחזור ולתקנם כאן כמו בתחילה, עד כאן לשון רש"י. פירוש, דהוה אמינא שיש כאן מן העשוי בפסול לגבי בגד זה, דהא בעינן "על כנפי בגדיהם" וכמו שכתב המחבר בסמוך, קא משמע לן דלא:


(ב) שלא להניחם וכו' — כי אז יש איסור, שמבזה טלית של מצוה בחינם. ונראה לי דאין בכלל זה מי שמתיר ציציותיו כדי לעשות אחרים נאים מהם, דלא חיישינן בזה לבזיון הראשונים:

סעיף געריכה

(ג) אין בו משום תעשה — דהציצית שנשארו אין שום פסול עליהם. והטעם בבית יוסף בשם תשובת הרשב"א וזה לשונו: שאם אתה אומר טלית שנקרעה קצתה תהא פסולה אלא אם כן התיר כל ציציותיו, דכיון שהלכו להם מקצתם שהכשירו מתחילה, כשנתלה בה ציצית אחרים לתשלום הד' הוה ליה קמאי "ולא מן העשוי". וליתא, דתניא: ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ובה תכלת ויתלה כו', אלמא שכל שאר כנפים לא נפסלו משום "תעשה ולא מן העשוי" אף על פי שנקרע וניטל מקצתו. וכיון שכן, מה לי אם נקרע מקצתה או חלקוה לשתים? הכל כשר כו', עד כאן לשונו. מבואר מזה, דכמו שאם ניטל מקצתו לא נפסלו הנשארים, אף על פי שאחר כך יעשה חתיכת בגד אחר תחת אותו הניטל, כך הוא בטלית שחלקו לשנים, יכול לעשות מן החצי טלית שלם, דהיינו שיעשה ב' ציצית על כנפות המחודשים בו, ואם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים, והציצית הראשונים לא נפסלו:

וראיתי למורי חמי ז"ל שכתב על תשובה זו, דאין הכשר אלא דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו, אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת, אפילו אין בחתיכה אחרת שום ציצית, יש בראשונות משום "לא מן העשוי", שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן א', נתבטל אותו הכנף, ואין שם אלא ג' כנפות, וכשתפרה אחר כך את כולה נעשה בת ד' כנפות, ואיכא בראשונות "ולא מן העשוי", עד כאן לשונו. ולי נראה לעניות דעתי, דבהדיא כתב הרשב"א שאין על הראשונות שום פסול כלל, והראיה שלו מבוארת על זה, שלא יביא כנף אמה על אמה ובה תכלת כו', משמע אם אין בה תכלת יכול לתופרה לזה ולהטיל אחר כך ציצית ואין בזה "ולא מן העשוי" כלל. וגדולה מזה ראיתי בדרכי משה, שכתב בסימן י וזה לשונו: טלית שיש לה ד' ציצית, וחלקן לשנים, מותר ואין בזה משום "תעשה ולא מן העשוי" כו', תשובת הרשב"א סימן רי"ז, עד כאן לשונו. והיא התשובת רשב"א שהביא בית יוסף. ותמהתי מאוד על הבנתו זאת (היא) ברשב"א, דהרשב"א לא נתכוין אלא שלא נפסול הראשונים, אלא מתכשרים כשיעשה אחר כך עוד אחרים, כי אותן שהיו בחתיכה שניטלה משם נתבטלו מן הבגד. והוא הדין טלית שנחלק לשנים, כל חלק מהם נתבטלו הציצית שבחלק השני ממנו. ואם כן, היאך נימא שעל ידי התפירה יתחברו הציצית? ודאי הוי זה משום "תעשה" וכו' טפי מברייתא דאמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת, דהוי משום "תעשה" כו'. אלא שבזה שנחלק לשנים, צריך להתיר הציצית של חלק א' מהם, ואחר שיתפרם יחד הוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון שיש בו ציצית, דהרי יש בו חלק שראוי להתעטף, ואחר כך עושה ציצית מחדש בחלק השני שהוא תוספת לראשון, כן נראה לי:

סעיף דעריכה

(ד) ורב עמרם פירש כו' — יש לי מקום עיון בדברי השולחן ערוך, ואעתיק הסוגיא ופירושה בקיצור. פרק התכלת תנא: טלית שנקרעה חוץ לג', יתפור. תוך ג', רבי מאיר אומר: לא יתפור, וחכמים אומרים: יתפור. ושווין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. והנה פירש רש"י, הביאו השולחן ערוך וכן הרא"ש בשם רב עמרם, וזה לשונו: חוץ לג' יתפור. כיון דאית ביה ג' על ג', אית ביה תורת בגד. תוך ג' לא יתפור. דלית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי, ואף על גב דתפריה, כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית, ואי רמי ביה לא פטר ליה לטלית. ושווין כו'. ד"על כנפי בגדיהם" בעינן, וכנף זה לא היה עם בגד זה בשעת עשיה, עד כאן לשונו. והתוס' שם קודם אותו הדף, במאי דאמרינן שלא יעשה סדין בציצית, גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה "ולא מן העשוי", וזה לשונם: לכך נראה, תוך ג' היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג', והוי כאילו נפסק לגמרי. אבל נשתייר בו ג', לדברי הכל חיבור מעליא הוא, עד כאן לשונו. ובנימוקי יוסף כתב בשם רב עמרם וזה לשונו: חוץ לשלוש כו'. טלית שיש בו ציצית, ונקרע הכנף סמוך לציצית, אם הוא חוץ לג' יתפור, שהרי לא נתבטל הציצית, כיון שנשאר שיעור שלה להיות כנף, דהיינו ג' על ג'. תוך שלוש. אם נקרע תוך ג', בטל הציצית מיד, שלא נשתייר בו שיעור כנף, וכשחזר ותפרו הוה ליה "תעשה" וכו', עד כאן לשונו. וסבר הבית יוסף וכן בשולחן ערוך, שיש חילוק בין נימוקי יוסף להרא"ש, לעניין אם מהני ציצית אחרים, דלנימוקי יוסף מהני ולהרא"ש לא מהני. משמע כאן שמפרש "נקרע", היינו שכולו נפסק מהבגד, אלא שהחילוק הוא באיזה מקום נקרע, אם תוך ג' או חוץ לג', ועל כן כתב דנשתייר כל שהו כשר, ומשמע אפילו הציצית הישנים. ולעניות דעתי נראה דכל הדיעות שווין, הן התוס' הן הרא"ש אליבא דרב עמרם הן הנימוקי יוסף אליבא דרב עמרם. דלפי הנראה, אין לומר שום פסול בחתיכת בגד שנקרעה כולה ונתחברה מחדש על ידי תפירה מלעשות בה ציצית אחר כך, כי בוודאי נהיו לאחדים על ידי תפירה, ומה לי אם נקרעו ונתחברו או נתחבר בתחילת עשיית הבגד בקצהו חתיכה קטנה על ידי תפירה? וכי סלקא דעתך לומר שאותו הכנף לא יעשו שום ציצית באותה חתיכה שנתחבר? והלא עיקר הקפידה בברייתא דלא יביאו אמה על אמה ובה תכלת כו', משמע אבל להביא חתיכה אחרת בלא תכלת ולתופרה ולעשות בה ציצית אחר כך שרי. אלא נראה לעניות דעתי, דכולהו לא מיירי אלא מפסול ציצית הראשונים, וכן משמע לשון הרמב"ם: נפסק הכנף שבה ציצית חוץ לג', תופרה כו', עד כאן לשונו. שמע מינה דעיקר הקפידה מחמת ציצית שישנן כבר. ועל כן כתב נימוקי יוסף, שאם נפסק הכנף סמוך לציצית, פירוש, שנקרע חתיכה של הכנף כולה, אלא שמחובר למטה תלויה בקצה הבגד, ונשאר שם בקצה במקום החיבור ג' על ג', הוה הכנף עדיין מחובר לבגד והוה ליה כאילו לא נקרע הכנף והציצית שבו כבר, או עשאן בעת ההיא בכנף המדולדל, לא נפסלו ויוכל לתפור הקרע אם ירצה. אבל בשלא נשתייר בחיבור שלמטה ג' על ג', הוי כאילו נקרע כולן, והציצית שבו כבר – או יעשה בעת ההיא – פסולים, אלא צריך שיתירו אותם ויתפור הקרע ואחר כך יעשה מחדש. וגם דברי הרא"ש מתפרשים בדרך זה, דמה שכתב: "ולא רמינן בו ציצית", פירוש בעודו קרוע ולתופרו אחר כך. גם בתרומת הדשן סימן מ"ו משמע שפיר לפי דברי הרא"ש בנקרע ותולה למטה. ועל פי זה מתיישב אחר כך, שפירש: ושווין כו'. פירוש, אף על פי שיש מי שמתיר אפילו תוך ג', היינו כיון שעל כל פנים עדיין מחובר הוא, מה שאין כן כשרוצה להביא ממקום אחר, והוא הדין ממה שנפסק מבגד זה לגמרי ובו ציצית, לא מהני משום "תעשה" וכו'. ומוכרח לומר כן, דאי תפרש דברי הרא"ש דבתוך ג' אפילו אחר התפירה לא רמינן ביה ציצית, ועל כרחך לומר הטעם דפסול משום דלא הוויין הציצית בבגד, אלא בכנף שהוא דבר מיוחד בפני עצמו כיון שנתפר שם, אם כן אין שייך "תעשה ולא מן העשוי בפסול", דהא ציצית שתעשה כאן יהיו עשויים אחר מעשה התפירה ולא עשויה כבר, ולמה אמרו בגמ': "גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפור והוה ליה משום תעשה ולא מן העשוי"? ועוד קשה: אם תאמר שלא מהני עשיית ציצית בחתיכה המחוברת בכנף על ידי תפירה, היאך תעשה הציצית למעלה מאותה החתיכה? אם כן יהיו הציצית שיעור גדול מן קצה הבגד. ועל כרחך לומר שאין תקנה לאותו בגד, וזה מן הנמנע. אלא כדפרישית עיקר. ואין להקשות ממה שכתב בסימן יא סעיף י, שאם ניתקו חוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור דכשר, דהתם עדיין הבגד שלם מכל צדדין, אלא שניתקו למטה מנקב הציצית, דאז ודאי לא נתבטל הכנף מן הבגד, ובזה אין חילוק בין תוך ג', בכל מקום יכול לתפור. זה נראה לי ברור, אף שמדברי בית יוסף בשם מהרי"א לא משמע כך, מה שכתבתי לעניות דעתי נכון. ומורי חמי ז"ל מכשיר אם נעשו אחר כך ציצית. ולדעתי כל המחברים כיוונו לזה:

סעיף העריכה

(ה) ואם נקרע ונשתייר וכו' — זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה. ומה שכתב: ואם נקרע לגמרי ותפרו ואחר כך הטיל כו', כן צריך להיות. ולא הבנתי מקום ספק בזה, דהא עדיין תורת בגד עליו אף אחר שנקרע, דהא לא ניטל ממנו והוא שלם מב' צדדיו, רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה, כי תפרו אמאי לא מהני? דהא תפירה חיבור הוה. והא אפילו אמה על אמה ממקום אחר אין איסור אלא כי איכא בה תכלת, משום "תעשה" כו', וכמו שכתב הטור ריש סימן זה, שאינו יכול ליקח הכנף עם הציצית ממקום אחר כו', משמע אבל הכנף לחוד מותר לתופרו ואחר כך יעשה בה ציצית, כי כבר נתחבר לבגד והיו לאחדים. דהא מצינו בספר תורה, שצריכה להיות כולה ספר אחת, ועיקר עשייתה על ידי התפירות שמחבר את היריעות, ולמה לא תהני כאן חיבור התפירות לעשות בה אחר כך ציצית? וכל שכן בזה, שאינו תופר אלא הקרע לחוד. וצריך עיון מה היה ספיקו בזה:

סעיף ועריכה

(ו) למטה מג' כו' — דשם הוא מקום ציצית, ואתי למטעי שיבא לצרף חוט התפירה עם הציצית: