טור חושן משפט/הלכות נזקי ממון


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שפט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות נזקי ממון

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם לא שנא יש בו רוח חיים ל"ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן ובלבד שלא יהא בן דעת אבל עבד שישנו בן דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו בהמה דכתיב וכי יגוף שור איש את וגו' ותנן אחד השור ואחד כל שאר בהמה וחיה במשמע [אלא] שדבר הכתוב בהוה:

ואין הדין שוה בכולם יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש שיש בהן דברים שמועדין בהם מתחלתן ויש בהן דברים שהן תמים בו מתחלתן ואחר כך נעשו מועדין ודין המועד שישלם בכל מה שיזיק ותם אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך דבר שהוא תם מתחלתו ונעשה מועד בעודו תם משלם חצי נזק ולאחר שיעשה מועד משלם נזק שלם ועוד יש בין תם למועד מועד שהזיק חיוב הנזק הוא על נכסי בעליו לשלם לניזק כל היזקו אבל תם אין החיוב על נכסי בעליו אלא על גוף שור המזיק אפילו המית שור שוה אלף דינר והוא אינו שוה אלא דינר אינו נותן משלו כלום אלא נוטל השור ואם מת השור ואין הנבלה שוה כלום יפסיד הניזק הכל ותם נעשה מועד ע"י ג' נגיחות שיגח זה אחר זה ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד או כיצד חוזר לתמותו שאין מועד בזמן הזה מפני שלא נעשה מועד אלא ע"פ סמוכין לפיכך נשאר לעולם בתמותו וגם אין רצוני להאריך בדיני שור שהמית אדם לפי שאין דנין אותו עתה מפני שצריך ב"ד של כ"ג אע"פ שגם חצי נזק דתם קנס הוא ואין גובין אותו מכל מקום כיון שאין מוציאין אותו אם תפס הוצרכתי לפרשו:

ואלו מועדין מתחילה הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר ואפילו אם הם בני תרבות אם המיתו או הזיקו אפילו בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל וכתב הרמב"ם שכולן חייבין לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו אבל ר"י פי' דלא בכל מיני היזק קאמר אלא כל אחד מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול או לטרוף ולהגיח לפיכך באחד מאלו הוא מועד וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה כדין רגל אבל אם טרף ואכלו לאו אורחיה הוא והוה ליה כקרן תמה וחייב חצי נזק בין בר"ה בין ברשות הניזק וזאב ושאר חיות דרכם בטריפה ולזה הן מועדים וחייבין עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה אבל בדריסה לאו אורחייהו והוה ליה כקרן תמה ונחש נמי מעוד מתחלתו ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל ופטור בר"ה וחייב ברשות הניזק נזק שלם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמים בו מתחילתו ונעשים מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הם מועדין בתחילתן:

וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק בר"ה בין ברשות הניזק או בחצר השותפין באיזה ענין שיהיו שותפין בו או בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא"כ נכנס הניזק ברשות המזיק והוזק שם שיכול לומר אילמלא נכנסת לרשותי לא היה שורי מזיקך: ומיהו פועלים שנכנסו לרשות ב"ה לשאול שכרם ונגחם שם שור של ב"ה או נשכם אם אין בעל הבית רגיל לצאת לשוק או אפילו אם הורגל לצאת לשוק לפעמים כיון שאינו מצוי בכל פעם בשוק חייב בעל הבית בנזקם שברשות נכנסין ואם הוא מצוי בשוק בכל פעם פטור שאז נכנסין שלא ברשות וכתב א"א הרא"ש ז"ל בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין הפועלין לבית ב"ה לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם בכיסו מעות בשוק לפרוע לפועלים הילכך ע"פ המנהג חייב אפילו אם מצוי בע"ה בשוק:

ושן ורגל אין חייבין אא"כ הזיקו ברשות הניזק אבל בר"ה פטורין ואין צריך לומר ברשות המזיק ומיהו אם התיזה אבנים בר"ה והלכו והזיקו ברשות והניזק או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתו ברשות הניזק ודרסה עליו בר"ה ושברה כלים ברשות הניזק חייב וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות דינה כר"ה לפטור בה שן ורגל אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהן ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו או שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחר מהם לפירות והכניס בה הוא פירותיו ואכלם שורו של חבירו חייב ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לו לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו הוי חצר הניזק ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק ואם הזיק אותו שמיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוא חצר הניזק בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שורו של לוי שם ואכלם פטור וחצר שהיא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים והכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה אלא שמין הנזקין בבית דין וכל מי שהוזק יותר ישלם:

קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים הן בפסוק ולהן תודלות שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר כיצד שור האמור בפסוק הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך אלא דרך מקרה ואין לו הנאה בהיזקו וכל הדומה לו דינו כמותו כגון שנגפה בגופה או נשכה בשיניה או בעטה ברגלה או רבצה על כלים ושברתן ל"ש על כלים גדולים או קטנים כל אלו דינן כקרן תמה לכל דבר והרמב"ם כתב דוקא שרבצה על כלים גדולים אבל על קטנים אורחה היא ודינו כרגל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכ"כ רב אלפס וכל דבר שאין דרכו בכך אע"פ שהוא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן ואינו משלם אלא חצי נזק בין ברשות הניזק ובין ברשות הרבים ועוד יש דברים שמזקת ברגלה או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל:

פרה שרבצה בר"ה ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת אע"פ שזאת שינתה ורבצה אין למהלכת רשות לבעוט בה אבל אם הזיקה דרך הילוכה פטורה:

בית יוסףעריכה

כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם ל"ש יש בו רוח חיים ל"ש אין בו רוח חיים יש בו רוח חיים בהמה חיה ועוף אין בו רוח חיים כגון בור ואש ותולדותיהן מבואר בריש ב"ק (ב.) ומפורש בתורה וחיה ועוף בסמוך יתבארו:ומ"ש ובלבד שלא יהא בן דעת כלומר הא דאמרינן דחייב על נזקי ממונו שיש בו רוח חיים דוקא כשאינו בן דעת אבל אם הוא בן דעת פטור על נזקו וכדמסיים אבל עבד שיש בו דעת אין רבו חייב על נזקיו שאם היה חייב על נזקיו אם יקניטנו רבו ילך ויזיק לחייב את רבו משנה בסוף מסכת ידים ומייתי לה בפ"ק דב"ק (ד.):ומ"ש בהמה דכתיב כי יגוף שור את איש וכו' השתא אהדר לפרושי מ"ש תחלה שהוא חייב על נזקי ממונו בהמה חיה או עוף וקאמר השתא בהמה מיפרשא בקרא פי יגוף שור את איש וכו' ומינה ילפינן לחיה ועוף:ומ"ש רבינו ותנן אחד השור ואחד כל בהמה וחיה במשמע אלא שדבר הכתוב בהווה נראה שטעמו מדתנן בס"פ הפרה (נד:) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכן חיה ועוף כיוצא בהם א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה ומייתי לה בגמרא מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים:

ומ"ש ואין הדין שוה בכולן יש שמועדין לכתחלה בכל מה שיעשו ויש בהן דברים שהן מועדין בהן מתחלתן וכו' עד יפסיד הניזק הכל מבואר בפ"ק דב"ק (יו.): ומ"ש ותם נעשה מועד על ידי ג' נגיחות שיגח זה אחר זה מבואר בפ"ב דב"ק (כג.) ומ"ש ואין רצוני להאריך בהעדאתו כיצד נעשה מועד וכו' מפני שלא נעשה מועד אלא על פי סמוכין כלומר ובזמן הזה ליכא סמוכים כמו שנתבאר סימן א':

ואלו הם מועדים מתחלה הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס משנה בספ"ק דב"ק (טו:) ומ"ש אפילו הם בני תרבות שם במשנה רבי אלעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים ות"ק משמע דפליג עליה והלכה כת"ק וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות נזקי ממון ומ"ש אם המיתו או הזיקו בהמה גדולה מהם חייב לשלם הכל. ומ"ש בשם הרמב"ם שכולם חייבים לשלם נזק שלם בכל מיני היזק שיזיקו:ומ"ש בשם ר"י דלאו בכל מיני היזק קאמר אלא כל מועד בדבר שדרכו בו להזיק כגון הארי לדרוס ולאכול וכו' עד והו"ל כקרן תמה כ"כ שם התוספות והרא"ש ז"ל:ומ"ש וחייב עליו ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה כדין רגל דכיון דמועדין מתחלתן לכך הוה ליה כרגל שהוא מועד מתחלתו ואם הזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם בר"ה פטור: כתב הרא"ש בכלל ק"א סימן ט' סוס שבעט והכה אחד בשוקו ושברו וידוע שדרכו לבעוט אין שור המועד בבבל וגם חצי נזק קנס הוא וכתב הרי"ף מנהג ב' ישיבות אע"פ שאין קנס בבבל מנדין ליה עד דמפייס לחבריה וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מריה דיליה בין לא איפייס הילכך ישומו ב"ד הנזק ויתן לו עכ"ל: נחש נמי מועד מתחלתו שם במשנה הנחש מועד לעולם:ומ"ש ודרכו בכל מיני היזקות לפיכך באיזה ענין שיזיק חשוב כרגל וכו' שם כתבו התוס' והרא"ש אפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל וחייב ברשות הניזק נזק שלם ופטור בר"ה ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע"פ שמתכוין דמשמע שהוא כיוצא באחריני מדמני לה בהדייהו: ומ"ש ושאר כל הבהמות יש בהן דבר שהן תמין בו מתחלתן ונעשה מועד כגון קרן אבל בשן ורגל הן מועדין מתחלתן משנה בספ"ק דב"ק שם:

ומ"ש וקרן תמה משלם חצי נזק בין שהזיק בר"ה בין ברשות הנזק או בחצר השותפין במשנה פ"ב דב"ק (כד) מבואר דבר"ה משלם ח"נ לכ"ע וברשות הניזק ר' טרפון אומר נזק שלם וחכמים [אומרים] ח"נ והלכה כחכמים:ומ"ש או בחצר השותפין בא' זה ענין שיהיו שותפין בו בחצר שאינו של שניהם בכל ענין חייב ואינו פטור אא"כ הניזק ברשות המזיק והוזק שם וכו' בספ"ק דב"ק (יד:) תניא ארבעה כללות היה רשב"א אומר בניזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק וכו' למזיק ולא לניזק פטור מכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הבעיטה תם משלם ח"נ מועד נ"ש לא לזה ולא לזה וכגון חצר שאינו של שניהם. חייב בו על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם:

ומ"ש ומיהו פועלים שנכנסו לרשות ב"ה לשאול שכרם ונגחם שם שורו של ב"ה או נשכם וכו' בפ' המניח (לג.) ת"ר פועלים שבאו לתבוע שכרן מבע"ה ונגחן שורו של ב"ה ומת פטור אחרים אומרים רשאים פועלים לתבוע שכרן מב"ה ה"ד אי דשכיח במתא מ"ט דאחרים אי דשכיח בבית מ"ע דת"ק לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא וא"ל אין מ"ס אין עול תא משמע ומ"ס אין קום אדוכתך משמע תניא כמ"ד אין קום אדוכתך משמע וכתבו התוס' אית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא וכך היא גירסת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מב"ה ונגחן שורו של ב"ה או שנשכן כלבו של ב"ה אי שכיח במתא שרגיל לצאת לשוק לכ"ע פטור דשלא ברשותו נכנסו שהיה להם להמתין עד שימצאוהו בשוק ואי לא שכיח לכ"ע חייב ובשכיח ולא שכיח פליגי אחרים ורבנן רבנן פטרי ואחרים מתייבי והלכה כרבנן ועוד דמתני' סתמא כרבנן עכ"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב היינו כאחרים:ומ"ש בשם הרא"ש בזמן הזה מנהג פשוט שנכנסין פועלים לבית בע"ה לתבוע שכרן וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל תמהני מדוע לא הביא רב אלפס ברייתא זו דאפשר דסבירא ליה דאע"ג דבימיהם היה שייך מחלוקת זה והיה מנהג זה נוהג בזמן שלא היה אדם נכנס לבית חבירו אבל בזמן הזה מנהג פשוט הוא שיכנסו פועלים לבית ב"ה לתבוע שכרן וגם אין מצוי לאדם מעות בכיסו לפרוע לפועלים ובימיהם היו רגילים להמחותה אצל שולחני או אצל חנוני לכך היו תובעים מהם בשוק הילכך ע"פ המנהג המצוי בינינו ישתנה הדין וחייב ב"ה אפי' שכיח בשוק כדקא חזינן שהדין משתנה בין אדם לחבירו אפילו בזמן אחד שכיח פטור לכ"ע לא שכיח חייב כ"ש שישתנה הדין בחילוף הזמן המנהג וכן הדעת נוטה עכ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות נזקי ממון וז"ל אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורים מן הכופר כיצד הנכנס לחצר ב"ה שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של ב"ה ומת השור בסקילה והבעלים פטורים מן הכופ' שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו עמד בפתח וקרא לב"ה וא"ל הן ונכנס ונגחו שורו של ב"ה הרי הבעלים פטורים שאון משמע כן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך וכתב ה"ה אין הבעלים משלמין את הכופר וכו' ברייתא פרק כיצד הרגל (כו:) ופסק כת"ק אבל במ"ש רבינו ואפי' נכנס לתבוע שכרו יש קצת תימא איך לא חילק שלפי הסוגיא נראה דאי ב"ה לא שכיח במתא פירוש בשוק שהרי הוא כאילו נכנס. ברשות ואולי שרבינו מפרשה בפנים אחרת עכ"ל. ומ"מ מ"ש הרא"ש לפי מנהג הזמן הזה אפשר דהרמב"ם נמי מודה ביה כי הוא העתיק דברי התלמוד לפי מנהג זמן חכמי התלמוד:

ושן ורגל אין חייבין אא"כ הזיקו ברכות הניזק אבל ברשות הרבים פטורין פשוט בפ"ק (טו:) ובפ"ב דב"ק (יט.) ומקרא מפורש הוא ושילח את בעירה וביער בשדה אחר ודרשינן בריש ב"ק (ב:) ושילח זה הרגל וביער זה השן:ומ"ש ואצ"ל ברשות מזיק כלומר שאם קרן שחייב עליו בר"ה פטור ברשות המזיק כמו שנתבאר שן ורגל שפטור עליהם בר"ה לא כ"ש שפטור עליה ברשות המזיק:ומ"ש ומיהו אם התיזה אבנים בר"ה והלכו והזיקו ברשות הניזק או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתי ברשות הניזק ודרסו עליו ברשות הרבים ושברו כלים ברשות הניזק חייב בפ' כיצד הרגל (יט.) אסיקנא דהתיזה בר"ה והזיקה ברשות הניזק חייב וכתב הרא"ש דאע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביער היה בחצר הניזק:ומ"ש או עץ ארוך מקצתו בר"ה ומקצתו ברשות הניזק וכו' כ"כ הרא"ש בריש ב"ק שם בשם התוספות:ומ"ש וחצר שאינה של שום אחד מהם או שהיה של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים או שהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד רשאי להכניס בו פירות דינה כר"ה וכו' בסוף פ"ק דב"ק (יג:) אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל ורבי אלעזר אומר חצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל ותיובתא דרבי אלעזר אמר לך ר' אלעזר ותסברא והא תניא ד' כללות היה אומר רשב"א בניזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה וכו' תם משלם ח"נ ומועד נ"ש לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל קתני מיהת חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל קשיין אהדדי ל"ק כי תניא ההיא בחצר המיוחד' לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים ורב יוסף בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה ר' זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן בשדה אחר וליכא א"ל אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ופרש"י כי תניא ההיא דפטור בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים דהו"ל חצר השותפין לגבי שן ולגבי קרן הילכך בשן פטור בר"ה ובקרן תמה ח"נ בר"ה משלם ודרב יוסף בחצר המיוחדת וכו' דהויא חצר הניזק שלא הו"ל להכניס שם שוורים עכ"ל. ואהא דקתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן על הרגל דייק בגמרא מאי לאו לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינן וביער בשדה אחר אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ופירש"י אלא דאחר. שאינו ולא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר. חד מינייהו. כלומר דניזק רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון הוא ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הו"ל חצר הניזק לגבי קרן הו"ל ר"ה ופירש'"י אלא דחד. דניזק דלגבי שן הויא חצר הניזק וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק ולגבי קרן הויא ר"ה שהרי ברשות הכניס שם שורו ומש"ה הוא משלם ח"נ ותו לא וכתב הרא"ש גופא ד' כללות היה רשב"א אומר וכו' כל זאת הסוגיא הביא רב אלפס אף על גב דלית ביה נפקותא לענין הלכה דמאי נ"מ אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אי כולה רבי טרפון מ"מ הביא רב אלפס לענין פסקי הלכות דנפקי משקלא וטריא דשמעתין הא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא וש"מ דחצר שאינה על שניהם פטור בה על השן ועל הרגל ולא תימא וביער בשדה אחר אתא לאפוקי ר"ה לפי שהבהמה הולכת שם ברשות אבל הכניס ראובן פירותיו לחצר שמעון שלא בידיעת שמעון ונכנס שור לוי ואכלתן שדה אחר קרינן ביה כיון שאין לו רשות ליכנס שם וגם ש"מ דקרן חייב בחצר שאינה של שניהם מדפריך דוקא משן ורגל ולא מקרן וש"מ משינוייא דרבינא דחצר המיוחדת לאחד לפירות ולזה ולזה לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל שאע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות עכ"ל וכתב עוד שם חצר השותפין המיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים פטור בה על השן ועל הרגל וחייב על הקרן וחצר המיוחדת לשותפין לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן ועל הרגל דכיון דאין מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינן ביה וכן אם נגח שור ראובן לשור שמעון בחצר לוי חייב דלא מיפטר אלא ברשות המזיק אבל חצר שאינה של שניהם כר"ה הויא לענין קרן עכ"ל וגרסינן בר"פ הפרה (מז:) תני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא הכניס פירותיו לחצר ב"ה שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלם פעור ואם הכניס ברשות חייב ואסיקנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור דברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייב שלא ברשות הו"ל שן בר"ה ושן בר"ה פטורה והשתא מ"ש רבי' דחצר שאינה של שום אחד הוי כר"ה מבואר במה דדייק מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר והא בעינא וביער בשדה אחר ומ"ש או שהיא של שניהם להכניס בה כל דבר בין פירות בין שוורים מבואר במאי דאמרינן כי תניא ההיא דפטור בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות בין לשוורים ומ"ש או שהוא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בה פירות פשוט שאם אחר מהם הכניס בה פירות הו"ל חצר המזיק ופטור:ומ"ש אבל אם היא של שניהם רק להכניס בה פירותיהם ולא שוורים ונכנס בה שורו של אחד מהם ואכל פירות חבירו חייב היינו דאוקימנא דרב יוסף דאמר בחצר השותפין חייב בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ומ"ש אז שהיא של שניהם רק להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות והכניס בה היא פירות ואכלם שורו של חבירו חייב היינו מאי דאמר רבינא משמיה דרבא וכו' ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הוי ליה חצר הניזק ומה שכתב ואם היא של אחד מהם לפירות ולא לשוורים ושל ב' לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהיא מיוחדת לו לשוורים לאותו שהיא מיוחדת לו לפירות בשן ורגל חייב דלגבייהו חצר הניזק למד מההיא דרבינא שכתב עליה הרא"ש אע"פ ששור המזיק נכנס שם ברשות קרינן ביה חצר הניזק כיון דמיוחדת רק לאחד לפירות. ומ"ש ובקרן פטור דלגבי דידיה הוי חצר המזיק פשוט הוא דכיון דמיוחדת לשוורים לו ולא לחבירו הוי הוא חצר המזיק ומ"ש ואם הזיק אותו המיוחדת לו לפירות לאותו שמיוחדת לו לשוורים בקרן חייב דלגבי דידיה הוי חצר הניזק ג"ז פשוט וכיון דמיוחדת לשוורים לחבירו ולא לו נמצא שהוא חצר הניזק:ומ"ש בשן ורגל פטור דלגבייהו הוי חצר המזיק ג"ז פשוט ע"פ מה שנתבאר:ומ"ש וראובן שהכניס פירותיו לחצר שמעון שלא ברשותו ונכנס שור של לוי שם ואכלתם פטור היינו דרב יהודה בר סימון דר"פ הפרה ונתבאר ג"כ בדברי הרא"ש אהא דקאמר אילימא לא לזה ולא לזה אלא לאחר הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא:ומ"ש וחצר שהוא של שניהם לשוורים ולאחד מהם לשאר דברים והכניס בה טליתו וחבירו שמיוחדת לו לשוורים הכניס בה שורו והזיק השור לטלית וגם הטלית לשור אין אומרים יצאו זה בזה וכו' בפ"ק דב"ק (יד:) אהא דתנן שום כסף מפרש בגמרא א"ר יהודה שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים כתב הרא"ש פירוש אם הזיקה פרה בטלית בחצר הניזק וטלית הזיקה בר"ה או בחצר המיוחדת לזה ולזה לשוורים ולא לזה ולזה למטלטלין אלא לחד דלגבי חיוביה דשור לא מצי אמר תורך ברשותי מאי בעי דהא מיוחדת לשוורים לגבי רגל נמי כיון דאין מיוחדת למטלטלין אלא לניזק חצר הניזק הוא וחייב אין אומרים שיצאו שני ההזיקות זה בזה אלא שם שני הנזקים ומי שהזיק יותר ישלם עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות נזקי ממון הזיקה בר"ה או בחצר שאינה של שנוהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהם והרי הוא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה כגון הבקעה וכיוצא בה אם בשן ורגל הזיקה כדרכה ה"ז פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך ולאכול כדרכה ולשבר בדרך הילוכה ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשברה אם תמה היא משלם ח"נ ואם מועדת נ"ש: היתה החצר של שניהם מיוחדת לפירות ולא להכניס בה בהמה והכניס שם אחד מהשותפין בהמתו חייב אפילו על השן ועל הרגל וכן אם היתה מיוחדת לבהמה לשניהם והיה רשות לאחד מהם בלבד להכניס בה פירות והזיקה פירותיו חייב אף על השן ועל הרגל עכ"ל וכבר נתבארו דברים אלו בתוך דברי רבינו וכתב הה"מ דע שהחצר המיוחדת לשניהם לפירות או לבהמה ובאה שם בהמת אחרים שאינה מאחד מהשותפין והזיקה שם בשן ורגל הרי הן כאילו הזיקה בחצר הניזק לגמרי דלגבי אחרים ברשות הניזק הוא וזה מבואר ר"פ הפרה בסוגיא ההוא דתני יהודה בר סימון ולזה נתכוון הרב באמרו שיש להו רשות להלך כאן וכאן ובהמת אחרים אין לה רשות עכ"ל:

קרן ורגל נקראים אבות לפי שכתובים בפסוק וכו' לאו דוקא הני דהא תנן (ב"ק ב) ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' ואמרינן בגמרא אבות מכלל דאיכא תולדות ומפרש הי ניהו תולדות ורבינו ג"כ כתב לקמן דשן ובור הוו אבות ויש להם תולדות ולא נקט קרן ורגל אלא מפני שהם שוים בדבר א' ומוחלקים בדבר אחד ששניהם אין הנאה להזיקם וקרן אין דרכו להזיק ורגל דרכו להזיק ומ"ש שכל דבר הדומה לאחד מכל אלו הוי תולדתו ודינו כמותו לכל דבר כיצד שור האמור בתורה הוא שנגח בקרן ואין דרכו בכך וכו' עד או רבצה על כלים ושברתן מבואר בריש ב"ק (שם):ומ"ש ל"ש כלים גדולים או קטנים בספ"ק דב"ק (טז.) אהא דתנן הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו' ולא לרבוץ א"ר אלעזר ל"ש אלא פכים גדולים אבל פכים קטנים אורחי' היא א"ד א"ר אלעזר אפילו פכים קטנים נמי לאו אורחיה היא וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא הני לישני דרבי אלעזר משום דמשמע ליה דבריותא ומתני' בצורתן ובפשטן דלא מיפלגי בין פכים גדולים לקטנים דכולהו לאו אורחיה וכלישנא בתרא דרבי אלעזר:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כך הוא גירסת ספרים דידן בפ"א מהלכות נזקי ממון הבהמה אינה מועדת מתחלתה וכו' ולא לרבוץ על כלים גדולים אבל ה"ה כתב וז"ל מ"ש לרבוץ על כלים קטנים פסק כלשון אחרון דר"א ועיקר ותימא שאינה בהלכות עכ"ל וכבר כתבתי בשם הרא"ש למה אינה בהלכות ומ"ש וכל דבר שאין דרכו בכך אע"פ שהיא דרך אכילה כגון שאכלה כסות או כלים דינו כקרן וכו' משנה פ' כיצד הרגל (יט:) אכלה כסות או כלים משלם ח"נ: ועוד יש דברים שמזקת ברגל' או בפיה ודינה כקרן ולקמן יתבאר בדיני שן ורגל בסי' ש"ץ:

פרה שרבצה בר"ה ופרה אחרת הלכה דרך עליה ובעטה בה חייבת וכו' עד סוף הסי' מסקנא דגמרא בפרק המניח (לב.) ודלא כר"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

כשם שאסור וכו' ריש פ"ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ: ומ"ש אבל עבד ישנו בן דעת וכו' משנה במסכ' ידים ומייתי לה ריש ב"ק (דף ד') וטעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חברו ונמצא זה מחייב את רבו ק' מנה בכל יום ויום וכתבו התוס' דאפי' באין כונתו להזיק דלא שייך טעמא דיקניטנו רבו נמי אינו חייב משום דפעמים דנתכונו ויאמרו לא נתכוונו מש"ה פטירי בכל ענין שכוונתן גורם הפטור: ומ"ש בהמה דכתיב כי יגוף שור וגו' ותנן אחד השור וכו' איכא למידק טובא דבפרק הפרה (דף נ"ד ע"א) פריך בגמרא ואימא ונפל כלל שור וחמור פרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא ומסקנא כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וכו' ובאותו (דף ע"ב) שנינו אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת בור וכו' וכן חיה ועוף כיוצא בהם א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה וכו' ומוכח בסוגיא דלא גמרינן בכל מקום שור שור משבת אלא בתלתא דוכתי חסימה ופריקה וכלאי' דבהני איכא קראי דמופנה לג"ש אבל לנפילת בור לא למדנו משבת אלא מיתורא דלבעליו דהול"ל כסף ישיב מדכתב ישיב לבעליו לרבות כל דאית ליה בעלים וא"כ היאך כתב רבינו דכי יגוף שור כל בהמה וחיה במשמע דאין לו גמרא ומ"ש ב"י וז"ל וכיון שכן בנזקי שור דכתיב לשון בעלים דרשינן נמי כל דאית ליה בעלים עכ"ל הוא פירוש תמוה דרבינו ידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד ונראה ליישב דרבינו דקדק מהמכילתא אצל וכי יגח שור את איש וגו' אין לי אלא שור מניין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור האמור בסיני עשה בו כל בהמה כשור אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה בו כל בהמה כשור ואין פירוש האמור בסיני בהפרשת הר סיני דהלא לשם לא הזכיר שור אלא אם בהמה אם איש אלא ר"ל האמור בסיני בדברות האחרונות ושורך וחמורך וכל בהמתך וגו' דמריבויא דוכל מרבינן אפי' שאר בהמות טמאות וחיה ועוף והשתא צריך לפרש דהסוגיא דפרק הפרה דלא נפקא לן בג"ש משור דשבת אלא חסימה ופריקה וכלאים דאיכא יתורא דקרא דמופנה לג"ש אבל פלוני שור וכל הנך דקחשיב במשנתינו בכל חדא איכא קרא דנילף מיניה אחד שור ואחד בהמה חיה ועוף במשמע אבל בשור שהזיק דליכא יתורא דקרא דוקא שור קאמר ליתא אף על גב דליכא קרא וליכא מופנה לג"ש ילפינן לה שור שור משבת בבנין אב והיכא דאיכא קרא דמופנה אתיא בג"ש ואין משיבין עליה והיכא דליכא קרא דמופנא אתי' בבנין אב ואם יש להשיב משיבים עליה וס"ל למכילתא דהכא ליכא מידי להשיב עליה ואתיא בבנין אב והכי משמע להדיא בפ' מרובה (דף ס"ז) דפריך תלמודא אהא דתנן התם דמדת תשלומי ד' וה' אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ואמאי נילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן אמר רבא אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים שור ושה אין מידי אחרינא לא אלמא דס"ל לתלמודא דאי לאו שור ושה שני פעמים הוה ילפינן משור דשבת אף על גב דליכא מופנה ואין זה אלא בבנין אב וכדמוכח במכילתא שהבאתי והשתא ניחא דכתב רבינו דקרא דכי יגוף כל בהמה וחיה בעוף במשמע דגמרינן ליה בבנין אב שור שור משבת וכדמוכח במכילתא ובפ' מרובה וכ"כ הרמב"ם ריש פ"א מה' נזקי ממון וכ"כ הסמ"ג עשה ס"ו ס"ז:

ואלו מועדין מתחלה וכו' משנה ספ"ק דב"ק ופסק כת"ק דלא כר"א דאמר אם הן בני תרבות אינן מועדין אלא אפי' בני תרבות שאדם גידלן בביתו מועדין הן: ומ"ש אפי' בהמה גדולה מהן לא ידעתי למה הוצרך לכתבו ואפשר דלפי דבפרק אלו טרפות מחלק תלמודא בדין דריסה דנץ בין בדכוותייהו ובין בדרברבי מינייהו ובדזוטרא מינייהו לכך כתב דלגבי מזיק אין חלוק דאפי' בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל והעיקר נראה דלפי דבספ"ק (דף ט"ו) קאמר תלמודא דכלבא דאכל אמרי רברבי שונרא דאכלה תרנגולים רברבי משונה הוא דאין דרך כלב וחתול להורגן מכלל דאלו שהן מועדין אפילו בדרברבי נמי מועדין הן דאי לא היינו כלב. ומ"ש בשם הרמב"ם שכולם חייבים לשלם נ"ש בכל מיני היזק שיזיקו כלומר בין שהמיתו או שהזיקו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן שאינו מעשה שן ורגל אלא מעשה קרן בין ברשות הניזק בין בר"ה חייב נ"ש וכ"כ הרב המגיד פ"א מנזקי ממון ע"ש וכן הסמ"ג עשה ס"ו ס"ז וכן פי' רש"י במשנה ז"ל והרי כלו מועדין אפי' בנשיכה ובכל נזקין ומשלמים בעלים שלהן נ"ש והאלפסי גם כן לא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא הא דאמר שמואל ארי בר"ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב וטעמו מדאקשינן עלה דשמואל מברייתא דתני בה וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש אלמא דאורחיה הוא לטרוף ולאכול כמו לדרוס ולאכול ותולדה דשן הוא וברשות הניזק משלם נ"ש ובר"ה פטור לגמרי ואע"ג דמשני לה רנב"י אשינויא דחיקא לא סמכינן ולפיכך פסק כסתם משנה וכפשטא דברייתא ואין חלוק בין ארי וזאב ונחש זאת היא דעת האלפס הרמב"ם והסמ"ג אבל התוס' והרא"ש פסקו כהך דשמואל דלאו בכל ענייני היזקי חשיבי מועדים וכו' אבל קשה דרבינו בסי' שצ"א סעיף ב' פסק בסתם חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' אורחיה הוא וחייב נ"ש והיינו כהך ברייתא שהבאתי וזה שלא כדעת התוס' והרא"ש דארי שטרף ואכל לאו אורחיה הוא וי"ל דרבינו נסמך על מ"ש כאן מחלוקת הרמב"ם ור"י והרא"ש דממילא צריך לפרש הא דכתב בסי' שצ"א לצדדים מפרשינן ליה להרמב"ם איירי בכל חיה שבעולם ולר"י והרא"ש לא מיירי אלא בכל חיה חוץ מהארי ואע"ג דתלמודא דפריך מהך ברייתא דתני בה וכן חיה לא מוקמי לה בזאב משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב אפ"ה בדברי רבינו שכבר גילה כאן מחלוקת הרמב"ם ור"י והרא"ש בעל כרחך צריך לומר שמ"ש בסי' שצ"א לצדדין מפרשינן ליה נ"ל:

ומיהו פועלים וכו' בפ' המניח (דף ל"ג) ת"ר פועלין שבאו לתבוע שכרן מב"ה ונגחן שורו של ב"ה ונשכן כלבו של ב"ה ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מב"ה ואסקינא דאי שכיח ב"ה בשוקא כ"ע מודו דפטור דהו"ל להמתין עד שימצאהו בשוק ואי שכיח בביתו ולא בשוק לכ"ע חייב ולא פליגי אלא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעל הבית והשיב לו אין ת"ק סבר אין קום אדוכתך משמע ולא נתן לו רשות לכנוס והלכך פטור ואחרים סברי אין עול תא משמע תניא כמ"ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבע"ה ונגחו שורו וכו' פטור אע"פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא וא"ל אין וש"מ אין קום אדוכתיך משמע ונראה לפע"ד דמתניא בהך ברייתא אע"פ שנכנס ברשות מכלל דלא מיירי בדשכיח ב"ה בשוק דהא ודאי שלא ברשות נכנס וליכא נמי למימר דאיירי בדשכיח בביתו ולא בשוק דא"כ למה פטור הא ודאי אין עול תא משמע כיון דאינו שכיח בשוק וכדכתבו התוס' אי נמי אפילו את"ל דקום אדוכתך משמע אף בדלא שכיח בשוקא כלל מ"מ אית ליה רשותא למיעל דמאי הו"ל למיעבד ועוד דרחמנא יהב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ"ש לתבוע שכרו כדכתב נ"י ע"ש הרמ"ה אלא ודאי דמיירי בדשכיח ולא שכיח וקרי ליה נכנס ברשות כיון דשכיח נמי בביתי כמו בשוק ואפ"ה פטור דאין קום אדוכתך משמע מכלל דבשכיח ולא שכיח אי לא קרי אבבא וא"ל אין אלא נכנס מעצמו נכנס ברשות הוי וחייב וזהו שלא הזכיר רבינו דקרי אבבא וא"ל אין אלא כתב דבין שהבעה"ב אינו רגיל לצאת לשוק ובין שהורגל לצאת לפעמים בשוק אם פועל נכנס לביתו נכנס ברשות הוא וחייב בעה"ב בנזקיו אם נגחו שורו או נשכו כלבו והכי מוכח להדיא מדברי התו' שכתבו דאי שכיח בשוקא פשיטא דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח ודאי עול תא משמע וברייתא דתניא קום אדוכתיך משמע ע"כ בדשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע עכ"ל זע"פ זה יבואו דברי רבינו על נכון שלא הזכיר בדבריו דקרי ליה אבבא וא"ל אין אלא בנכנס בביתו בלא קריאה כלל ושרי ליה מאריה לב"י שהקשה על רבינו וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים עכ"ל דהלא לא אמרו אחרים דחייב אלא בקרי לי' אבבא וא"ל אין דעול תא משמע ובהא לא קי"ל כאחרים אלא קום אדוכתיך משמע ורבינו לא הזכיר דין זה לפי שאפשר דבזמן הוה נשתנה משמעות הלשון כשא"ל אין אי משמע קום אדוכתיך או משמע עול תא אבל בדלא קרי לב"ה אבבא אלא נכנס לביתי בסתם כיון דשכיח ולא שכיח נכנס ברשות היא וחייב ב"ה בנזקיו כנ"ל דעת רבינו והיא מתיישבת ע"פ הסוגיא אבל דעת הרמב"ם פ"י מנזקי ממון קשיא טובא שכתב בנכנס לרשותו לב"ה וקרי אבבא וא"ל אין דקום אדוכתיך משמע ולא חילק בין שכיח ובין לא שכיח אי נמי שכיח ולא שכיח וכך הקשה ה' המגיד ונראה ליישב דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמרא לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא וא"ל אין מ"ס אין עול תא משמע ומ"ס אין קום אדוכתיך משמע אינו תירוץ אחד כפי' התו' והרא"ש וכנראה משאר מחברים אלא שני תירוצים הם האחד דמוקי לפלוגתייהו בשכיח ולא שכיח ונכנס לביתו בסתם תירוץ השני דמוקי לפלוגתייהו בדקרי אבבא וח"ל אין וכו' ואין חלוק כלל בין שכיח בשוקא בין שכיח בביתו ולא בשוקא מכל מקום כיון דקאי אבבא וא"ל אין קום אדוכתיך משמע ולשון וקרי אבבא הוא כאילו אמר אי נמי קרי אבבא וכו' ופסק הרמב"ם כתירוץ השני ולכן פסק בסתם דמשמע בין שכיח בין לא שכיח אי קרי אבבא וא"ל אין קום אדוכתיך משמע כנ"ל דעת נכונה וברורה ליישב בו דברי הרמב"ם: ומ"ש וכתב א"א הרא"ש בזמן הזה מנהג פשוט וכו' יש מקשים איך היה מנהג מקודם זה בישראל שלא יכנס אדם לבית חברו שצריך אליו הפך מוסר דז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ולפעד"נ דלא קשיא כלום דבשכיח בשוקא ודאי אין לאדם הגון ליכנס לבית חבירו משום חשד אשתו וכדתנן בפ' המוכר פירות מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו וכו' זה עושה לו פותחת ומפרש בגמרא דבעה"ב עושה לו פותחת לבורו משום חשד אשתו וכדלעיל בסי' קס"ט:

ושן ורגל אין חייבים וכו' פ"ק דב"ק (דף י"ד) ת"ר ארבעה כללות היה רשב"א אומר וכו' על השן ועל הרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק משום דבעינא ובער בשדה אחר. ומ"ש ואצ"ל ברשות המזיק משנה שם (דף ט') חוץ מרשות המיוחדת למזיק ובגמרא דא"ל תורך ברשותי מאי בעי. ומ"ש ומיהו אם התיז אבנים וכו' פ' כיצד הרגל (דף י"ט) וז"ל הרא"ש שם ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה בר"הי חייב וכו' דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק: ומ"ש או עץ ארוך וכו' ברפ"ק דב"ק כתב הרא"ש ושן ורגל פטורין בר"ה דאורחיה הוא וכו' ונ"מ מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו בר"ה ומקצתו בר"הי ודרסה עליו בר"ה ושברה בר"הי כלים כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו פטורין ור"י בר שמואל לא פי' כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות עכ"ל וס"ל לרבינו דכיון דכתב הרא"ש בסוף דבריו דריב"ש לא פי' כן א"כ דין עץ ארוך כדין התיזה בר"ה וכו' וחייב בין בזו ובין בזו אבל תימה דבתוס' שלנו (דף ו' סוף ע"א) בד"ה תאמר בהני לא הזכירו כלל עץ ארוך אלא התיזה בר"ה וכו' אבל בעץ ארוך משמע דפטור כיון דדרסה בר"ה כי אורחה וכל מה שמונח לפניה היא הולכת עליו וכסברא הראשונה שכתב הרא"ש וכן עיקר ודלא כרבינו וכך פסק מהרש"ל פ"ק סי' ד' והאריך ע"ש. ומ"ש וחצר שאינה של שניהם וכו' כל זה שכתב רבינו הוא עולה מתוך הסוגיא אהך ברייתא דארבעה כללות והטעם דבחצר שאינה של שניהם פטור בה שן ורנל משום דבעינן ובער בשדה אחר וליכא וכן כשהיא של שניהם לפירות ולשוורים הו"ל חצר השותפין לגבי שן וליכא ובער בשדה אחר וכן כשהיא של שניהם לשוורים ואין שום אחד מהם רשאי להכניס בו פירות אם הכניס אחד מהם פירות ואכלן שורו של חבירו הו"ל מכניס פירות לחצר המזיק דפטור אבל אם של שניהם לפירות ולא לשוורים לשום אחד מהם אם נכנס שורו של אחד מהם ואכל פירות חברו הו"ל כאילו נכנס לרשות הניזק שלא... הו"ל להכניס לשם שורו כיון שאין לו רשות להכניס שם שורו דלא דמי לר"ה שהרשות בידו להכניס שם שורו וכן כשהיא של שניהם להכניס בה שוורים ולאחד מהם לפירות ג"כ חייב דלגבי שן הו"ל חצר הניזק שהרי אין רשות לשני להכניס בה פירות וא"כ הו"ל לחבירו לשמור שורו שלא יאכל פירות בחצר הניזק ומזה הטעם ג"כ אם הוא של א' מהם לפירות ולא לשוורים ושל שני לשוורים ולא לפירות והזיק אותו שהוא לו לשוורים לאותו שהוא לו לפירות בשן ורגל הו"ל שן בחצר הניזק דהו"ל לשמור שורו שלא יזיק בשן בחצר הניזק אבל אם הזיקו בקרן כגון שנגח לשורו של אותו המיוחד לו לפירות פטור דלגבי קרן הו"ל חצר המזיק כיון שהחצר הוא שלו לשוורים ולא לחברו לשוורים ואם הזיק אותו שהוא שלו לפירות לאותו שהוא שלו לשוורים בקרן חייב דהו"ל לגבי דידיה חצר הניזק ובשן ורגל פטור דלא הו"ל להכניס פירותיו כיון שאין לו רשות אלא לשוורים ולא לפירות והו"ל חצר המזיק: ומ"ש וראובן שהכניס וכו' ר"פ הפרה דכיון שהכניס הפירות שלא ברשות הו"ל שן בר"ה ושן בר"ה פטור אבל אם הכניס הפירות ברשות הו"ל שן ברשות הניזק וחייב: וחצר שהוא של שניהם לשוורים וכו' בפ"ק (דף י"ד) שנינו שום כסף מפרש בגמרא שום זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דת"ר פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותם בדמים ומפרש הרא"ש שיכולים להיות בענין אחד כגון חצר של שניהם המיוחד לשוורים לשניהם ולא' מהם לשאר דברים וכו' וכך הם דברי רבינו ודלא כפי' רש"י:

קרן ורגל נקראים אבות וכו' כלומ' אף ע"פ שאין הנאה להיזקן: ומ"ש ל"ש על כלים גדולים וכו' ספ"ק דב"ק (דף י"ו) בלישנא בתרא דר"א אמרינן אפי' קטנים לאו אורחיה הוא וכתב הרא"ש שכן נראה דעת רב אלפס אבל הרמב"ם פסק כלישנא קמא דר"א דפכים קטנים אורחיה הוא:

דרכי משהעריכה

(א) ועיין בתשובת מהרי"ק שורש קנ"ג שהאריך בדינים אלו באיזה נזק אדם חייב בנזקי גופו וממונו ובאיזה פטור:

(ב) ודוקא שלא ברשות אבל אם הכניס ראובן פירותיו ברשות ובא שורו של לוי ואכלן שם חייב דמיקרי רשות הניזק לגבי שורו של לוי וכן הוא בגמרא ר"פ הפרה וכ"כ המ"מ פ"א מה' נזקי ממון שחצר המיוחדת לשבים אפי' לפירות או לבהמות ובאו שם בהמות אחרים והזיקו בשן ורגל חייב לשלם דלגבייהו מיקרי רשות הניזק:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת דרך הילוכה והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בה הנאה וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו כיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה או בשליף שעליה או באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה או במשאוי שעליה ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיה או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי כלים ונשברו כל אלו דינן כמו רגל כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחה הוא אבל בכשכוש רב מיבעיא אי הוי אורחא אי לא הוי אורחא והוי תולדה דקרן (כקרן) וכתב הרמב"ם ז"ל דלא איפשיטא אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דאיפשיטא והוי אורחה ותולדה דרגל היא אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם אם כשכשה באמתה בר"ה פטור שמא רגל הוא ואם תפש הניזק גובה חצי נזק דשמא קרן הוא וחייב בר"ה חצי נזק ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נזק שלם אם תפש ור"י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפישה ואפילו תפש מפקינן מיניה ואם הזיק בר"ה שמא רגל הוא וברשות הניזק אם תפש גוף המזיק מנכין לו ממנו ה"נ ואפי' אם הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומר אם תאמר שהוא קרן תתחייב בר"ה וא"ת רגל תן לי נזק שלם ברשות הניזק אלא הולכין בשניהם להקל:

בהמה שהלכה בר"ה והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור בר"ה ותולדה דרגל הוא ואפ"ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק אבל משלמת מן העלייה דודאי תולדה דרגל הוא אלא שהלכה למשה מסיני שאינה משלמת ברשות הניזק אלא חצי נזק וכן כל כיוצא בזה דמידי דאורחה לא שנא צרורות כדפרישית לא שנא תרנגולין שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל"ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק.

בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכגון דדחיק לה עלמא שאין מקום לנטות אנה ואנה דאי לאו הכי הוי שינוי.

בהמה שהלכה בר"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו וניתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק ואין חילוק בין כחו לכח כחו שאם הותז שבר מהכלי שנשבר על ידי התזה על כלי אחר ושברו חייב עליו ג"כ חצי נזק דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נזק שלם אע"פ שלא נשבר תחת רגלה חשבינן ליה כאילו שברתו בשעה שדרסה עליו הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט ניתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא לן אם יש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע נזק אי לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם חייב רביע ואי תפש חצי נזק לא מפקינן מיניה וזהו בזמן שדנין קנס אבל האידנא דלא דנין קנס אא"כ תפש לעולם גובה החצי ולדעת ר"י שאין מועיל תפישה לספיקא דדינא אפילו אם תפש אינו גובה אלא הרביע ואם הלכה במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה מיבעיא אי אורחה הוא ומשלם פלגא אי לאו אורחא ויש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם שאם הוא ברשות הניזק חייב רביע ואי תפש חצי אין מוציאין אותו מידו ואם ברשות הרבים פטור דשמא רגל הוא ואי תפש רביע נזק אין מוציאין מידו דשמא שינוי הוא ואינו תולדה דרגל אלא צרורות בשינוי ולדעת ר"י דלא מהניא תפישה אם תפש ברשות הרבים מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפש גוף המזיק גובין לו ממנו רביע וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד"א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה אבל אין בו זרעונים הוי שינוי ולא דיינינן ליה השתא ואם תפש גוף המזיק גובין הימנו רביע והרמב"ם כתב שאף אם אין בו זרעונים משלם חצי נזק שהוא משונה ולא נהירא דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב"ד:

תרנגול שהיה הולך ושבר כלים דרך הילוכו אורחיה הוא ומשלם נזק שלם היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הילוכו הוי כגופו ומשלם נזק שלם זרקה ושבר בה את הכלי משלם ח"נ בד"א בחוט של הפקר או שיש לו בעלים והצניעוהו ונקשר מאליו אבל אם החוט של בעל התרנגול ולא הצניעוהו אפילו נקשר מאליו וזרק התרנגול ושבר בו חייב נזק שלם דלא אמרינן בצרורות דמשלם חצי נזק אלא כשהתיזה דבר הפקר אבל אם מתזת דבר שיש לו בעלים ולא הצניעו ושבר בו הכלי יש בו חיוב נזק שלם אבל הצניעו בעליו או שהוא הפקר ונקשר מאליו ושבר בו דרך זריקה חייב בעל התרנגול חצי נזק ואם הזיק החוט אחר שנח פטור דהוה ליה בור וכתיב כי יכרה איש בור ודרשינן ולא שור בור לפיכך החוט שיש לו בעלים ולא הצניעו ונקשר מאליו ברגל תרנגול של הפקר חייב בעל החוט הכל בין שבר בו דרך גרירה בין זרקו ושבר בו וכתב הרמ"ה ז"ל אלא שיש לחלק שאם הזיק אחר שנח חייב משום בור המתגלגל ונפקא מיניה לפטור בו הכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו ואם יש לחוט בעלים וגם לתרנגול בעלים והזיק בו דרך גרירה משלם כל אחד החצי ואם הזיק בו דרך זריקה משלם בעל התרנגול רביע ובעל החוט שלשה חלקים ואם הזיק לאחר שנה פטור בעל התרנגול וחייב בעל החוט הכל ואם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל לא שנא יש לו בעלים ולא הצניעוהו ולא שנא אם הוא של הפקר אפילו שלא נתכוין הקושר לזכות בו:

תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורחיה הוא או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו לפסוק ע"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נזק שלם ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו משונה הוא ואינו חייב אלא חצי נזק בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נזק שלם:

הכלב והגדי שקפצו מן ראש הגג ושברו כלים משלם נ"ש ואם נפלו והכלים סמוכין לכותל שאין ראוי לישבר ע"י קפיצה פטור דאונס הוא ואם הכלי ארוך וראשו הא' קרוב לכותל וראש הב' רחוק בענין שראוי לישבר ע"י קפיצה ונפלו קרוב לכותל ושברו חייב דתחילתו היה בפשיעה ע"י קפיצה לפיכך חייב אע"פ שסופו באונס ואם הכותל צר אפי' אם קרובים לכותל ונפלו חייב ואם דלגו ממטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי ורב אלפס כתב שחייב חצי נזק ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל אלא פטור לגמרי בד"א דאמרינן ממעלה למטה דחייב נזק שלם כשקפצו כדרכם אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ ברקידה והגדי בסריכה אינו משלם אלא חצי נזק ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה אורחיה הוא וחייב נזק שלם ונ"מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיא בו חרש ש"ו צריך לשמרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה:

והרמב"ם כתב קפצו ממטה למעלה משלם ח"נ מלמעלה למטה נזק שלם והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה נזק שלם ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה:

בית יוסףעריכה

רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת בדרך הילוכה וכו' בריש ב"ק (ב:) תניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור ובסוף ההוא פירקא תנן (טו:) הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה ובריש ב"ק אמרי' אי לאו קרא יתירא הו"א או הא או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו ומ"ש וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו וכיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה וכו' עד או במשאוי שעליה בריש ב"ק (שם) ומשמע דכל הני במזקת בהן דרך הילוכה הוא דאי לאו הכי אינם ענין לרגל וכן כתב רש"י כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהיזקו מצוי ואין כונתו להזיק: ובשערה. שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. וכן כתב הרשב"א בגופה דרך הילוכה ובשערה דרך הילוכה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הילוכה באינך לא איצטריך. ומ"ש ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם או שהיו מהדסין ע"ג עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם ברייתא ברפ"ב דב"ק (יז:) ופירוש מהדסין מרקדין. ומ"ש וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון וכו' מימרא דרבה וברייתא שם: כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחא היא אבל בכשכוש רב מיבעיא וכו' שם (יט:) יתיב רב יהודה נשיאה וכו' כשכשה בזנבה מהו א"ל אידך כי יאחזנה בזנבה וילך א"ה קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרנה וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מיבעיא ליה כשכוש יתירה מיבעיא ליה וכתב הרא"ש כשכשה בזנבה מהו כשכוש יתירה מיבעיא ליה אי הוי אורחיה ופטור בר"ה כרגל או שמא כשכוש יתירה הוי שינוי ומשלם ח"נ וא"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי אורחיה כמו רגל שאין מחוייב לילך אחר בהמתו ולשמר' שלא תזיק דרך הילוכה בר"ה אי הכי קרן נמי וכי יאחזנה בקרניה וילך אפ"ה חייב והאי נמי משונה הוא ונדמייה לקרן ומשני ליה דלא הוי שינוי כלל והוי כמו רגל והכי הלכתא עכ"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות נזקי ממון כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה בר"ה או שכשכשה בגיד שלה בר"ה והזיקה פטור ואם תפס הניזק גובה ח"נ ממה שתפס שזה הדבר ספק היא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה בר"ה או תולדות הרגל שפטור עליו ברשות הרבים וכתב ה"ה בעיא ולא איפשטא שם ויש מי שסובר דההוא דזנבה כפשטה ליפטור שהרי היא כרגל דהא דקא הדר וכי יאחזנה בזנבה וילך אפילו אכשכוש יתרה קאי ואין כן דעת הרב אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו היא שואל ומתוך כך פסק שאם תפס אין מוציאין מידו:ומ"ש אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם דאם תפס הניזק גובה ח"נ וכו' כבר כתבתי לשונו בסמוך:ומ"ש ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נ"ש ואם תפס מבואר בדברי הרא"ש בפסקיו בפרק הנזכר לדעת האומרים דכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה ומ"ש ור"י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפיסה וכו' כ"כ הרא"ש בפסקיו בפרק הנזכר וכתב ה"ה בפרק ראשון מהלכות נזקי ממון שכן דעת הרמב"ן ז"ל ומה שהצריך רבינו שיתפוס גוף המזיק ומ"ש אפילו אם הזיק אדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי וכו':

בהמה שהלכה בר"ה והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור בר"ה ותולדה דרגל הוא ואפ"ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא ח"נ אבל משלמת מן העליה דודאי תולדה דרגל היא אלא שהל"מ שאינה משלמת ברשות הניזק אלא ח"נ בריש ב"ק (ב.) דייק מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן א"ר פפא [שם] יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן ואסיקנא [שם ג:] דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן וכי קאמר רב פפא יש מהן לאו כיוצא אתולדה דרגל רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל בח"נ צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העליה והא מיבעיא בעי לה רבא לרבא מיבעיא ליה לר"פ פשיטא ליה לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר"ה וכתב הרא"ש כיון דקאמ' תלמודא דלר"פ פשיטא ליה ולרבא בעיא ליה עבדינן כרב פפא דפשיטא ליה ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' נזקי ממון:ומ"ש וכן כל כיוצא בזה וכו' לא שנא תרנגולים שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל"ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק בריש פ"ב דב"ק (יז:) ופרש"י נובר בחוטמו ובלע"ז פוריי"ר וכתב עוד חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות:ומ"ש בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכו' שם (יח:) בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אמר משלם נ"ש ורבי אלעזר אמר ח"נ ואוקימנא דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן בצרורות דלרבנן ח"נ ולסומכוס נ"ש והלכה כרבנן פירש"י גללים היינו צרורות ופריך בגמ' והא משונה הוא כלו' ותולדה דקרן היא דהא אין דרך בהמה להטיל גללים לעיסה דצרורות לא הוי אלא במידי דאורחיה ומשני דדחיק ליה עלמא ופרש" שעומד במקום צר ואין לה מקום לזוז משם: בהמה שהלכה בר"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק משנה בפ"ק דב"ק (יז.):ומ"ש לרשות הניזק פשוט משום דרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק: היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו ונתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני ח"נ שם במשנה ופרש"י ראשון נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע"י צרורות נשבר הלכך חצי נזק:ומ"ש ואין חילוק בין כחו לכח כחו וכו' שם (יט.) בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא הך בעיא משום דלסומכוס מיבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה ול"נ דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ"ע ולרבנן משלם על כח כחו ח"נ כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכה דצרורות לכח כחו לח"נ כמו לרבנן כחו או דילמא לא גמר הלכתא כלל ואף על כח כחו משלם נ"ש: דרסת על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נ"ש וכו' שם (יז:) בעיא דאיפשט': הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט נתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא אם יש שינוי לצרורות וכו' ולא איפשיטא שם (יט.) ופרש"י יש שינוי לרביע נזק לרבנן דאמרי צרורות כי אורחיה חצי נזק היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגליה ומחמת ביעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשוב שינוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא אהעדתן ח"נ הילכך תמותן רביע נזק או אין שינוי לשלם רביע דלעולם ח"נ שאין תמות והעדאה בתם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות נזקי ממון וז"ל היתה הולכת בר"ה ובעטה והתיזה צרורות והזיקו בר"ה פטור ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות ואם תפס הניזק ח"נ אין מוציאין מידו ואפילו היתה מהלכת במקום שא"א לה שלא תתיז ובעטה והתיזה משלם רביע נזק ואם תפס הניזק ח"נ אין מוציאין מידו וכתב הרב המגיד סובר הרב ז"ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפילו ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפילו בר"ה משלם רביע נזק דהו"ל כתולדה דקרן דכי אמרי' צרורות תולדה דרגל ופטורים בר"ה דוקא כדרכן אבל ע"י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפילו בר"ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק דהכי גמיר לה הלכה מפי הקבלה דכל צרורות לא משלמי אלא חצי ממה שהיו ראוים לשלם הילכך כדרכן שהן תולדה לרגל ורגל משלם נ"ש הן משלמין חצי ודוקא ברשות הניזק אבל שלא כדרכן אם יש שינוי לצרורות הן תולדה דקרן וקרן תמה משלם ח"נ הן אין משלמין אלא רביע נזק ואפילו ברשות הרבים משלם ואי אמרינן אין שינוי בר"ה פטורים לגמרי ואפי' בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק חצי נזק ועלתה שאלה זו בתיקו ולפיכך כתב הרב בב' הבבות הראשונות מה שכתב כפי שטתו בתיקו האמורים בתלמוד עכ"ל :ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם חייב רביע ואי תפס ח"נ לא מפקינן מיניה כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש וזהו בזמן שדנים קנס אבל האידנא דלא דנים קנס אא"כ תפס לעולם גובה החצי כלומר דהאידנא לא שייך למימר חייב רביע כיון דאין ב"ד מגבין שום קנס והיכא דתפס ח"נ הוא גובה ולא רביע בלבד ואע"ג דח"נ צרורות ממונא הוא את"ל דיש שינוי לצרורות רביע נזק דידהו הוי כח"נ דקרן תמה דאסיקנא בספ"ק דב"ק (טו:) דהוי קנסא והרא"ש כתב שם בפרק הנזכר טעם אחר דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט הוי משונה וקנסא הוא:ומ"ש לדעת ר"י שאין מועיל תפיסה לספיקא דדינא אפילו אם תפס אין גובה אלא הרביע כבר כתבתי שדעת הרמב"ן והרא"ש כר"י וכתב הרא"ש בפ"ב דב"ק וכיון דלדידיה לא מהני תפיסה אפילו תפס אינו גובה אלא רביע. ואפילו לא תפס רביע מיהו גבי ומיהו ה"מ בזמן שדנין קנס אבל האידנא דאין דנין קנס אינו גובה כלום ומ"ש ואם הלכה במקום שא"א לה וכו' מיבעיא אי אורחא הוא ומשלם פלגא וכו' שם היתה מהלכת במקום שא"א לה אא"כ מנתזת ובעטה והזיקה מהו כיון דא"א לה אורחיה היא או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזה צרורות תיקו וכתב הרא"ש כיון דלא איפשר לה אורחא היא והו"ל צרורות כאורחייהו ופטור בר"ה או דילמא השתא מחמת ביעוט קא אתי והו"ל קרן ומשלם ח"נ אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק וכן פרש"י:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כבר כתבתי לשונו בסמוך וכתב ה"ה שהוא י"ל מפרש כפרש"י וכתב הרא"ש וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה הכא נמי אי תפס הבהמה משתלם ממנה חצי נזק ואף ע"ג דיש ספק ספיקא לחצי נזק דדילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהת מחמת ביעוט קא אתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק. ומ"ש ולדעת ר"י דלא מהניא תפיסה אם תפס בר"ה מפקינן מיניה וכו' ז"ל הרא"ש שם ולמאי דפרישית דכל תיקו אי תפס מפקינן מיניה אין נפקותא בבעיא זו אם התיזה בר"ה אבל אם התיזה בחצר הניזק אי תפש מגבינן ליה רביע נזק ומה שהצריך רבינו שיתפוס גוף המזיק. כ"כ ג"כ הרא"ש בהדיא אות ג': וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם מימרא בפ"ב דב"ק (יח:) ומ"ש ותרנגול השובר כלים ברוח כנפיו ברייתא שם. ומ"ש או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד"א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה וכו' שם תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש ואוקמי' כסומכוס אבל לרבנן אינו משלם אלא ח"נ ואקשינן והא משונה הוא שאין דרך תרנגול לתקוע בכלי ומשני דאית ביה ביזרוני ופרש"י שיש זרעים בכלי דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק:ומ"ש בשם הרמב"ם בפ"ב מה' נזקי ממון כתב ז"ל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן על התבלין משלם נ"ש ועל הכלי משלם חצי נזק כח"נ צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות. וכתב ה"ה דעת רבינו דכי אקשינן והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו דאי לרבנן מאן לימא לן שיש שינוי לצרורות שיקשו להדיא והא משונה הוא אלא לסומכוס הקשו לומר שאע"פ שלסומכוס משלם בצרורות נ"ש דוקא כדרכן שהן תולדות דרגל והלכתא לא גמיר אבל במשונה תולדה דקרן הוא ולא ישלם אלא ח"נ ופרקו דשדו בהם ביזרוני ודרכו בכך אבל לרבנן לא שני ליה כלל שאע"פ שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע"י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיע' התרנגול אע"פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלים אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן ועדיין צ"ע עכ"ל והרי"ף כ' תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש והוא דחזי ביה ביזרוני אבל לא חזי ביה ביזרוני משונה הוא וח"נ הוא דמשלם אמר רב יוסף אמר רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלם ח"נ וכתב עליו הרא"ש כל זה כתב רב אלפס בהלכותיו וכתב עליו בעל המאור ולא היא בין דהוה ביה בזרוני בין דלא הוה ביה בזרוני לא משלם אלא ח"נ דהא אוקימנא כסומכוס ולית הלכתא כוותיה ונ"ל שלא עמד בעל המאור על דעתו של הרי"ף ז"ל כי גם רב אלפס מודה דאין הלכה כרמי בר יחזקאל דאי לקבוע הלכה כמותו הביא דבריו לא הו"ל להביא דברי רב יוסף אאמרי בי רב אלא הביא דברי כולם להודיענו דכל כה"ג חשיב כחו כגופו והוי צרורות וממילא ידענא דהלכה כרבנן ואי לית בה בזרוני משלם רביע נזח את"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק עכ"ל וכ"כ נ"י והרשב"א כתב דאית ביה בזרוני ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה בזרוני ואורחיה היא לאו צרורות היא אלא כששברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו וכן נ"ל מדברי הרב אלפס ז"ל שפסק כן דאי לית ביה בזרוני ח"נ ואי אית ביה בזרוני נזק שלם דאלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כוותיה אלא אפי' לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן כנ"ל ועוד צריכה תלמוד לדעת הרב ז"ל משום דק"ל דא"כ הול"ל אלא דאית ביה בזרוני ודלא כסומכוס אלא כרבנן וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נ"ש ברוח שבין כנפיו משלם ח"נ סומכוס אומר נ"ש נפח בכלים ושברם משלם נ"ש ע"כ ומשמע דסיפא כ"ע היא דאי סומכוס לעבדה פלוגתא כרישא עכ"ל:ומ"ש רבינו על דברי הרמב"ם ול"נ דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב"ד בפ"ב מהל' נזקי ממון: תרנגול שהיה הולך ושבר כלים בדרך הלוכו אורחיה היא ומשלם נ"ש משנה בפ"ב דב"ק (יז:) התרנגולים מועדים לילך כדרכן ולשבר:

ומ"ש היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הלוכו הוי כגופו ומשלם נ"ש זרקו ושבר בה את הכלי משלם ת"נ בד"א בחוט של הפקר וכו' אפי' שלא נתכוון הקושר לזכות בו שם במשנה התרנגולים מועדים לילך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלי משלם ח"נ וגמ' (יט:) אמר רב הונא ל"ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא ואי לא אצנעיה פושע הוא אלא חייב בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח"נ נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני' בדאדיי אדויי כי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר דליל הפקר א"ר הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב משום מאי חייב א"ר הונא בר מנוח משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ופרש"י ל"ש. דח"נ ותו לא: אלא שנקשר מאליו. הדלי ברגל התרנגול: אבל קשרו אדם חייב. הקושר נ"ש דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו. נקשר מאליו דמתניתין מאן חייב לשלומי ח"נ. אי בעל הדליל שאין התרנגול שלו פושע הוא כוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לר"ה: אלא דאצנעיה בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול. איש בור ולא שור בור והאי דליל תרנגול כרהו. אלא מתניתין לא מיתוקמ' אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטו' שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מיתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר והכי איתמר דליל הפקר וכו' נקשר מאליו בתרנגול נתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית לי' בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש להאי דליל בעלים. משום מאי מחייב דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר. בורו המתגלגל דמיחייב ליה בפ"ק בהצד השוה והתוספות כתבו קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפילו לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפי' הקונדריס וכדבריהם כתב הרא"ש ז"ל היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם ח"נ ומוקי לה בגמרא בנקשר מאליו ובאדייה אדויי דהו"ל צרורות ובדליל של הפקר או בדליל של בעל התרנגול ואצנעיה דאי לא אצנעיה אע"ג דאדייה אדויי הוא משלם נ"ש דהא דצרורות משלם ח"נ היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחא הוא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיקה תרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נ"ש דדבר המחובר לגופו כגופו כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגול דאמר קרא כי יכרה איש בור ולא שור בור ודליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה ונקשר ברגל תרנגול דהפקר בעל הדליל חייב ובתרנגול דאית ליה בעלים והזיק דרך הילוכו משלם בעל הדליל חצי ובעל תרנגול חצי ואי אדייה אדויי משלם בעל התרנגול רביע ובעל הדליל ג' חלקים כרבי נתן דאמר (ב"ק נג.) כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודליל של הפקר וקשרו אדם חייב הקושר אפילו לא נתכוון לזכות בו משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפילו לא אצנעיה בעלים וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור מידי דהוה אהופך את הגלל שם (כט:) דאפילו לא נתכוון לזכות בו חייב אם הגביהו למעלה מג' או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפילו החזירו למקומו חייב דאסתלקו להו מעשה ראשון וזה כורה בור חדש והאי דקאמר רב הונא דליל של הפקר משום דבעי למימר נקשר מאליו ואי בדליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה חייב בעל הדליל עכ"ל. וכך הם דברי רבינו ומתוך דברי הרא"ש שכתבתי יתבאר לך שמה שכתב רבינו בשם הרמ"ה אינו אלא עד חייב בו משום אשו ומשם ואילך הוא תשלום דברי הרא"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות נזקי ממון התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ בד"א בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאיליו בעל התרנגולים פטור ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלי אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא וכתב ה"ה התרנגולין מועדין להלך כדרכן וכו' זה כתב על הסוגיא האמורה של משנה זו ואיני יודע למה לפי גירסת ספרינו וכבר הושג מזה עכ"ל וז"ל הראב"ד זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגולים הוא והאי דקאמר חצי נזק משום דסבירא ליה כרבא דמספקא ליה דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר אי צרורות הוי אי גופה הוא דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנקשר החוט מאליו ונסתבך זה הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור מ"מ צרור דתרנגול הוא ואפילו בחוט של הפקר חייב ומה שאמר עוד שאם היה לחוט בעלים בעל החוט משלם חצי נזק דהו"ל כבור מתגלגל ומשמע ליה דבעל התרנגול נמי משלם חצי נזק שלא מצינו בבור ח"נ לאו מילתא היא דאי בתר דנח הזיק בעל החוט נ"ש הוא דמשלם בור הוא ובעל תרנגול פטור דאיש בור ולא שור בור אם ע"י הגלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול הוא וכחו הוא ומ"ש אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא וה"ה בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בשברו בתר דנח ומשום ולא שור בור דאי בהדי דאזל בעל תרנגול אמאי פטור עד כאן לשונו והרי"ף השמיט מימרא דרב הונא לפי שהוא דבר שאינו מצוי כ"כ:

תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל וכו' שם(יז.) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תא שמע תרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ושבר הדלי משלמין נזק שלם שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן תרגומה אחבל והא חבל משונה היא דמאוס בלישה והא נשבר דלי קתני אמר רב ביבי דקא אזיל מיניה ופרש"י דקא אזיל דלי מיניה. מיניה דתרנגול ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעת שבירה נמי ומה שאמר רבינו או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכה ליפסק ע"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נ"ש כך כתבו שם התוספות והרשב"א ז"ל וכתב ה"ה בפ"ב מהלכות נזקי ממון שכך היא שיטת הרמב"ם ז"ל:

הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו כלים משלם נ"ש משנה שם (כא:) ויהיב טעמא מפני שהם מועדים ומה שאמר ואם נפלו והכלים סמוכים לכותל ושאין ראוי לישבר ע"י קפיצה פטור דאנוס הוא מבואר שם בגמרא ומ"ש ואם הכלי ארוך וראשו האחד קרוב לכותל וראשו השני רחוק וכו' עד לפיכך חייב אע"פ שסופו באונס כ"כ שם התו' והרא"ש ומ"ש ואם הכותל צר אפי' אם קרובים לכותלו ונפלו חייב מימרא שם ופרש"י בכותל צר. שמעקה צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן ומן המעקה שהיא צר נפלי ל"א צר משופע ומ"ש ואם דלגו ממטה למענה אנוס הוא וכו' שם ת"ר הכלב והגדי שדילגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים ופרש"י מלמטה למעלה פטורים. מנ"ש וחייבים בח"נ דמשונין הם וכ"כ הרי"ף ז"ל והרא"ש כתב דפטורים לגמרי דהו"ל אונס דאין דרכו בכך כלל והרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון כתב כדברי הרי"ף ורש"י ז"ל והכי הלכתא:ומ"ש בד"א דאמרינן מלמעלה למטה חייב נ"ש כשקפצו כדרכם אבל שינו וכו' ואינו משלם אלא ח"נ כך הוא גירסא הנכונה והוא שם אהא דת"ר הכלב והגדי שדילגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים רמי והתניא הכלב והגדי בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורים תרגמא רב פפא דאפיך מפיך כלב בזקירא גדיא בסריכא א"ה אמאי פטורים פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ פרש"י בזקירא. קפיצה: סריכא. שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הם ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דהא דאוקי בדאפיך מיפך היינו מאי דקתני מלמעלה למטה פטורים אבל מאי דתני ממטה למעלה פטורים בכל גונא היא ואפילו כלבא בסריכא וגדיא בזקירא דכל מלמטה למעלה לאו אורחייהו הוא אבל הרי"ף כתב כלבא בסריכא וגדיא בזקירא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין בנ"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון:ומ"ש ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה אורחיה היא וחייב ברייתא שם:ומ"ש ונ"מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיו בו חש"ו וכו' כ"כ התוספות והרא"ש ז"ל משום דאל"כ מאי אשמועינן באדם דחייב:

ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ב מהלכות נזקי ממון:ומ"ש ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה אין לו טעם דהא מדשני רב פפא דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדיא בזקירה וכדברי הרמב"ם וכך הם דברי הרי"ף וכך היא גירסת הרא"ש ואין לומר שרבינו היה גורס בדאפיך מיפך כלב בסריכא וגדי בזקירא דלפי זה הוי אורחיה דכלב בזקירא ואורחיה דגדי בסריכא שהרי הוא עצמו כתב בסמוך אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ ברקידה והגדי בסריכא הילכך ע"כ לומר שמה שכתב רבינו ולא נהירא דהיאך יתחייבו על ידי שינוי טפי מכי אורחיה כתבו בריהטא ולא דק:

בית חדש (ב"ח)עריכה

רגל הוא אב וכו' ריש פרק כיצד הרגל הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכ' וכו' ומפרש בגמרא דה"ק הרגל מועדת היא בכך שמשברת דרך הלוכה והיינו אב והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה דרך הילוכ' היינו תולדה כגון שנכנס' לחצר הניזק והזיקה דרך הילוכה ולא ברגל אלא בגופה הזיק' א"נ בשערה הזיק' או בשליף שעליה פי' המשאוי. וכן באוכף שעליה ובפרומביא שבפיה פי' הרסן ובזוג שבצאורה דכל דבר שהוא מחובר בגופו הן שמחובר לגמרי או מחובר במקצתו וכן עגלה המושכת בקרון והוליכה הקרון על הכלים ונשברו כחו הוא ולא צרורות וכן תרנגולים ששברו כלים בכנפיהם ממש לא ברוח שבכנפיהם או שהיו מהדסים וכו' פי' מרקדין דכיון דהזיקו בגופם או במה שמחובר בגופם תולדה דרגל הוא ודינן כמו רגל לשלם נ"ש בחצר הניזק דשן ורגל דחייבה תורה בבהמה אפילו חיה ועוף במשמע כדלעיל ריש סי' שפ"ט: ומ"ש במקצת ספרים או במשאוי שעליה הוא ט"ס וצריך למחקו כי כבר אמר או בשליף העליה כשכשה בזנבה (דף י"ט) כשכשה בזנבה מהו א"ל וכי יאחזנה בזנבה וילך א"ה קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מבעי' ליה כשכוש יתירה מיבעיא ליה והרמב"ם מפרש דמ"ד ליה וכי יאחזנה בזבנה וילך לא הבין דבכשכוש רב קמבעיא ליה אלא דבכישכוש כדרך הבהמות קמיבעיא ליה ולפיכך אמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי דפטור בר"ה דפשיטא דאורחיה הוא ופריך עליה א"ה קרן נמי ופריק קרן לאו אורחיה הא אורחיה ואקשינן וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה הא פשיטא דפטור בר"ה ופרקינן דכשכוש יתירה קמיבעיא ליה אי אורחיה או לא ואבעיא זו לא נפשטא אבל הרא"ש מפרש דמעיקרא הבין דבכשכוש יתירה קמיבעיא ליה ופשיט ליה דאפ"ה פטור והיינו דקאמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ופרכינן א"ה קרן נמי ופרקינן קרן לאו אורחיה הא אורחיה ופי' הסוגיא דקאמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ה"ק הא ודאי דבכשכוש כי אורחא לא תבעי לך דפשיטא דפטור אלא בכשכוש יתירה מבעיא לך ופשיטנא אנא לך דכיון דאינו חייב לאחוז בזנבה ולילך דהלא יש רשות לכשכש כי אורחא השתא אף אכשכוש יתירה נמי פטור ול"ד לקרן דליכא כי אורחא בקרן כלל חייב הוא לשמרה ולנעול דלת בפניה שלא תלך ותזיק בקרן אבל משום כשכוש אינו חייב לנעלה כיון דאורחה הוא בלא כשכוש יתירה והיינו דקאמר קרן לאו אורחיה כלומר לאו אורחיה כלל הא אורחיה היכא דליכא כשכוש יתירה הלכך בכשכוש יתירה נמי פטור ותלמודא הוא דמפרש לן בתר הכי להך בעיא דלאו אכשכוש כדרך כל הבהמות מיבעיא ליה דהא פשיטא היא אלא בכשכוש יתירה קמבעיא ליה ופשיט ליה דכשכוש יתירה נמי פטור כנ"ל לפרש הסוגיא ומלשון הרא"ש משמע דמפרש כפשוטו דאכשכוש יתירה נמי פשיט ליה דאורחיה הוא דלא הו"ל שינוי כלל והוי כמו רגל ומכל מקום איך שיהיה הפירוש בסוגיא כמו שפסק הרא"ש כך הוא העיקר ודלא כפירוש הרמב"ם: ומ"ש אבל כשכשה באמתה וכו' שם. ומ"ש בשם הרמב"ם דאם תפס הניזק גובה וכו' כ"כ בספ"א מהל' נזקי ממון ומ"ש ור"י פי' וכו' כ"כ לשם הרא"ש. ומ"ש אפי' אם הזיק לאדם אחד וכו' ואינו יכול לומר וכו' צ"ע מנ"ל לרבינו להורות כך ומדברי הרמ"ה בסימן רס"ח משמע בהפך גבי בעיא דכליו של מוכר ברשות לוקח או כליו של לוקח ברשות מוכר דקמיבעיא לן ולא אפשיטא דפסק דאי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר וכו' דאתי לוקח עליה ממה נפשך וכן בתרי תובעים וחד נתבע היכא דכתבי הרשאה זה לזה גבי חד מינייהו ממה נפשך כדלעיל בסי' מ"ג סעיף י"ט וסי' מ"ט סעיף י"ג ע"ש. ואחר העיון נראה דרבינו דקאמר אפי' הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק וכו' לא מיירי אלא בב' בהמות שהזיקו דכיון דלא איפשיטא לן אי אורחיה דהאי בהמה בהכי או לאו אורחיה הוא הלכך בהך בהמה דהזיקה בר"ה פטור לגמרי דדילמא אורחיה הוא והוי תולדה דרגל דפטור בר"ה ובהך בהמה דהזיקה ברשות הניזק אמרינן דילמא לאו אורחיה הוא והו"ל קרן ברשות הניזק ואינו משלם אלא ח"נ אבל בבהמה אחת מודה רבינו דבא עליו ממ"נ ודלא כמהרו"ך שאמר דכיון דשורו הזיק ולא הוא עצמו הולכים בשניהם להקל דדברים אלו אין להם לא שורש ולא ענף אלא כדפרי' ומש"ה לא כתב רבינו דין זה אלא כאן דמספקא לן אי אורחיה דבהמה בהכי אי לא אבל בבעיא דאי יש שינוי לצרורות וכו' דהויא ספיקא דדינא אתא עליה ממ"נ אפי' בשתי בהמות וה"ה בכל מקום דאיכא ספיקא דדינא ודו"ק: ומ"ש רבינו אם תפס גוף המזיק וכו' היינו משום דתם אינו משתלם ח"נ אלא מגופו הלכך אם תפס דבר אחר אינו גובה כלום וכמו שנתבאר לעיל סי' א' סוף סעיף ו' מתשובת מהרי"ק בשורש קס"א ע"ש וכ"כ בסי' שצ"א סעיף א' בדין לחם בסל:

בהמה שהלכה בר"ה והתיזה וכו' ריש בבא קמא (דף ג') אסיקנא דפשיטא ליה לרב פפא דצרורות דהלכתא גמירי לה דהיא תולדה דרגל ופטור בר"ה משלם ח"נ מן העלייה אם הזיק בחצר הניזק וכך פסקו כל הפוסקים דלא כרבא דקמבעיא ליה והכא מיירי בהתיזה ברשות הניזק והזיקה לשם בצרורות דהתם פשיטא דחייב ובסמוך כתב דאפי' התיזה בר"ה והזיקה ברשות הניזק נמי חייב. ומ"ש וכן כל כיוצא בזה וכו' ל"ש תרנגולין וכו' ר"פ כיצד הרגל (דף י"ז): בהמה שהטילה גללים וכו' שם: בהמה שהלכה בר"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק וכו' הכי אסיקנא בפ"ב (דף י"ט) בבעיא דר' ירמיה דהיתה מהלכת בדרך והתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י נמי חייב ולא אמרינן הואיל ועקירה הואי במקום פטור פטור: היתה מהלכת ברשות הניזק וכו' על הראשון משלם נ"ש וכו' משנה ר"פ כיצד הרגל וכתבו התוס' בשם ר"י דאיצטריך לאשמועינן דסד"א דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכונה עכ"ל: ואין חלוק בין כחו לכח כחו וכו' כך כתב הרא"ש שם דהכי מוכח מבעיא דרב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי: דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל וכו' שם בעיא דרבא אי בתר מעיקרא אזלינן כשדרסה עליו וכאילו נשבר אותה שעה וחייב נ"ש א"ד בתר תבר מנא אזלי' והוי צרורות ואינו משלם אלא ח"נ ואסיקנא דפשיטא ליה לרבא דבתר מעיקרו אזלינן וכתב הרא"ש דהאלפסי פסק כרבה משום דפשיטותא דרבה מוציאה מידי ספק דרבא ועוד דרבא תלמידו דרבה עכ"ל. הלכה ברשות הניזק ובעטה וכו' שם בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק ופרש"י לרבנן דפליגי אסומכוס ואמרי צרורות כי אורחיה ח"נ היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגלה ומחמת בעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשיב שינוי וכו'. ומ"ש בשם הרמב"ם כ"כ בפ"ב מנזקי ממון. ומ"ש רבינו וזה במקום שדנין קנס וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל ומיהו תימה למה לא הביא רב אלפס הך בעיא דרב אשי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בכל צרורות דבעוט דהוי משונה וקנסא הוא אלא א"כ תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם ח"נ כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה ח"נ מיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהניא תפיסה וכו' וכן נוטה דעת ר"י בעל התוספות ז"ל בפ"ב דכתובות הלכך נראה דאם בעטה והתיזה אפי' אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מיניה עכ"ל. ומ"ש רבינו דהך בעיא דרב אשי בהלכה ברשות הניזק היינו כפי' רש"י שהבאתי אבל מדברי הרמב"ם ומביאו ב"י מבואר דבהלכה בר"ה והזיק' בר"ה נמי מבעי ליה אם יש שינוי לצרורו' ומשלם רביע נזק כתולדה דקרן או אין שינוי לצרורות ותולדה דרגל היא ובר"ה פטור לגמרי ופסק דאי לא תפס פטור לגמרי ואי תפס משתלם רביע נזק מיהו לר"י ודאי אפי' אם תפס פטור לגמרי ומוציאה מידו מה שתפס ונראה דלפי דרבינו תופס עיקר כדעת ר"י והרא"ש לפיכך לא כתב כאן דין הלכה בר"ה והזיקה בר"ה דפטור לגמרי אלא כתב דין הלכה ברשות הניזק וכו' ע"פ פרש"י בבעיא זו דלהרמב"ם אם תפס ח"נ אין מוציאין מידו ולר"י לא גבי אלא רביע נזק אפי' אם תפס: ואם הלכה במקום שאי אפשר וכו' שם בעיא דר' אבא בר ממל ומדברי הרא"ש משמע דבעיא זו במהלכת בר"ה היא וכ"כ רבינו דלא כמ"ש התוס' דאין לפרש בעי' זו במהלכה בר"ה ע"ש: ומ"ש בשם הרב רבינו משה בר מיימוני שם וכ"כ הרא"ש לשם למאן דס"ל דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דאיכא הכא ספק ספיקא לח"נ דדילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי בר"ה ואת"ל השתא מחמת ביעוטא קאתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק אפ"ה אי תפס ח"נ לא מפקינן מיניה אבל לר"י אי בר"ה אפילו תפס מפקינן מיניה ואי ברשות הניזק גובים ממנו רביע נזק אם תפס המזיק עצמו דכיון דתולדה דקרן הוא אינו משתלם אלא מגופו: וכשם שחייב וכו' שם סוף (דף י"ח) בעי רבא יש העדאה לצרורות פי' בדאייעד בצרורות כי אורחיה ג' זימני משלם נ"ש או אין העדאה לצרורות ואינו משלם אלא ח"נ ת"ש דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש וא"ר יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם ח"נ מאי לאו כגון דעבד ג' זמני ובהא קמפלגי מ"ס יש העדאה ומ"ס אין העדאה לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי ופריך והא משונה הוא התרנגול שאין דרכו לתקוע בכלי ופריק דאית ביה בזרוני דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול זרעים וכיון דאורתיה לאכול אורחיה נמי לצעוק וכתב הרא"ש דאין הלכה כדתני רמי בר יחזקאל דסבר כסומכוס אלא כרב יוסף אמרי בי רב דסבר כרבנן וצרורות ת"נ הוא דמשלם ודוקא בדאית ביה זרעי' דצרורות כי אורחיה הוא כששיבר הכלי כשתקע בו אבל לית ביה זרעים הו"ל צרורות בשינוי ורביע נזק הוא דמשלם וכתב שכך היא דעת רב אלפס וכך הם דברי רבינו ותמה על הרב רבינו משה בר מיימוני דפסק דאפי' אין בו זרעוני' משלם ח"נ שהוא משונה וכמו שהשיג עליו הראב"ד וה' המגיד כתב ליישב דעת הרמב"ם וסוף דבריו ועדיין צ"ע ומביאו ב"י וקשיא לי על דברי ה' המגיד דלפי פירושו בדברי הרב רבי' משה בר מיימוני דלא אמרינן יש שינוי לצרורות אלא דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע"י ביעוט אבל כשאין שנוי בגוף המעשה כגון תקיעת תרנגול אע"פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא עכ"ל א"כ לפי זה לא הו"ל לה' המגיד לדחוק ולפרש דקושיית והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו ולא לרבנן אלא איכא למימר דבין לסומכוס ובין לרבנן הקשו והא משונה הוא כלומר מאחר שאין שינוי זה בגוף המעשה אין זה שינוי בצרורות אלא סתם משונה הוא ותולדה דקרן הוא ולא צרורות ע"י שינוי ומשלם ח"נ בלבד כקרן תמה בין לסומכוס ובין לרבנן ואמאי קא אמר' דלסומכוס משלם נ"ש ולרבנן ח"נ ומשום צרורות ופריקו אליבא דתרוייהו דשדי בה בזרוני ודרכו בכך הלכך אית ביה משום צרורות כי אורחיה לסומכוס כדאית ליה ולרבנן כדאית להו אבל בדלית ביה ביזרוני תולדה דקרן הוא לדברי הכל ושיטה זו ברורה וישרה ולפעד"נ דבשיט' זו הלך גם רב אלפס בהלכות דהביא הך דתני רמי בר יחזקאל דמשלם נ"ש וכתב עלה והוא דהוו ביה בזרוני אבל לא הוה ביה בזרוני משונה הוא וח"נ הוא דמשלם והביא נמי הך דרב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם ח"נ דהדבר פשוט דלא הביא להך דתני רמי בר יחזקאל לקבוע הלכה כמותו דא"כ לא הו"ל להביא דברי רב יוסף אמרי בי רב דפליג עליה אלא ודאי הלכה כרב יוסף אמרי בי רב ובתרנגול אפי' הוו ביה בזרוני נמי אינו משלם אלא ח"נ כדין צרורות כי אורחיה לרבנן ולא הביא להך דתני רמי בר יחזקאל אלא לאורויי לן דאין לו דין צרורות אלא דוקא דהוו ביה ביזרוני דהו"ל צרורות כי אורחיה אבל אי לא הוו ביה בזרוני משונה הוא ותולדה דקרן הוא ומשלם ח"נ כקרן תמה ככל הקנסות ולא מדין צרורות וכמ"ש הרמב"ם להדיא כך היא דעת האלפסי ודלא כהרא"ש ונ"י דס"ל דרי"ף סובר דלרבנן בדלית ביה בזרוני רביע נזק הוא דמשלם אלא כדפרישית עיקר ונתיישבה השגת רבינו והראב"ד על דברי הרמב"ם ולא קשיא ולא מידי:

תרנגול שהיה הולך וכו' משנה ר"פ כיצד הרגל פי' וחייב נ"ש משום דהו"ל רגל: היו חוטין וכו' אם גררה ושבר' דרך הלוכו הוו כגופו ומשלם נ"ש טעמו דדבר המחובר לגופו בגופו דמי וכמו עגלה המושכת בקרון לעיל ר"ס זה: זרקו ושבר בה את הכלי משלם ח"נ כלומר דאם לא היה קשור בגופו אלא נטלו וזרקו א"נ אפי' קשור בגופו אלא בזריקתו נתלש מגופו והזיק הו"ל צרורות ומשלם ח"נ מן העליה וקאמר בד"א דיש לו דין צרורות בחוט של הפקר וכו' כ"כ הרא"ש דאם התיזה ממון בעלים צרורות אלו הם אש והוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דמשלם נ"ש הכא נמי חייב נ"ש משום הדליל שלא הצניעו: ומ"ש אבל הצניעו בעליו וכו' חזר וכתב זה כדי לכתוב עליו ואם הזיק החוט אחר שנח פטור וכו' פי' דאם לא הזיק בשעת זריקתו לדליל אלא דלאחר דנח הדליל מזריקתו הזיק הדליל פטור דכיון דלא הזיק בהליכתו דהו"ל רגל וגם לא הזיק בזריקתו דהו"ל צרורות אלא הזיק החוט לאחר שנח מזריקתו והו"ל בור שכרה התרנגול וכתיב כי יכרה איש בור וכו' ומ"ש לפיכך החוט שיש לו בעלים כו' כלומר לפי זה נמשכו חלוקי דינים אלו דאם הדליל יש לו בעלים וכו' והתרנגול של הפקר חייב בעל הדליל נ"ש בין שבר דרך גרירה דהו"ל רגל בין זרקו ושבר בו דהו"ל צרורות כיון דהתיז דבר שיש לו בעלים הו"ל כאבנו וסכינו ומשאו וכו' דחייב משום אשו נ"ש וכ"כ הרא"ש ואם לא הזיק הדליל אלא לאחר שנח מזריקתו כתב הרמ"ה השתא כיון דהבעלים לא הצניעו את הדליל הו"ל בורו המתגלגל ופטור בכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו פי' ואפי' הזיק כלים נמי חייב ואע"ג דגם מדברי הרא"ש משמע כך דבדליל דבעל התרנגול ולא אצנעיה אע"ג דאדייה אדויי משלם נ"ש כאבנו וסכינו וכו' ומשמע ודאי דחייב בו אף על הכלים משום אשו וכדפרישית בסמוך מ"מ כתב רבינו כך ע"ש הרמ"ה לפי שהוא בתב בפי' חלוק זה בדבריו: ומ"ש רבינו ואם יש לחוט בעלים כלומר ולא אצנעיה גם לתרנגול בעלים והרי הם שותפים בהיזק זה אם ההיזק דרך גרירה משלם כ"א החצי אבל אם הזיק בו דרך זריקה דהו"ל צרורות ומשלם ח"נ וכיון דהם שותפים אין בעל התרנגול חייב אלא המחצה דהיינו הרביע ובעל החוט ג' חלקים כרבי נתן דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואם הזיק לאחר שנח מזריקתו פטור בעל התרנגול משום דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור וחייב בעל החוט הכל דכיון דלא אצנעיה הו"ל בורו המתגלגל ולא היה צריך כאן לחזור ולפרש דפטור בו הכלים שכבר כתב כן ע"ש הרמ"ה: ומ"ש ואם קשר אדם החוט וכו' כ"כ הרא"ש והטעם דהקושר הוא שכורה בור ברגל התרנגול והו"ל בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי הבהמה ואין חלוק בין חוט של הפקר וכו' וכתבו התו' דה"ה אם היה החוט מונח במקום מוצנע והניחו אדם במקום תורפו וע"י זה נקשר בתרנגול הו"ל כאילו קשרו בידים ומביאו ב"י. כתב מהרש"ל על דבר הרמ"ה וז"נ ולא נהירא לי כי אבנו וסכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה והזיקו בהליכה דחייב משום אשו בפ"ק היינו שהניחן בראש גגו דהיינו ברשותו כסתם אש הנאמר בתורה אבל האי דלא אצנעיה היינו שהשליכו ברשות הרבים וכל תקלה ברשות הרבים בור הוא ועוד דבקשרו אדם אמרינן בגמ' משום מאי מחייב משום בורו המתגלגל ולא אמרינן משום אשו והיינו משום דכל תקלה בר"ה בור הוא ומ"מ אם קושר אדם הדליל בתרנגול בביתו והלך לחוץ והזיק הוי כאשו וחייב נמי בכלים בין הזיק בהליכתו בין בזריקתו ואם הזיק אחר שנח חייב משום בור ופטור בכלים עכ"ל בפרק שני סימן ח':

תרנגול שהיה מחטט בחבל וכו' ברייתא פ"ב סוף (דף י"ז) ואסיקנא דאם העיסה דבוקה בחבל אפי' היה חבל חדש וחזק אפילו הכי כיון דמדובקת בו עיסה מחטט בו טובא ובחוזק עד שנפסק החבל ונתגלגל הדלי ונשבר והאי אורחיה הוא וחייב נ"ש בין על החבל בין על הדלי אע"ג שלא נשבר הדלי אלא במקום שנתגלגל בתר מעיקרו אזלינן כדלעיל בדין דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל וכו' אבל כשאין בו עיסה ואין מחטטין אלא למצוץ המים שבחבל אם הוא חדש וחזק אי אפשר למצוץ המים ממנו ואם נפסק על ידי חטיטה משונה הוא דלאו אורחיה לחטוט בו כל כך ואינו חייב אלא ח"נ בין על הדלי בין על החבל אבל אם הוא בלוי שדרכו לחטוט בו טובא למצוץ המים ואורחיה הוא לפסוק ע"י חטיטה זו חייב נ"ש בין על החבל בין על הדלי ואם החבל חדש ומחטיט בחבל והולך אחר הדלי לשתות ממנו וגבלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ"ש על הדלי אבל על החבל אינו חייב אלא ח"נ כיון דמשונה הוא שיהא נפסק החבל חדש ע"י חטיטה זו היא דעת הרא"ש לשם בשם הראב"ד בפירשו הראשון אבל בפי' השני כתב דאם הוא הולך אחר הדלי לשתות מים מן הדלי אפי' על החבל משלם נ"ש דרוצה להפסיק החבל כדי שיפול הדלי וישתה מן המים שבו הלכך כיון דאורחיה לשתות מן הכלי אורחיה נמי למיחטט בחבל ורבינו כיון שראה לשני הפירושים לא כתב בפי' היאך דינו של חבל אלא כתב סתם דאם הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ"ש משמע מלשונו דלא כתב דחייב נ"ש אלא על הדלי אבל מדין תשלומי חבל לא כתב בו כלום והוא לפי שנסתפק אי כפי' הא' או כפי' הב' נ"ל:

הכלב והגדי וכו' משנה וגמרא שם והחלוק בין כלי ארוך לשאינו ארוך כתבוהו התו' והרא"ש. ומ"ש ואם דלגו מלמטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי שם ברייתא ממטה למעלה פטורים ופי' התו' והרא"ש פטורים לגמרי אפי' ח"נ אינו משלם אפי' גדיא בזקירא וכלב בשריפה דאנוס הוא אבל רי"ף כתב פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ וכן פרש"י: ומ"ש בד"א מלמעלה למטה וכו' שם ת"ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורים תרגמא רב פפא דאפיך מיפך כלב בזקיר' גדיא בסריכא א"ה אמאי פטורים פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ לפי גירסא זו מבואר דבדלגו מלמעלה למטה כי אורחייהו חייבים נ"ש ואי אפיך חייבי' ח"נ אבל מלמטה למעלה אפי' כי אורחייהו פטור לגמרי משום דאניס הוא לפי דעת התו' והרא"ש ולרי"ף לאו אנוס הוא אלא משונה ומשלם ח"נ ואיכא לתמוה דמשמע מדברי הרא"ש ורבינו דבדלגו מלמעלה למטה ס"ל לרי"ף דבדלגו כי אורחייהו חייבים נ"ש ואי אפיך חייב ח"נ כדעת התוס' והרא"ש ולא נחלק רי"ף אלא בדלגו ממטה למעלה והא ליתא שהרי כתב וז"ל ת"ר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה ושברו כלים חייבים ממטה למעלה פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ ודוקא בדאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא אבל כלבא בסריכא וגדיא בזקירא בין ממעלה למטה בין ממטה למעלה חייבים בנ"ש עכ"ל הרי דס"ל דבלמעלה למטה אפי' כי אפיך מיפך חייב נ"ש ואי דלא כי אורחייהו אפי' מלמטה למעלה חייב נ"ש וכך פסק הרמב"ם בפ"ב מנזקי ממון להדיא ונ"ל שהם היו גורסים בגמרא והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים דהשתא משני רב פפא דהך ברייתא דתני בה מלמטה למעלה פטורים בדאפיך מיפך ופטורים מנ"ש וחייבים בח"נ אבל מלמעלה למטה חייבים בח"נ אפי' כי אפיך מיפך ואידך ברייתא דאפי' מלמטה למעלה נמי חייבים מיירי בדלגו כי אורחייהו וחייבים נ"ש וצ"ל דהו"ל להרא"ש ורבינו נוסחא אחרת בדברי רי"ף. וכך צ"ל דהו"ל לרבינו נוסחא אחרת בדברי הרמב"ם ויתבאר בסמוך: ומ"ש ואדם ותרנגול וכו' ברייתא שם אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים והקשו התו' והרא"ש מה חידוש באדם דחייב דפשיטא דאדם מועד לעולם ותירצו דאתא לאשמועי' דאם הפקיד ביתו לשמור וכו' ואינו יכול לטעון דאנוס היה כמה שדלגו מלמטה למעלה דאורחיה דאדם הוא לדלג גם ממטה למעלה:

ומ"ש והרמב"ם כתב קפצו וכו' ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה אין ספק שכפי הנוסחא בספרי רבינו אין מקום למה שאמר ולא נהירא דאפי' בר בי רב דחד יומא לא יהא טועה לומר דברים כאלו שאין להם שחר וכמו שכתב בב"י וכך תפסו עליו שאר אחרונים אבל הדבר ברור שטעות נפל בספרי רבינו וצריך להיות אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חצי נזק. שכך היתה נוסחת הרמב"ם לפני רבינו ולכך השיג ואמר ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מאורחיה כלומר ואין ספק דאיכא ט"ס בדברי הרמב"ם והלומדין שהיו מלפנינו הגיהו נ"ש במקום ח"נ לפי שכך היא הנוסחא האמיתית בדברי הרמב"ם והגהה זו גרמא בנזקין היתה להרהר על דברי רבינו שכתב ולא נהירא והמדקדק בתחלת לשון הרמב"ם שהביא רבינו יבין מתוכם שסוף לשון הרמב"ם הוא ח"נ ואין להאריך ולבאר זה:

דרכי משהעריכה

(א) ורבינו שלא כתב דינים אלו רק בהולכת ברשות הניזק משום דס"ל לענין הלכתא בר"י שאם תפס מפקינן מיניה וא"כ בד"ה פטור לגמרי מאחר שנשארה הבעיא בספק ואי תפס מפקינן מיניה דדילמא הוה רגל בר"ה לאפוקי ברשות הניזק מחייב רבינו הניזק ולכן כתב היתה הולכת ברשות הניזק כו' ומשם יתבאר ג"כ לענין הולכת בר"ה לדעת הרמב"ם דאם תפס רביע נזק אין מוציאין ממנו אבל לענין הילכתא נראה כדעת ר"י שהוא דעת הרא"ש והרמב"ן ורבינו כנ"ל.


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שן הוא אב דהא ושלח את בעירה דכתיב בקרא מוקמינן לה בבהמה שאוכלת פירות חבירו דברים הראויין לה ונהנית באכילתה וחייב נזק שלם בין אם אכלתן בין אם לא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותן לגמרי לפיכך כל הדומה לזה שמזקת בדבר שהוא נהנית הוא תולדתו כגון נתחככה בכותל להנאתה והזיקתו או שטנפה כליו ופירות להנאתה כגון שנתגלגלה עליהם: בד"א שאוכלת דבר הראוי לה אבל אכלה דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק בין שאכלה אותם בחצר הניזק בין בר"ה אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא ע"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקלק את השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים חשוב שפיר אכילה אבל בהמה שאכלה בשר או תבשיל לאו אורחה הוא ומשלם חצי נזק אכלה פת הוי אורחה והני מילי בהמה אבל היה לאו אורחה לא בפת ולא בתבשיל בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלחם משלמת נ"ש גם על הסל שגם דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אכלה הלחם תחילה ואחר כך שברה את הסל אינו משלם על הסל אלא ח"נ וכגון שתפש גופה של בהמה דמשונה הוא והוי קרן ואינו משלם אלא מגופו וכן אם ראתה אוכלין ע"פ חבית ונסתרכה לעלות בחבית ולאכול האוכלין ושברתה משלם גם על החבית נזק שלם שכן דרכה לעלות עליה כדי לאכול האוכלין חיה שטרפה בהמה ואכלתה או שאכלה בשר חי אורחה הוא וחייב נ"ש אבל כלב שהמית כבש ואכלו או חתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא בפחת שפחתה מיתה אינו משלם אלא ח"נ דאותו שינוי הוא שאין דרכו להמית אבל דמי הנבלה משלם ברשות הניזק נ"ש ובר"ה מה שנהנית שהאכילה אינה שינוי שכן דרכם לאכול נבלות אפילו של בהמות גדולות:

אין חיוב השן אא"כ אוכלת ברשות הניזק אבל לקחה בחצרן והוציאה משם ואכלה בר"ה פטור אבל לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק כתב הרמב"ם [צ"ל הרמ"ה] שחייב פי פרה כחצר הניזק דמי ונ"מ אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה כגון שהיו הפירות מונחים במקום שאי אפשר ליטלם משם ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר שמעון לפי פרת לוי חייב לוי אם המושיט חש"ו או שאין לו לשלם שאם היה אפשר להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור לשון הרמב"ם כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר"ה ואכלו שם משלם מה שנהנה אכלו בשדה של בעל החצר משלם נ"ש כמו אכלו בתוך החצר שהרי ברשות הניזק אכלו כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפירשתי למעלה חייב בו על השן:

אכלה בר"ה משלם מה שנהנית פליגי בה רבה ורבא כיצד משלמת מה שנהנית רבה אומר דמי עמיר פי' כל מה שאכלה אינו משלם אותות אלא כאילו היה תבן רבא אמר דמי שעורים גזול שליש פחות משויו ואיני מבין דברי הרמב"ם שכתב רואין אותו כאילו היה שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או שעורים היאך פסק כדברי שניהם דהא פליגי ורב אלפס כתב איכא מאן דפסק כרבא ואיכא מאן דפסק כרבה והראב"ד פסק כרבא וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכיון דאינה משלמת אלא מה שנהנית אם אכלה דברים הרעים לה פטור:

היו הפירות מונחין בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה אע"פ שאינה יכולה ליטלם אא"כ תחזיר ראשה לצידי רחבה והחזירה ראשה ונטלתם ואכלתם ברחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה שם ואכלתם אינה משלמת אלא מה שנהנית אבל יצאה מן הרחבה לצידי רחבה ולקחתם שם ואכלתם שם משלם כל מה שהזיקה אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה:

הקצה מקום מרשותו לר"ח והניח שם פירותיו ואכלתם שם כתב א"א הרא"ש ז"ל דחשוב בר"ה:

היתה מהלכת בר"ה ופשטה צוארה ולקחה פירות מעל בהמה אחרת חשוב כר"ה ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אם אינה יכולה להגיע וליקח הפירות מעל גבי חברתה אא"כ תקפוץ ותקחם אז חשוב כחצר הניזק ומשלם נזק שלם וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחין בר"ה במקום שא"א ליטלם אלא א"כ תקפוץ או שהיו פירות בקופה מופשלין מאחוריו בענין שאי אפשר לה ליטלם אא"כ תקפוץ חשוב כחצר הניזק ואם אפשר לה ליטלם בלא קפיצה אז חשוב כר"ה והרמ"ה כתב דבאכלה מע"ג חברתה או מתוך קופה המופשלת מאחוריו חייבת אפי' בלא קפיצה ובר"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה ובלא קפיצה כל מה שנהנית וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

מתגלגל מיבעיא לן אי חשוב כחצר הניזק ולא איפשיטא ואם תפש אין מוציאין מידו ופירש"י כגון לקחה הבהמה האוכלין וגלגלתם לר"ה ודוקא כי האי גוונא שהיו כולם מונחין ברשות הניזק וגלגלתם לחוץ אבל משאוי שהוא ארוך ומקצתו מונח בפנים ומקצתו בחוץ וכשמושכת ראש האחד ראש השני נגרר אחריו בכל מקום שהיא מתחלת למשכו חשבינן לה כאילו אכלתו שם בין ברה"י בין ברה"ר ור"י פירש שהיה האוכל מתגלגל מרשות הניזק לרשות הרבים ועכבתו הבהמה ואכלתו ברשות הניזק ואם לא עכבתו היה סופו לנוח ברשות הרבים לכך מיבעיא אי חשוב כרשות הרבים אי לא:

בית יוסףעריכה

שן הוא אב דהא ושילח את בעירה דכתיב בקרא מוקמינן לה בבהמה שאוכלת פירות הראויות לה ונהנית באכילתן וחייב נ"ש משנה בפ"ב דב"ק (יט:) הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות:ומ"ש בין אם אכלתן בין אם לא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותם לגמרי בריש ב"ק (ג.) אמרינן דשן בין מכליא קרנא בין לא מכליא קרנא חייב ויליף לה התם מדאקשיה רחמנא לרגל ופירשו התוספות דלא מכליא קרנא היינו שטינפה פירות להנאתה:ומ"ש לפיכך כל הדומה לזה שמזיק בדבר שהוא נהנה הוא תולדתו כגון נתחכך בכותל להנאתו והזיקתו או שטנפה כלים ופירות להנאתה כו' מפורש שם:

ומ"ש בד"א שאוכלת דבר הראוי לה אבל אכלה דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק משנה בפ"ב דבבא קמא שם:ומ"ש בין שאכלה אותם בחצר הניזק בין בר"ה הטעם משום דכיון דמשונה הוא הו"ל תולדה דקרן ובר"ה נמי מיחייב והוצרך רבינו לכתוב כן משום דמתני' הכי איתא הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ובגמרא (כ.) אהייא אמר רב אכולהו מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ופירש"י אכולהו. הא דקתני מתניתין ברשות הרבים פטור אכולהו קאי ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוא ותולדה דקרן: כל המשנה. כגון זה שהניח כסותו וכליו ברשות הרבים: ובא אחר שינה בו. כגון זה שאכלתו. ושמואל אמר ל"ש אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייב וכן אמר ר"ל אכולהו ואזדא ר"ל לטעמיה דאמר ר"ל שתי פרות בר"ה אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה ור' יוחנן אמר ל"ש אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת לימא ר' יוחנן לית ליה דר"ל אפילו בשתי פרות לעולם אית ליה כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי אבל בהמה לאו אורחא הוא וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכ"ש דרבי יוחנן סבר כוותיה: אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא על ידי הדחק כגון פרה שאכלה שעורים וכו' עד אבל תיה לאו אורחה בפת ולא בתבשיל ברייתא וגמרא שם ואמרינן תו התם דחמור שאכל דגים אכילה ע"י הדחק היא ושמה אכילה ואמרינן נמי דבהמה שאכלה פת בפתורא אינו משלם אלא ח"נ דאע"ג דאורחה בפת אין מדרכה לאכלו על השולחן ואמרינן דבשר דמטוי לאו אורחה דחיה למיכל ולצבי אין דרכו לא בפת ולא בבשר: בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלחם משלמת נזק שלם גם על הסל וכו' עד אינו משלם על הסל אלא ח"נ ג"ז שם על עובדא דאתא קמיה דרב יהודה:ומ"ש וכגון שתפס גופה של בהמה דמשונה הוא והוי קרן ואינו משלם אלא מגופו פשוט הוא:ומ"ש וכן אם ראתה אוכלין ע"פ החבית ונסתרכה לעלות בחבית ולאכול אוכלין וכו' ג"ז שם בעובדא דההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא: חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' אורחה הוא וחייב נ"ש כבר נתבאר בסימ. שפ"ט דהיינו דוקא בשאר חיות אבל ארי אורחיה בדריסה ולא בטריפה: ומה שאמר או שאכלה בשר חי אורחיה הוא וחייב נ"ש מבואר בפ"ב דב"ק (יט:): ומה שאמר אבל כלב שהמית כבש ואכלו או חתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם משונה הוא ואינו משלם אלא ח"נ מבואר במסקנא דגמ' ספ"ק דב"ק (טז:) וס"פ אלו נערות (מא:):ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל דוקא בפחת שפחתה מיתה אינו משלם אלא חצי נזק וכו' אבל דמי הנבלה משלם ברשות הניזק נ"ש ובר"ה מה שנהנית וכו' בפ"ב דב"ק אמתני' דאכלה כסות או כלים משלם חצי נזק דקדק כן:

אין חיוב השן אא"כ אוכלת ברשות הניזק אבל לקחה בחצירו והוציאה משם ואכל' בר"ה פטור אבל לקחה ברשות הרבים והלכה ואכלה ברשות הניזק כתב הרמב"ם שחייב ופי פרה כחצר הניזק דמי וכן נמי אפילו במקום שאין לחייבו על הלקיחה וכו' בפ"ב (כא:) תנן כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ ובגמ' (כג.) דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינא וביער בשדה אחר וליכא לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל החררה תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי ומדקאמר אילימא בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא משמע בהדיא שאם לקחה בחצר הניזק והוציאה משם והלכה ואכלה בר"ה או ברשות אחר פטור וכן כתב הרא"ש ונימוקי יוסף ואהא דקאמר תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי כתבו התוספות תימא אמאי לא פשיט משאר בבי דמתניתין דתנן השן מועדת לאכול את הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה וכו' ונראה לר"י דמכל הנהו דמתני' לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס"ל דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלם ברשות הרבים או בחצר המזיק חייב דמחייבינן בלקיחה לחודה וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה וקמיבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה דאכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעי לקיחה ואכילה בחצר הניזק אע"פ שאין טעם בדבר מה צורך באכילה אלא דגזרת הכתוב הוא ותפשוט כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמי עכ"ל ונראה מדבריהם דהאי תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי הכי הוי קושטא דמילתא וכן כתב הרשב"א מ"מ מההיא דחררה שמעינן פרה כחצר הניזק דמי וכן כתב הרא"ש שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק ונפקא מינה אם הושיט ראובן פירות של שמעון בחצר שמעון לתוך פי פרה דלוי דחייב לוי דפי פרה כחצר הניזק דמי והמושיט חרש שוטה וקטן ואין לו לשלם עכ"ל ומכל מקום נראה לי שיש טעות סופר בדברי רבי' שכתב בשם הרמב"ם ז"ל דלקחה ברשות הרבים והלכה ואכלה ברשות הניזק שחייב ולא נזכר זה בדברי הרמב"ם ז"ל כלל ובס' מדוייק מצאתי הרמ"ה במקום הרמב"ם והוא הנכון: ומ"ש וכן נמי אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' נראה שהוא ג"כ ט"ס שמתוך לשונו נראה שהם ב' דברים וכפי מה שנתבאר הכל אחד דהא דאפילו במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' הוא פירוש פי פרה כחצר הניזק דמי ולכן נראה להגיה ולכתוב פי פרה כחצר הניזק דמי ונ"מ במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' וכן מצאתי בספר מדוייק:ומ"ש רבינו לשון הרמב"ם כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר"ה ואכלו שם משלם מה שנהנה אכלו בשדה של בעל החצר משלם נ"ש וכו' בפ"ג מהלכות נזקי ממון והוא מבואר במתניתין דחררה וגדיש שכתבתי בסמוך:ומ"ש בבבא דרישא משלם מה שנהנה מבואר שם דאפילו נטלה בר"ה ואכלה ברשות הרבים דפטור מלשלם מ"מ משלם מה שנהנית: כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר בהמה שהיתה עומדת ברשות הניזק ותלשה פירות בר"ה ואכלתן ברשות הניזק הרי הדבר ספק לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית ואם תפס הניזק כמה שהזיקה אין מוציאין מידו שהרי ברשותו אכלה וכתב ה"ה שהוא מדגרסינן בפ"ב דב"ק (כ.) בעי רבי זירא מתגלגל מהו ה"ד כגון דקיימא עמיר ברה"י וקא מתגלגל ואתי מרה"י לר"ה מאי והוא ז"ל גורס ה"ד כגון דקיימא ברה"י וקא מתגלגל ואתי מר"ה לרה"י וכתב בהשגות שהיא מיושרת מן הגירסאות שלנו עכ"ל ורבינו בסוף סימן זה כתב בעיא זו וכתב בה שני פירושים: כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפירשתי למעלה חייב בו על השן לא ידענא מאי קאמר שבסימן ש"צ דאיירי בדיני רגל לא כתב שם מה נקרא חצר הניזק ובסוף סי' שפ"ט שכתב מה נקרא חצר ניזק בענין חצר של שניהם או שאינם של שניהם לשוורים ולא לפירות או לפירות ולא לשוורים וכו' הרי ביאר דיני שן כשם שביאר דיני רגלו לא הו"ל לתלות שן ברגל וכך ה"ל לכתוב כבר ביארתי למעלה מה נקרא חצר הניזק לחייב בו על השן:

אכלה בר"ה משלם מה שנהנית משנה בפ"ב דב"ק (יט:) ומ"ש פליגי בה כיצד משלם מה שנהנית רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול שם. ופרש"י דמי עמיר. שאם אכלה שעורים כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשים ותבן להאכילה דא"ל אי איפשי להאכילה שעורים אלא קשין ותבן: דמי שעורים בזול כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים ולא יתן לו כשער שבשוק דילמא איהו לא מאכיל לה שעורים אלא בזול יתן כדאמרינן בפ' מי שמת כל זוזא חשיב בד' דנקי דהיינו שני שלישי דמים. וכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון אם אכלה בר"ה ונהנית רואים אותם כאילו הם שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול:ומ"ש רבינו שאינו מבין דבריו היאך פסק כדברי שניהם גם ה"ה תמה עליו וכתב איפשר שנסתפק לו פסק ההלכה כמי וכתב שתי הדעות להיות יד המזיק על העליונה איזה מהם שיהא פחות ישלם ונראה שהוא מפרש עמיר אגודת השבלים וכן פירשו בעלי הלשון שלא כדברי רש"י שפי' תבן או קש עכ"ל והרא"ש כתב וז"ל כתב רב אלפס איכא מאן דפסק כרבה דהוי רביה דרבא ואיכא מאן דפסיק כרבא דהוי בתרא והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבא דברייתא דת"כ דרביה הוא עכ"ל:ומ"ש רבי' שמסקנת הרא"ש כדברי הראב"ד איני רואה בדבריו הכרע ונ"י כתב שהרא"ה והריטב"א כתבו כדברי הראב"ד. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסופקים הוה ראוי לומר דנקטינן לקולא על הנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר וכפירש"י ולא כפי' ה"ה שהוא להחמיר ומ"ש שהרמב"ם מפרש כן איני רואה הכרע בדבריו כפי פי' של ה"ה בדברי הרמב"ם ומה שהביא ראיה מבעלי הלשון אינה ראיה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד אבל מה שפירש ה"ה איפשר שנסתפק לו וכו' דבר תימה הוא בעיני ולכן נ"ל שהרמב"ם מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים כמו שכתב ה"ה ולא מטעמיה ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נמשך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכיל עמיר ושנא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע"ג דמייתי ת"כ דרבה ת"כ דרבא לאו משום דפליגי אלא להוכיח דדבריהם שנויים בברייתא והשתא א"ש מ"ש הרמב"ם משלם דמי עמיר או דמי שעורים שהוא ככ"ע דליכא פלוגתא במילתא וצ"ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה ופירוש בזול איכא לפרושי כפרש"י א"נ כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שאם אכלה דמי י' ליטרין תמרים ישלם י' ליטרין שעורים ואם היו השעורין יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד ומ"מ כיון שאין דבר זה מבואר בדברי הרמב"ם לענין מעשה אינו משלם אלא דמי עמיר וכדפרש"י וכמו שכתבתי בתחלה דכל ספיקא דממונא הוי להקל על הנתבע:ומ"ש וכיון דאינה משלמת אלא מה שנהנית אם אכלה דברים הרעים לה פטור ברייתא שם:

היו הפירות מונחים בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה אע"פ שאינה יכולה ליטלם וכו' אינה משלמת אלא מה שנהנית אבל יצאה מן הרחבה לצידי רחבה ולקחתם שם ואכלתם שם משלם כל מה שהזיקה משנה בפ"ב דב"ק (שם) אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה ובגמרא (כא.) כיצד משלם מה שנהנית וכו' אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי פטור ולשמואל היכי משכחת לה דמיחייב כגון דשבקתה לרחבה ואזלא וקמה בצידי רחבה ופירש"י מה שנהנית לאו תשלומין מעליא כינהו כדמפרש בגמרא במחזרת ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אע"ג דכולה קיימא ברחבה פטורה הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן בר"ה הוא וקמה בצידי רחבה שאין דרך שוורים ללכת שם הילכך לאו כר"ה דמי וידוע דהלכה כשמואל בדיני:ומ"ש רבינו בין דרך הליכתה בין שעמדה שם ואכלתן כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון והוא מבואר בגמרא בפרק הנזכר (שם:) גבי הא דאמר רבא בקופצת:ומ"ש משלם כל מה שהזיקה כן פירשו שם התוס' דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה ודלא כרש"י שפי' משלמת מה שהזיקה כדין תם ח"נ ומועד נ"ש דמשונה הוא: אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה שם במשנה והטעם פשוט לפי מה שנתבאר דשן ברשות הניזק משלם נ"ש ובר"ה פטור ומ"מ משלם מה שנהנית וכתבו התוס' מפתח החנות הן תריסי חנויות שמניחין לפני החנויות וכשפותחין אותו נותנין שם פירות:

הקצה מקום מרשותו לר"ה והניח שם פירותיו ואכלתם שם כתב א"א הרא"ש ז"ל דחשוב כר"ה שם איכא דאמרי מחזרת כ"ע ל"פ דחייבת כי פליגי במקצה מקום מרשותו לר"ה רב אמר פטור ושמואל אמר חייב וכת' הרא"ש הלכתא כלישנא קמא מדקאמר סתמא דתלמודא בתר הכי לא דכ"ע מחזרת אי כרב אי כשמואל וכיון דלישנא קמא עיקר נ"ל דמקצה מקום מרשותו לר"ה פטור דלישנא קמא לית ליה להך פלוגתא דמקצה מקום שהרי מקצה מקום יותר ראוי לפטור ממחזרת דהא רב מחייב מחזרת ופוטר במקצה מקום ללישנא בתרא ושמואל אמר במקצה מקום חייב כמו מחזרת אבל ללישנא קמא דשמואל פוטר במחזרת כ"ש במקצה מקום וראיתי מן הגדולים שפסקו הלכה כשמואל במקצה מקום והנראה בעיני כתבתי וכ"מ מתוך רב אלפס ז"ל שלא הביא בהלכותיו פלוגתא דמקצה מקום עכ"ל וגם הרמב"ם לא הביא דין זה ויש ללמוד מדבריו כמו שלמד הרא"ש מדברי רב אלפס:

היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ולקחה פירות מעל בהמה אחרת חשוב כר"ה ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אם אינה יכולה להגיע וליקח הפירות מע"ג חברתה אא"כ תקפוץ ותקחם אז חשוב כחצר הניזק ומשלם נ"ש וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחים בר"ה במקום שא"א ליטלם אלא א"כ תקפוץ חשוב כחצר הניזק ואם אפשר לה ליטלם בלא קפיצה אז חשוב כר"ה בפרק הנזכר (כ.) אמר אילפא בהמה בר"ה ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מאי טעמא גבי חברתה כחצר הניזק דמי לימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת והיכא איתמר דרבא אהא דאמר רבי אושעיא בהמה בר"ה הלכה ואכלה פטורה עמדה חייבת מ"ש הלכה דאורחה הוא עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת וכתב הרא"ש וז"ל אמר אילפא בהמה בר"ה פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מאי טעמא ע"ג חברתה כחצר הניזק דמי והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה דאיתמר אמר רבי אושעיא בהמה בר"ה הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ואמרינן מ"ש הלכה ואכלה דאורחה הוא עמדה ואכלה נמי אורחה הוא בקופצת כך כתב רב אלפס כתב בעל המאור מה שפסק הרב לא מסתבר אלא כל ע"ג חבירתה חייבת בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא בר"ה ובלא ע"ג חברתה חייבת חצי נזק בקופצת והיינו דרבי אושעיא ולא פליגי אהדדי לכאורה משמע כדברי בעל המאור דהא אילפא איירי בלא קפיצה מדפריש טעמא דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי ותלמודא בעי לאתויי סייעתא לאילפא מהיתה קופתו מופשלת ודחי לה דאיירי בקופצת כההיא דרבי אושעיא דמוקי לה בקופצת והוי שינוי מדקאמר תלמודא מה שנא הלכה דאורחה הוא עמדה נמי אורחה הוא אמר רבה בקופצת משמע דקופצת לא הוי אורחה הילכך חייבת ברשות הרבים וליכא סייעתא מיניה דלאילפא איירי בלא קפיצה ומשום דהוי בחצר הניזק ומיהו כי מעיינת ביה שפיר דברי רב אלפס עיקר דבהמה שקופצת למקום גבוה ואוכלת לאו שינוי הוא כדאמרינן לעיל כיון דאורחה למיכל ליפתא אורחה נמי לסרוכי ולמיסק אלא הך דאילפא ודר' אושעיא וברייתא דהיתה קופתו מופשלת טעם אחד להם דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי ר"ה ופטורה אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק ומעיקרא כדאמר אילפא למילתא ופי' טעם לדבריו משום דע"ג חברתה כחצר הניזק דמי והוה ס"ד דכל ע"ג חברתה כחצר הניזק דמי ואפילו אוכלת כדרכה ואהא בעי לאתויי ראיה וקאמר תלמודא כדמפרש רבא ההיא דרבי אושעיא בקופצת ה"נ איירי ברייתא בקופצת ומילתא דאילפא בקופצת דבע"א לא מיקרי חצר הניזק היינו דקאמר מ"ש הלכה דאורחה הוא כיון שאוכלת כדרכה ודרך הילוכה אין לו רשות להניח פירותיו שם עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה לאו אורחה הוא ויש לו רשות להניח שם פירותיו וכן מוכח לקמן דאמר אילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו ורבי יוסי ור"א אמרי אין דרכה לאכול אלא להלך כיון שאינה יכול לאכול אלא בקפיצה קרינא ביה שדה אחר כי יש לו רשות להניח שם פירותיו עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"ג מה' נזקי ממון היתה מהלכת בר"ה ופשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה ואפילו עמדה משלם מה שנהנית שכן דרך הבהמות לאכול זו מע"ג זו ואם קפצה ואכלה ע"ג חברתה משלם מה שהזיקה שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב וכתב ה"ה מחלוקת אילפא ורבי יוחנן ופסק שם כר"י וכתירוצים דרבא בקופצת וכ"ד ההלכות עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דר"י מאן דכר שמיה ואפי' את"ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר"י מ"מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מע"ג חברתה ואפילו את"ל דכיון דאמר בהמה בר"ה הוי בכלל אוכלת מע"ג חברתה הא ר' אושעיא מפליג בין הלכה לעמדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי"ף הביא דברי אילפא ודברי רבי אושעיא ומשמע דס"ל דלא פליגי ונ"ל דודאי סבר הרמב"ם דאילפא ור' אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר לאו דוקא אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה"ק בהמה בר"ה אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ"כ נ"י וז"ל פירוש קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו לישנא דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו רשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ"ל וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלה בלא קפיצה חשיב חצר הניזק ושלא כדברי הרא"ש והיינו דקאמר אילפא בהמה בר"ה פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה אם קפצה על גבה ואכלה שם חייבת משום דגבי חברתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע"ג דגבי חברתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברשות הרבים פטורה דדמיא לעומדת בתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצידי הרחבה דפטורה לשמואל דקיי"ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור בר"ה משלם מה שנהנית ומ"ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מע"ג זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש וכן נ"ל לפרש דברי הרי"ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה דה"ק וה"מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפי' עמדה לא מיחייבה מה שהזיקה ומ"מ אינה משונה לשלם תם ח"נ ומועד נ"ש אלא אורחא הוא והו"ל שן בר"ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דרבי אושעיא נמי מתפרשת לדעתו ז"ל כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת שניהם הא דאמרינן מ"ש הלכה דאורחה הוא וכו' הכי פי' מ"ש הלכה פטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונת כמשונה לשלם תם חצי נזק ומועד נ"ש עמדה נמי אורחה הוא ואין לה להתחייב כנ"ל וז"ל נימוקי יוסף חייבת מוקמינן לה בקופצת ופי' רש"י קופצת שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה כן ותולדה דקרן הוי וחייבת חצי נזק קאמר וכתב הרא"ה והריטב"א דאינו נכון דכי היכי דאמרינן לעיל כיון דאורחה למיכל אורחה לפלוסי הכי נמי כיון דאורחה למיכל אורחה למקפץ הילכך לאו תולדה דקרן היא אלא שן ממש ונזק שלם קאמר ובירושלמי אמרו בפירוש משלם נ"ש ובתוס' משלמת מה שהזיקה עכ"ל וכ"כ הרשב"א שכן דעת הראב"ד ז"ל וכתב הרשב"א וקופצת דקאמר שקפצה ע"ג האדם שהקופה מופשלת לאחוריו וכן בקופצת ע"ג אצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחה למיכל שעורים או כרשינין שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם ולאכול וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו על גבי בהמתו ברשות הניזק הוא ואע"פ שהם עומדים ברשות הרבים מפני שיש להם רשות לעבור שם עם משאן ובאותה שעה הם כחצר הניזק וכן כשהיה משאו מונח באצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי זה כאילו נכנסה לרשות הניזק ואכלה ושמא אפילו מאן דפטר בחצר השותפין כרבי אלעזר ורבי זירא מודים בהא משום דחצר השותפין יש לכל אחד קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינן לה שדה אחר אבל הכא כל שזה מניח שם משאו הרי היא כרשותו לענין זה שלא יבוא בו שורו של חבירו ויאכל עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה מבואר שהוא כדברי בעלהמאור וכך הם דברי הרשב"א ומיהו לענין הלכה אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם וכ"ש שהרא"ש סבר כוותייהו בהא: מתגלגל מיבעיא לן אי חשוב כחצר הניזק ולא איפשיטא בפ' הנזכר (כ.): ומה שאמר ואם תפס אין מוציאין מידו הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת ר"י בספיקא דדינא לא מהניא תפיסה ואם תפס (לא) מפקינן לה מיניה כמו שנתבאר בסימן ש"ץ: ומה שאמר ופירש רש"י כגון לקחה הבהמה האוכלים וגלגלתם לר"ה כבר כתבתי בסימן זה שכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נזקי ממון וכתב עוד רש"י והה"נ אם בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגלגלה מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלא ליה אזלינן פטורה:ומ"ש ודוקא כה"ג שהיו כולם מונחין ברשות הניזק וכו' אבל משאוי שהוא ארוך ומקצתו וכו' שם אתו למפשט האי בעיא מדתני רבי חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה מאי לאו מתגלגל ואתי אימא אכלה על מה שבפנים חייבת על מה שבחוץ פטורה אי בעית אימא כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא ופרש"י אי בעית אימא. לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מילתא היא דכי אמר רבי חייא בפתילה דאספתא משאוי של שחת שעליו ארוכים וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולה בחד דוכתא דמי הילכך אזלינן בתר בהמה כי קא מיבעיא לן כגון שעורים דכולה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגל ליה:ומ"ש בשם ר"י שהיה האוכל מתגלגל מרשות הניזק לרשות הרבים ועכבתו הבהמה ואכלתו (בר"ה) [ברשות הניזק] וכו' כ"כ שם התוס' והרשב"א ז"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שן הוא אב וכו' משנה רפ"ב דב"ק. ומ"ש בין אם אכלתן וכו' רפ"ק דב"ק:

ומ"ש בד"א שאוכלת דבר הראוי לה וכו' בפ"ב (דף י"ט וכ') כל הסוגיא ומ"ש חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' ברייתא שם ולמ"ש רבינו בסי' שפ"ט ס"ג ע"ש ר"י והרא"ש מיירי הכא בכל חיה חוץ מהארי ולהרמב"ם מיירי אפי' ברי ע"ש: כתב מהרש"ל יש מקשים אהא דקאמר וחזיר שאכל חתיכת בשר הלא אסור לגדל חזירים וי"ל כגון שקבל עליו ארור דרבנן אי נמי דקבלן העכו"ם בחובו דשרי וכגון צייד דנזדמנו לו עופות או חיות טמאים דשרי למוכרה וקודם שמכרו הזיק עכ"ל ועי"ל שהישראל הוא שומר חזיר לעכו"ם או רועה שלו דאינו בכלל ארור כיון דאין החזיר שלו אבל לענין נזקין חייב השומר: ומ"ש בשם הרא"ש דוקא בפחת שפחתה מיתה וכו'. בפ"ק דב"ק אמתני' אכלה כסות או כלים משלם ח"נ דקדק כן וכך פסק בש"ע אבל מהרש"ל השיג עליו ואמר דכיון דהתחלת ההיזק משונה דכלב המית אמרי רברבי ושונרא תרנגולים אף על האכילה שאכל לאחר שהמית אינו משלם אלא ח"נ והאריך בראיותיו בפ"ב סי' ט' ודבריו נכונים וכך משמעות שאר פוסקים דלא כהרא"ש ולכן אין להוציא מיד (הניזק כלום) [המזיק]:

אין חיוב השן וכו' כ"כ התוס' דהכל תלוי באכילה ולא בלקיחה ע"ש בפ"ב (כ"ג) בד"ה תפשוט דפי פרה ומ"ה כתב הרמ"ה דלקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק דאזלינן בתר אכילה: פי פרה כחצר הניזק דמי. הכי משמע לשם בסוגיא דהכי נקטינן ולפי שקשה תיפוק ליה דהבהמה עומדת בחצר הניזק ונוטלת המאכל בפיה ואוכלת בחצר הניזק וקרינן ביה ובער בשדה אחר ולאיזה צורך קאמרי' דפי פרה כחצר הניזק דמי לפיכך כתבו התוס' והרא"ש דנ"מ אפי' במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' וה"ה דאיכא למימר דנ"מ אם לקחה בר"ה המאכל בפיה והלכה ואכלה ברשות הניזק דאי פי פרה כרשות מזיק דמי פטור ואי פי פרה כרשות הניזק דמי חייב וכדכתב הרמ"ה בסמוך אלא דחדא מינייהו נקט: לשון הרמב"ם כלב וכו'. בפ"ג מנזקי ממון וכתב שם דבנטלו מחצר הניזק והוציאו משם בין לר"ה ובין לחצר אחרת אינו משלם אלא מה שנהנה וכשאכלו ברשות הניזק אפילו בשדה שלו כאילו אכלן בתוך החצר שנטלו משם וכל זה מוכח בסוגיא דחררה וגדיש ולא כתבו בשם הרמב"ם אלא לפי שמה שצריך לשלם מה שנהנה לא הוזכר בסוגיא אלא בנטלו בר"ה ואכלו בר"ה והרמב"ם כתב זה אף בנטלו מרשות הניזק ואכלו בר"ה או בחצר אחרת ועוד נראה דהעתיק לשון הרמב"ם לפי שאפשר להבין מדבריו דדוקא בנטלו מחצר הניזק ואפילו בשדה של בעל החצר משנם נ"ש אבל נטלו מר"ה ואכלו בשדה של ניזק או בחצרו פטור דלא כהרמ"ה דלעיל דאל"כ למה לו להרמב"ם לומר כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר"ה וכו' כיון דאפילו בנטלו בר"ה ואכלו בר"ה נמי משלם מה שנהנה אלא נקט שנטל בחצר הניזק לאורויי דבסיפא באכלו ברשות הניזק אינו חייב אלא בנטלו בחצר הניזק אבל נטלו מר"ה ואכלו בחצר הניזק פטור משום דלא אזלינן בתר אכילה אלא להקל על המזיק כגון שנטלו מרשות הניזק ואכלו בר"ה אבל להחמיר עליו בנטלו בר"ה ואכלו בחצר הניזק לא אזלינן בתר אכילה: כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפי' למעלה וכו' כלומר דבסי' שפ"ט ס"ו כתב בהלכות רגל איזה הוא חצר הניזק חייב בו ג"כ על השן וב"י התרעם על לשון רבינו ול"ק מידי:

אכלה בר"ה משלם מה שנהנית פליגי בה רבה ורבא וכו'. בפ"ב דב"ק (דף כ') ונראה דגם הרמב"ם היה מסופק אי הלכה כרבה או כרבא וכדכתב רב אלפס ולכך כתב דמשלם דמי עמיר או שעורים דאיזה מהם שהוא פחות משלם ולפ"ז פי' עמיר אינו כפירש"י תבן או קש אלא שעורים בשבלים קודם דישה כן פי' ה' המגיד והוא הנכון דלא כמ"ש ב"י: ומ"ש דמסקנת הרא"ש כהראב"ד. לפי שהביא דבריו באחרונה נראה שכך היא מסקנתו וזו היא דעת רבינו בספרו שקורא מסקנת הרא"ש מ"ש באחרונה. וכתב מהר"ם איסרל"ש דכיון דכתב נ"י דהרמ"ה וריטב"א פסקו כרבא הכי הלכתא ודלא כב"י שכתב דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסופקים נקטינן קולא להנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר פי' תבן כפרש"י דלא שבקינן פשיטותא דהאחרונים ורבים מקמי ספיקא דהרי"ף והרמב"ם עכ"ל וכך פסק מהר"ש לוריא בסי' ט"ו והכי נקטי'. וכתב עוד דפירוש דמי שעורים בזול היינו אם אכלה שעורים משלם שליש פחות אם היה גם הוא קונה לה שעורים לפעמים אע"פ שאינו רגיל דאנן אומדין דעתו שהיה קונה לו גם עכשיו בזול אבל אם לא היה מאכילה אלא תבן או דשא כל ימיה אע"פ שאכלה עכשיו שעורים אינו משלם אלא דמי עמיר דרבא נמי מודה בה וברייתא דת"כ דרבא הכי משמע אכלה קב או קביים אין אומרים לשלם דמיהם אלא אומרים כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל ובכלל אע"פ שאינו רגיל משמע נמי אע"פ שאינו רגיל בזה השיעור אלא פחות או יותר אזלינן בתר שיעורא דרוב בני אדם בין לקולא בין לחומרא דהכל תלוי בשיעור הראוי לה ובדבר שהוא ראוי לה ע"ש:

היו הפירות מונחים בצידי הרחבה. משנה שם (דף י"ט) ובגמרא (דף כ"א) פליגי רב ושמואל במחזרת פי' שהחזירה ראשה מרחבה ואכלה פירות בצידי רחבה דלרב משלמת מה שהזיקה דהו"ל כמו בהמה שעומדת בר"ה ואכלה מתוך חצר הניזק ולשמואל אינו משלם אלא מה שנהנית דכיון דיכולה לאכול ע"י חיזור אין לו רשות לשטוח שם פירות וחשיב כאילו אכלה בר"ה והלכה כשמואל בדיני ואע"ג דללישנא בתרא במחזרת כ"ע לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום וכו' כבר פסקו הרב אלפס והרמב"ם והרא"ש כלישנא קמא וכשמואל דאפילו במחזרת פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית אלא אם כן דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי הרחבה שאין דרך שוורים ללכת שם הילכך כרשות [הרבים] דמי ומודה שמואל דמשלם מה שהזיקה ודקדק רבינו ואמר כל מה שהזיקה לאורויי דמה דשבקה לרחבה ואכלה מצידי הרחבה אורחיה הוא ומשלם נ"ש דלא כפי' רש"י דמשונה הוא ותם משלם ח"נ וכן פי' ב"י: ומ"ש אכלה מפתח החנות וכו'. משנה שם ומשמע בסוגיא דלא מיבעיא היכי דקיימא בקרן זוית דאפי' לרב פטור כיון דאכלה בלא חיזור אלא אפילו דקיימא באורך המבוי דלא משכחת לה דאוכלת מפתח החנות אלא במחזרת את ראשה אפ"ה פטור לשמואל ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אכלה מתוך החנות משלם מה שהזיקה דהיינו רשות הניזק גופיה:

הקצה מקום וכו'. פי' שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לר"ה ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הילוכה ואכלתן דאמר בלישנא בתרא דלרב פטור ולשמואל חייב ופסקו מקצת גדולים כלישנא בתרא וכשמואל בדיני דחייב דהוה ליה שן ברשות הניזק והרא"ש הביא ראיה מסוגיא דתלמודא דהלכה כלישנא קמא וכשמואל דאפילו במחזרת פטור וכ"ש במקצה מקום ע"ש:

היתה מהלכת ברשות הרבים וכו'. שם (דף כ') מימרא דאילפא באכלה מעל גבי חבירתה ומימרא דר' אושעיא בעמדה ואכלה ברשות הרבים וברייתא בהיתה קופתו מופשלת לאחוריו דחייב אינו אלא בקופצת ופי' הרא"ש דהיינו שאי אפשר לה ליטלם אלא א"כ תקפוץ וכך פסק רב אלפס וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' מנזקי ממון ודעת הרמ"ה כדעת בעל המאור הביאו הרא"ש דמעל גבי חבירתה או מתוך הקופה אפילו בלא קופצת חייבת דהוה ליה כאוכלת ברשות הניזק אבל ברשות הרבים בלא על גבי חבירתה ובלא מתוך הקופה איכא לאיפלוגי בין קופצת ללא קופצת וכבר האריך ב"י ע"ש:

מתגלגל מיבעיא וכו'. שם ופרש"י כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק ובהמה ברשות הרבי' ומגלגלת ואתי מרה"י לר"ה מאי בתר אכילה אזלינן ופטור או בתר דשקלא ליה אזלינן וחייבת והה"נ אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגל מר"ה לרה"י אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלא ליה אזלינן פטור עכ"ל וכתבו התוספות וקשה דגבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכלה בגדיש דעלמא דפטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכי ונראה לר"י כגון דקיימי פירי ברשות הניזק ומגלגלי ואתו לר"ה דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופן להניח בר"ה ומיבעיא ליה אי חשיבי כמונחים בר"ה או לא עכ"ל ונראה דלפירוש ר"י הא דקתני בברייתא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייב אכלה בחוץ פטור ומוקי לה בגמרא במשאוי שהוא ארוך ולא מיירי במתגלגל אלא מקצתו מונח בפנים ומקצתו בחוץ ואזלינן בתר אכילה לא קשיא הא פשיטא הוא דאזלינן בתר אכילה וכדמוכח גבי כלב דאיכא לתרץ דאצטריך סד"א ניזיל בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ וע"ש בתוס': כתב ב"י ומ"ש ואם תפס אין מוציאין מידו הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת ר"י בספיקא דדינא לא מהניא תפיסה ואי תפס מפקינן מיניה כמו שנתבאר בסי' ש"ץ עכ"ל וכן נראה מדברי הרב בהגהת ש"ע אבל תימה דא"כ למה לא כתב רבי' כאן דעת ר"י והרא"ש כדכתב לעיל בכל דוכתא דאיכא ספיקא דדינא ונראה ליישב דכאן ס"ל לרבינו דאף ר"י והרא"ש מודה דמהניא תפיסה דדוקא בדוכתא דקאמר תלמודא תיקו דאין לה פשיטותא לא מהניא תפיסה אבל הך בעיא אף ע"ג דלא נפשטה לא אמרו בה תיקו ויש כח לגדול הדור להביא ראיה ממשנה או מברייתא ולפשוט הבעיא הילכך מהניא לה תפיסה ומצי לומר קים לי כסברא האחת שהדין עמי אח"כ מצאתי שמהרש"ל כתב חילוק זה בפ"ב דב"ק סימן ה' והאריך בזה ע"ש ולפעד"נ דכאן מוכח מדברי רבינו שחילוק זה אמת ומהרו"ך כתב לחלק דהכא כיון דמהני תפיסה לשלם מה שנהנית מהני תפיסה גם לשאר והא ליתא דהא בסימן ש"ץ סעיף ב' גבי בעטה כתב דלר"י לא מהני תפיסה אלא לרביע נזק ולא אמר דמהני גם לשאר אלא כדפרי' עיקר לחלק בין בעיא דעמדה בתיקו ובין בעיא דלא נפשטה ולא עמדה בתיקו:

דרכי משהעריכה

(א) עיין לעיל סי' שפ"ט ביאר רבינו לגבי רגל ואע"פ שכתבו סתמא מ"מ הואיל וכתבו רבינו בהלכות רגל לכן כתב כאן כמו שכתבתי לעיל לגבי רגל ומעתה נסתלק ערעור של ב"י שכתב לא ידענא למה כתב רבינו שביארן לגבי רגל הא כתב סתמא דינים אלו:

(ב) וכ"כ נ"י שהרא"ה והריטב"א פסקו כרבא ולכן נראה דהכי הלכתא ודלא כב"י שכתב דמאחר דמסופק לרי"ף ורמב"ם הוי ספיקא ונקטינן קולא לנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר בלבד ואין דבריו נראין דלא שבקינן פשיטת האחרונים ורבינו משום ספיקת הרמב"ם והרי"ף כנ"ל:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

כלב שנטל חררה ובה גחלת והלך לגדיש של בעל החררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק ואם הניח החררה על הגדיש משלם על מקום החררה נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם זרקה על הגדיש משלם על כל הגדיש חצי נזק אפילו על מקום שזרק הגחלת בד"א כששמר בעל הגחלת את נחלתו אלא שהכלב חתר הדלת ונטל החררה אבל אם פשע ולא שמרה כתב הרמב"ם בעל הגחלת חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה וכן כתב הרמ"ה ז"ל שבעל הגחלת לבד חייב על כל הגדיש ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי ועל שאר הגדיש משלם בעל הכלב רביע ובעל הגחלת שלשה חלקים ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע בין על מקום החררה בין על שאר הגדיש ובעל החררה ג' חלקים:

בית יוסףעריכה

כלב שנטל חררה ובה גחלת והלך לגדיש של בעל החררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ועל הגדיש ח"נ משנה וגמרא בפ"ב דב"ק (כא.) ונתבאר שם דבעי' שיהא גדיש דבעל החררה כי היכי דליהוי שן בחצר הניזק דאל"כ פטור על החררה יותר ממה שנהנית דבעינן וביער בשדה אחר וליכא:ומ"ש ואם הניח החררה על הגדיש משלם על מקום החררה נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ ואם זרק על הגדיש משלם על כל הגדיש ח"נ וכו' שם (כב.) בגמרא איתמר רבי יוחנן אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו תנן הכלב שנטל החררה וכו' בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא אמר לך ר"ל הב"ע דאדייה אדויי דעל החררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל גדיש כולו פטור ורבי יוחנן דאנחה אנוחי על חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ וידוע דהלכה כר' יוחנן ופירש"י ורבי יוחנן דאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה דעל החררה נ"ש דשן הוא ועל מקום גחלת נ"ש דאורחיה הוא ובידים עבד ואגדיש כוליה ח"נ דחציו דכלב הוא היינו צרורות וכתב הרשב"א ה"ה דהו"מ לאוקמא בדאדייה אדויי ועל כולו גדיש ח"נ ובהכי הוה מיפרשי מתניתין טפי שפיר שאין משלם על הגדיש אלא ח"נ ואילו השתא דאוקמינן בדאנחה אנוחי איצטרכינן לחלק בגדיש עצמו על מקום גחלת נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דר"ל דוקא בדאדייה אדויי אמר בדרבי יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי וה"ה וכ"ש בדאדייה אדויי עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם כתב בפ"ב מה' נזקי ממון כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החלה משלם נ"ש ועל הגדיש ח"נ ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם החררה נ"ש ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור וכתב ה"ה הושג ממה שאמר בסוף על שאר הגדיש פטור א"א דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר ע"כ איני יודע לתרץ ואולי שהוא ז"ל סובר כיון שהניח כולו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל ונראה מדבריו שהיא ז"ל מפרש שמה שכתב ואם היה מגרר את החלה וכולי מיירי בשהניח החררה תחלה וכולי מיירי בשהניח החררה תחלה ואח"כ גירר ואין נ"ל כן אלא כשמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמר בגמרא וכדברי הרמב"ם ז"ל מבואר בדברי התוספות שכתבו ורבי יוחנן בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ"ל: ומ"ש בד"א כששמר בעל הגחלת את גחלתו וכו' אבל אם פשע ולא שמרה כתב הרמב"ם בעל הגחלת חייב וכו' שם בגמרא (כג.) אהא דתנן על החררה משלם כו' מאן חייב בעל כלב וליחייב נמי בעל גחלת בששימר גחלתו אי כשומר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר ודברי הרמב"ם הם בפ"ב מה' נזקי ממון וטעמו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל גחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש ורש"י פי' וליחייב נמי בעל הגחלת דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הילכך לר"י דאמר לעיל על הגדיש משלם ח"נ דצרורות הן לישלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא:ומ"ש רבינו ול"נ אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי כלומר דכששימר גחלתו על מקום החררה משלם בעל הכלב כל הנזק וכשלא שימר גחלתו מיחייבי תרוייהו בכל הנזק כל א' החצי ועל שאר הגדיש משלם בעל הכלב רביע דכיון דכששימר גחלתו אינו משלם בעל הכלב על שאר הגדיש אלא חצי נזק כשלא שימר גחלתו כיון דאיכא שותפא בהדיה אינו משלם אלא חצי מה שהיה חייב דהיינו רביע ובעל הגחלת ג' חלקים מדר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ובספרי רבינו כתוב ובעל הגדיש ג' חלקי' וט"ס הוא שנתחלף לו בעל הגחלת בבעל הגדיש וכן מצאתי בספר מוגה בעל הגחלת במקום בעל הגדיש ומ"ש ואם זרקה על הגדיש בעל הכלב משלם רביע בין על מקום החררה בין על שאר הגדיש מבואר ממה שכתבתי דכיון דכי לית ליה שותפא לא משלם על הכל אלא חצי נזק השתא דאית ליה שותפא לא משלם אלא פלגא דהיינו רביע ובעל החררה דהיינו בעל הגחלת משלם ג' חלקים משום דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כדרבי נתן:

בית חדש (ב"ח)עריכה

כלב שנטל חררה וכו' משלם על החררה נ"ש ועל הגדיש ח"נ. משנה פ"ב דב"ק (כ"א): ומ"ש ואם הניח החררה וכו'. כלומר הא דתנן על הגדיש ח"נ איכא לחלק בין אם הניח החררה וכו' ובין אם זרקה על הגדיש וכו' ופליגי בה ר"י ור"ל שם ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו ולר"ל לא אשכחן דחייב על הגדיש ח"נ אלא בזרקה על הגדיש דהשתא על מקום גחלת חייב ח"נ דצרורות של כלב הן ועל גדיש כוליה פטור דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו דבעל הכלב הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש ממילא אבל לר"י בזרקו חייב ח"נ משום חציו בכוליה גדיש דהיינו צרורות ואם הניח החררה חייב נ"ש אמקום גחלת דאורחיה הוא ובידים עבד ועל שאר הגדיש ח"נ דחציו הוא והיינו צרורות והלכה כר' יוחנן וכך הם דברי רבינו ובסימן תי"ח יתבארו שרשי הדברים בס"ד: כתב הרמב"ם וז"ל כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחו בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נ"ש ועל הגדיש ח"נ ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור עכ"ל והשיגו הראב"ד על מ"ש ואם היה מגרר וכו' דעל שאר הגדיש פטור דליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר עכ"ל וה"ה כתב וז"ל ואולי שהוא ז"ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל וכתב ב"י ונראה מדבריו שהוא ז"ל מפרש שמ"ש ואם היה מגרר את החלה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח"כ גירר ואין נ"ל כן אלא כשמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמר בגמ' וכדברי הרמב"ם ז"ל מבואר בדברי התוס' שכתבו ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על שאר הגדיש פטור עכ"ל ונראה מדברי ב"י דעת התוס' היא דלרבנן דפליגי אסומכוס וקיי"ל כוותייהו דבצרורות ח"נ משלם נמי מיבעיא ליה לרב אשי אי כח כחו ככחו דמי אם לאו וכיון דעמדה בתיקו פטור אכח כחו והא ליתא דהא בהדיא קאמרי' בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא וכו' מבואר להדיא דלרבנן פשיטא ליה דכח כחו ככחו דמי ומשלם ח"נ אלא דלסומכוס קמיבעיא ליה מי גמיר הלכה למשה מסיני בח"נ צרורות ומוקי לה בכח כחו או לא גמיר דאפי' בכח כחו נמי משלם נ"ש וכן פי' הרא"ש דלרבנן פשיטא ליה דככחו דמי וכדפסק רבינו בסי' ש"ץ ס"ב דאין חילוק בצרורות בין כחו לכח כחו ומשלם ח"נ אלא דברי התוס' הללו תלויים בסוגיא דלעיל מיניה (דף י"ח) דר"א קאמר בברייתא דעל הגדיש משלם נ"ש ופליג אמתני' התם דר"א ס"ל כסומכוס דצרורות נ"ש משלם ואפי' את"ל דס"ל לר"א כר"ט דאמר משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם והכא כגון דשני בגחלת שנטלה בפיו והניחה דהיינו שינוי ומש"ה ס"ל לר"א דנ"ש משלם וכר"ט אפ"ה צ"ל דס"ל כסומכוס דאי הוה ס"ל כרבנן דצרורות כי אורחייהו ח"נ א"כ בצרורות ע"י שינוי לא יתחייב נ"ש כיון דבצרורות שן ורגל בחצר הניזק אין משלם אלא ח"נ לרבנן גם צרורות דקרן לא ישלם כי אם ח"נ אלא בע"כ ס"ל כסומכוס דצרורות כי אורחייהו בחצר הניזק משלם נ"ש הילכך בצרורות בשינוי דהוי קרן נמי משלם נ"ש ברשות הניזק דס"ל כר"ט וכמ"ש התוס' להדיא (בדף י"ח) בד"ה בין לרבנן וכו' והשתא לפ"ז דר"א ס"ל כסומכוס אי איתא דכח כחו לסומכוס לאו ככחו דמי קשה אמאי ס"ל לר"א דמשלם נ"ש על הגדיש דכיון דפליג אמתני' ולא ס"ל ח"נ משלם א"כ על כל הגדיש פטור אלא ודאי כח כחו לסומכוס ככחו דמי ולכן ס"ל לר"א דעל הגדיש משלם נ"ש וא"כ תפשוט מיניה דכח כחו ככחו דמי לסומכוס וקאמרי התוס' דלהכי לא מוקי לה לרבי יוחנן באדייה אדויי אלא באנחי אנוחה דהשתא על כל שאר הגדיש ליכא אלא כחו בלחוד וניחא דס"ל לר"א דעל הגדיש נ"ש משלם וכסומכוס דסבר דצרורות דהיינו כחו בלחוד נ"ש משלם ופליג ר"א אמתני' דתנן על הגדיש משלם ח"נ אלא משלם נ"ש אבל כח כחו לסומכוס מיבעיא ולא איפשיטא אבל למאי דקיי"ל כרבנן וכר"י פשיטא הוא דהיכא דזרקה על הגדיש משלם ח"נ על כל הגדיש דכח כחו לרבנן ודאי ככחו דמי וכדפי' וא"כ אין שום יישוב לדברי הרמב"ם בדברי התוס' כמו שעלה ע"ד ב"י: ומ"ש בד"א כששמר בעל הגחלת וכו'. שם (בדף כ"ג) מאן חייב בעל הכלב וליחייב נמי בעל הגחלת כששימר גחלתו אי כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר א"ר מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב ולא אמרינן משונה הוא שחתר את הדלת ופלגא נזקא משלם אלא אורחיה הוא ומשלם נ"ש ופשט הלשון דקאמר תלמודא וליחייב נמי בעל הגחלת משמע דבלא שימר גחלתו בעל הגחלת חייב ג"כ על שאר הגדיש וכפרש"י והראב"ד בהשגות והיינו כדברי רבינו דעל מקום החררה משלם כ"א החצי ועל שאר הגדיש דהוי חציו דהיינו צרורות משלם בעל הכלב רביע שהרי שותף הוא עם בעל הגחלת בחצי נזק דצרורות ובעל הגחלת משלם ג' חלקים מדר"נ דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכדלעיל גבי דליל בסימן ש"ץ ס"ג אבל הרמב"ם והרמ"ה היו גורסים וליחייב בעל הגחלת וכדפי' ה"ה ע"ש וס"ל לתלמודא דבאשו כיון דכתיב כי תצא אש אפילו מעצמה כל שלא שימר גחלתו בין שדלקה ע"י רוח מצויה או ע"י חש"ו או ע"י כלב חייבתו התורה לשלם נ"ש על שלא שימר את אשו ויש להקשות דכיון דהגחלת יש לו בעלים אין כאן דין צרורות כמ"ש בסימן ש"ץ ס"ג גבי דליל ותו קשה מאי קאמר דבעל הגחלת נמי חייב על הגדיש הלא בגמרא קאמר דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינא וביער בשדה אחר וליכא ל"צ דאכלה בגדיש דבעל חררה וא"כ כיון דבעל החררה והגחלת הוא בעל הגדיש מאי קאמר דליחייב בעל הגחלת על הגדיש דנפשיה וצ"ל דהלשון לאו דוקא אלא ר"ל דבעל הכלב הוא פטור מחלקו של בעל הגחלת דאשו הוא שהדליק את גדישו ולא ישלם בעל הכלב כי אם רביע על שאר הגדיש ועל מקום החררה המחצה לדעת רבינו והיא דעת רש"י והתוס' ע"ש ולהרמב"ם והרמ"ה הא דאמר דליחייב בעל הגחלת כלומר בעל הכלב לא ישלם כלום:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות והוזק בהן בעל החצר

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טורעריכה

הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות ואכלתם בהמתו של בעל החצר פטור ואפילו אם בעל החצר טוחן ונכנס זה עם בהמתו טעונה להביא חטין לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפילו הכי חשיב שלא ברשות:

ואם הוזקה בהם בהמת בעל החצר בעל הפירות חייב. במה דברים אמורים שנגפה בהן או הוחלקה וכיוצא בזה, אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו לה פטור בעל הפירות:

ואם נתן בעל החצר לו רשות להכניס סתם אבל לא לשמרה אם הוא עושה דבר של צניעות שצריך בעל החצר להסתלק משם חייב בעל הפירות אפילו אם אכלה מהם בהמת בעל החצר הרבה עד שהזיקו לה כההיא איתתא שנכנסה לבית חברתה ללוש ברשות והוצרך ב"ה לצאת משם כדי שלא יסתכל בה ואכלה בהמתו מן העיסה עד שמתה וחייבוה לשלם מפני שהוצרך ב"ה להסתלק משם ואם אינו עושה דבר צניעות אז אינו חייב אם אכלתה בהמת ב"ה והוזקה באכילתה אלא אדרבה ב"ה חייב בשמירת הפירות שלא תזיקם בהמתו לדעת ר"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן אבל אינו חייב לשמרם מהיזק של אחרים בד"א שא"ל כנוס סתם אבל אמר ליה כנוס ואשמור לך חייב לשמרו מכל היזק שיבוא לו: וכיוצא בזה מי שהגדיש בשדה חבירו שלא ברשות חייב אם הוזקה בהן בהמת בעל שדה ובעל שדה פטור אם הזיקתו בהמתו:

ואם א"ל שומר השדה כנוס ותגדיש אע"פ שלא א"ל בעל השדה כנוס הוה ליה כאילו נתן לו רשות ליכנס ופטור הוא בנזקי בעל שדה והשומר חייב בנזקי פירותיו אע"פ שלא קבל עליו שמירתם:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל החצר פטור משנה בפרק הפרה (מ:): ומ"ש ואפילו אם בעל החצר טוחן ונכנס זה עם בהמתו טעונה להביא חטים לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפי' הכי חשיב שלא ברשות נראה שלמד כן ממה ששנו שם בברייתא האשה שנכנסה לטחון חטים אצל ב"ה שלא ברשות ואכלתם בהמתו של ב"ה פטור ומפרש לה בשב"ה טוחן בשכר וכ"כ הרשב"א הא דקתני שנכנסה לטחון רבותא קמ"ל דאע"ג דבשכר כל שלא ברשות חייבת:

ומ"ש ואם הוזקה בהם בהמת בעל החצר בעל הפירות חייב שם במשנה ובברייתא:ומ"ש בד"א שנגפה בהם או הוחלקה וכיוצא בזה אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו לה פטור בעל הפירות שם בגמרא אהא דתנן אם הוזקה בהם בעל הפירות חייב אמר רב ל"ש אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מ"ט היה לה שלא תאכל:

ומ"ש ואם נתן בעל החצר לו רשות להכניס סתם אבל לא א"ל לשמרה אם הוא עושה דבר של צניעות וכו' חייב בעל הפירות אפילו אם אכלה מהן בהמת בעל החצר הרבה עד שהזיקו לה כההיא איתתא שנכנסה לבית חברתה ללוש וכו' שם ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא אתא ברחא דמריה ביתא אכלה ללישה חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא לימא פליגי אדרב דאמר הוה ליה שלא תאכל אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא ומ"ש מהאשה שנכנסה לטחון חטים אצל ב"ה שלא ברשו' ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה חייבת טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור אמרי לטחון חטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא למיפא כיון דבעי צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו הילכך עלה דידה רמיא נטירותא:ומ"ש ואם אינה עושה דבר צניעות אז אינו חייב אם אכלתן בהמת בעל החצר והוזקה באכילתן כבר נתבאר:ומ"ש אלא אדרבה בעל החצר חייב בשמירת הפירות שלא תזיקם בהמתו לדעת ר"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן אבל אינו חייב לשמרם מהיזק של אחרים יתבאר בסימן שצ"ח בס"ד:ומ"ש בד"א שא"ל כנוס סתם אבל א"ל כנוס ואשמור לך צריך לשמרו מכל היזק שיבוא לו בעיא שם ויתבאר בסימן הנזכר:

וכיוצא בזה מי שהגדיש בשדה חבירו שלא ברשות חייב אם הוזקה בהן בהמת בעל שדה ובעל שדה פטור אם הזיקתו בהמתו ואם א"ל בעל השדה כנוס ותגדיש וכו' משנה בפ' הכונס (נט:) המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור ואם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב ובגמ' לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי הא אמר עד שיקבל עליו ב"ה לשמור אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא והא דקתני אם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב דוקא שהוחלקה בהן אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו אותה פטור דהיה לה שלא תאכל כמו שנתבאר בסימן זה וכתבו הרי"ף וכך כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון בדין המגדיש שדה חבירו ולטעמייהו אזלי שפסקו הלכה כרבי אבל לדעת ר"י שפסק הלכה כחכמים כמו שנתבאר בסימן רצ"א לא צריכין לאוקמי בנטר בי דרי ומיהו כתב הרא"ש דאפשר דנ"מ בהך דרב פפא אף לרבנן דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכא דא"ל עול עול ואנטר לך קאמר הכי נמי לרבנן נטר בי דרי העלוהו מעלה אחת ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתו בהמה של בעל השדה חייב עכ"ל ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה . ראובן שהעמיד בהמתו בבית שמעון במאמרו ולא קשרה ולעסה כר ומפה של שמעון בלא עדים בכלל ק"א סי' ד':

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכניס פירותיו וכו'. משנה ובריית' פרק הפרה (דף מ"ז): ומ"ש ואפי' אם בעל החצר טוחן ונכנס זה וכו'. לאו דוקא איש שנכנס לטחון אלא אפילו אשה וה"א להדיא בברייתא האשה שנכנסה לטחון וכו' דטחינה לא בעיא צניעותא ולא דמי לאשה דנכנסה למיפא דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה בשעת אפייה וה"א בגמרא (דף מ"ח):

ומ"ש ואם נתן בעל החצר רשות וכו' לדעת ר"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן וכו'. יתבאר בסי' שצ"ח בס"ד וכ"כ בסימן רצ"א ס"ד ע"ש:

ומ"ש וכיוצא בזה מי שהגדיש וכו'. משנה וגמ' סוף פרק הכונס (דף נ"ט) ואע"ג דהאי אוקימתא דנטר בי דרי אוקמוה בגמרא לר' ורבינו לעיל סימן רצ"א ס"ד ולקמן סוף סימן שצ"ח כתב ע"ש ר"י והרא"ש דבנתן לו ב"ה רשות בסתם להכניס פירותיו קבל עליו שמירתן בהיזק דאתי ליה מיניה כחכמי' דפליגי עליה דרבי אפ"ה גם חכמים מודו דכ"ש בא"ל נטר בי דרי עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא אלא כי היכי דלא תהפך הסברא ותאמר דבנטר בי דרי גרע טפי דאפי' נתן לו רשות ליכנס חייב הוא בנזקי בעל השדה כיון דבעל השדה בעצמו לא נתן לו רשות לכך כתב רבינו דבנטר בי דרי כ"ש דפטור בדא"ל עייל וגדוש דפשיטא דעייל ואנטר לך קאמר ואע"ג דהרא"ש פי' דלחכמים היכא דהכניס שלא ברשו' נטר בי דרי כלומר שלא נתן לו רשות אלא שלא מיחה בו הוי כסתמא דעלמא דהיינו שא"ל כנוס והגדש ולא אמר ליה ואשמרם והעלהו מעלה אחת וחייב בעל השדה כשאכלה בהמת בעל השדה פירותיו דבריו דברי נביאות הן לא נסמך רבינו על זה להורות כך ותו דהרא"ש גופיה לא כתב כך אלא בל' אפשר אלמא דלא ברירא ליה למפסק כך הלכה ובזה נסתלק תרעומת ב"י על רבינו דלמה השמיט זה

דרכי משהעריכה

(א) והמעיין בדברי הרא"ש לא יסתפק לו כלום דהרי לא כתב דין זה אלא בלשון אפשר ומסתפק וא"כ לדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא לא יתחייב השומר מכח ספק ואפילו תפס המכניס מוציאין ממנו ולזה השמיטו רבינו כנ"ל.


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגינה אפי' לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו בין ע"י אכילה שאכלה מן הירקות בין ע"י נפילה שנפלה על הירקות ונפסדו משלם כל מה שהזיקה ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה ואפי' שא"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה אבל אם אי אפשר לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית ומה היא הנאתה שהירקות שנפלה עליה הן רכים והצילוה שלא נחבטה בכח ולא נתרסקו איבריה ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית: אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח"כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה ובעיא שמירה מעולה שלא תחזור לשם כיון שלמדה הדרך לילך לשם: ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה כגון שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפלה אבל אם דחפוה חברותיה ונפלה פשיעה הוא ולאו אונס וחייב לדעת רב אלפס והרמב"ם אבל ר"י פירש דחפוה חברותיה לא הוי פשיעה ופטור וכ"כ הרמ"ה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו או שהכישה עד שהלכה על קמת חבירו אותו שהעמידה או שהכישה חייב:

בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברין כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם עתה קודם אכילתה וכמה היה פוחת בשביל אכילתה וכן נותן לניזק וכן הדין אם אכלה מעט או הרבה שמין כך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשארו בה הפירות עד שנגמרו וכן מנכין למזיק והרמ"ה כתב שאין מנכין אותן ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין בשוויין אם סאה סאה ואם סאתים סאתים:

הפסיד האילן וכן הקוצץ אילן חבירו אם לא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקור ולשתול במקום אחר אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס' ואם נגמר גידולו וראוי לשתלו במקום אחר אז דינו כפירות גמורין ושמין אותו בפני עצמו:

ל' הרמב"ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיהן יפין משערינן בס' ואם יפין הן משערינן בפני עצמן כמה היו יפין קודם וכמה הן יפין עתה:

בית יוסףעריכה

המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגנה אפילו לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו וכו' משלם כל מה שהזיקה משנה בפ' הכונס (נה:) נפילה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה ופי' רש"י נפלה לגנה או באונס: מה שנהנית. לפי הנאה ולא לפי הזיקה ובגמרא (נז:) אמר רב בנחבטת ואסיקנא דל"מ קאמר לא מיבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטת אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ואימא הכי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ופירש רש"י שנחבטה. כשנחבטה על התבואה שיקעתן בקרקע והפסידתן והיא נהנית שלא לקתה מהקרקע וז"ל הרא"ש נפלה לגנה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקת משלמת מה שנהנית וכ"ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה ואם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא דה"ה נפלה כיון שיכולה לירד וכתב הרשב"א שיש מי שפירש כן ושהראב"ד חולק ואומר שאע"פ שיכולה לירד אם נפלה פטור ולא קרינן ליה תחלתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו בר"ה או יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלה פטור עכ"ל:ומ"ש ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה שם בגמרא (נח.) ירדה כדרכה והזיקה במי לידה למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה"נ חייב:ומ"ש ואפילו שא"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה פשוט הוא:ומ"ש אבל אם א"א לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית כבר נתבאר דהיינו מתני':ומ"ש ומה היא הנאתה כבר נתבאר:ומ"ש ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית פלוגתא דאמוראי שם ופסק כרבי יוחנן דאמר הכי וכתב הרשב"א הא דא"ר יוחנן אפילו מערוגה לערוג' אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסיה וכן פירש הראב"ד ז"ל עד כאן לשונו והביא ראיה לדבר וכן נראה מדברי הרא"ש:

ומ"ש אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח"כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה וכו' מימרא דרב פפא שם אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע"פ שחזרה שלא לדעת מ"ט דאמר ליה כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא ופרש"י תימא וכו' ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאה לדעת וכו' דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה דא"ל כיון דילפא וכו' וכ"כ הרא"ש ז"ל וה"ה כתב בפ"ג מהלכות נזקי ממון שסובר הרמב"ם שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית ובהשגות א"א האי פירוש לא נהירא אלא ה"פ ואפילו נעל בפניה כראוי ויצתה ולא ידע להיכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם הלכה ע"כ ואיני צריך להכריע דברי רבינו כי מן הדעת הם מוכרעים דודאי אע"פ שהיתה שם פעם אחת אינו צריך לאחזה או לסגרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח והרא"ה בעצמו כך כתב בפירושיו דוקא לא נעל בפניה כראוי הא לאו הכי אינו משלם אלא מה שנהנית וכ"כ הרשב"א שם בשמו נראה שחזר בו ומן ההשגה הזאת ובודאי אם החזירה דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ"כ הרב ז"ל עד כאן לשונו ובאמת שאיני רואה גילוי דעת בדברי הרמב"ם לומר מה שפירש בו ה"ה שדברי הרמב"ם סתומים הם וסובלים איזה פי' משני הפירושים ולענין הלכה כיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכדברי הרשב"א והה"מ והראב"ד בפירושיו:

ומ"ש ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה וכו' שם בגמרא אמתניתין דנפלה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית היכא נפל רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ"ד שדחפתה חבירתה כ"ש החליקה במימי רגליה ומ"ד שהחליקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא ומשלמת מה שהזיקה דא"ל איבעי לך עבורי חדא חדא וכתב הרי"ף דהכי הלכתא דדחפתה חברתה פשיעה היא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון והרא"ש כתב בשם התוספות דהא דקאמר הכא דחפתה חברתה פשיעה היא היינו דלא כרב פפא בשילהי פרק הפועלים (דף צג:) גבי עובדא דאדא סבולאה ונראה דהתם לאו משום פשיעה חייבו אלא שש"ש היה וחשיב כגניבה ואבידה כדמשמע התם ונראה דהלכה כרב פפא וכיון דהלכה דלאו פשיעה היא א"כ דחפוה ונפלה פטור הכא דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו כש"ח הילכך רועה זה אע"פ שהוא ש"ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והזיקה מיהו אם דחפוה והזיקה פטור תנן מסר לש"ח וכו' כולן נכנסו תחת הבעלים וכי היכא דפטורים בעלים אם נפלה דחפה והזיקה גם השומר פטור וכן פסק הרמ"ה ז"ל עכ"ל. ולענין הלכה נקטינן כהרי"ף והרמב"ם ז"ל שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמרא כוותייהו :

המעמיד בהמת חבירו וכו' מימרא בר"פ הכונס (נו:) וכתב ה"ה בפ"ד מהלכות נזקי ממון וכן אם הכישה וכו' בהשגות א"א וכ"ש קם לה באפה ע"כ ולא ידעתי מהו דאדרבה קם לה באפה גרמא בלחוד הוא ופטור וכ"כ הוא עצמו בפירושיו וכן מוכח בגמרא שם ופשוט הוא ודע שאפילו היו הפירות בר"ה חייב המעמיד שאין זה שן שפטרה תורה בר"ה שכאן המעמיד הוא שחייב עכ"ל וכ"כ הרשב"א וז"ל המעמיד בהמת חבירו וכו' דאע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאילו מאכילה בידים ומש"ה פריך פשיטא ומינה דאילו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חבירו אפילו בר"ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור עכ"ל ואף ע"פ שהתוס' כתבו דא"כ לא משתמיט בשום דוכתא דליחייב שן בר"ה אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו כדברי הרשב"א וה"ה נקטינן דטענת לא משתמיט לאו טענה היא דמלתא דפשיטא היא דהוי מזיק בידים וליכא לפלוגי ביה בין ר"ה לרשות הניזק:

בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברים כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם וכו' בפרק הכונס (נה:) תנן כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ובגמרא (נח:) היכי שיימינן אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בס' סאין רבי ינאי אמר תרקב בס' תרקבים חזקיה אמר קלח בס' קלחים ופסקו הרי"ף והרא"ש כחזקיה דכולה סוגיא דשמעתין כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון ופרש"י קלח בס' קלחים מה שאכלה בששים שעורים כמותו: ומ"ש וא"א ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו וכו' שם בברייתא פלוגתא דתנאי וכתב הרא"ש פסק הרמ"ה דלא מנכינן כחש גופנא דאמרו לו לר"ש אינו דומה נבעלת באונס וכו' ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה מתני' וברייתות אית להו אונס ומשלם את הצער והיינו דלא כר"ש ול"נ דמנכין כחש גופנא כרבי יוסי וכבן עזאי ואמרו לו דר"ש אית להו נמי כחש גופנא אלא דפליגי בהא אר"ש דסבר דצער של נבעלת באונס אינו גדול משנבעלת ברצון ורבנן סברי שהוא גדול ואותו יתרון צער משלם עכ"ל והרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הזכירו כחש גופנא משמע דכהרמ"ה ס"ל וכן הלכתא:ומ"ש ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין כשיוויין וכו' משנה שם ר"ש אומר אם אכלה הפירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה ואם סאתים סאתים ובגמרא מ"ט הא דאמר רחמנא וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג השדה ה"מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי ואיפסקא הילכתא בגמרא כר' שמעון:

הפסיד האילן וכן הקוצץ אינן חבירו אם לא נגמר גידולו וכו' אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס' ואם נגמר גידולו וכו' אז דינו כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו שם (נח:) ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דר"ג א"ל לדידי חזי ותלת תאלאתא בקינא הוו קיימי והוי שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותילתא אתא לקמיה דרב נחמן א"ל בששים רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא כוותיה דרב נחמן בששים ופרש"י קשבא. דקל ואסיקנא הלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדיקלא ארמאי והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה וכתב הרא"ש דיקלא ארמאה היינו שלא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר הילכך הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בס' ודיקלא פרסאה היינו שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הילכך הוי כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר"ש:

ומה שאמר רבינו ל' הרמב"ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיה יפים משערים בס' וכו' בפ"ד מהלכות נזקי ממון וטעמו לפי שהוא מפרש כדפירש רש"י דיקלא פרסאה חשוב הוא מאוד ונישום בפני עצמו: ודע שהרב רבינו אשר פסק כמאן דאמר התם דבכל שאר אילנות אם קטם נטיעה אחת אם בת שנתה משלם שתי כסף אם בת שתים משלם ארבע כסף ולא כתבו רבינו לפי ששאר פוסקים השמיטוהו:

בית חדש (ב"ח)עריכה

המעביר בהמתו וכו'. משנה ר"פ הכונס נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה ופי' הרא"ש ע"פ סוגיית הגמ' דאם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה באונס משלמת מה שהזיקה דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא אלא אם יכולה לירד כדרכה אם נפלה משלמת מה שהזיקה ומשום אורחא דמילתא נקט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד עכ"ל והוא מדברי התוס' (סוף דף נ"ז) בד"ה נפלה לגינה: ומ"ש בין על ידי אכילה וכו'. שם בגמרא (תחלת ד' נ"ח) ואשמועינן דאין זה מבריח ארי מנכסי חבירו שהעשבים הצילוה שלא תחבט בקרקע דמבריח ארי מדעתו האי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי לית לי' פסידא האי אית ליה פסידא: ומ"ש ואפי' ילדה וכו'. שם בגמ': ומ"ש ואפילו שא"א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם וכו'. הכי משמע לשם בסוגיא דכשפשע בנפילה חייב לשלם מה שהזיקה: ומ"ש ואפילו שהתה כל היום וכו'. פלוגתא דרב כהנא ורבי יוחנן שם ופסק כר"י:

ומ"ש אבל אם יצאה משם וכו' מימרא דרב פפא שם:

ומ"ש ומהו נקרא אונס וכו'. שם פלוגתא דרב כהנא ורבא ורב אלפס והרמב"ם פסקו כרב כהנא דדחפוה פשיעה היא ור"י והרא"ש פסקו כרבא דדחפוה נמי לאו פשיעה היא ועיין בדברי הרא"ש שם שהאריך ועיין עוד במ"ש התוס' בפ' הפועלים (צ"ג) בד"ה איבעי לך וכתב ב"י ולענין הלכה נקטינן כהרי"ף והרמב"ם שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמ' כוותייהו עכ"ל ותימה דבסמוך גבי יצאה וחזרה פסק דבנעל בפניה כראוי פטור מלשלם דכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכאן פסק לחומרא לנתבע אלא העיקר דגם כאן נקטינן כר"י והרמ"ה והרא"ש שלא להוציא ממון מיד בעלים אף בדחפוה חברותיה:

המעמיד בהמת חבירו וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"ד מנזקי ממון והוא מימרא דרב ר"פ הכונס (דף נ"ו) המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה פירש"י שלא משכוה אלא אמד בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול מעמיד משמע שאוחזה בידה ומוליכה לקמה א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן ופרש"י הכישה במקל אמרת לן בההיא דהמעמיד ומש"ה חייב עכ"ל כלומר אבל בקם לה באפה אינו חייב וזו היא דעת הרמב"ם ורבינו שלא הזכירו דבקם לה באפה נמי חייב אבל הראב"ד בהשגות מפרש דבקם לה באפה פשיטא דחייב דכיון שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול חשבינן ליה כאילו משכוה אלא דאביי קאמר דהכישה אמרת לן דחייב ומשמע דלא בעינן דוקא דקם לה באפה אלא אפי' בהכישה נמי חייב ולא קיי"ל הכי אלא כמשמעות כל הפסקים דלא כתבו אלא הכישה: כתב הרב המגיד שם דהעמיד. או הכישה אפילו בר"ה חייב דהוה ליה כמזיק בידים וכ"כ ב"י וכ"כ הרשב"א והכי נקטינן ודלא כמ"ש התוס' לשם בד"ה המעמיד ע"ש:

בהמה שאכלה וכו'. פלוגתא דאמוראי פרק הכונס (דף נ"ח) ופסקו כל הפוסקים כחזקיה דאמר הכי: ומ"ש בשם הרא"ש ושהרמ"ה נחלק עליו. נתבאר בדברי הרא"ש לשם באריכות: ומ"ש ואם אכלה פירות שנגמרו וכו' פסק כר"ש לשם במשנה ר"פ ומה שקשה בדין זה נתבאר בסימן צ"ה ובסימן קט"ו קצ"ג רנ"ז ע"ש:

(ז) הפסיד האילן וכו' שם (דף נ"ה) וע"פ דברי הרא"ש לשם דבדיקלא ארמאה בס' פי' שלא נגמרו גידוליו ובדיקלא פרסאה דשמין בפני עצמו פי' נגמרו גידוליו ואח"כ הביא לשון הרמב"ם שמתוכו מובן דמפרש דיקלא ארמאה בס' היינו פירות שאינן יפין ודיקלא פרסאה בפני עצמן היינו פירות שהן יפין וכך פרש"י:

דרכי משהעריכה

(א) והוא לטעמיה אזיל לפסוק כהרי"ף והרמב"ם בכ"מ אבל לפי מה שכתבתי כמה פעמים לפסוק כבתראי ורבים גם הכא נקטינן כוותייהו דלא להוציא ממון מיד בעליהם:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב וכתב הרמב"ם חצי נזק וטעמא משום דהוי שינוי ואם שיסהו בעצמו פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:

בית יוסףעריכה

המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב משנה בפ' הנשרפין (עו:) ומייתי לה בפרק ב' דבבא קמא (כד:) שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור ופירש רש"י פטור. משסה דגרמא בנזקין הוא ומשמע לרבינו דמ"מ חייב בדיני שמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון ובפ"ב דב"ק מפרש דפטור משסה וחייב בעל הכלב ואע"ג דדחי התם ואמר אימא פטור אף משסה ההיא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק איתמר ולא קיי"ל הכי:ומ"ש בשם הרמב"ם ח"נ בפרק הנזכר וכתב ה"ה בהשגות ואם הוא מועד משלם נ"ש עכ"ל ול"נ שאפילו מועד אינו משלם אלא ח"נ כיון שלא עושה מעצמו אלא ע"י שיסוי וכדאמרינן (ב"ק מא.) בדין מיתת האדם שור האצטדין פטור ולפיכך סתם רבינו עכ"ל:ומ"ש ואם שיסהו בעצמו פטור וכו' מימרא דרבא בפ"ב דב"ק:

בית חדש (ב"ח)עריכה

המשסה כלבו וכו'. כן כתב הרמב"ם ספ"ב מנזקי ממון והוא מימרא דרבא פרק כיצד הרגל (דף כ"ד) אלא דקאמר סתם פטור והרמב"ם ורבינו מפרשים בו פטור מד"א וחייב בד"ש והכי משמע מפירוש רש"י לשם שכתב פטור דגרמא בנזקין הוא וכבר נתבאר בסימן שע"ח ס"ב דגרמא בנזקין פטור אבל אסור וכיון דאיסורא קעביד ודאי דחייב בדיני שמים ותו דבר"פ הכונס דתניא א"ר יהושע ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר וכו' פי' רש"י פטור מדיני אדם קסבר גרמא בנזקין פטור אלמא דגרמא בנזקין פטור מד"א וחייב בדיני שמים: ומ"ש בשם הרמב"ם דבעל הכלב חייב ח"נ. פי' ה"ה דאפילו במועד אינו משלם אלא חצי נזק כיון שלא עשה מעצמו אלא על ידי שיסוי וכדאמרינן בדין מיתת האדם שור האיצטדין פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא ח"נ עכ"ל


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור המועד וכן רגל ושן שהן מועדין מתחלתן די להו בשמירה פחותה לפיכך אם קשרן בעליו במוסירה או שמרן שמירה פחותה ויצאו והזיקו פטור בד"א במועד אבן תם לא סגי ליה לא במוסירה ולא בשמירה פחותה עד שישמרנו שמירה מעולה ואיזהו שמירה מעולה דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה ושמירה פחותה שאינה יכולה לעמוד אלא ברוח מצויה אבל שאינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה הוי כאילו לא שמר כלל וחייב אפי' לא נפלה הדלת על ידי הרוח אלא לסטים הוציאוה או חפרה או חתרה הדלת והפילתו דתחילתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת וסופו באונס לגבי חתירה וקיימא לן כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה חייב אבל אם חתרה בה פרצה ויצאה משם פטור אף על פי שהוא רעוע שאין האונס בא מחמת הפשיעה: אבל שמרה כראוי ונפרצה בלילה או שחתרה הדלת ויצאה והזיקה פטור ודוקא נפרצה בלילה אבל נפרצה ביום חייב דקלא איתא למילתא ומסתמא ידע ומיהו בלילה פטור אפילו ידע שנפרצה שאינו חייב לצאת ולטרוח אחריה בלילה כיון שהוא אנוס: הוציאוה לסטין הם חייבין משעת משיכה או שהכישוה במקל להוציאה ודוקא שהוציאוה כדי לגזלה אבל הוציאוה כדי לאבדה פטורים:

הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וברחה ונפסדה אינו חייב לשלם הבהמה אפילו שהיה הכותל בריא אבל על הכותל חייב והרמ"ה כתב שחייב ג"כ לבעל הבהמה לשלם בהמתו והרמב"ם ז"ל כתב שחייב לשלם בנזקי הבהמה אם הלכה והזיקה והראב"ד כתב שאינו חייב בנזקי הבהמה אא"כ הכישה והזמינה לנזק ואם הכותל רעוע פטור מדיני אדם בין על הכותל בין על הבהמה לא שנא אם הזיקה לא שנא אם הוזקה וחייב בדיני שמים:

הניחה בהמה או שמסרה לחש"ו ויצאה והזיקה חייב אפילו היתה קשורה בקשר חזק ונפרצה בלילה או שחתרה והראב"ד כתב שאם היתה קשורה שהוא פטור ודעת א"א הרא"ש ז"ל כסברא הראשונה:

מסר שורו לחמשה לשמרו ופשע בו אחד מהם ויצא והזיק אם אינו נשמר אלא בשמירתו שלזה שפשע בשמירתו הוא חייב ואם הוא נשמר בנשארים אם הנשארים נסתלקו משמירתו הוא פטור והם חייבים אבל אם אמרו לו כיון שאינו רוצה לשמרו גם אנו מסתלקין משמירתו כולם חייבין:

מסרו לשומר חנם או לשומר שכר או לשואל או לשוכר מסתמא קבל עליו שלא יזיק ושלא יוזק וה"מ בשור סתם אבל אם מכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל עליו אלא שלא יזיק אבל לא שלא יוזק ואם לא שמרוהו כראוי ויצא והזיק נכנסו תחת הבעלים וחייבין לשלם תם ה"נ ומועד נזק שלם והבעלים פטורים ואם אחר שהזיק התם ברשותו אומר לבעלים הרי שלם לפניך לא אמר כלום שהרי ב"ד לוקחין אותו להשתלם מגופו כתב הרמב"ם ז"ל שמרוהו כראוי שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבים ואיני מבין דבריו כיון ששמרוהו כראוי למה יהו הבעלים חייבים וכן השיג עליו הראב"ד שמרוהו שמירה פחותה אם שומר חנם הוא הוא פטור והבעלים חייבים ואם אומר שכר הוא או שואל הם חייבים והבעלים פטורין:

מסרו השומר לשומר והוזק חייב ששומר שמסר לשומר חייב אלא אם כן שמסר לבנו או לתלמידו ואם הזיק כתב הרמב"ם ז"ל הראשון חייב לשלם לניזק שיאמר לו הניזק למה לא שמרת אתה ומסרת לאחר שלם לי אתה ותעשה אתה דין אם השני מסרו השומר לבנו או למסעדו נכנסו תחת השומרים וחייבין והשומר פטור והראב"ד השיג עליו וכתב שהניזק גובה מהשני או מאיזה שירצה ולמעלה בין השומרים כתבתי אם הזיק שורו של שואל לשורו של משאיל או איפכא:

בית יוסףעריכה

שור המועד וכן שן ורגל שהן מועדין מתחלתן די להו בשמירה פחותה לפיכך אם קשרו בעליו במוסירה או שמרן שמירה פחותה ויצאו והזיקו פטור בד"א במועד אבל תם לא סגי ליה עד שישמרנו שמירה מעולה פלוגתא דתנאי בס"פ שור שנגח ד' וה' (מה:) ופסקו הפוסקים כרבי יהודה דאמר הכי ובגמרא מפרש טעמיה דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי אמר רחמנא תם נשלם דנבעי ליה שמירה מעולה הדר אמר רחמנא לא ישמרנו גבי מועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט מיעט הכתוב לשמירה מעולה ופרש"י סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אין לך אדם שאינו משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב בתם אלמא שמירה מעולה בעי הדר כתב וכו' ואמרינן בר"פ הכונס דשן ורגל סגי להו בשמירה פחותה לכ"ע ומייתי לה מקרא:ומ"ש ואיזהו שמירה מעולה דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה ושמירה פחותה שאינה יכולה לעמוד וכו' בריש פרק הכונס (נה:) אהא דתנן הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב ובגמרא שם ת"ר איזהו כראוי ואיזהו שלא כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה זהו שלא כראוי וקאמר התם בגמרא דיכולה לעמוד ברוח מצויה מיקריא שמירה פחותה משום דאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה ולפי זה נראה לי שיש טעות סופר בדברי רבינו וכך צריך להגיה ולכתוב איזהו שמירה מעולה דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצוייה ושמירה פחותה שיכולה לעמוד ברוח מצויה אבל אם אינה יכולה לעמוד אפילו ברוח מצויה הוי כאילו לא שמור כלל וחייב וכו' וכן מצאתי בספר מדוייק:ומ"ש וחייב אפילו לא נפלה הדלת ע"י הרוח אלא לסטים הוציאוה או חפרה או חתרה הדלת והפילתו דתחלתו בפשיעה לגבי נפילת הדלת וסופו באונס לגבי חתירה וקיי"ל כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמת הפשיעה חייב אבל אם חתרה בה פרצה ויצאה משם פטור אע"פ שהוא רעוע שאין האונס בא מחמת הפשיעה כן משמע בגמרא ריש פרק הכונס גבי הא דאמר רבא והוא שחתרה וע"פ מה שנתבאר בסימן רצ"א בדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס והרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון סתם וכתב אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה או שהיה כתלי הדיר רעועין הרי לא נעל בפניהם כראוי ואם יצאה והזיקה חייב ואפי' חתרה ויצאה ואפי' נפרצ' מחיצה בלילה או פרצוה לסטים בעל הצאן חייב:

ומ"ש אבל שמרה כראוי ונפרצה בלילה או שחתר הדלת ויצאה והזיקה פטור משנה וגמרא שם:ומ"ש פטור אפילו ידע שנפרצה וכו' ודוקא נפרצה בלילה אבל נפרצה ביום חייב וכו' ומיהו בלילה פטור אפילו ידע שנפרצה וכו' כן כתבו שם התוספות:

ומ"ש הוציאוה לסטים הם חייבים משעת משיכה או שהכישוה במקל להוציאה משנה וגמרא (שם) וכתב הרא"ש ואע"ג דגזלן לא קני לה במשיכה דמאן א"ל למשוך מ"מ כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה:ומ"ש ודוקא שהוציאוה כדי לגזלה אבל הוציאוה כדי לאבדה פטורים ירושלמי כתבו הרא"ש שם והטעם פשוט:

הפורץ גדר לפני בהמת חבירו וברחה ונפסדה אינו חייב לשלם הבהמה אפילו שהיה הכותל בריא שם תניא הפורץ גדר לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים היכי דמי אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב אלא בכותל רעוע פי' רש"י אי בכותל בריא בדיני אדם ניחייב מיהא אכותל דהא בידים עביד. בכותל רעוע. דלא אפסדיה דלמסתר קאי: ומה שאמר רבינו בשם הרמ"ה שחייב ג"כ לבעל הבהמה לשלם בהמתו נראה שטעמו לפי שהוא סובר דהא דפריך ניחייב אבהמה נמי קאי דכיון דפרצו גדר בפניה הוי כאילו אבדוה בידים:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נזקי ממון הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה אם היה ביה גדר חזק ובריא חייב וכתב עליו הראב"ד זה שאמר חייב לא ידענו מהו אם על הכותל אמר למה לי למימר יצאה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אא"כ הכישוה והדריכוה לנזק עכ"ל וה"ה כתב פי' רבינו פטור וחייב על הנזק שהזיקה הבהמה והקשו עליו מהמשנה שהביא הוא למעלה דקתני הוציאוה לסטים דוקא הוציאוה הא פרצו בפניה אינן חייבים על נזקיה והשיב ז"ל שחילוק יש בין הלסטים המתכוונים לגנוב ולא לפרוץ גדר ובין זה המתכוין לפרוץ גדר ולא לגנוב והראה פנים לדבריו ואחרים פירשו פטור וחייב על הבהמה שנאבדה וכן דעת הראב"ד וכן דעת אחרונים ז"ל עכ"ל וכיון דהרמב"ם יחיד הוא בדבר זה לא נקטינן כוותיה בהא:ומ"ש ואם הכותל רעוע פטור מדיני אדם וכו' כבר נתבאר:

הניחה בחמה או שמסרה לחש"ו ויצאה והזיקה חייב משנה בר"פ הכונס (נה:) ובגמרא (נו:) אמר רבה ואפילו חתרה ל"מ היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה היא אלא אפילו חתרה נמי כולה פשיעה היא מ"ט דא"ל מידע ידעת דכיון דשבקתה בחמה כל טצדקא דאית לה למעבד עבדא ונפקא:ומ"ש אפילו היתה קשורה בקשר חזק כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון וז"ל מסר בהמתו לחש"ו אע"פ שהיה השור קשור הבעלים חייבים שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק אפילו שמרוה שמירה מעולה חתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים וכתב ה"ה ברייתא בפ"ק דב"ק ופסק כסוגיין ואליבא דחזקיה דאמר בשור קשור ופירש רבינו בשור קשור כראוי ואע"פ כן חייבין שדרכן של אלו הוא לשחוק בהן ולהתירן וכיון שכן הוה ליה תחלתו בפשיעה ואפילו סופו באונס כגון שחתרה חייב וכן עיקר ובהשגות א"א חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר כחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החש"ו ע"כ וכבר הכריע הרשב"א כפירוט המחבר ז"ל עכ"ל: ומ"ש רבינו ודעת א"א ז"ל כסברא ראשונה:

מסר שורו לחמשה לשמרו ופשע בו אחד מהם וכו' בפ"ק דב"ק (י:) אמרינן והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהם והזיק חייב ה"ד אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר פשיטא דאיהו קא עביד אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד ופירש הרא"ש מאי קא עביד ופטור לגמרי כגון שהאחרים לא סלקו עצמם משמירת השור כשפשע האחר ולא רצה לשמור יותר וכיון שנשארו בשמירת השור ויכולים לשמרו בלא האחר הן חייבים והוא פטור שהרי מסר לכולן שורו לכל מי שיכול לשמרו ונתרצו לשמרו אפילו בלא חבירו אבל אם א"ל אם אינך רוצה לשמור גם אנו מסלקין עצמנו משמירתו כולן חייבים עכ"ל: (ב"ה) ולפי זה חסר בדברי רבינו תיבת לא אם הנשארים לא נסתלקו משמירתן הוא פטור והם חייבים:

מסרו לש"ח או לש"ש או לשואל או לשוכר מסתמא קבל עליו שלא יזיק ושלא יוזק וה"מ בשור סתם אבל אם מכיר בו שהוא נגחן אינו מקבל אלא שלא יזיק אבל לא שלא יוזק בס"פ שור שנגח ד' וה' (מה:) אמר ר' אלעזר מסר שורו לש"ח הזיק חייב הוזק פטור אמרי היכי דמי אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב ואי דלא קביל עליה שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי ליפטר אמר רבא לעולם שקיבל עליו שמירת נזקיו והב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה דאתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה ופירש רש"י וסתמא דמילתא שור נגחן כי מקבל אינש נטירותיה עליה למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא לזיק אחריני אבל דלא ליזקוהו אחריני לא מסיק אדעתיה שהרי אין שור מתייצב לנגדו מפחדו עכ"ל וכתב הרשב"א אי דקביל עליה שמירת נזקיו אפילו הוזק נמי ליחייב נ"ל דלאו כשקבל עליו בפירוש קאמר אלא כשמקבל עליו ככל שומר מן הסתם קאמר עכ"ל והביא כמה ראיות לדבר להוציא מדעת הראב"ד שכתב וז"ל דקביל עליה שמירת נזקיו בסתם שלא פירש נזקין דידיה ונזקין דעלמא אלא נזקין סתם וכיון שהוא נגחן סתמא דמילתיה דלא אזיל איהו ומזיק לאחריני קביל עליה עכ"ל וכתב ה"ה בפרק ד' מהלכות נזקי ממון שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א ז"ל ואע"ג דר' אלעזר נקט ש"ח משמע דלאו דוקא אלא ה"ה לשאר שומרים:ומ"ש ואם לא שמרוהו כראוי ויצא והזיק נכנסו תחת הבעלים לשלם תם ח"נ ומועד נ"ש והבעלים פטורים משנה שם:ומ"ש ואם אחר שהזיק התם ברשותו אומר לבעלים הרי שלך לפניך לא אמר כלום שהרי ב"ד לוקחין אותו להשתלם מגופו ז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון ככ שומר שנתחייב לשלם ואין לו והיה המזיק תם שהוא משלם ח"נ מגופו הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיק וישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה וכתב ה"ה זה יצא לרבינו מהסוגיא שבפרק שור שנגח ד' וה' (מ.) על הברייתא דשאלו בחזקת תם דקאמרי סוף סוף לאו תורא בעית לשלומי נדידיה: כתב הרמב"ם שמרוהו כראוי שמירה מעולה השומרים פטורים והבעלים חייבים בפ"ד מהלכות נזקי ממון:ומ"ש ואיני מבין דבריו כיון ששמרוהו כראוי למה יהיו הבעלים חייבים נתיישב בדברי ה"ה שכתב וז"ל ומ"ש והבעלים חייבים כששמרוהו שמירה מעולה הוא בנזק קרן בלבד [ר"ל בדברים] שהיה תמה להם שבהן הבעלים תייבים אפילו בשמירה מעולה כמו שיתבאר פרק ז' אבל בנזק שן ורגל אפילו הבעלים פטורים וזהו דין הכונס שבראש הפרק (נה:) וחילוק זה מבואר בגמרא (שם) ודע ששמירה פחותה היא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ושמירה מעולה שיכולה לעמוד בפני כל רוח ובשמירה זו השומרים פטורים וכן נתבארו שמות הללו בגמרא בפרק הכונס (שם) ויש מי שכתב שהשואל חייב מפני שהוא חייב באונסין ויש לחלק עכ"ל. ועוד אכתוב בזה בסמוך:ומ"ש שמרוהו שמירה פחותה אם ש"ח הוא הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש"ש הוא או שואל הם חייבים והבעלים פטורים בס"פ שור שנגח ד' וה' (מה.) ת"ר ארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים הרגו תמין נהרגים ופטורים מן הכופר מועדים נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבים להחזיר דמי השור לבעליו חוץ מש"ח אמרי ה"ד אי דנטריה אפילו כולהו נמי ליפטרו אי דלא נטריה אפילו ש"ח ניחייב אמרי הב"ע דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה ש"ח כלתה לו שמירתו הנך לא כלתה. ופרש"י כולהו ליפטרו. מדמי שור לבר משואל דהא אנוסים הם: שמירה פחותה. דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה: כלתה לו שמירתו. דאין עליו להתחזק בשמירתו ודי בכך ולאו פשיעה היא הילכך לגבי בעלים פטור מדמי שור דהא סגי ליה בשמירה פחותה והני לא כלתה שמירתן שחייבים היו להתחזק בשמירתו שיהא שמור לבעליו ופשיעה היא מידי דהוי אגניבה ואבידה. וכתבו התוספות חוץ מש"ח ה"ה דהו"מ למימר כולם פטורים בששמרו שמירה מעולה חוץ משואל דחייב באונסים וכ"כ הרשב"א ז"ל ונמצא שמ"ש ה"ה שיש מי שכתב שהשואל חייב הוא סברת רש"י והתוס' והרשב"א ז"ל: וכתב עוד הרשב"א ואוקימנא דשמר שמירה פחותה דש"ח פטור וכל הנך חייבים ולא למימרא שאם שמר שמירה מעולה דהיינו שנעל בדלת הראויה לעמוד בפני כל רוח שיהו ש"ש והשוכר פטורים מנהשיב שור לבעליו שאין שומר שכר והשוכר פטורים אפילו כשהקיפוה חומה של ברזל עד שיהא יושב ושומר וכולהו פטורים דקאמר הכא מן הכופר קאמר ומש"ה אוקמא בשמירה פחותה דאי במעולה כולהו הנך נמי פטורים וא"נ שמירה פחותה נקט משום רבותא דש"ח שהוא פטור בכך מן הכל דכלתה שמירתו עכ"ל וחין זה דעת הרמב"ם ורבינו וע"כ צריך לומר לדבריהם כמו שכתב ה"ה שיש לחלק שאף על פי ששואל חייב באונסים ה"מ היכא דהוזקה הבהמה שהוא שואל עליה אבכ לענין יצתה והזיקה בשמירה מעולה פטור שואל וכ"ש ש"ש ושוכר ולענין הלכה נקטינן להקל על הנתבע כדברי הרמב"ם ורבינו וה"ה ז"ל:

מסרו השומר לשומר והוזק חייב ששומר שמסר לשומר חייב אא"כ שמסר לבנו או לתלמידו נתבאר בסימן רצ"א סוף הסימן:ומ"ש ואם הזיק כתב הרמב"ם הראשון חייב לשלם לניזק וכו' מסרו השומר לבנו או למסעדו נכנסו תחת השומרים וחייבים והשומר פטור. (ב"ה) זה לשון שהעתיק רבינו ונוסחא משובשת נזדמנה לו כי נוסחת ספרינו בהרמב"ם כך היא מסרו השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבים ומ"ש שהראב"ד השיג עליו נראה שהיתה נוסחתו בהרמב"ם כנוסחת רבי' דלפי נוסחא דידן כהרמב"ם אין כאן השגה: בס"ד מהלכות נזקי ממון: ומ"ש שהראב"ד השיג עליו אין כאן השגה דהרמב"ם נמי לא כתב שהראשון חייב לשלם לניזק לומר שאין לו דין עם הב' דודאי דינו עם השני ואם אין לו לשלם או שאינו נוח לו לידון עמו הראשוו חייב לשלם לאפוקי מבבא דסיפא שאין דינו אלא עם השני ולא עם הראשון כלל ודין בבא דסיפא מבואר בהדיא בר"פ הכונס דאמתני' דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו קאמר בגמרא (נו:) תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא אלא תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב א"ל רבא מאי מסרו לרועה לברזיליה דאורחיה דרועה לממסר לברזיליה: ומה שכתב דה"ה מסרה לבנו הוא מדאמרינן בפרק המפקיד (ד' לו:) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא המפקיד: ולמעלה בדין השומרים כתבתי אם הזיק שורו של שואל לשורו של משאיל או איפכא בסימן שמ"ז:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור המועד וכו' פסק כר' יהודא במתני' סוף פ' שור שנגח ד' וה' דמועד סגי ליה בשמירה פחותה ושן ורגל אמרינן ר"פ הכונס תנא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתם ואלו הן בור ואש ושן ורגל ומייתי ליה מקראי: ומ"ש ואיזהו שמירה מעולה וכו'. ה"א ריש פרק הכונס בברייתא: ומ"ש וחייב אפי' לא נפלה הדלת וכו' עד כדי לאבדה פטורים. הכל שם במשנה וגמ' וע"פ דברי התוס' והרא"ש:

הפורץ גדר וכו'. ברייתא שם הפורץ גדר לפני בהמת חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש ה"ד אילימא בכותל בריא בד"א נמי ליחייב אלא בכותל רעוע ופירש"י והתוס' דהא דפריך בד"א נמי ליחייב אכותל פריך דליחייב מיהא דהא בידים עבד ואבהמה ליכא למימר דחייב בפריצת גדר בעלמא דאין זה אלא גרמא בעלמא וכדתנן פרצוה לסטים פטור דאף הלסטים פטורים אלא א"כ הוציאוה לסטים בידים דאז חייבים ולמאי דמסיק דכותל רעוע כתבו התוס' דלא קאי חייב בדיני שמים אכותל רעוע אלא אבהמה קאי דאם נפסדה הבהמה ע"י פריצה זו דכותל רעוע חייב בד"ש וכ"כ הרא"ש וכתב עוד א"נ אף אכותל חייב בד"ש לפי שהיה ראוי לעמוד יום או יומים עד שימצא פועלים וצרכי בנין עכ"ל ודעת רבינו כהאי אי נמי ולכן כתב בסמוך דבכותל רעוע חייב בד"ש בסתם דמשמע מלשונו דבין על הבהמה בין על הכותל חייב בד"ש: ומ"ש ע"ש הרמב"ם דבכותל בריא חייב גם על הבהמה לשלם בהמתו היכא שנאבדה והוזקה. טעמו שהוא מפרש הא דפריך בדיני אדם נמי ליחייב אבהמה נמי קאי דאין זה גרמא בנזקין אלא כמזיק בידים ולא דמי להא דתנן פרצוה לסטים והזיקה דפטורים הלסטים דהתם ודאי גרמא הוא דע"י שפרצוה לסטים הלכה והזיקה לאחר אבל אם הבהמה גופה הוזקה הו"ל היזק בידים וכתב ה' המגיד שכן פירשו אחרים וכן דעת הראב"ד בהשגות וכן דעת האחרונים ז"ל: ומ"ש והרמב"ם כת' שחייב בנזקי בהמה אם הלכה והזיקה. טעמו שהוא מפרש הא דפריך בד"א נמי ליחייב אבהמה נמי קאי והיינו היכא דהלכה והזיקה ול"ק מדתנן פרצוה לסטים פטור דשאני לסטים שלא נתכוונו אלא לגנוב ולא לפרוץ גדר והאריך בתשובתו לחכמי לוני"ל שהעתיק במגדל עוז ע"ש:

הניחה בחמה וכו'. משנה שם ואסיקנא אמר רבה ל"מ היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה היא אלא אפי' חתרה וכו': ומ"ש אפי' היתה קשורה בקשר חזק וכו'. פי' שהחש"ו שאין בהן דעת דרכן לשחוק בהן ולהתיר הקשר וכן לקמן בסי' ת"י סט"ו גבי כיסוי כ"כ הרמב"ם בפ"ד וה"ה הביא ראיה לדבריו מפ"ק דב"ק (דף ט') ע"ש: ומ"ש בשם הראב"ד. שם בהשגות: ומ"ש ודעת א"א כסברא הראשונה. אפשר דלפי שכתב הרא"ש בסתם בהניחה בחמה דכל מאי דעבדה פשיעה היא משמע נמי דאפי' קשורה בקשר חזק:

מסר שורו לחמשה וכו' בפ"ק דב"ק (ד' י') וע"פ פי' הרא"ש לשם:

מסרו לש"ח וכו'. מימרא דר"א ס"פ שור שנגח ד' וה' וכדאסיקנא התם בגמרא דבשור נגחן מסתמא לא אסיק אדעתיה דליזקוהו אחרינא שהרי אין שור מתייצב לנגדו מפחדו ולא קיבל עליה מסתמא לשמרו יוזק: כתב הרמב"ם שמרוהו כראוי וכו' ואיני מבין וכו' כבר כתב ה"ה ליישב דבריו ומביאו נ"י והיינו דמיירי בקרן תמה דהבעלים חייבים אפילו בשמירה מעולה עכ"ל וצ"ע דהלא בפירוש אמרו לר' יהודא דהלכה כוותיה דתם מועיל לו שמירה מעולה וכמ"ש רבינו בתחלת סימן זה דאם הבעלים שמרוהו שמירה מעולה פטור ותו דמ"ש ה"ה כמו שיתבאר בפ"ז ולשם מבואר דבשמירה פחותה קאמר דחייב אבל בכ"מ כתב וז"ל וחכמי לוני"ל שאלו מהרמב"ם על מה זה הבעצים חייבים כיון ששמרוהו השומרים שמירה מעולה והשיב להם שט"ס הוא וכך הוא החמתית ויצתה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש"ש הוא תו שוכר או שואל חייבים ע"כ:

מסרו השומר לשומר והוזק וכו' נתבאר למעלה בסימן רצ"א מסעיף כ"ג עד סוף הסימן: ואם הזיק כתב הרמב"ם הראשון חייב לשלם וכו' והראב"ד השיג עליו וכו'. כתב ב"י דגם הרמב"ם לא כתב הראשון חייב לשלם אלא אם אינו נוח לו לדון עם השני אבל אם נוח לו דינו ג"כ עם השני ולא כתב כאן דהראשון חייב לשלם אלא לאפוקי אם מסר לבנו או למסעדו דאז דינו עם השני ולא עם הראשון: ולמעלה בדין השומרים כתבתי וכו'. בסי' שמ"ז:

דרכי משהעריכה

(א) וצ"ע דהא בשמירה מעולה אפי' תם מעולם פטור כמו שנתבאר לעיל סימן זה ואם כן יפה כתב רבינו שאינו מבין דברי הרמב"ם דהא בשמירה מעולה אפילו בעלים פטורים מיהו דעת רש"י ותוס' והרשב"א כסברת הרמב"ם כמו שיתבאר בסמוך:

(ב) ואני תמה איך יכלול סברת רבינו בכאן דהא לפי מ"ש דבשמירה מעולה אף הבעלים פטורים מה שייך לשלם לו השואל:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומיזקתו כתב ר"י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו וצריך לשמרה ואינו יכול לומר גדור שדך כדי שלא תכנס בו אבל רבינו חננאל כתב שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך ואם גדרה והזיקתו פטור בד"א בשדה לפי שמתפשטין לרעות ואין הרועה יכול לשמור כולם שלא יכנסו בשדות אבל בעיר אם נכנסה לחצר הניזק והזיקה חייב שאין אדם יכול לנעול ביתו ועל הרועה מוטל לשמור הבהמה כשמוליכה בעיר שלא תכנס לבית הניזק וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:

הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרין בבעלים שישמרום ואם לא ישמרום רשאי הניזק לשוחטה ויתן אותה לבעלים שחוטה:

לשון הרמב"ם ז"ל בהמה שהיתה רועה ונכנסה בשדה אחר אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלש פעמים ויש רשות לבעל השדה לשחטה ואומר לבעלים בא ומכור הבשר שלך מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק ואפילו לגרום נזק אסור ע"כ משמע מדבריו שזה הדין נוהג בכל הבהמות וא"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא באותן העומדות לשחיטה אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה לאו כל כמיניה אלא אי מפסדת משלם וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:

בית יוסףעריכה

מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו כתב ר"י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה וכו' ואינו יכול לומר לו גדור שדך שלא תכנס בו בפ"ב דב"ק (כג.) הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לרב יוסף א"ל לאביי זיל אימא למרייהו דליצנעינהו וא"ל אמאי איזיל דאי אזילנא א"ל ליגדור מר גדירא בארעיה וכתבו התוספות והרא"ש אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלם מה שהזיקה ולא אמרינן שהוה ליה לנעול חנותו וכן פסק רב אלפס דליתא לדאביי וכתב נימוקי יוסף שכן פסקו כל המפרשים דאשינוי לא סמכינן ועוד דאביי בההיא שעתא תלמיד לפני רבו הוה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזקי ממון:ומ"ש בשם ר"ח שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך וכו' בד"א בשדה וכו' עד שלא תכנס לבית הניזק כל זה כתב הרא"ש שם:ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל איני רואה הכרע בדבריו:

הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרינן בבעלים שישמרום וכו' בפ' הנזכר (שם) מכריז רב יוסף הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זימנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך. ופרש"י עיזי דשוקא. דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו. אי מפסדן אפילו בר"ה: אמסחתא. מקום מעמד הקצבים: וקבל זוזך. אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין:

ומ"ש לשון הרמב"ם בהמה שהיתה רועה ונכנס בשדה אחרת וכו' בפ"ה מהלכות נזקי ממון. ומ"ש אף על פי שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו:ומ"ש מתרין בבעלים ג"פ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואיפשר שהוא היה גורס כן:ומ"ש וא"א ז"ל כתב דוקא באותן העומדים לשחיטה וכו' שם וכך הם דברי רש"י שכתבתי בסמוך וכן כתב הראב"ד וכן כתבו התוספות והמרדכי והרשב"א ז"ל והביאו ראיה מדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דא"ל דליצעינהו ולא אמר ליה לישחטינהו וכתב ה"ה שכן הסכימו רוב המפרשים: ולענין הלכה לדברי הרוב שומעין וכ"ש שהוא להקל על בעל הבהמה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

מי שבהמתו רגילה וכו'. בפ"ב דב"ק (דף כ"ג) בעובדא דהני עיזי דבי תרבו וכו' כתבו התוס' דהלכה כרב יוסף ושכך פסק רב אלפס וליתיה לדאביי דדיחויא בעלמא הוא וכ"כ הרא"ש לשם וכתב עוד ומ"כ בשם ר"ח דפסק הלכה כאביי ומחלק בין עיר לשדה ומה שכתבו התוספות להביא ראיה מדתנן אכלה מתוך החנות משלמת וכו' ולא אמרינן הו"ל לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה וכן בכלב שאכל חררה אין כלל ראיה לדברי ר"ח דס"ל דאביי לא קאמר אלא בשדה אבל חנותו שהיא בעיר אין אדם חייב לנעול את ביתו וכן ברחבה וכלב ומדכתב דברי ר"ח באחרונה כתב רבינו שכך היא מסקנתו ודלא כב"י שכתב איני רואה הכרע בדבריו:

הקצבים וכו'. שם מכריז רב יוסף ואי תימא רבה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זמנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתך וקבל זוזך ופי' רש"י הנהו עיזי דשוקא דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא. מתרינן במרייהו אי מפסדין אפילו בר"ה. וקביל זוזך אפי' ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין עכ"ל וכן פירשו התוספות דדוקא בהנהו דקיימי לשחיטה אבל עז לחלבה וכו' כמ"ש רבינו ע"ש הרא"ש:

לשון הרמב"ם בהמה שהיתה רועה וכו'. כתב ב"י דמ"ש אע"פ שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו ומ"ש מתרין בבעלים ג"כ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואפשר שהוא היה גורס כן עכ"ל ויש לתמוה דבכל ספרי הגמרא איתא מתרין במרייהו תרי ותלת זמנין והיינו תרי לרבי דבתרי זימני הויא חזקה ותלת לרשב"ג והרמב"ם כתב ג' פעמים להקל לנתבע וכך הוא באלפסי מתרין בהו זימני תרי ותלתא איברא דבאשיר"י כתב בסתם מתרין במרייהו ומה שכתב עוד איני יודע מנין לו דאע"פ שלא הזיקה נראה דהכריח כך מדמצריך להתרות בו ג"פ מכלל דעדיין לא הזיקה דאי הזיקה פעם אחת בהתראה אחת סגי דאם לא ציית שוחטין אותן ואין ממתינין לו עד שיזיק פעם שנייה וכ"כ התוס' הנהו עיזי דשוקא וכו' דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזמנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלב ורחל לגיזותיה יכול לומר כשיזיק ישלם וכו' עכ"ל אלמא דמקודם שהזיקו מתרין בהו וכדכתב הרמב"ם והב"י בש"ע השמיט הא דכתב הרמב"ם אע"פ שלא הזיקה ונ"ל דלא דק אלא העיקר כדברי הרמב"ם והסכמת התוס':


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וגנחו שור של בעל החצר פטור וכן אם הזיקו בעל החצר פטור שיכול לומר כיון שהכניסו שלא לדעת לא ידעתי בו עד ששניתי בו ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ"ש מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל אין לו רשות להזיקו:

הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר"ה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם: קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור שהיה לו לסתמו:

נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו אם הבאיש בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם הבאישם אחר נפילה פטור שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור והמים חשובים ככלים ובור פטור בזנקי כלים כדלקמן: ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר והראב"ד כתב שאינו פטור אל מגניחה שנגח שורו אבל לא מהבאשת המים שהרי חצר שותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש לו רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו אלא לשוורים ע"כ:

ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכן הרמב"ם ור"י פסק בחכמים דאמרי כיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו מיהו דוקא בנזקין דאתו ליה מחמתיה חייב בהן אבל בנזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:

בית יוסףעריכה

הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות ונגחו שורו של בעל החצר פטור משנה בפרק הפרה (מז.):ומ"ש וכן אם הזיקו בעל החצר פטור וכו' מימרא דרבא שם:ומ"ש ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ"ש וכו' שם מימרא דרב פפא.

ומ"ש הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' פשוט הוא דלגבי קרן לא שאני לן בין ר"ה לרשות הניזק:

ומ"ש קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו' מימרא דרבא שם

ומ"ש נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו אם הבאיש בשעת נפילה וכו' משנה שם (מז:) נפל לבור והבאיש את מימיו חייב ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מ"ט הוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ופירש רש"י שהבאיש בשעת נפילה. דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור: ומים כלים. כל חפצים ככלים דלא חייב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:

ומ"ש ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר ז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' נזקי ממון ואם הכניס ברשות בעל השור פטור וכתב ה"ה ומ"ש ואם הכניס ברשות בעל השור פטור לא נזכר במשנה כלל אלא בלשון זה ואם הכניס ברשות בעל החצר משלם רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו ב"ה לשמור וי"א דברשות כל אחד חייב בנזקי חבירו דהוה ליה כחצר השותפין כיון שהזיקו זה את זה בידים ובהשגות אמר אברהם זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי חצר השותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים ע"כ ולא ידעתי טעם לחילוק זה שחילק הראב"ד ז"ל בין נגיחה להבאשת המים דאי כחצר השותפין חשיב לה אף אנגיחה ליחייב דהא קרן ודאי בחצר השותפין מחייבת ואולי שהוא טעות סופר בהשגות וראוי להיות למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו וכבר נתבאר בפ"א ברם נראין דברי התוספות והם כדברי רבינו שכתבו שכך סובר רבי כשמכניס שורו ברשות הרי היא כאילו מתנים בפירוש שיפטר כל א' בנגיחת שורו ובשאר נזקין וכן עיקר:

ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכו' עד סוף הסימן נתבאר בסימן רצ"א ושם העליתי דכדברי רי"ף והרמב"ם ז"ל עיקר שפסקו כרבי:

בית חדש (ב"ח)עריכה

הכניס שורו וכו'. משנה וגמרא פ' הפרה (ד' מ"ז מ"ח).

הזיק שור הנכנס וכו' דינו כאילו הזיק בר"ה וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז . כלומר אע"פ שלא נכנס השור מאליו אלא הבעלים הכניסוהו לא הו"ל רשות המזיק ופטור אלא רשות הניזק הוא ודינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' וכדלעיל בסימן שפ"ט סעיף ד':

קלקל את החצר וכו' מימרא דרבא שם ופירש"י בעל החצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור בר"ה דלאו עליה דידיה רמיא למלוייה דהכא כיון דאית ליה למלוייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה כי אפקר בתר הכי נותן תקלה בר"ה וע"ל בסימן ת"י ס"ג וד':

נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו כו'. משנה שם וכדאמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור אבל אם הבאישם אחר נפילה דהו"ל כשאר תקלה כמו דליל לבתר דנח וכן אבנו וסכינו שנפלו מראש הגג לבתר דנח דחשוב כבור ומים חשובי' ככלי' דכל חפצים ככלים ובור פטור בנזקי כלים דלא חיוב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:

ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור וכו'. כלומר בזה כ"ע מודו דפטור בעל השור ולא פליגי אלא היכא דהזיק שור של בעל החצר לשור הנכנס לאחר שנתן לו רשות וכו' כדכתב בסמוך ומה שהראב"ד מחלק בין נגיחה להבאיש מימיו הוא תימה גדול דאי כחצר השותפין הוא וחייב אהבאשת מימיו אף אנגיחה חייב כדלעיל בסי' שפ"ט ש"ו ומשום קושיא זו כתב ה"ה דט"ס הוא בדברי הראב"ד אלא ס"ל דאף אנגיחה חייב ולפעד"נ דאין כאן ט"ס אלא עיקר טעמו לחייבו יותר אהבאשת מימיו הוא לפי שהוא חצר הניזק לגבי מי בור כדמסיק בדבריו וה"ק הא דאינו פטור אהבאשת מימיו טעמו הוי משום דאינו חצר המזיק בלבד לגבי מי בור אלא כחצר השותפים הוא ולא עוד אלא לגבי מי הבור חצר הניזק בלבד הוא וכו' אבל אנגיחה כיון שהכניסו ברשות הו"ל כאילו התבה עם בעל החצר שבשעה שיהא השור הנכנס בחצר לא יהא שור של בעל החצר בחצר או יקשרנו בקשר חזק וישמרנו בשמירה מעולה ולכן פטור בעל השור אנגיחה דבשעה שהשור הנכנס הוא בחצר חשוב הוא כאילו חצר המזיק בלחוד ודוק:

ואם הזיק שורו של בעל החצר וכו'. ע"ל בסימן רצ"א ס"ד:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

אף על פי שהתם אינו משלם אלא מגופו פרה מעוברת שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומולדה מפני שהוא כגופה אפי' ליתה לפרה משתלם כל החצי נזק מהולד: אבל תרנגולת שהזיקה אין גובין מביצתה לפי שאינה כגופה:

פרה מעוברת שנגחה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם קודם נגיחה ילדה ואז אין להשתלם מן הולד או לאחר שנגחה ילדה ויש להשתלם מן הולד ואין הפרה לפנינו המוציא מחבירו עליו הראיה ולא יטול מן הולד אא"כ יביא עדים שנגחה קודם שילדה:

וכן שור שנגח הפרה ונמצא עוברה מת בצידה ואין ידוע אם מחמת נגיחה הפילה או אם הפילה קודם המע"ה ואפי' שהניזק טען ברי והמזיק שמא ואפי' שאין המזיק מוחזק כגון שעומדת באגם מוקמינן לה ברשותיה והוי ליה ניזק מוציא ועליו הראיה ואם לא יביא ראיה פטור אפי' משבועה דלא דמינן שבועה אנתבע אלא כי היכי דלודי אבל היכא דקנסא הוא ואי מודה מיפטר אכפירה נמי לא מיחייב שבועה וכתב הרמ"ה דאפילו תפש בלא מהדי לא מהני דאפי' מהימנינן ליה מטעם מגו אינו כלום דכיון שהוא קנס לא שייך ביה חיובא אלא בעדים ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא כל היכא דתפיס בלא סהדי נאמן במגו דלא היו דברים מעולם אפי' בקנס אם הניזק טוען ברי:

שור שנגח פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת הפרה בפני עצמה ופחת הולד בפני עצמו שא"כ מפסיד המזיק אלא שמין הכל ביחד כמה היתה שוה קודם נגיחה וכמה היא שוה עתה היא והנפל ומשלם אם הוא מועד כולו ואם הוא תם החצי היה הפרה לאחד והולד לאחר מה שנפחתה מחמת חסרון שומנה שאינה שמינה כבתחילה הוא לבעל הפרה לבד אבל מה שנפחתה מחמת שמתחילה היתה נראית יותר גדולה ממה שהיא עתה הוא של שניהם והנפל לבעל הולד:

בית יוסףעריכה

(ב) אף על פי שהתם אינו משלם אלא מגופו פרה מעוברת שהזיקה גובה חצי נזק ממנה ומולדה מפני שהיא כגופה וכו' אבל תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה לפי שאינה כגופו מימרא דרבא בפרק הפרה (מז.) וכתב ה"ה בפ"ט מהלכות נזקי ממון בדין ביצת התרנגולים כתבו קצת המפרשים דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה מגופה ואולי לזה כתב רבינו מובדלת ומופרשת ממנה:

(ד) פרה מעוברת שנגחה ונמצא עוברה בצדה וכו' וכן שור שנגח הפרה ונמצא עוברה מת בצדה וכו' ריש פרק שור שנגח את הפרה (מו.) שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה ורביע לולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע וכו' משתלם ח"נ מן הפרה ורביע מן הולד ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה ואפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא ופסקו הפוסקים כחכמים: ומ"ש ואפי' שאין המזיק מוחזק כגון שעומדת באגם וכו': ומ"ש ואם לא יביא ראיה פטור ואפי' משבועה דלא רמינן שבועה אנתבע אלא כי היכי דלודי אבל היכא דקנסא הוא וכו' לא מיחייב שבועה: ומ"ש בשם הרמ"ה דאפילו תפס בלא סהדי לא מהני וכו':

שור שנגח פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת הפרה בפני עצמה וכו' אלא שמין הכל ביחד כמה היתה שוה קודם נגיחה מימרא דרבא בפרק הפרה (מז.):ומ"ש היה הפרה לאחר והולד לאחר מה שנפחתה מחמת חסרון שומנה וכו' שם פשיטא פרה דחד וולד דחד פיטמא לבעל פרה נפחא מאי רב פפא אמר לבעל הפרה רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין. ופרש"י פיטמא. מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל הפרה דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנא: נפחא מאי. שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם:ומ"ש והנפל לבעל הולד פשוט הוא:

בית חדש (ב"ח)עריכה

אף על פי שהתם וכו'. מימרא דרבא פרק הפרה (דף מ"ז) פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא הוא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא ופרש"י משתלם כולי חצי נזקא מולד כי ליתה לפרה פירשא דבר המופרש ממנה עכ"ל ונראה דר"ל דאי איתא לפרה והפרה לאחד והולד לאחר כל אחד משלם רביע אלא דכי ליתא לפרה משתלם כולי ח"נ מולד מדרבי נתן דכי ליתא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה עוד דמדקאמר תלמודא האי לישנא פירשא בעלמא הוא מכלל דדוקא ביצה בקליפתה שהוא מובדל ומופרש ממנה אבל באינו מופרש אלא מעורה בשלל של בצים שלם גובה מביצתה וכך משמע מלשון הרמב"ם ומביאו ב"י:

פרה מעוברת וכו'. ר"פ הפרה פליגי סומכוס וחכמים ופסקו הפוסקים הלכה כחכמים דהמע"ה ולא כסומכוס דקאמר ממון המוטל בספק חולקין: ומ"ש אין הפרה לפנינו. כלומר דאם הפרה לפנינו פשיטא דגובה מן הפרה ולא מן הולד אפילו פרה דחד וולד דחד דהפרה חייבת והולד ספק אלא אפילו אין הפרה לפנינו אין אומרים כיון דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכר' נתן אלא כיון דהולד ספק לא יטול מן הולד אא"כ יביא עדים שנגחה קודם שילדה:

ומ"ש וכן שור שנגח את הפרה וכו' משנה וגמרא שם: ומ"ש ואפילו שאין המזיק מוחזק וכו' טעמו דמוקמינן ליה אחזקת מרא קמא וע"ל סי' רכ"ג: ומ"ש ואם לא יביא ראיה פטור אפי' משבועה וכו'. נראה דה"ק אפי' אם המזיק טוען ברי ואצ"ל דאם המזיק טוען שמא דפשיטא דלא אמרי' כיון דמודה במקצת בנזק דפרה ובנזק הולד טוען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם דלא רמינן שבועה אנתבע וכו': וכתב הרמ"ה דאפילו תפס בלא סהדי וכו'. איכא לתמוה דמשמע דאפלג' ניזקא קנסא דאיירי בה השתא נמי קאמר הרמ"ה דלא מהני תפיסה ותימה דהא מדברי הרא"ש ע"ש הרמ"ה ספ"ק דב"ק ומביאו רבינו למעלה סוף סי' שמ"ט מבואר דלא קאמר הרמ"ה אלא דלא מהני תפיסה בקנסא בטפי מנזקיה כגון כפל וד' וה' ומפקינן מיניה אלמא דפלגא ניזקא קנסא דהוא בציר מנזקיה לא מפקינן מיניה אי תפס וכדכתב הרא"ש לשם להדיא וצ"ע ומיהו להרא"ש אפילו בטפי מנזקיה כגון כפל וד' וה' נמי מהני תפיסה כדלעיל בסימן שמ"ט ובסימן א':

שור שנגח פרה מעוברת וכו'. מימרא דרבא שם (דף מ"ז): היה הפרה לאחד וכו'. שם פשיטא פרה דחד וולד דחד פיטמא לבעל פרה ניפחא מאי רב פפא אמר לבעל הפרה רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ת (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק זה אומר שורך הזיק וזה אמר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה אפי' ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא וכתב הרמב"ם ואם טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק נשבע היסת שאינו יודע בד"א במועד אבל בתם פטור אם מהיסת שהרי אם הודה מעצמו היה פטור הואיל והוא קנס:

היו ב' רודפים אחריו ועדים מעידים שאחר מהן נגחו ואינן יודעין מי הנוגח וכל אחד אומר שלי לא נגח שניהם פטורין עד שיביא ראיה ואם שניהם של איש אחד נוטל ח"נ ממה נפשך מהפחות שבשניהם ואם היו מועדים משלם נ"ש מנכסיו בד"א ששניהם לפנינו אבל אם מת אחד או נאבד והם תמים פטור אע"פ ששניהם של איש אחד שאומר לו הבא ראיה שזה הזיקך וכתב ה"ר יהודא ברצלוני על שם גאון דאין פטור כשמת אחד מהם אלא מהחצי אבל משתלם מן החי רביע נזק ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא הוא פטור מהכל:

היו שנים הרודפים אחד גדול ואחד קטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר גדול הזיק או מועד הזיק והמזיק אומר קטן הזיק או התם הזיק המע"ה וכל זמן שאין ראיה איזה הזיק אלא עדים מעידין שאחד מהם הזיק ואין יודעין איזה כתב הרמב"ם משלם מה שהמזיק אומר ובודאי כן הוא כדבריו אם אין הניזק מברר דבריו לומר ודאי זה שהזיקני אז אם אין לו עדים נוטל כדברי המזיק אבל טוען ברי לי שזה היזקני אז הוא מודה שהאחר לא הזיקו לפיכך אם אין לו עדים אינו נוטל כלום מזה שאומר שהזיקו אינו נוטל שהרי המזיק מכחישו מהשני נמי אינו נוטל שהרי הודה לו שזה לא הזיקו ודומה טענו חיטים והודה לו בשעורים שפטור אף מדמי השעורים אבל יראה מדבריו שאף כשטוען הניזק ברי נוטל כדברי המזיק כשאין לו עדים וזהו תימה שזהו טענו חיטין והודה לו בשעורין ויותר מזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שאפילו אם תפש הניזק התם או הקטן לא מהניא ליה תפישה ומוציאין מידו ופטור לגמרי כתב הרמב"ם טען הניזק אתה ידוע ודאי שזה הזיק לפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת והגיה עליו הראב"ד דאתם ומועד קאי ורצונו לומר דוקא בתם ומועד שהחיוב הוא על נכסיו השיב הכל תביעה אחת הילכך הוי הודאה במקצת אבל אחד גדול ואחד קטן ששניהם תמים והחיוב הוא על גוף השוורים כל אחד חשוב תביעה בפני עצמו ואין כאן מודה מקצת ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אין כאן שבועה כלל דהוי ליה טענו חטין והודה לו בשעורין:

היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן או אחד תם ואחד מועד הניזק אומר גדול או המועד הזיק את הגדול וקטן או התם את הקטן ומזיק אומר לא כי אלא הקטן או התם הזיק את הגדול וגדול או מועד את הקטן המע"ה אין שם ראיה פטור לגמרי אם הניזק טוען ברי דהוי כמו טענו חטין והודה לו בשעורין:

ובזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שאם תפש הניזק משתלם כמו שאומר המזיק לגדול מהקטן ולקטן מהגדול כיון שיש לו תביעה על שניהם ואפי' תפש בפני עדים נוטל כמו שאומר המזיק אבל אינו נוטל כפי דבריו כיון שתפש בעדים ודוקא שתפש קודם שבא לב"ד אבל לאחר שבא לב"ד לא מהניא ליה תפישה אפי' ליטול כדברי המזיק ואם תפש שלא בעדים נוטל כדבריו:

בית יוסףעריכה

שור שהיה רודף אחר שור אחר והזיק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה משנה בס"פ המניח (לח.):ומ"ש אפילו ניזק טוען ברי ומזיק טוען שמא כן משמע שם בגמרא ובהדיא אמרינן הכי בריש פרק הפרה [מו.] לרבנן דקיי"ל כוותייהו:ומ"ש בשם הרמב"ם ואם טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק נשבע היסת שאינו יודע בד"א במועד אבל בתם פטור אף מהיסת וכו' בפרק ט' מהלכות נזקי ממון ודברים פשוטים הם על פי מה שנתבאר שאין נשבעין היסת אלא על טענת ודאי ועל דבר שאם היה מודה היה מתחייב ממון:

היו שנים רודפים אחריו ועדים מעידים שאחד מהם נגחו וכו' לשון המשנה בסוף פרק המניח (שם) היו שנים רודפים אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורים אם היו של איש אחד שניהם חייבים וע"כ צריך לאוקמה בשעדים מעידים שאח' מהם נגחו דאם לא כן לא הו"מ למיתני אם היו של איש אחד שניהם חייבים וכן מבואר דהא דקתני שניהם חייבים היינו שאם הם תמים נוטל חצי נזק מהפחות שבשניהם ואם הם מועדים נוטל נזק שלם וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מה' נ"מ:ומ"ש בד"א ששניה' לפנינו אבל אם מת א' או נאבד והם תמים פטור אע"פ ששניהם של איש וכו' וכתב הר"י ברצלוני כו' ולא נהירא לא"א אלא הוא פטור מהכל בגמרא מוקי להא דקתני אם היו של אחד שניהם חייבים בתמים וכר"ע דאמר שותפי נינהו ועעמא דאיתנהו לתרווייהו דלא מצי מדחי ליה אבל ליתנהו לתרווייהו כגון שמת או ברח א' מהם א"ל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך וכתב הרא"ש פי' אפילו לר"ע דאמר מוחלט השור משעת נגיחה דק"ל ברשותא דניזק ממ"נ אית ליה חלק בא' מהם ליהוי כב' שוורים של ב' שותפים שאם נאבד לאחד נאבד לשניהם קמ"ל דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהם היה לו חלק מצי למימר אייתי ראיה דהך הוא דאזקך וראיתי בספר הרב הברצלוני שפי' בשם גאון ואם אין שניהם מצויים אלא אחד מהם הוי מצוי והאחר מת או שברח מצי לדחוייה שאמר טול מזה מה שראוי לך כלומר רביע נזקך או שתביא ראיה שזה המצוי הוא שהזיקך וטול כל מה שראוי לך ולא מסתברא אלא כדפרשינן שלא יטול כלום משום המצוי עכ"ל ודברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות נ"מ כדעת הרא"ש וכתב ה"ה שכן עיקר:

היו ב' הרודפים אחד גדול ואחד קטן אחד תם ואחד מועד הניזק אומר הגדול הזיק או מועד הזיק וכו' המע"ה שם במשנה וכתב ה"ה בפרק ט' מהלכות נ"מ מ"ש המע"ה ביאור דבריו שאם לא הביא הניזק ראיה כלל הרי המזיק פטור לגמרי כמו שכתוב לפנינו בדין היו הניזקין ב' שהרי הוא דומה לחטים ושעורים ולא עוד אלא כיון שאינו מודה אלא בתם אם אין שם עדים הרי הוא מוד' בקנס ופטור לדידן דקי"ל פלגא נזקא קנסא:ומ"ש וכל זמן שאין ראיה איזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד מהם הזיק ואין יודעים איזה כתב הרמב"ם משלם מה שהמזיק אומר בפ"ט מהל' נ"מ:ומ"ש ובודאי כן הוא כדבריו אם אין הניזק מברר דבריו לומר ודאי זה שהזיקני וכו' אבל יראה מדבריו שאף כשטוען הניזק ברי אינו נוטל אלא כדברי המזיק כשאין לו עדים כלומר שאין לו עדים שמעידים שהמועד או הגדול הזיק אבל מ"מ מעידים שאחד מאלו הזיקו:ומ"ש רבינו וזה תימה שזהו טענו חטים והודה לו בשעורים כבר כתב ה"ה דלא דמי דשאני הכא שיש עדים שאחד מהם נגחו ועוד יתבאר בסימן זה:ומ"ש ויותר מזה כתב א"א ז"ל שאפילו אם תפס הניזק התם או הקטן לא מהניא ליה תפיסה וכו' בס"פ המניח כתב דלא אמרו בגמרא דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא היכא דיש לו תביעה על שניהם כדלקמן אבל אם אין לו תביעה אלא על אתד מהם לא מהניא תפיסה: כתב הרמב"ם טען הניזק אתה יודע ודאי שזה הזיק לפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה וכו' בפרק הנזכר:ומ"ש והגיה עליו הראב"ד דאתם ומועד קאי ורצונו לומר דוקא בתם ומועד שהחיוב הוא על כל נכסיו וכו' כלומר דכשהניזק אומר מועד הזיק והתם בכלל תביעתו שהרי כל הנכסים משועבדים לו ותם בכלל נכסיו הוא הילכך הוי הודאה במקצת אבל אחד גדול ואחד קטן וכו' כל אחד חשוב תביעה בפני עצמו ואין כאן מודה מקצת וה"ה כתב על זה ויש לחלק שאפילו כששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ"ע עד כאן לשונו:ומ"ש ולדעת א"א ז"ל אין כאן שבועה כלל וכו' כן נראה מדבריו בס"פ המניח שהשוה כשאין לו תביעה אלא על א' מהם לטענו חטים והודה לו בשעורים:

היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקים שנים אחד גדול ואחד קטן או אחד תם ואחד מועד וכו' המע"ה משנה בס"פ המניח שם:ומ"ש אין שם ראיה פטור לגמרי אם הניזק טוען ברי דהוי כמו טענו חטים והודה לו בשעורים מבואר שם בגמ' וז"ל ה"ה בפ"ט מהלכות נזקי ממון לא היה שם ראיה ברורה המזיק פטור וכו' א"א לבאר מאמר רבינו לומר שאין שם ראיה ברורה איזה מהם הזיק אבל יש שם עדים שהזיקו שא"כ לא יאמר פטור שהרי למעלה אמר בכיוצא משלם המזיק כמו שאמר דכל שיש עדים אינו דומה לחטים ושעורים כמו שנתבאר למעלה אלא ודאי כוונת רבינו שאין שם עדים כלל והמזיק פטור בתמין בדינא דמודה בקנס פטור ובאחד תם ואחד מועד בדין טענו חטים והודה לו בשעורים ודע שדיני בבא זו ושלמעלה ממנה שוין ר"ל שאם יש עדים כשהניזקין שנים משלם המזיק כמו שאמר כמו שנתבאר למעלה ואף שם אם לא היו עדים כלל פטור לגמרי כדין חטים ושעורים ואם תפס אין מוציאין מידו וזה מוכרח בגמרא וזה דעת כל המפרשים להשוותן ורבינו כתב למעלה דין עדים מעידים שהוא חייב אף על פי שאין התביעה אלא על אחד מהם וכ"ש כאן שהתביעה על שניהם וכאן כתב כשאין שם עדים כלל שהוא פטור מדין חטים ושעורים אפילו שהתביעה על שניהם וכ"ש למעלה שאין התביעה אלא על אחד ובזה יש דעת אחרת למפרשים ז"ל עד כאן לשונו:

ובזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שאם תפס הניזק משתלם כמו שאומר המזיק וכו' כלומר אע"ג דבההיא דלעיל שאין התביעה אלא על אחד מהם כתב דאי תפס מפקינן מיניה בזה שהתביעה על שניהם מודה דאי תפס מפקינן מיניה ובאמת שאין לשון רבינו מכוון כראוי שלא הו"ל לתלות זה בהרא"ש שהרי בהאי בבא אי תפס לא מפקינן מיניה מבואר הוא בגמרא וההיא דלעיל הוא שחידש הרא"ש דאי תפס מפקינן מיניה ולא ילפינן מהאי משום דאין התביעה אלא על אחד מהם:ומ"ש אפילו תפס בפני עדים נוטל כמו שאמר המזיק וכו' עד סוף הסימן מבואר שם בדברי הרא"ש ז"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור שהיה רודף וכו'. משנה וגמרא ס"פ המניח: ומ"ש בשם הרמב"ם. פ"ט מנזקי ממון: ומ"ש ואם טען הניזק אתה יודע וכו' דמשמע דאם לא טוען אתה יודע א"צ לישבע וכ"כ בפרק י' משלוחין אצל ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין וכו' טוען ראובן שמעון יודע בודאי בפחת זה וכו' אלמא דאי לא טען דיודע בודאי אינו חייב שבועה וכ"כ רבי' לעיל סי' צ"ג ס"ב בשם הרמב"ם ותימה דבסוף קמא באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע קיי"ל דמשתבע דלא ידע כמ"ש לשם הרי"ף ולא מצריכים דטוען אתה יודע בודאי שיש לי בידך מנה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מטוען ולא הוצרך דקטעין אתה יודע בודאי וי"ל דבטוען מנה לי בידך שהלויתיך מסתמא ידע ודאי שלוה הילכך לא צריך דטעין אתה יודע בודאי אבל הכא גבי שור שהיה רודף מסתמא לא ידע וכן אצל ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין מסתמא לא ידע ששותפו הפסיד כך וכך א"צ לישבע אא"כ דטעין אתה יודע וכבר כתבתי זה למעלה בסימן ע"ה ס"ו ע"ש:

היו שנים רודפין. שם במשנה ובגמ' מוקי להא דאם היו של איש א' שניהם חייבים בתמי' וכר"ע דאמר שותפים נינהו וטעמא דאיתנהו לתרווייהו דלא מצי מדחי ליה אבל ליתנהו לתרווייהו וכו' וטעמא דגאון דקיי"ל כר"ע דיוחלט השור ומשעת נגיחה קם ליה ברשותיה דניזק וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהם אלא שאינו ידוע וא"כ הוו להו המזיק והניזק כשותפין בשני השוורים ובעלמא בשותפות בשני שוורים אם נאבד האחד נאבד לשניהם וא"כ הפסיד הניזק רביע נזק מאותו שנאבד או מת ועדיין יש לו רביע נזק באותו שנשאר חי שהוא שותף בו עם המזיק והרא"ש דחה דבריו דתלינן דאותו שור שהוחלט לו נאבד או מת ולית ליה כלום באותו שנשאר חי ואינו גובה מגופו כלל: ומ"ש רבי' והם תמים פטור. לאו דוקא שניהם תמים דה"ה אחד תם ואחד מועד ונאבד התם דפטור דא"ל הבא ראיה שזה המועד הזיקך אלא נקט שניהם תמים משום דבאחד מועד ואחד תם ונאבד המועד גובה ח"נ מזה התם העומד ממה נפשך דאם תם נגחו הוא גובה ממנו בדין ואם מועד נגחו גובה ג"כ חתם כיון שהוא נכסיו דמועד משתלם מכל נכסיו:

היו שנים הרודפי' וכו' וכו'. שם במשנה ומשמע דלא אמר הרמב"ם דמשלם מה שאומר המזיק אלא כשעדים מעידין שאחד מהם הזיק אבל אם אין שם עדים כלל המזיק פטור לגמרי שהרי הוא דומה לחטים ושעורים אבל כשיש עדים שא' מהם הזיק אינו דומה לחטים ושעורים דטעמא דחטים ושעורים הוי משום דחשיב כאילו הודה לו התובע שאינו חייב לו שעורים אבל כשיש לו עדים שאחד מהם לוה ודאי אינו מודה לו ולפי זה ס"ל להרמב"ם הכא גבי שור סברת בעה"ת גבי חטים ושעורים דכתב דאפילו יש לו עדים על השעורים פטור כדכתב רבי' בשמו בסימן פ"ח סי"ד אלא ס"ל להרמב"ם דביש לו עדים חייב על הקטן והתם דאינו מודה לו כיון שיש לו עדים ומשום הכי נמי לא קשה בתם הרי מודה בקנס פטור דכיון דאיכא עדים אין הודאתו פוטר אותו מקנס לפי שלא הודה אלא לפי שידע שיש לו עדים מיהו הרא"ש ס"ל כבעה"ת דאפילו אי איכא עדים שאחד מהם הזיק הו"ל כדין חטים ושעורים ופטור: ומ"ש רבינו ובודאי כן הוא כדבריו וכו'. פי' לדעתו של רבינו אין מקום לדברי הרמב"ם ולומר דמשלם מה שהמזיק אומר אלא כשאין הניזק מברר דבריו וכו' אבל ירא' מדברי הרמב"ם שאף כשטוען הניזק ברי נוטל כדברי המזיק כשאין לו עדים כלומר שאין לו עדים שמעידים שהמועד או הגדול הזיק אלא מעידים שא' מהם הזיק ולפיכך נוטל כמה שהמזיק אומר כדפרישית: כתב הרמב"ם טען הניזק וכו' והגיה עליו הראב"ד וכו' ולדעת א"א ז"ל אין כאן שבועה כלל וכו' פי' באחד גדול ואחד קטן דלהרמב"ם אין כאן מודה מקצת אבל שבועת היסת מיהא איכא אבל להרא"ש אין כאן אפילו שבועת היסת אבל בתם ומועד מודה הרא"ש דאיכא ש"ד דהו"ל מודה מקצת גמור ודלא כמ"ש מהרו"ך ע"ש:

היו הנזקין שנים וכו'. משנה שם: ומ"ש אין שם ראיה פטור לגמרי אם הניזק טוען ברי וכו'. פי' דאם אינו טוען ברי נוטל כמו שאומר מזיק אבל בטוען ברי גרע טפי דאינו נוטל כלום דחשבינן ליה כאילו הודה שלא הזיק הקטן לגדול ולא גדול לקטן ומזה שטוען שהזיקו מכחישו המזיק הילכך פטור לגמרי כדלעיל דהוי כמו טענו חטין והודה לו בשעורים ומיהו דוקא שאין שם עדים כלל אבל אם יש עדים שהזיקו שניהם אלא שאינם יודעים איזה הזיק לגדול ואיזה הזיק לקטן אין זה דומה לחטין ושעורים להרמב"ם כדפי' רבינו בסמוך וכ"כ ה' המגיד. ורבינו דכתב כאן בסתם דמשמע אפילו איכא עדים אלא דאין יודעים בירור הדברים נמי פטור הוא לפי שתופס דברי הרא"ש עיקר דאפי' בדאיכא עדים נמי פטור מדמי שעורים כדלעיל כשהיה הניזק א' וה"ה בשהיו שנים ניזקין:

ומ"ש ובזה כתב א"א הרא"ש וכו'. כלומר אע"ג דבהיה הניזק אחד ס"ל להרא"ש דאפילו תפס מפקינן מיניה מ"מ כאן דהיו הניזקין שנים וכו' מודה הרא"ש ואפי' ליכא עדים כלל שמעידין שניזוקו שוורים דניזק מאלו שוורים דמזיק וזה שחידש הרא"ש דאע"ג דבגמרא אמרו דבתפס שקיל כדאמר מזיק אפשר לפרש דהיינו דוקא בדאיכא עדים מעידים שניזוקו מאלו השוורים אלא שאינן יודעים בירור הדברים אבל מדברי הרא"ש משמע להדיא דאפילו ליכא עדים כלל דמדכתב תחלה דהתם דעדים מעידים שיצא חבול מתחת ידי שניהם אלא שאינן יודעים איזו מהן הזיק ואפ"ה אם תפס וכו' וכאן כתב בסתם אלמא דכאן בהיו שנים ניזוקין אפי' ליכא עדים כלל אי תפס שקל כדאמר מזיק ונתיישב בזה מה שהיה קשה לב"י ואמר שאין לשון רבינו מכוון וכו' ע"ש:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור שנגח וחזר ונגח הניזק והמזיק שותפים וכל אחד מפסיד לפי חלקו כיצד שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' ואין הנבילה שוה כלום הניזק יטול ק' ובעל השור ק' חזר ונגח שור אחר שוה ר' והנבילה אינה שוה כלום והאחרון נוטל מאה והניזק שלפניו והבעלים כל אחד נ' חזר ונגח שור אחר שוה ר' ואין הנבילה שוה כלום האחרון נוטל ק' והניזק שלפניו נ' והניזק הראשון והבעלים כל אחד נוטל כ"ה שכל אחד מפסיד בכל נגיחה החצי שיש לו בו אבל תפשו ניזק ליפרע ממנו אחר שנגח שנעשה שומר עליו להיות חייב בנזקיו כתב רב אלפס שנעשה שומר על הכל ואין הבעלים מפסידין מחלקם כלום וכן פרש"י אבל ר"י פי' שאע"פ שתפשו אינו מפסיד אלא לפי חלקו ואין חילוק בין תפשו ללא תפשו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

בית יוסףעריכה

שור שנגח וחזר ונגח הניזק והמזיק שותפין וכו' כיצד שור שוה ק"ק שנגח שור שוה ק"ק וכו' עד כל אחד נוטל כ"ה משנה בר"פ שור שנגח ד' וה' (דף לו.) ואמרינן בגמרא דאתיא כר"ע דאמר שותפי נינהו המזיק והניזק בשור תם שהזיק וקיי"ל דהלכה כר"ע:ומ"ש אבל תפסו ניזק ליפרע ממנו אחר שנגח שנעשה שומר עליו להתחייב בנזקיו ז"ל הרא"ש בר"פ שור שנגח ד' וה' הך מתניתין מוקי לה בגמרא רישא כרבי ישמעאל וכשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כש"ש לנזקים וסיפא כר"ע דאמר שותפי נינהו ופרש"י דלר"ע נמי אי תפס ניזק נעשה עליו שומר לנזקין והפסיד חלקו וניזקין אחרים לא הפסידו כיון שלא פשע בשמירתו והתוספות פירשו דלר"ע דשותפי נינהו ואם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו אבל לרבי ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור לשיעבוד בעלמא הוא דתפיס ליה הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה ק"ק כדי ליפרע ממנו מילתא דפשיטא היא שחייב בשמירת כל החפץ וכן הדעת נוטה דלר"ע הוי כמו חפץ שהוא של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם והלכה כרבי עקיבא עכ"ל. והרי"ף כתב כדברי רש"י וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזקי ממון וז"ל ניזק שתפס בהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופו נעשה עליה ש"ש לנזקין ואם יצאה והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקיה והבעלים פטורים כיצד שור שוה ק"ק שנגח שור שוה ק"ק והפסיד ק"ק ותפסו הניזק לגבות ממנו ק' וחזר ונגח והפסיד בק"מ הרי הניזק האחרון משתלם ע' והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא ל' והבעלים ק' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וגם רש"י סבר כוותייהו הכי נקטינן :

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור שנגח וכו'. משנה ר"פ ד' וה' וכר"ע דהלכתא כוותיה דהמזיק והניזק שותפין נינהו בשור תם שהזיק אבל תפסו ניזק וכו'. פי' רב אלפס ורש"י מפרשים דאותו שתפס נעשה שומר על הכל ואחרים לא הפסידו כיון שלא פשעו בשמירתו ור"י והרא"ש מפרשים דלר"ע כיון דשותפים נינהו הוי כמו חפץ שהוא של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו ולעולם אחריותו על שניהם וכתב ב"י והרמב"ם פ"ט כתב כרב אלפס ורש"י והכי נקטינן. וכתב נמ"י לשם ריש הפרק ובמועד אם תפסו לכ"ע הוי ש"ש וע"ש:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב נ"י ריש שור שנגח ד' וה' ובמועד אם תפסו לכ"ע הוי שומר שכר וע"ש.


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר ח"נ כגון אם אחד הזיק בחבירו שוה ק' והשני הזיק שוה נ' יצאו נ' בנ' והנ' הנותרים ישלם לו חציים ואם שניהם מועדים משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם שהזיק המועד לתם יותר ממה שהזיקו ישלם במותר נזק שלם כגון אם הזיק מועד בתם במאה והתם לא הזיקו אלא נ' משלם לו ע"ה תם במועד ישלם לו חצי נזק כגון שהזיק תם במועד ק' והמועד לא הזיקו אלא כ"ה משלם לו כ"ה וכתב א"א הרא"ש ז"ל דמיירי דוקא שהתחילו בבת אחת או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני וחבל גם בראשון אבל אם אחר התחיל המתחיל משלם חצי נזק והאחר פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וכתב עוד היכא שהתחילו כאחד גם התם משלם נזק שלם כמו המועד כגון אם המועד הזיק בתם נ' והתם הזיקו במ' היה מן הדין שישלם המועד שלשים לתם שהתם חייב לו עשרים שהוא חצי נזקו והמותר שהם שלשים יפרע לו אפ"ה כיון שהתחילו כאחד אין כאן חבלה אלא במותר ויצאו [מ'] במ' ואינו משלם לו אלא י' כך דקדק מדברי רש"י ואין דעת ר"י כן אלא בין שהתחילו בבת אחת בין בזה אח"ז נפרעים כמו שפירשתי תחלה:

בית יוסףעריכה

שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק וכו' ואם שניהם מועדים משלמים במותר נ"ש אחד תם ואחד מועד מועד בתם וכו' ישלם במותר נ"ש תם במועד ישלם לו ח"נ וכו' משנה בפרק המניח (לג.):ומ"ש בשם הרא"ש דמיירי דוקא שהתחילו בבת אחת וכו' עד סוף הסימן הכל שם ודברי הרמב"ם בפ"ט בהלכות נזקי ממון נראה שהם כדברי ר"י והכי נקטינן:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שני שוורים תמין וכו'. משנה בפ' המניח: ומ"ש כגון וכו'. כתב נמוקי יוסף דה"א בתוספתא וקמ"ל דאע"ג דקיי"ל כרב נחמן בסוף כתובות דזה גובה וזה גובה היכא דלזה עידית ובינונית ולזה זיבורית וכדלעיל בסימן פ"ה סעיף ג' מ"מ גבי ניזקין כ"ע אית להו דלא אמרינן זה גובה וזה גובה דכיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כ"א בשלו אי נמי נפקא מיניה היכא דשניהם תמין ואבד האחד שאינו יכול לומר בעליו לחבירו שלם אתה לי כי שלי אבד ואינך יכול להשתלם אלא מגופו אלא כיון שהזיק זה לזה יצא נזק זה בזה הרא"ה ז"ל עכ"ל ועוד כתב נ"י דאם שור שוה ר' נגח לשור שוה ק' והכחישו שמונים וחזר האחרון והכחישו לראשון מנה לא אמרינן הכא יצאו שמונים בשמונים ויגבה הראשון מן האחרון עשרה במיתה חצי נזקו דאם כן לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחישו לראשון מנה אינו שוה אלא עשרים זוו ואין לו לראשון להשתלם אלא מגופו אלא דין הוא שנוציא עשרים כנגד עשרים דהוא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון כ' שהוא מותר הארבעים שהוא ח"נ שהיה שמונים וראשון שמותר חצי נזקו שלשים אין לו להשתלם מן האחרון כלום כיון דאינו שוה כל כך נמצא שפעמים שהניזק שנזקו מועט גובה יותר מחבירו שנזקו מרובה עכ"ל: ומ"ש כגון אם הזיק מועד בתם מאה והתם לא הזיקו אלא חמשים משלם לו ע"ה. איכא למידק דהו"ל לומר בקצרה דהתם ג"כ הזיקו למועד במאה דיצא נ' בנ' והנ' הנותרים משלם לו המועט ונראה דנ"מ לפרש"י שכתב בסמוך דבהתחילו בבת אחת גם התם משלם נזק שלם דלפי זה כשהתם הזיקו למועד ג"כ במאה יצאו ק' בק' ואינו משלם זה לזה כלום א"כ הא דתנן מועד בתם משלם במותר נ"ש בעל כרחך דאיירי לפרש"י דהמועד הזיקו לתם בק' והתם לא הזיקו אלא חמשים דאע"פ שהתחילו בבת אחת יצא נ' בנ' והמועד משלם במותר נ"ש דהיינו חמשים ותו לא ומש"ר משלם ע"ה היינו כשלא חבלו זה את זה בבת אחת אלא בזה אחר זה דבין לפרש"י ובין לפר"י משלם ע"ה ולא נקט רבינו חשבון זה אלא משום דאיכא נפקותא לפרש"י היכא דחבלו בבת אחת וכדפרי' ודוק:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב נ"י דף י"ז ע"ב ואפי' אם נאבד האחד הוי נמי דינא הכי וכתב עוד הא דמחשבינן לשלם במותר הנזק היינו דחשבינן מאי דאיכא לאשתלומי מגופו בכל אחד מהן כפי נזקו אבל אי הזיק אחד וליכא לאשתלומי מגופיה לא חשבינן אלא מאי דאיכא לאשתלומי מיניה.


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שמין השברים בנזקין שאם שבר לו כלי אין אומרים יתן לו כלי שלם ויקח השברים אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה ויקח הניזק השברים והמזיק ישלים עליהם: וכן אם המית שור יתן מה שנפחת מחמת המיתה ותשאר לו הנבילה ושמין אותה כמה שהיתה שוה בשעה שנודע לו ההיזק: ואם נפחתה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין ההפסד לניזק כגון שהיתה שורו שוה מאתים ובשעה שנודע לו היתה הנבילה שוה מאה ובשעת העמדה בדין אינו שוה אלא שמונים משלם לו מאה אם הוא מועד ואם הוא תם חמשים לפי שלא היה לו להשהותה עד שתפסד:

אע"פ שטורח הנבילה הוא על המזיק כגון אם נפל שור לבורו חייב להעלותו וליתנו לניזק מכל מקום משנודע לו לניזק היה לו להשתדל בו להעלותו ועל המזיק ליתן לו ההוצאה: וה"ה נמי אם הוזלה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין אין שמין כשעת העמדה בדין אלא כשעה שנודע לו ואם השביחה כגון בשעה שנודע לו היתה שוה מאה ובשעת העמדה בדין שוה ק"ק חולקין ואם הוא מועד משלם לו תשעים ואם הוא תם מ"ה אבל אם השביחה כ"כ עד שאם יטול חלק בשבח יעלה יתר מהיזקו כגון שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה' סלעים והנבילה שוה שלשים זוז בהא ודאי לא שקיל שבחא שאין לו להרויח:

בית יוסףעריכה

שמין השברים בנזקין שאם שיבר לו כלי אין אומרים יתן לו כלי שלם וכו' מימרא דשמואל בפ"ק דב"ק (יא.):

ומ"ש וכן אם המית שור יתן מה שנפחת מחמת המיתה ותשאר לו הנבילה שם: ומ"ש ושמין אותה כמה שהיתה שוה בשעה שנודע לו ההיזק.

ומ"ש ואם נפחתה בין שעה שנודע לו להעמדה בדין ההפסד לניזק וכו' בפ"ק דב"ק (י:) דריש מקרא דפחת נבילה דניזק הוי ופי' רש"י דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחת דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שההיזק הוי יתר על הדמים שהיתה הנבילה שוה בשעת מיתה:

ומ"ש אע"פ שהטורח על המזיק וכו' פלוגתא דתנאי בפ"ק דב"ק (יא.) ופסקו הפוסקים כמ"ד טורח נבילה על המזיק:ומ"ש מ"מ משנודע לו לניזק הו"ל להשתדל בו ולהעלותו וכו' פשוט הוא:

ומ"ש וה"ה אם הוזנה בין שעה שנודע לו כהעמדה בדין אין שמין כשעת העמדה בדין וכו':ומ"ש ואם השביחה כגון שבשעה שנודע לו היתה שוה ק' ובשעת העמדה בדין שוה ק"כ דחולקין ואם הוא מועד משלם לו צ' ואם הוא תם מ"ה בפרק המניח (דף לד.) פלוגתא דר"מ ור' יהודה ופסקו הפוסקים כרבי יהודה דאמר הכי:ומ"ש אבל אם השביחה כ"כ עד שאם יטול חלק בשבת יענה יותר מהיזקו וכו' בהא ודאי לא שקיל שבחא שאין לו להרויח בפרק הנזכר (שם):

בית חדש (ב"ח)עריכה

שמין השברים וכו' מימרא דשמואל פ"ק דב"ק (דף י"א) וע"ל בדין זה סימן שמ"ד ס"ד וסוף סימן שנ"ד באריכות ועיין עוד בסימן שס"ב ובסימן שפ"ז:

ומ"ש וה"ה נמי אם הוזלה וכו'. לא ידעתי מנין לו זה ואפשר דלמדו מדין גנב בהמה או כלי והוזל בין גנבה והעמדה בדין דמשלם הקרן כדמעיקרא כדלעיל בסימן שנ"ד ס"ד וה"ה גבי נזקין דהוזלה כדמעיקרא בשעה שנודע לו מיהו בנ"י פ"ק דקמא (דף ו' ע"א) בדפוס גדול כתב ע"ש הרמ"ה דאפי' לא נודע לו הזול ההפסד לניזק הוא חדא דלא ידע דזילא ולאו פשיעותא היא ועוד דכיון דאיתא לנבלה בעין ישיב לבעליו והמת קרינן ביה ולא חמיר מגזלן דאע"ג דשהייה גביה עד דזילא כי אהדרה פטור דוהשיב את הגזילה אשר גזל קרינן ביה עכ"ל:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור שוה ר' שחבל בשור שוה ר' והפחיתו שוה חמשים ושבח הניזק עד ששוה בשעת העמדה בדין ת' אין המזיק יכול לומר לא הפסדתיך כלום שהרי שוה יותר ממה שהיה שוה תחלה וגם אין הניזק יכול לומר אלמלא שנגח בו היה משביח עד שהיה שוה ת"ת אלא נותן לו כשעת הנזק בין שבח דממילא בין שבח דע"י פיטום:

כיחש מחמת הנגיחה שבשעת העמדה בדין אינו שוה אלא ק' שמין הפחת כשעת העמדה בדין וכגון שלא כיחש מחמת מלאכה אלא מחמת עצמו:

השביח המזיק בין גיחה להעמדה בדין אם השביח מעצמו נוטל הניזק חלק בשבח שמשעת נגיחה נחלט השור לניזק וברשותו השביח וכן אם כיחש ברשותו כיחש ואם מחמת הוצאה שהוציא עליו המזיק השביח אם ההוצאה יתירה על השבח אין לול לניזק בשבח כלום אלא נוטל כפי מה שמגיעו בשעת הנזק ואם השבח יתר על ההוצאה המזיק נוטל הוצאתו ושכר טרחו ועמלו כדין היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות ובשאר השבח נוטל הניזק חלקו:

בית יוסףעריכה

שור שוה ק"ק שחבל בשור שוה ק"ק והפחיתו שוה חמשים ושבח הניזק עד ששוה בשעת העמדה בדין ת' אין המזיק יכול לומר לא הפסדתיך כלום וכו' גם אין הניזק יכול לומר אלמנה שנגח בו היה משביח עד שהיה שוה ת"ת אלא נותן לו כשעת הנזק בין שבח דממילא בין שבח דעל ידי פיטום ברייתא וגמרא בפרק המניח (שם):

כיחש מחמת הנגיחה וכו' שמין הפחת כשעת העמדה בדין וכגון שלא כיחש מחמת מלאכה אלא מחמת עצמו שם בגמ':

השביח המזיק בין נגיחה להעמדה בדין אם השביח מעצמו נוטל ניזק חלק בשבח וכו' ואם מחמת הוצאה שהוציא עליו המזיק אם ההוצאה יתירה על השבח אין לו לניזק בשבח כלום וכו' ואם השבח יתר על ההוצאה המזיק נוטל הוצאתו וכו' שם בברייתא שור שוה ק"ק וחבל בו שנ' זוז שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין אמר מר שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק מני ר' ישמעאל היא דאמר ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו רישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע כולה ר"ע היא והב"ע בשפטמו. ופי' רש"י שבח מזיק. ועמד על ש' ונותן לו כ"ה זוז כשעת הנזק ואין יכול ניזק לומר תן לי חלק שמינית שבו שזכיתי בו משעת הנזק וברשותי השביח: כחש כשעת העמדה בדין. ונותן לו חלק אחד שבו שברשותו כחש: כולה רבי עקיבא היא ובשפטמו. מזיק לשור וחסר ממונו לשבוחיה הילכך לא שקיל ניזק בשבחא. וכתבו התוספות הב"ע בשפטמו וכגון שאין השבח יותר על היציאה שאם היה יותר נהי נמי דאמרינן בפרק חזקת (ד' מב:) דשותף הוי כיורד ברשות מ"מ מה שאדם רוצה ליתן למפטם לפטם יטול המזיק והמותר יש לו להיות לניזק ועוד מצינו למימר דאיירי שהשבח יתר על היציאה והא דקאמר נותן כשעת הנזק לאו דוקא אלא בא להשמיענו שיטול יותר מדמי יציאותיו דכיורד ברשות דמי עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור שוה מאתים וכו'. ברייתא וגמרא פ' המניח (דף ל"ד) ויש להקשות דבאותו דף קאמר התם גבי שבח נבלה דאע"ג דלא שקיל המזיק שבחא דנבלה כשעלה יתר מהיזקו מיהו המזיק אין משלם כלום והכא חייב המזיק לשלם כשעת הנזק וי"ל דבנבלה דהשביחה ע"י שהוקרה ודאי אין המזיק משלם כלום כיון דלא הפסיד כלום ע"י המיתה אבל כאן שהפסיד על ידי הנגיחה שהרי הפתיתו שהיה שוה ר' וע"י נגיחה שוה נ' חייב לשלם כשעת הנזק דמה שנשתבחה אח"כ שנתפטמה ממילא או ע"י פיטום פנים חדשות באו לכאן ואין זה השור דמעיקרא משא"כ בנבלה דלא נשתנית אלא היא עתה כמו שהיתה בשעת מיתה אלא שהוקרה לא הזיקו כלום במיתה ולפיכך פטור המזיק מלשלם כלום כנ"ל ודלא כמ"ש מהרו"ך בסימן ת"ג:

השביח המזיק וכו'. שם ברייתא וגמרא: ומ"ש ואם מחמת הוצאה וכו' כ"כ לשם התוס' אלא דהם כתבו דכיורד ברשות דמי ורבי' כתב כיורד שלא ברשות ואפשר דלענין זה הו"ל כיורד שלא ברשות דאם ההוצאה יתירה על השבח אין הניזק חייב ליתן בהוצאה כלום כיון דהו"ל כיורד שלא ברשות ע"ל בסימן שע"ה:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור שחבל באדם דינו כשור שהזיק לשור אם תם הוא משלם חצי נזק ואם מועד נ"ש: ואפילו נתכוין לבהמה וחבל באדם פטור ומצער וריפוי וששבת ובושת שלא חייבה תורה בד' דברים אלו אלא באדם החובל: לפיכך שור שבייש האדם פטור: ושורו שחבל באביו ובאמו או שהדליק גדיש בשבת חייב בנזקיו אע"פ שאילו עשה הוא היה פטור חייב על מעשה שורו דמה שהוא פטור לפי שמתחייב בנפשו וק"ל בדרבה מיניה:

נגח האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אפילו שמועד הוא לנגוח דלא חייבה התורה דמי ולדות אלא אדם: ומיהו אם נגח שפחה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות כאילו נגח בהמה מעוברת ושמין אותה כמה היתה שוה מתחילה וכמה נפחתו דמיה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם:

בית יוסףעריכה

שור שחבל באדם דינו כשור שהזיק לשור אם תם הוא משלם ח"נ ואם מועד נ"ש מבואר במשנה פרק המניח (לג.):

ומ"ש ואפילו נתכוין לבהמה וחבל באדם:ומ"ש ופטור מצער וריפוי ושבת ובשת וכו' משנה בפרק החובל (פז.) ופי' רש"י שור אינו משלם אלא נזק כדאמרינן בפ"ק איש בעמיתו ולא שור בעמיתו:

ומ"ש לפיכך שור שבייש האדם פטור משנה בפרק המניח (לד:):

ומ"ש ושורו שחבל באביו ובאמו או שהדליק גדיש בשבת חייב על מעשה שורו דמה שהוא פטור לפי שמתחייב בנפשו וקם ליה בדרבה מיניה ג"ז שם במשנה:

ומ"ש נגח האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות וכו' משנה בפרק הפרה (דף מח:) ובפרק החובל (פז.) ובפרק שור שנגח ד' וה' (מב.) יליף לה מקרא:

ומ"ש ומיהו אם נגח שפחה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות כאילו נגח בהמה מעוברת מימרא דרב פפא בפרק הפרה (מט.):ומ"ש ושמין אותה כמה היתה שוה מתחלה וכמה נפחתו דמיה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם כ"כ שם הרא"ש ז"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור שחבל באדם וכו'. בפרק המניח (ל"ג) שנינו דפליגי רבנן ור"ע והלכה כרבנן דתם שחבל באדם ח"נ ולא כר"ע דתם באדם משלם נ"ש:

ומ"ש פטור מצער וכו'. משנה פרק החובל (פו):


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור של ישראל שנגח שור של כותי היה פטור ושל כותי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם: ושל הפקר שנגח פטור שאם קדם אחר וזכה בו הוי שלו ולא עוד אלא אפילו היו לו בעלים בשעת נגיחה והפקירו קודם שעמד בדין פטור מיהו דוקא אם זכה בו אחר אבל אם הוא חזר וזכה בו חייב: וכן אם נגח ואחר כך מכר או הוריש חייב:

שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב ושל חש"ו שנגח של פקח וכן של מי שהלכו בעליו למדינת הים שנגח פטורין:

הוחזקו נגחנים היו ב"ד מעמידין לו אפוטרופא לשמרו ולא לגבות ממנו אם יגח בתמותו אלא אם הועדו ואח"כ נגחו נפרעין מן עליית היתומים:

בית יוסףעריכה

שור של ישראל שנגח שור של כותי היה פטור ושל כותי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש משנה בפרק שור שנגח ד' וה' (דף לז:):

ושל הפקר שנגח פטור שאם קדם אחר וזכה בו הוי שלו ולא עוד אפילו היו לו בעלים בשעת נגיחה והפקירו קודם שעמד בדין פטור בפ"ק דב"ק (יג:) תנן גבי תשלומי נזק נכסים המיוחדים ובגמרא למעוטי מאי במתני' תנא פרט לנכסי הפקר ה"ד אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזול וליתיה כשקדם וזכה בו אחר רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הפקיר ומייתי לה מדכתיב והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד כלומר שיהו לו בעלים משעה שהזיק עד גמר דין:

ומ"ש וכן אם נגח ואח"כ מכר או הוריש חייב:

שור של פקח שנגח לשור של חרש שוטה וקטן חייב ושור של חש"ו שנגח לשור של פקח פטור משנה בפרק שור שנגח ד' וה' (לט.):ומ"ש וכן של מי שהלכו בעליו וכו' שם בברייתא משוה דינו לשל חש"ו:

ומ"ש הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין לו אפוטרופא לשמרו ולא לגבות ממנו אם יגח בתמותו אלא אם הועדו ואח"כ נגחו נפרעים מן היתומים משנה וגמרא שם ופירש"י מעמידין אפוטרופוס לשור היתומים להיות במקום הבעלים לקיים והועד בבעליו וגובין הנזק מנכסי הקרקע של יתומים אבל תם דגבייתו מגופו הוא והוא מטלטלין אין מעמידין אפוטרופוס לכך כדאמרי' בפ"ק שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואוקימנא בדיתמי עד כאן לשונו. ובגמרא איפליגו אמוראי כי הועדו והזיק של מי נפרעים ר' יוחנן אמר משל יתומים ור"י בר חנינא אמר משל אפוטרופוס ופסק כר' יוחנן:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור של ישראל וכו'. משנה פרק ד' וה' דשור רעהו כתיב ולא של כותי אבל של כותי שנגח לשל ישראל אע"ג דלאו רעהו הוא למדוה מקרא בב"ק (דף ל"ח):

ומ"ש ושל הפקר פטור. פ"ק דב"ק וטעמו דדרשינן והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד כלומר שיהיו לו בעלים משעה שהזיק עד גמר דין:

הוחזקו נגחנים וכו'. פי' הרא"ש דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו דכיון דחס רחמנא אתם שאין משתלם אלא חצי נזק ואותו ח"נ אין משלם אלא מגופו הילכך גבי יתמי מרחמין עליהם וכן בהלכו בעליו למ"ה אקילו בה רבנן ואם הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין להם אפוטרופא ומשוינן להו מועד דכי הדר נגח משלם מן העלייה ואף ע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן וכו' הכא נזקקין משום דנזקין שאני דלטובת העולם שלא ירבו להזיק נזקקין לנכסיהם אפילו כשהן קטנים וכו' עכ"ל:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שור תם שהזיק ומכרו הניזק אפילו קודם העמדה בדין הוי מכור לכשיתפשנו שיקחנו הלוקח ואם מכרו מזיק אינו מכור והניזק נוטלו מן הלוקח ואפילו אם נשתמש בו הלוקח קודם שנטלו צריך לשלם לו ואם שחטו המזיק צריך לשלם לו הפחת שפחתתו המיתה אפילו לדידן דלא מגבינן ליה בדינא כיון דאי תפש לא מפקינן מיניה:

היה המזיק חייב לבעל חוב אפי' חל שעבודו קודם וקדם ותפש קודם לניזק אינו כלום ויכול הניזק ליקחנו מידו כיון שהב"ח יכול לגבות ממקום אחר ואיזק אינו נפרע אלא מגוף השור: לפיכך אם היה משועבד לבעל חובו באפותיקי מפורש שגם הוא אינו יכול לגבות ממקום אחר אם החוב קודם לנזק אין הניזק גובה ממנו ואם הנזק קודם לבעל חובו הניזק גובה ממנו ואפי' קדם בעל חוב ותפס לא עשה כלום דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה:

בית יוסףעריכה

שור תם שהזיק ומכרו הניזק אפילו קודם העמדה בדין הוי מכור וכו' בפרק המניח (לג:) בעא מיניה רבא מרב נחמן מכרו מזיק לר' ישמעאל מהו א"ל אינו מכור והתניא מכרו מכור חוזר וגובהו וכי מאחר שחוזר וגובהו למה מכור לרדיא תני רב תחליפא בר מערבא קמי דרבי אבהו מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש מכרו מאן אילימא מזיק מכרו אינו מכור מני ר"ע היא דאמר הוחלט השור הקדישו מוקדש אתאן לר' ישמעאל דאמר יושם השור בב"ד אלא ניזק מכרו אינו מכור מני ר' ישמעאל הקדישו מוקדש אתאן לר"ע לעולם מזיק וד"ה מכרו אינו מכור אפי' לר"י דהא משועבד ליה לניזק הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר' אבהו דאמר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה ולא כלום קדמו בעלי חובות בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו אמר מר מכרו מכור לרדיא. ופרש"י לרדיא. שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה: משעמד בדין. נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא: מכרו. מזיק אינו מכור ואפילו לרדיא. וידוע דהלכה כר"ע מחבירו ונתבאר בברייתא קמייתא דמכרו ניזק לר"ע מכור ומשמע דאפילו קודם שעמד בדין הוא דאי בתר הכי לא הוה פליג רבי ישמעאל:ומ"ש ואפי' אם נשתמש בו הלוקח קודם שנטלו צריך לשלם כבר נתבאר בסמוך דלרבי ישמעאל מכרו מזיק מכור לרדיא וא"כ לר"ע דקיי"ל כוותיה מכרו אינו מכור אפילו לרדיא וכן כתב הרשב"א אלא שהוא מפרש לרדיא לא לענין העלאת שכר לניזק כדפרש"י והראב"ד דהא כשמכרו מזיק גזלן הוא לר"ע וגזלן אינו מעלה שכר לבעלים אלא לרדיא היינו לומר שהלוקח רשאי לחרוש בו לרבי ישמעאל אבל לר"ע אינו רשאי לחרוש בו והרמב"ם כתב בפ"ח מה' נזקי ממון וז"ל שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה ממנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח עד שיגבה הניזק וכתב ה"ה מ"ש אע"פ שהוא מכור הכוונה לומר שהלוקח חורש בו לכתחלה וכן שהמכר קיים ואין כל אחד יכול לחזור בו נראה שהוא סובר שהברייתא אתיא אפילו לר"ע דאמר התם שותפי נינהו ויליף לה מדאמר הקדישו מוקדש מדר' אבהו וכו' דאי לרבי ישמעאל דאמר בעל חוב הוא לא צריכין לרבי אבהו ובאמת שאין בסוגיא דבר בהיפך דוק ותשכח עכ"ל: ומה שאמר ואם שחטו המזיק צריך לשלם לו הפחת שפחתו המיתה שם אהא דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי פריך ליתי ולישתלם מבשריה א"ר שיזבי לא נצרכה אלא לפחת שחיטה א"ר הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור ובפרק השולח פסק הרא"ש הלכה כרבן שמעון ב"ג דאמר מזיק שעבודו של חבירו חייב כדאיפסיקא הלכתא בהדיא דדיינינן דינא דגרמי וא"כ צריך לשלם לו פחת שפחתו המיתה: ומה שאמר אפי' לדידן דלא מגבינן ליה כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה:

היה המזיק חייב לבעל חוב אפי' חל שעבודו קודם וקדם ותפס קודם לניזק אינו כלום וכו' בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך קדמו ב"ח וגבוהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום לפי שאין משתלם אלא מגופו ובגמרא בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו אבל חב עד שלא הזיק ב"ח קודם ואפילו הזיק עד שלא חב ב"ח קודם ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דא"ל אילו גבך הוה לא מינך הוה גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא וכתבו התוס' דהא דקאמר דא"ל אילו גבך הוה [לא מינך הוה] גבי ליה וכו' כלו' דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק המשתלם מגופו וכן פרש"י בר"פ שור שנגח ד' וה' עכ"ל ומפרש רבינו דהיינו לומר דטעמא משום דב"ח יכול לגבות ממקום אחר וניזק אינו נפרע אלא מגוף השור:

ומ"ש לפיכך אם היה משועבד לב"ח באפותיקי מפורש וכו':ומ"ש דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה כלומר כיון דשוייה אפותיקי מפורש דאל"כ הא קיי"ל דאין דין קדימה במטלטלין שלא שיעבדן אגב קרקע כמו שנתבאר:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שור תם וכו' עד סוף הסי' מבואר בסוגיא פרק המניח (דף ל"ד) ואליבא דר"ע דאמר הוחלט שור לניזק ואינו כמו ב"ח דאין עליו אלא שעבוד אלא גופו שלו הוא ולפיכך אם מכרו המזיק ונשתמש בו הלוקח שחרש בו צריך לשלם לניזק דמי החרישה ואם שחטו המזיק הוה ליה מזיק שעבודו של חבירו דקיימא לן דחייב לשלם מדינא דגרמי:

ומ"ש היה המזיק חייב לב"ח וכו'. שם. אסיקנא דניזק קדים משום דא"ל אילו גבך הוה לא מינך הוה גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא וכתבו התוס' תימה אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק וכן פי' בקונטרס ריש פרק ד' וה' שכתב וז"ל דאמר בהמניח קדמו ב"ח והגביהו לא עשו ולא כלום התם הוא דא"ל ניזק לב"ח מהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא וב"ח לא מצי למימר ליה הכי הילכך ב"ח יטול נכסים אחרים עכ"ל מבואר להדיא דדוקא בדיכול ב"ח לגבות ממקום אחר וז"ש רבינו כיון שהב"ח יכול לגבות ממקום אחר וכו' ומפרש"י למד להורות כך:

ומ"ש לפיכך וכו'. פי' השתא כיון שגוף השור ג"כ משועבד לב"ח כמו לניזק וחב להם קודם שהזיק אם קדם ב"ח ותפס אין הניזק גובה ממנו ומ"מ אם הניזק קדם לב"ח אפילו אם תפס ב"ח הניזק גובה ממנו וה"ט דהכא גבי שור זה שיש לכל אחד שיעבוד בגוף השור ושור תם שהזיק כמקרקעי דמי כיון דאית ליה קלא דתורא נגחנא קרי ליה וכ"כ התוס' ר"פ מי שהיה נשוי בד"ה ש"מ ע"ש וה"א בפרק המניח (דף ל"ג) דקאמר כיון דנגח קלא אית ליה דתורא נגחנא קרי ליה: ומ"ש דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. כלומר כאן דדמי לקרקע לא מהני מה שקדם ב"ח מאוחר וגבה אבל במטלטלי אין דין קדימה במטלטלין אפילו עשאו אפותיקי מפורש כדלעיל בסימן קי"ז וב"ח מאוחר מה שגבה גבה ומ"ש ב"י כאן איננו מובן לפע"ד:

דרכי משהעריכה

(א) ומשמע עוד שם בדברי הרמב"ם הא דמכרו מזיק אינו מכור וחוזר הניזק וגובה מהלוקח היינו דוקא כשמכר לאחר שעמד בדין אבל לא קודם שעמד בדין וע"ש:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

כשם שאין דנין שאר דיני ממונות אלא על פי עדים כך אין דנין דיני נזקין אלא ע"פ עדים כשרים: ופירש ר"י שבא להשמיענו אפילו שור של עכו"ם שנגח לשור ישראל אין דנין אותו אלא בעדים כשרים. לשון הרמב"ם אין הניזקין משתלמים אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים שלא תאמר הואיל ואין מצוי באורוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהם אם העידו ששור זה נגח או הזיק לאדם שומעין להן אין הדבר כן אלא לעולם אין מחייבין ממון אלא ע"פ כשרים ויעידו בב"ד ויחייבו ב"ד המזיק לשלם: שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח או זה מנושך וזה מועד לנשום אין אומרים זה ודאי הרגו או זה ודאי נשכו אלא בעדים כשרים:

בית יוסףעריכה

כשם שאין דנין שאר דיני ממונות אלא ע"פ עדים כך אין דנין דיני נזקין אלא ע"פ עדים כשרים משנה בפ"ק דב"ק (יד:):

ומ"ש ופר"י שבא להשמיענו וכו':ומ"ש ל' הרמב"ם אין הניזקין משתלמין אלא בראיה ברורה ובעדים כשרים שלא תאמר וכו' בפ"ח מה' נזקי ממון והוא מבואר שבא. ליתן טעם למה הוצרכו לומר דאין משתלמין אלא ע"פ עדים:

שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו כו' אין אומרים זה ודאי הרגו וכו' פלוגתא דתנאי בברייתא בפרק המוכר פירות (דף צג.) ובפ' שבועת העדות (לד.) ופסקו הפוסקים כת"ק דאמר הכי:

בית חדש (ב"ח)עריכה

כשם שאין דנין וכו'. משנה פ"ק דב"ק (דף מ"ד):

ומ"ש ופר"י שבא להשמיענו (כת"ק) וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בפסקיו: לשון הרמב"ם אין הניזקין וכו'. בפ"ה מנזקי ממון וע"ל באורך בדין זה סוף סימן ל"ה:

שור שהיה רועה וכו'. פסק בפ' המוכר פירות ולא כרבי אחא דאמר בידוע שזה הרגו דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ומה שכתב רבינו בסי' ס"ה סעיף כ"א דהרא"ש בתשובה הביא ראיה מדרב אחא דאזלינן בתר אומדנא אין כוונתו לשם אלא לומר כיון דאשכחן תנא דאזיל בתר אומדנא אף על גב דלית הלכתא כוותיה מ"מ באומדנא דמוכחא טובא כי התם מודה אף ת"ק דאזלינן בתר אומדנא:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב נ"י פרק כיצד די"א שאין מקבלין עדיות של נזקין שלא בפני בעל דין ואפילו היו הוא ועדיו חולים:

(ב) ומהר"ם מריזבורק כתב י"א דקטן וקרוב ואשה נאמן בהכאות וחבלות דא"א להזמין עדים כשרים פתאום וכן תיקן ר"ח לחייב מלשין בעלילה ע"פ ע"א ויש חולקים מיהו בזמן הזה דהשעה צריכה לכך יש לב"ד לרדות החשוד בעדות קצת ודברים מוכיחים וע"ש וכבר נתבארו דינים אלו לעיל סימן ל"ה וע"ש:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

מפני שהבהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרות והזיקה מצוי תקנו חכמים שלא יגדלנה האדם במקום שדות וכרמים אלא ביערים ואפילו בבית אסור ואפילו שאינה שלו והחמירו בה כדי להרחיק מההיזק שאסור לאדם שיזיק את חבירו ומיהו עיקר תקנה זו לא נתקנה אלא על ארץ ישראל אלא דקאמר בגמרא שבבל יש לה דין ארץ ישראל לדבר זה וי"א דבכל מנהגי דילן בתר בבל גרירינן ולדידן נמי אסור ונראה דבהא לא גרירינן בתר בבל דטעמא דאסור בבבל לפי שהיו שם רוב שדות ישראל וכיון דהשתא ליתא להאי טעמא שרי: ואע"פ שאין מגדלין יכול להשהותה קודם לרגל וקודם למשתה בנו ל' יום:

והטבח לוקח ושוחט ולוקח ומשהה עד שישחוט מעט מעט ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא לוקח ומשהה בביתו כדי שלא תזיק:

ורועה שעושה תשובה אין מחייבין אותו למכור הכל ביחד אלא מעט מעט:

אין מגדלין חזירים בכל מקום אפילו למשוח בהן עורות ואצ"ל לסחורה:

ואסור לגדל כלב רע אא"כ הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהן ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה:

מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבים אותו למכרם ביחד אלא מוכרם מעט מעט:

בית יוסףעריכה

מפני שהבהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרות והיזקה מצוי תקנו חכמים שלא יגדלנה אדם במקום שדות וכרמים אלא ביערים משנה בס"פ מרובה (עט:):ומ"ש ואפילו בבית אסור כן משמע שם בגמרא (פ.) דאפי' קשורה בכרעי המטה אסור: ומה שאמר ואפי' שאינה שלו כן דקדקו שם התוס' והרא"ש ז"ל והרשב"א כתב שיש לדחות אותם ראיות וכתב שי"א דדוקא ע"י אסור אבל ע"י רועה מותר והביאו ראיות לדבריהם:ומ"ש ומיהו עיקר תקנה זו לא נתקנה אלא על א"י מפורש במשנה שכתבתי בסמוך אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבא"י:ומ"ש אלא דקאמר בגמרא שבבל יש לה דין א"י לדבר זה שם א"ר יהודה א"ר עשינו עצמנו בבבל כא"י לבהמה דקה איכא דאמרו אמר רב הונא עשינו עצמנו בבבל כא"י לבהמה דקה מכי אתא רב לבבל ופרש"י מכי אתא רב לבבל. רבים המתיישבים שם מפני ישיבתו ל"א הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע:ומ"ש וי"א דבכל מנהגי דידן בתר בבל גרירינן ולדידן נמי אסור:ומ"ש ולי נראה דבהא לא גרירינן בתר בבל דטעמא דאסור בבבל לפי שהיו שם רוב שדות לישראל וכו' דברי טעם הם:

(ג) ואע"פ שאין מגדלין יכול להשהותה קודם לרגל וקודם למשתה בנו ל' יום והטבח לוקח ושוחט לוקח ומשהה עד שישחוט מעט מעט ברייתא שם (עט:):ומ"ש ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר וכו' שם בברייתא גבי שאלו תלמידיו את ר"ג:

ומ"ש ורועה שעושה תשובה אין מחייבין אותו למכור הכל ביחד אלא מעט מעט ברייתא שם:

ומ"ש אין מגדלין חזירים בכל מקום משנה שם והתם בגמ' מפרש טעמא:ומ"ש אפילו למשוח בהן עורות וכו' כ"כ שם הרא"ש דהא דקתני אין מגדלים חזירים אפי' למשוח בהן עורות קאמר דאילו למכרן לעכו"ם אף מדאורייתא אסור כדתנן בפ"ו דשביעית ובפ' כל שעה (כג.) דריש לה מקרא:

ואסור לגדל כלב רע וכו' משנה בס"פ מרובה (פג:) לא יגדל את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות ופרש"י את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו ע"כ ונראה שיש חסרון בלשון רבינו וצריך להגיה אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וכן מצאתי בספר מדוייק:ומ"ש ובעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו וקושרו ביום ומתירו בלילה ברייתא שם:

ומ"ש מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכרם ביחד וכו' ברייתא שם (פ.):

בית חדש (ב"ח)עריכה

מפני שהבהמה דקה וכו'. משנה בס"פ מרובה ושאר חילוקי דינים שכתב רבינו בסימן זה הכל מבואר לשם וכתב ב"י בספר בדק הבית סימן ל"ד וז"ל האידנא דליכא לישראל שדות בא"י נ"ל דמגדלי בהמה דוקא בא"י נמי כשרים לעדות עכ"ל:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תי (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקידו או לא הפקירו חייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומינה במקומו ומזיק לא שנא אם הוא בעומק או בגובה או אפילו לא זה ולא זה אלא ששפך מים ברשות הרבים והוחלקו בה שור או חמור חייב:

אחד הכורה בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה הראשון אחר שהחופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב עליו אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה בר"ה או גלגל שאם אבן וכשלו בו פטור אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סילקו חייב עליו כתב הרמב"ם אפי' נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו:

אחד החופר ברשות הרבים או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפלה בו בהמת חבירו בכל ענין חייב ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל חצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל חצר היה לו לבעל חצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור מפני שאין לו בעלים וגם בתחלה עשאו ברשות וכן החופר בר"ה לצורך רבים ומסר להן כיסויו של בור פטור וכתב הרמב"ם וה"ה נמי אי לית ליה כיסוי והודיע לב"ד שרוצה להסתלק ממנו שהן יתעסקו בו לכסותו פטור וה"מ שחפר לצורך רבים במקום שיש לו רשות לחפור אבל במקום שאין לו רשות לחפור א"נ דחפר מעיקרא לצורך עצמו וחדר מימלך למימסר לרבים לא אתפטר עד דטסים ליה או עד שמכסי ליה ע"כ ואין נראה דכיון דמוסרו עתה לרבים והן צריכין לו מאי נ"מ שחפרו מתחלה לצרכו:

האומר לחבירו לחפור בור בר"ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור:

הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור לצורך היסוד ואפילו להרחיבו בענין שחופר בר"ה ואם הוזק בו אחד פטור כיון שעשה ברשות:

אחד החופר בור שיח שמערה כולם שוין לחיוב ובלבד שיהא בו כדי להמית דהיינו י' טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוק ואם אין בו י' אינו חייב על המיתה אפילו שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה י' טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור אבל הרמ"ה כתב בזה שחייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה אבל אם הוזק בבור פחות מי' חייב:

היה עמוק ט' טפחים וטפח מהן מים חשוב כעומק י' וחייב על המיתה אבל אם היה עמוק ח' וב' טפחים מהן מים או עמוק זק וג' טפחים מהן מים איבעיא לן אי חשוב כעומק י' ולא איפשיטא ואין מחייבין:

חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבין בנזקין כל אחד לפי מה שחפר וכן אם חפר י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' שלשתן חייבין בין למיתה בין לנזקין אבל אם אחד חפר ט' ובא אחר והשלימו לי' בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו עד שחזר להיות עמוק י' אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין ואם סתם אח"כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר או לא ולא אפשיטא לן ושניהן פטורין מספק ולדברי האומר דמהניא תפישה לספיקא דדינא מאיזה מהן שתפש לא מפקינן מיניה חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא הרי לישני ללישנא קמא אי בהבל מיית הרי מיעט הבלה ופטור ואי בחבטה מיית הרי קירב היזק וחייב ולאידך לישנא קאמר אי מהאי גיסא שהרחיבו נפל הרי קירב היזק וחייב ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלה ופטור וכתב א"א הרא"ש ז"ל דקי"ל כלישנא בתרא והרמב"ם כת' אי מחמת הבלה מת האחרון פטור ואם מחמת חבטה מת האחרון חייב שהרי קירב היזקו וכן אם נפל מאותו צד שהרחיבו חייב ואם מצד שחפר הראשון ונפל הראשון חייב ותימא הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי דללישנא קמא אין חילוק מאיזה מקום נפל וללישנא בתרא אין חילוק בין אם מת בחבטה או בהבלה:

כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ונפל לתוכו גמל ומת חייב אפי' לא שכיחי גמלים ואפי' דפקח הוא וביום דכיון שראהו מכוסה עובר עליו ואם לא נפל בו גמל אלא גמלים עברו עליו וקלקלו הכסוי ואח"כ נפל בו שור ומת אם גמלים מצויין שם אפילו לפרקים חייב אבל אם אין גמלים מצויין שם כלל פטור כסהו כסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים בענין שאם יעברו עליו גמלים יפלו מיד ולגמלים שכיחי ולא עברו עליו אלא התליע ונפל בו שור פטור אע"פ שפשע לענין גמלין כיון דלענין שור לא פשע שאם יעבור עליו ולא יפול ואם יעברו עליו גמלים ויפילוהו וישאר פתוח פטור על שור פקח שיפול בו אח"כ הילכך פטור אבל אם כסהו בענין שכשיעבור גמל עליו לא יפול מיד אלא יתקלקל בענין שיפול כשיעביר עליו שור אח"כ ושכיחי גמלים והתליעו מתוכו ונפל בו שור חייב דאמרי' מיגו שפשע לענין שור זה עצמו שנפל שראוי ליפול בו אחרי שיעברו עליו הגמלים ויקלקלוהו פשע נמי לגבי היכא שנפל בו אחר שהתליע מתוכו:

בור של ב' שותפין שעבר עליו הראשון ולא כסהו הב' ולא כסהו שניהן חייבין ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור: וכן הדולה מבור של רבים ובא חברו וא"ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכסוי לשון הרמב"ם עבר עליו הראשון ולא כסהו השני ולא כסהו הראשון חייב עד שימסור דליו לשני ולא נהירא אלא שניהן חייבין עד שימסור דליו לשני:

כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב ועד מתי יפטר הא' כדי שידע שהוא מגולה וישבור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו וכל תקלה שיארע בו בתוך זה הזמן השני לבדו חייב ופי' הראב"ד אם יש בכדי שידע שיעור שרגיל לחזור לדלות מבורו חייב אע"פ שלא ידע ופורש"י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון אבל שני שעבר עליו ומצאו מגולה היה לו להושיב שם שומר מיד וכיון שלא עשה כן חשוב פושע ור"י פי' דהה"נ לשני נותנין לו שיעור לשכור פועלים ולכרות ארזים אלא שא"צ הודעה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל כתב הרמ"ה מדקאמר לכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין לו עד שימצא לקנות בשווים מדלא קאמר ויקנה ארזים:

ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים אלא לשכור פועלים דהה"נ לכל הנזקין אם הוא דבר שאין דרכו בעצמו לסלקו אין מחייבין אותו לסלקו עד שישכור פועלים וה"מ דאניס כגון בור שכיסהו כראוי והתליע אבל בור שהניח מגולה פושע הוא ולאלתר חייב בנזקין:

המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו:

המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחש"ו הבעלים חייבין אע"פ שהוא מכוסה: בענין חיוב בור בר"ה פליגי רב ושמואל רב סבר חיובו משום הבלה ולא משום חבטה אבל בור ברשותו חייב בין משום הבלה ובין משום חבטה: ונ"מ שאם עשה תל בר"ה ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק ומת: או שנפל השור לבור מאחוריו שלא על פניו בענין שלא נכנס בו הבל לרב פטור ולשמואל חייב ורב אלפס פסק כרב והרמב"ם כשמואל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל לפיכך עשה תל בר"ה גבוה י' ועלה עליו שור ונפל לארץ והוזק או מת חייב ואם אינו גבוה י' חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה:

היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלה אע"פ שאין כאן חבטה והוא שיהיה עומקו יתר על רחבו אבל אם רחבו כעומקו אין לו הבל ופטור:

כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור וא' כל הבהמה שוין לחייב על נפילתו בבור כשור אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפי' שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו: ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא"כ שהיא פיקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפילו ביום: אבל פקחת שנפלה ביום פטור: וכתב הרמ"ה אבל אדם פקח שנפל אפילו ביום והוזק חייב שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולא איבעי ליה לעיוני:

בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור:

בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכורה ונפל לתוכו בין לפניו בין לאחוריו חייב בעל הבור אפי' היא פקחת וביום שהכורה פטור שאינו אלא גרמא וכיון שאי אפשר להשתלם ממנו משתלם מבעל הבור אבל אם נבעת השור מקול הכורה ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור:

היתה אבן מונחת ע"פ הבור ונתקל בו השור ונפל בבור ומת משלם בעל האבן החצי ובעל הבור חצי:

ושור שדחף בהמה לבור אפי' היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג' חלקים:

ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור שלשתן חייבין אם השור מועד משלשין ביניהם ואם הוא תם משלם השתות והמותר ישלמו ביניהם האדם ובעל הבור ואם דחפו בהמה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל ושור ובור פטורים ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבין בנזק ובשאר ד' דברים חייב האדם לבדו ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבין ובעל הבור פטור:

וכתב הרמ"ה דה"ה נמי שנים שמזיקין ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר ודוקא עד שיעור מה דהוה חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוה עביד ליה איהו להודיה אבל מפי לא ע"כ ואין נראה דלא מחייב ר' נתן היכא דליכא לאשתלומי מאידך אלא היכא שפטור מדינא דכיון שהתורה פטרה אותו שעמו והוא עשה כל הנזק צריך לשלם אבל אם שותפו בר תשלומין אלא שאי לו לשלם למה יפרע הוא בשבילו וכ"כ הר"ר חזקיה:

שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"פ שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו:

החופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל הבור:

בית יוסףעריכה

בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור שאחר שחפרו בין הפקירו או לא הפקירו חייב בנזקין יתבאר בסימן זה: ומ"ש וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו אלא עומד במקומו והעובר עליו ניזוק לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו אם הוא בעומק או בגובה או אפי' לא זה ולא זה אלא ששפך מים בר"ה והוחלקו בהם שור או חמור חייב:

אחד החופר בור ואחד הפותח בור שכרהו אחר וכיסהו כראוי ובא זה וגילהו חייב מבואר בפרק הפרה (מט:) מדכתיב כי יפתח וכי יכרה: חפר אחד בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו בעל הבור חייב אבל אם מילאהו השני וחזר וסילק את העפר האחרון חייב שכבר נסתלק מעשה ראשון בפ' המניח (כט:) בסוגיא אמר רבינא משל דרב אדא בר אהבה למה"ד למוצא בור מגולה וכיסהו וחזר וגילהו אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ממאי התם לא איסתלקו להו מעשה ראשון הכא איסתלקו להו מעשה ראשון הא לא דמי אלא למצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאיסתלקו להו מעשה ראשון וקיימי להו ברשותו וכתב ה"ה בפי"ב מהלכות נזקי ממון המוצא בור וכיסהו וכו' בהשגות בעל הבור חייב בכדי שידע ע"כ דימה הר"א דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע ויש לי לחלק שכאן לא הו"ל לסמוך על כיסוי של אדם שאין לו חלק בבור משא"כ בבור של שותפין: אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה כיון שהוא בעליו חייב כן כתב הרמב"ם בפי"ב מה' נזקי ממון ויליף לה מדכתיב בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים מ"מ:ומ"ש אבל אם ממונו עשאו כגון שהיה לו שור שחפר חפירה בר"ה או גלגל אבן וכשלו בו פטור מבואר בכמה מקומות מהם בפרק הפרה (מח.) ולמדו כן מדכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור:ומ"ש אבל אם עשאו השור ברשותו חייב לסלקו אחר שיודע לו לא סלקו חייב עליה בפרק הפרה (שם) אמר רבא הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור אע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי: כתב הרמב"ם אפי' נחפר מאליו במקום שחייב לכסותו ולא כיסהו חייב בנזקיו בפרק י"ב מהלכות נזקי ממון:

אחד בחופר בר"ה או ברשותו בתוך ד"ט סמוך לר"ה או באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו בפ' הפרה (מט:) ת"ר החופר בור ברה"י ופתחו לר"ה חייב וזה בור האמור בתורה ד"ר ישמעאל ר"ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה אמר רבה בבור בר"ה כולי עלמא לא פליגי דחייב לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר"ע סבר בבור ברשותו נמי חייב ורבי ישמעאל סבר פטור ורב יוסף אמר בבור ברה"י כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור בר"ה רבי ישמעאל סבר חייב ורבי עקיבא סבר פטור ופסקו הפוסקים כר"ע ואליבא דרבה ותנן תו התם החופר בור ברה"י ופתחו לר"ה בר"ה ופתחו לרה"י ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב וכתב הרא"ש ברה"י ופתחו לר"ה היינו בור בר"ה דבתר פותח אזלינן בר"ה ופתחו לרה"י באמצע רשותו ומפקיר אותו רשות ולא הפקיר הבור והו"ל בור ברה"י אי נמי פתח הפתוח בתוך חצרו סמוך לר"ה והו"ל כמו בור ברשותו כדמוכח בגמרא דקאמר הא לאו הכי חייב אלמא החופר בור ברשותו סמוך לר"ה חייב עכ"ל: ומ"ש רבינו שזה הסמיכות תוך ד' טפחים דוקא: ומ"ש או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו ונפל בו בהמת חבירו בכל ענין חייב כן פירשו התוספות והרא"ש ז"ל הא דקתני ברשות היחיד ופתחו לרה"י אחר חייב:ומ"ש ומיהו דוקא קודם שנודע לבעל החצר אבל אחר שנודע לו פטור הכורה דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר הו"ל לבעל החצר למלאותו מיד וזה יפרע לו וכיון דלא מילאהו כמאן דכרייה איהו דמי כן צ"ל לפי פירוש זה וכבר נרמז בדברי התוס':ומ"ש אבל החופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו ולא רשותו פטור וכו' כ"כ הרא"ש וז"ל אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכ"ע דלא דמי לחופר בור בר"ה דהתם עשה תקלה באיסור וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו כי העוברים בר"ה אינן יכולין להזהר שלא יתקרבו לרשות הסמוך לר"ה ואין מחיצה ביניהן וכן חופ' באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא עליו להסיר תקלתו כדאמר לעיל גבי שור שחפר בור בחצר של אחר כיון דאית ליה למלייה ולא מלייה כמאן דכרייה איהו דמי אבל הפקיר רשותו ובורו אכרייה לא מיחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא וכן מוכח בשמעתין דלא מצי לאשכוחי בור של שני שותפין למ"ד בור ברשותו פטור ואם הפקיר רשותו ובורו חשוב כבור בר"ה משכחת לה בהפקיר רשותו ובורו ולא כרש"י שפירש דהפקיר רשותו ובורו הוי בור בר"ה וכדברי הרא"ש כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה' נזקי ממון ונתן טעם משום שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר וכתב ה"ה שדבר זה פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז"ל:ומ"ש וכן החופר בר"ה לצורך רבים וכו' שם (נ.) ת"ר חפר ומסר לרבים פטור ופרש"י מסר לרבים דאמר לבני עירו הבור הזה שחפרתי צריך לכם לשתות מי גשמים המתכנסים שם וראויה לשתות בהמות מהם הרי הוא מסור לכם: ומ"ש ומסר להם כיסויו של בור כ"כ שם הרא"ש וטעמו מדאמרינן גבי בור של שני שותפין ראשון מאימת מיפטר משימסור לו דליו:ומ"ש בשם הרמב"ם דה"ה אי לית ליה כיסוי והודיע הדבר לבית דין וכו' טעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב הרמ"ה במקום הרמב"ם וכן מצאתי בספר מדוייק:

האומר לחבירו לחפור בור בר"ה וחפרו החופר חייב והמשלח פטור מבואר בפרק הפרה (נא.) דקאמר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרו ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה:

הבונה סמוך לר"ה רשאי לחפור לצורך היסוד וכו' ברייתא שם (נ.) החופר בור ברשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים כגון אלו החופרים לאושין פירוש ליסוד פטור ומוקי לה בגמרא דארוח ארווחי ופירש"י דארוח בה ארווחי לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב:

אחד החופר בור שיח ומערה כולם שוים לחיוב ובלבד שיהא בהם כדי להמית דהיינו עשרה טפחים אז חייב אם נפל שמה שור או חמור ומת או הוזק ואם אין בו עשרה אינו חייב על המיתה משנה שם:ומ"ש אפי' שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה עשרה טפחים אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור שם (נ:) ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן אלמא קסבר רב נחמן יש חבטה פחות מעשרה ופירש רש"י לאריתא דדלאי. עומקה אמה איתיביה רבא לרב נחמן היו פחותין מי' טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטה לא משום דלית ביה הבלא א"ה הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין איתיביה כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכו' אלא היינו טעמא דרב נחמן סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אשתכח דכי קא מיחבט מעשרה הוא דקא מיחבט אלא מתניתין דקתני מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא אמרי מתני' דאיגנדר לבור ופרש"י שוכב היה ונתגלגל ונפל וכתב הרא"ש וז"ל כתב רב אלפס דהלכתא כרב דתני רב חנניה לסיועיה ואיכא מ"ד הלכה כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ורב נחמן דמוקי מתניתין באיגנדר איגנדורי סבר כשמואל ורבה ורב יוסף מתרצי ברייתא אליבא דרב הילכך הדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא ורב אלפס הביא הא דאותיב רבא לרב נחמן מהיו פחותין מעשרה ושני ליה רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה ולא הביא מסקנא דהא דמותיב תלמודא ממעקה והוצרך לחזור בו ולומר דאין חבט בפחות מעשרה זה נוטה לפי סברתו שפסק כרב ומיהו תימה הוא שלא הביא המסקנא והראב"ד ז"ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ולא נראין לי דבריו עד כאן לשונו וגם הרשב"א כתב אהא דאמרינן אלמא קסבר רב נחמן יש חבט בפחות מי' והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דאמר דמכריסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים והתימה מן הרב אלפס שהביא בהלכות הלשון הראשון ולא האחרון עכ"ל וגם הר"ן כתב בפרק אלו טרפות כלשון הזה אע"פ שמדברי הרי"ף בפרק הפרה משמע דס"ל דיש חבט בפחות מי' לא משמע הכי סוגיא דשמעתא התם עכ"ל ואע"פ שבנוסחת ההלכות שבידינו כתב הלשון האחרון נראה שאינו מנוסחת ההלכות שהרי לפי לשון זה סבר רב נחמן כשמואל ומדברי הרי"ף קודם לכן נראה שדעתו לפסוק כרב הילכך נראה שאינו מדברי ההלכות אלא הגהה מבחוץ היתה והכניסוה בפנים. והשתא מ"ש רבינו ואם אין בו י' אינו חייב על המיתה אפי' שנפל בו השור מעומד וכו' נראה דהיינו דלא כרב נחמן כלל אלא כפשטה דמתניתין דמשמע דעומק החפירה צריך שיהא עשרה בין נפל דרך נפילה בין איגנדר איגנדורי וכן משמע דרבא דבתרא הוא לא ס"ל כוותיה דהא אותביה ואע"ג דשני ליה שינויא דחיקא הוא:ומ"ש בשם הרמ"ה הוא כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן:ומ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה איני יודע מנין לו שהרא"ש סובר כן שהרי הוא מסופק אם הלכה כרב או כשמואל ואת"ל דהלכה כשמואל שפיר מצי סבר כלישנא בתרא דאסיקנא לר"נ:ומ"ש אבל אם הוזק בבור פחות מי' חייב שם במשנה וז"ל הרמב"ם בפרק י"ב מהל' נזקי ממון אם הוזקה בלבד חייב לשלם נזק שלם ואפי' בתל גבוה כל שהוא או בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס:

היה עמוק תשעה וטפח מהן מים חשוב כעומק עשרה וכו' עד ואין מחייבין דברי רבינו כדברי הרמב"ם בפי"ב מהל' נזקי ממון וכתב ה"ה שכך היה גורס בפרק הפרה שם אמר רבא בור ט' ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כשני טפחים דיבשה דמי איבעיא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים מהו הא ודאי קריבנא לגבי ארעא או דילמא נפיש הבלא תיקו ובספרינו מוחלפת השיטה דפשיטא להו בור ח' ומהם טפחיים מים דחייב ומיבעיא להו בור ט' וטפח מים ובור ז' וג' טפחים מים עכ"ל ואע"פ שהרא"ש גורס כגי' ספרינו נמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם:

חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו עוד טפח שניהן חייבים בנזקין כן כתב הרא"ש בפרק הפרה וכן כתב ה"ה בפי"ב מהל' נזקי ממון בשם המפרשים:ומ"ש רבינו כל אחד לפי מה שחפר הוא מסברא:ומ"ש וכן אם חפר י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' שלשתן חייבים בין למיתה בין לנזקין ברייתא בפרק הפרה שם וכלישנא קמא דרב זביד דאוקמה כרבנן וכן פי' הרמב"ם בפי"ב מהל' נזקי ממון:ומ"ש אבל אם חפר אחד ט' ובא אחר והשלימו לי' בין שחפר בה טפח או שנתן אבנים על שפתו וכו' אחרון חייב לבדו אפילו בנזקין בפרק הפרה (שם) תניא החופר בור ט' ובא אחר והשלימו לי' האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהן לנזקין וידוע דהלכה כת"ק וכתב ה"ה בפ' י"ב מהל' נזקי ממון דטעמא דת"ק מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזיקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל ואינו דומה לחופר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' ששניהם חייבין לפי ששם עדיין במדת נזקין עומד:ומ"ש רבינו או שנתן אבנים על שפתו וכו' שם אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימו לי' באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידיה קא קטיל ליה אבל למעלה דלאו הבלא דידיה קא קטיל ליה אימא לא קמ"ל:ומ"ש ואם סתם אח"כ הטפח או הסיר האבנים שהוסיף מיבעיא אם כבר נסתלק מעשה ראשון ונפטר וכו' שם בפרק הפרה בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו מי אמרינן מאי דעביד שקליה או דילמא נסתלק מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה תיקו:ומ"ש רבינו אם כבר נסתלק מעשה ראשון מבואר דהיינו לומר המעשה הראשון שעשה כבר סילקו ונפטר או לא אמרינן הכי ולא איפשיטא:ומ"ש ולדברי האומר דמהניא תפיסה לספיקא דדינא וכו' נתבאר בסימן ש"צ: חפר אחד בור ובא חבירו והרחיבו קאמר עלה בגמרא תרי לישני וכו' וכ' א"א דקיי"ל כלישנא בתרא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ב מהלכות נזקי ממון ודבריו מבוארים דמיירי כשלא הרחיבו בהיקף וה"ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפי' מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון הבור לא היה נופל שם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל פטור שהרי מיעט הבלו ואם מחמת חבטה האחרון חייב:ומ"ש ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו' גם ה"ה תמה עליו ולי נראה שהוא ז"ל סובר דא"א לומר דפליגי לישני אהדדי דא"כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מהצד שהרחיב הא אם לא הרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפיל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטה הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס' בקושיית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפורש ז"ל דהני לישני כל חד סמך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם:

כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור משנה שם (נב.): כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וכו' שם איבעיא להו כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה מאי אמרי ה"ד אי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא לא צריכי דאתיין לפרקים מי אמרינן כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה או דילמא כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא וכתבו התוס' ואתו שוורים ונפלו ביה פר"י דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבואו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ואח"כ יפלו שוורים עכ"ל וכ"כ הרא"ש ואמרינן בתר הכי בגמ' איכא דאמרי הא נמי ודאי לא איבעיא לן דכיון דאתיין לפרקים ודאי פושע הוא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי איבעי לן הכי הוא דאיבעי לן כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מגו דהוי פושע אצל גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה או דילמא לא אמרינן מגו ופסק כלישנא בתרא דכיון דאתיין לפרקים ודאי פושע הוא: כיסהו כיסוי שאינו יכול לעמוד בפני גמלים ויכול לעמוד בפני שוורים וכו' היינו בעיין שכתבתי בסמוך ואסיקנא ת"ש נפל לתוכו שור חש"ו סומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור ואמאי לימא מדהוי פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פקח אלא לאו ש"מ לא אמרינן מגו ש"מ וכתבו התוס' קשה לר"י היכי פשוט מנפל לתוכו שור חש"ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא שלא יחשב פושע ע"י מגו שהרי אין פושע לגבי שור פקח כלל אבל בבעיא דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי גמלים הכיסוי וא"כ יש להועיל שם המגו להחשב פושע לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר"י דכיסהו שלא כראוי לגמלים איירי בכה"ג שמיד שהגמלים עוברים נפחת תחתיהם הכיסוי דהשתא ליכא פשיעה בשוורים כלל ותחלתו וסופו באונס דאי לא אתו גמלים ראוי הוא לשוורים ואי אתו גמלים נפחת מכל וכל וחזו שוורים פקחים ומזדהרי ולא נפלי ולפ"ז לא שייך תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכ"כ הרא"ש:

בור של שני שותפין שעבר עליו הראשון ולא כיסהו הב' ולא כיסהו שניהם חייבים משנה שם (נא.) בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב [ז"ל הרא"ש] ה"ג רש"י ורי"ף גורס הראשון חייב ואין חילוק בין שתי גירסאות הללו דלפרש"י השני חייב כשהניחו משתמש הא לאו הכי שניהן חייבין ולגירסת רב אלפס ה"פ אף הראשון חייב דלא תימא שני שעבר עליו באחרונה חייב דכיון שעבר עליו לבדו עליה דידיה רמי לכסוייה עכ"ל:ומ"ש ואם מסר הראשון לשני הכיסוי שיכסנו השני חייב והראשון פטור שם בגמרא וראשון מאימת מיפטר רבה ורב יוסף משמיה דר' מני חד אמר משיניחנו משתמש וחד אמר משימסור לו דליו פירוש דליו כיסוי הבור ופסק הרא"ש כמאן דאמר משימסור לו דליו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות נזקי ממון: ודע שרש"י כתב כלשון הזה וראשון מאימת מיפטר דיטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע: דליו. כיסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון אותו כיסוי הבור עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הפוסקים ז"ל:

וכן הדולה מבור של רבים ובא חבירו וא"ל תן לי ואני אדלה אין השני מתחייב עד שימסור לו הראשון הכיסוי: לשון הרמב"ם עבר עליו הראשון ולא כיסהו וכו' הראשון חייב עד שימסור דליו לשני בפי"ב מהל' נזקי ממון: ומה שאמר ול"נ אלא שניהם חייבים עד שימסור דליו לשני יש לתמוה על רבינו שתמה על הרמב"ם ולא תמה על הרי"ף שגם הוא גורס הראשון חייב ואי ניחא ליה להרי"ף משום דאיכא למימר דאף הראשון חייב קאמר וכדפי' הרא"ש ז"ל ה"נ יפרש כן לדעת הרמב"ם ז"ל ולא יכתבו עליו דל"נ:

כיסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו הב' חייב משנה בפרק הפרה (נב.):ומ"ש ועד מתי פטור הראשון כדי שידע שהוא מגולה וכו' שם אמתני' דבסמוך וראשון עד אימת מפטר א"ר בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ור"י אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים יכסנו ופסקו הפוסקים כר' יוחנן וכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות נזקי ממון כל שימות בו תוך זמן זה הרי השני לבד חייב בו וכל שימות בו אחר זמן זה בזה שניהם חייבים לשלם שהרי שניהם פשעו בו:ומ"ש רבינו שפירש הראב"ד כדי שידע משמע שיעור מנהגו שחוזר לדלות מבורו שם בהשגות וכתב ה"ה על זה ומדברי שאר המפרשים נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר עכ"ל:ומ"ש שפרש"י שאין נותנין שיעור זה אלא לראשון וכו' ור"י פי' דה"ה נמי לשני נותנין לו וכו' שם [ברש"י ובתוספות]:ומ"ש ולזה הסכים א"א ז"ל שם כתב על דברי ר"י וכן מסתבר דכך היה ראוי לחייב הראשון להושיב שומר כשידע כמו השני כשראהו מגולה אלא זה וזה כיון שכיסוהו כראוי ונתגלה אנוסים הם ואינם צריכין להושיב שומר: כתב הרמ"ה מדקאמר ולכרות ארזים שמעינן שאם אינו מוצא לקנות ארזים אלא ביוקר שצריך להמתין עד שימצא לקנות בשוויים וכו':

ותו שמעינן מדלא קאמר לדידיה למיקץ ארזים וכו':

המכסה בור בכיסויו של חבירו ובא בעל הכיסוי ולקחו בעל הבור חייב ואין בעל הכיסוי צריך להודיעו שנטלו מימרא דרבינא בפ' המניח (ל.):

המוסר בורו לשומר לשמור השומר חייב בנזקין מסרו לחש"ו הבעלים חייבים אע"פ שהוא מכוסה כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' בזקי ממון ונתן טעם למה הבעלים חייבים לפי שהבור עשויה להתגלות ואלו אין בהם דעת וכתב ה"ה דין החרש שוטה וקטן ברייתא בפ"ק דב"ק (ט:) ובהשגות א"א אני אומר שאינו מכוסה בטוב ע"כ וכבר הכריע הרשב"א כדברי רבינו שאפילו מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכת' כוותיה לגבי ר' יוחנן הוא וכמוכרח הוא בסוגיא שם עכ"ל:

בענין חיוב בור בר"ה פליגי רב ושמואל וכו' בפ' הפרה (נ.):ומ"ש אבל בור ברשותו חייב גם משום חבטה כן משמע שם דהא לא פטר רב בחבטה אלא משום דקרקע עולם הזיקתו וכך מפורש שם בגמרא בהדיא גבי נפל לפניו מקול הכרייה וכו':

ומ"ש ונ"מ אם עשה תל בר"ה וכו' שם בגמרא:

ומ"ש או שנפל השור לבור מאחוריו וכו'. כ"כ שם התוס':ומ"ש ורב אלפס פסק כרב ז"ל רב אלפס הלכתא כוותיה דרב דתני רב חנניא לסיועיה ואיכא מאן דאמר דהלכתא כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני עכ"ל ומשמע מדבריו דאיהו כרב ס"ל אלא דאיכא מאן דאמר הלכה כשמואל: ומ"ש . שהרמב"ם פסק כשמואל בפי"ב מהלכות נזקי ממון:ומ"ש ולזה הסכים א"א ז"ל אף על פי שכתב שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מדכתיב גבי הא דא"ל רב שיזבי לרבה הרחיבו מהו רב אשי ס"ל כשמואל דמחייב אחבטה ע"כ משמע דס"ל דהלכתא כשמואל כיון דרב אשי דבתרא הוא סבר כוותיה. ולענין הלכתא כיון דהרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דהלכה כשמואל הכי נקטינן:ומ"ש לפיכך עשה תל בר"ה גבוה עשרה וכו' כבר נתבאר דהיינו דאיכא בין רב לשמואל: ומה שאמר ואם אינו גבוה י' חייב על הנזקין ואינו חייב על המיתה כבר נתבאר בתחלת סימן זה שזהו דין הבור:

היה הבור מלא ספוגין של צמר חייב עליו משום הבלא וכו' מבואר שם בגמרא והדבר פשוט הוא דמלא לאו דוקא דא"כ לא הוה ביה הבלא:ומ"ש והוא שיהיה עמקו יתר על רחבו וכו' בפרק הפרה (נא:) איתמר בור שעמקה כרחבה רבה ורב יוסף משמיה דרבי מני חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עמקה וחד אמר לעולם אין בה הבל עד שיהא עמקה יתר על רחבה וכתב הרא"ש מספקא לן כמאן הלכתא ואינו חייב עד שיהא עמקו יתר על רחבו לשמואל ובבור מלא ספוגין ולרב כל בור שאין ברשותו עכ"ל וטעמו משום דאם אינו מלא ספוגין לשמואל ולרב בור ברשותו כי לית ביה הבל מאי הוי הא משום חבטה מיחייב וכך הם דברי הרמב"ם שכתב בפרק י"ב מהלכות נזקי ממון אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואם לא נחבטה הבהמה ומתה פטור היה עומק הבור יתר על רחבו יש לו הבל ואם מתה בו הבהמה חייב אף ע"פ שלא נחבטה בקרקעיתה:

כתיב ונפל שמה שור או חמור ותנן אחד השור ואחד כל בהמה שוין לחיוב על נפילתן בבור כשור בפרק הפרה (נד:):ומ"ש אבל על אדם וכלים פטור דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אפי' שנפל בו השור עם כלים ומת השור ונשתברו הכלים חייב על השור ופטור על הכלים משנה וגמרא שם (נג:): ומ"ש ולא נתמעט אדם אלא ממיתה אבל אם הוזק בו אדם חייב אבל על הכלים פטור בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו פשוט בפרק המניח (כח:). ופי' רש"י שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה"מ היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטיה: וכלים פטורים. על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן:

(כב) ומ"ש ואפילו על מיתת בהמה אינו חייב אא"כ שהיא פקחת ונפלה בו בלילה או אם היא חרשת שוטה או סומא ונפלה בו אפי' ביום אבל פקחת שנפלה ביום פטור מסקנא דגמרא וברייתא בפרק הפרה (נד:):

וכתב הרמ"ה אבל אדם פקח שנפל אפי' ביום והוזק חייב וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' נזקי ממון:ומ"ש שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים איתיה בריש פרק המניח (כז.): וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר אם הוזק בו הבהמה הפקחת חייב נזק שלם והראב"ד כתב עליו הבהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה וה"ה טען בעד הרמב"ם ומ"מ כתב שהרשב"א כתב כדברי הראב"ד ז"ל:

בכור שנפל לבור לא שנא תם ולא שנא בעל מום פטור בפרק הפרה (נד.) אמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו וכתב הרא"ש וז"ל ובכור בעל מום שנפל לבור פטור ואף על גב דמותר לזרים שנא' והמת יהיה לו מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו מהאי קרא ידעינן דאפילו פסולים המוקדשין שנפדו אם נפלו לבור פטור כיון דאין יכול להאכילו וכ"ש בכור בעל מום שאין לו פדייה דאף אם נגח שור או נגחו שור פטור עכ"ל:

בור שכרוי ועומד ונכנס בו אדם להרחיבו או להעמיקו ועומד שור על שפתו ונבעת מקול הכרייה ונפל לתוכו חייב בעל הבור אפילו היא פקחת וביום וכו' משנה שם (דף נב.) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור פרש"י ונפל לפניו מקול הכרייה בור כרוי ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונתעב ונפל על פניו בבור חייב בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח דאמרינן לקמן דבעל הבור פטור דאיבעיא ליה לעיוני ומיזל הכא חייב שקול הכרייה בעתתו ובגמרא (שם:) אמר רב לפניו לפניו ממש לאחריו לאחריו ממש וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בין מלפניו בין מלאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ"ש לחבטו אלא ה"ד לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמר מר נפל מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כרייה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני ר' נתן היא דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי' רש"י בעל הבור היזקא קא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור עכ"ל וסתם רבינו דבריו אליבא דשמואל וכבר נתבאר בסימן זה שהרמב"ם והרא"ש הסכימו שהלכה כמותו ודברי הרמב"ם בפי"ב מה' נזקי ממון אינם מכוונים וכבר כתב ה"ה שהל' הנמצא בספרים הוא משיבוש המעתיקים ע"כ דברי רבי' עיקר:

היתה אבן מונחת ע"פ הבור ונתקל בה השור וכו' (שם) [נג.] אמר רבא הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן ופרש"י באנו למחלוקת וכו'. לרבנן בעל האבן חייב ולרבי נתן בין שניהם משלמי ופסקו הפוסקים הלכתא כרב נתן:

ושור שדחף בהמה לבור אפי' היא פקחת וביום אם הוא מועד משלם בעל השור החצי ובעל הבור החצי ואם הוא תם משלם בעל השור רביע ובעל הבור ג' חלקים פשוט שם אליבא דרב נתן דהלכתא כוותיה:

ואם אדם ושור דחפו אותה לבור וכו' שם אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבים:ומ"ש שאם היה אדם בכוונה היה בעל הבור פטור כ"כ שם התו':ומ"ש ואם הוא תם משלם השתות פשוט הוא שזהו תצי הנזק הנוגע לחלקו:ומ"ש ואם דחפו בהמה ויצאו ילדיה האדם לבדו חייב הכל וכו' במימרא הנזכר שור ואדם שדחפו לבור לענין דמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטורים והטעם משום דאין חייב בדמי ולדות אלא אדם דכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים וקיימא לן כרבי נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ויש ט"ס בלשון רבינו וצריך להגיה אשה במקום בהמה: ומה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר ד' דברים חייב האדם לבדו גם זה במימרא הנזכרת וטעמא משום דאין משלם ה' דברים אלא אדם אבל שור אינו משלם אלא נזק בלבד וקיימא לן כר' נתן דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי: ומה שאמר ואם דחפו בו כלים ונשברו האדם ובעל השור חייבים ובעל הבור פטור גם זה במימרא הנזכרת והטעם פשוט משום דבור פטר בו כלים הילכך האדם ובעל השור משלמין כל הנזק כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:

וכתב הרמ"ה דה"ה נמי ב' שמזיקים ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שהוא כאן ואין לו לשלם משתלם מן האחר וכו' כן כתב בהגהות מיימון פי"ב מהל' נזקי ממון בשם תשובת מהר"ם ואחר כך כתבו תשובת מהר"מ עצמו בהיפך: ומה שאמר ואין נראה וכו' וכן כתב ה"ר חזקיה:

שור שדחף חבירו לבור האידנא אינו משלם ג' חלקים וכו':

החופר בור בר"ה ונפל עליו השור והרגו בעל השור פטור ואם מת השור נוטל בעל השור דמי שורו מיורשי בעל כ"כ הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות נזקי ממון וכמב ה"ה ברייתא הובאה פ"ק דערכין דף ז' ופסק כפסק הברייתא ואיתא בס"פ גט פשוט (קעה:) והאוקימתות שנאמרו עליה בגמרא הם אליבא דמ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים ואין הלכה כן כמו שיתבאר פרק י"א מה' מלוה עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

בור הוא מאבות נזקין. רפ"ק דב"ק ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו' ופרש"י להנך דכתיבין בקרא בהדיא אבות קרי להו וז"ש רבינו דכתיב כי יכרה איש בור פי' דלהכי קרייה אב כיון דכתיב בהדיא בקרא וכ"כ רבינו בר"ס ש"צ גבי רגל ובר"ס שצ"א גבי שן: ומ"ש שאחר שחפרו וכו'. פרק המניח (דף כ"ט) פליגי בה רב ושמואל והלכתא כוותיה דשמואל בדיני דבין אפקריה בין לא אפקריה הוה בור: ומ"ש אלא ששפך מים. שם פרק המניח:

אחד הכורה וכו' בפרק הפרה (מ"ט): חפר אחד בור וכו'. בפ' המניח שם וכתב ה' המגיד פי"ב מנזקי ממון דאפילו ראה שכיסהו זה ולא ידע שגילהו חייב דלא הו"ל לסמוך אכיסויו דשמא יחזור ויגלהו כיון שאין לו חלק בבור והו"ל לידע אם חזר וגילהו משא"כ בב' שותפין כדלקמן בסימן זה סעיף י': אחד החופר או הלוקח וכו'. כן כתב הרמב"ם שם: אבל אם ממונו עשאו וכו'. מימרא דרבא בפרק הפרה (דף מ"ח): כתב הרמב"ם אפי' נחפר מאליו וכו'. שם ונראה דטעמו דכיון דכי כרה שור בור פטרי' רחמנא ואפ"ה כי חפר ברשותו חייב בנזקי הבור משום דכיון דהו"ל למלוייה ולא קא מלייה כמאן דכרייה דמי א"כ ה"ה בנחפר מאליו ברשותו הו"ל למלוייה וכו':

אחד החופר בור בר"ה וכו'. משנה וברייתא בפ' הפרה (סוף דף מ"ט) ואליבא דרבה דבור בר"ה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דרבי ישמעאל פוטר ור"ע מחייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים נמי עסקי' וקיי"ל כרבה וכר"ע ופרש"י האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הו"ל בור בר"ה עכ"ל כלומ' דבהא כ"ע מודו דחייב אבל התוס' בשם ר"י פ' המניח (דף כ"ח) בד"ה הני מילי חלק עליו דדוקא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הוא דחייב כיון דאיהו בעל הבור א"כ עליה רמיא למלוייה וכו' כדלעיל אבל הפקיר רשותו ואף בורו פטור לכ"ע כיון דלאו איהו בעל הבור אע"ג דבור בר"ה חייב על הכרייה אע"פ דלאו בעל הבור הוא שאני התם דהכרייה היתה באיסור אבל חופר ברשותו דחפר בהיתר ועכשיו דהפקיר רשותו ובורו אינו בעל הבור פטור וכ"פ הרא"ש בפ' הפרה דלא כפי' רש"י וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מנזקי ממון וכך הם דברי רבינו: ומ"ש או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה. כ"כ התוס' פ' המניח באותו דיבור וז"ל וכן חפר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו וכתבו הרא"ש בפ' הפרה ואיכא טעות בדפוס וכצ"ל א"נ פתחה פתוח בתוך ד"ט לר"ה וכו' ושיעורא דד' טפחים הוא מדאיתא בפרק הפרה (דף נ') דתני בברייתא והחופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה וכו' או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ד' טפחים ובמקצת ספרים כתוב ד' אמות והעיקר ד' טפחים דהו"ל רשות בפני עצמו לענין שבת וסגי בהכי והכא לא צריך לפרש דהפקיר רשותו אלא אפילו לא הפקיר רשותו כיון דמתחלה סמכיה לר"ה חייב ולא בעינן דהפקיר רשותו אלא היכא דפתחו לרה"י באמצע רה"י וכ"כ התוס' והרא"ש בפרק הפרה: ומ"ש או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו וכו'. משנה שם בפ' הפרה ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב ופרש"י לרה"י אחר. חצר אחר שהוא ג"כ שלו ור"י פי' פתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר"ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומיתזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחיד פטור קמ"ל דחייב אלא דקשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר הא כיון שהחופר חייב לשלם בנזקי בעל החצר על בעל החצר מוטל למלאותו עכ"ל אבל רבינו מתרץ קושיא זו דמיירי קודם שנודע לבעל החצר מש"ה תנן דחייב וכן פי' בנ"י: ומ"ש דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר וכו'. כלומר דההוצאה שיוציא בעל החצר למלאות הבור הוא ג"כ בכלל נזקי בעל החצר וחייב זה לשלם לו א"כ עליה דידיה רמיא למלאותו שלא יהא ניזק ביותר וזה יפרע לו וכו': ומ"ש אבל החופר באמצע רשותו וכו'. נראה דהא דכתב רבינו מפני שאין לו בעלים וכו' הוא צריך להיכא דהפקיר רשותו ובורו אבל בהפקיר רשותו ולא בורו בלאו האי טעמא נמי פטור דכיון דלא הפקיר רשותו מצי למימר מאי בעית ברשותי וכדפרש"י להדיא במשנה (סוף דף מ"ט). ומ"ש וכן החופר בר"ה לצורך רבים וכו'. ברייתא שם (דף נ') וז"ל הרא"ש ואם חפר בור בר"ה לצורך רבים ומסר להם דליו פטור עכ"ל: כתב (הרמ"ה) [הרמב"ם וכו'] אי לית ליה כיסוי. נראה דדקדק מדתני בברייתא סתמא ומסרה לרבים ולא תני בהדי' ומסר דליו לרבים אלמא במסירת הודעה לרבים שרוצה להסתלק ממנו פטור: ומ"ש עוד וה"מ שחפר לצורך רבים וכו'. נראה דטעמו מדתני בברייתא חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וסיפא לא איצטריך אלא לאשמועי' דאפילו חפר מעיקרא ופתח לצורך רבים אלא דלא מסר לרבים חייב אלמא דרישא נמי דומיא דסיפא קתני דוקא בחפר ופתח מעיקרא לצורך רבים ומסר לרבים הוא דפטור אבל בחפר ופתח לצורך עצמו והדר מימלך וכו' פשיטא דחייב דבדיבורא בעלמא דמסתלק ומסר לרבים לא מיפטר:

האומר לחבירו לחפור בור וכו'. מבואר בפ' הפרה (דף נ"א) משום דאין שליח לדבר עבירה:

הבונה סמוך לר"ה וכו'. שם (דף נ') ת"ר החופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה כגון אלו החופרים לאושין פטור פי' לאושין יסוד לחומת ביתו ע"פ כל רוחב הבית אצל ר"ה ואסיקנא הא לאו לאושין חייב כגון דארווח ארווחי לר"ה ופי' רבינו דהכי פירושו דהרחיב החפירה בענין שחופר בר"ה והילכך בלאו לאושין חייב לכ"ע דאפילו רבי ישמעאל דסובר בחופר בור ברשותו פטור הכא חייב אבל לאושין דעושה ברשותו פטור אפי' הרחיב החפירה ואין ספק דכך היתה גירסתו בפי' רש"י דארווח בה ארווחי לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל בספרי הדפוס אכן בספרים ישנים כתוב בפי' רש"י וז"ל דארווח בה ארווחי לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהו"ל חופר בור בר"ה והילכך טעמא דלאושין הא לאו לאושין חייב עכ"ל והאי כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה נדפס בטעות אחר זה בד"ה ברה"י הסמוכה לר"ה כגון מקצה מקום מרשותו לר"ה דהוה ליה הפקיר רשותו ופטור עכ"ל ושיבוש הוא דבסמוך לר"ה חייב אפילו אינו מקצה מקום מרשותו כלל אלא משום דהוי כחופר בור ברשותו והפקור רשותו אלא בע"כ טעות הוא והשורות מהופכות דהאי כגון מקצה וכו' מקומות הוא בדבור הקודם המתחיל דארווח ארווחי וכו' ולפי זה דוקא בבונה לתוך שלו והקצה מקום מרשותו לר"ה ובאותה כניסה חפר התם הוא דלאושין פטור הא לאו לאושין חייב דכיון דלצורך ביתו הקצה מקום זה עד שיתקן היסוד פטור אבל במרחיב החפירה בענין שחופר בר"ה אע"פ שעושה כן לצורך היסוד חייב דאין לו רשות לאדם לחפור בר"ה אפי' לצורך היסוד ואם חפר והזיק חייב דלא כמו שפסק רבינו וכ"כ מהרש"ל בפרק הפרה סימן כ"א והביא ראיה מדתניא בפרק הבית והעלייה (דף קי"ח) כל אותן המקלקלים בר"ה אפילו עשו ברשות ב"ד אם הזיקו חייבים והכי הלכתא וקושיא זו נדפסת בגליון ספרי רבינו בדפוס קרימונא שנת שי"ח והכי ודאי עיקר דאסור להרחיב חפירת היסוד בר"ה והכי נקטינן דלא כרבינו:

אחד החופר בור שיח ומערה וכו'. משנה שם (דף נ'): ומ"ש אפילו שנפל בוהשור מעומד. שם בלישנא קמא קאמרי' דרבא לית ליה דרב נחמן ואין חייב אפילו נפל השור מעומד והרמ"ה פסק כלישנא בתרא דאסיקנא לרב נחמן דבנפל בו מעומד חייב: ומ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה. כתב ב"י איני יודע מנין לו וכו' ומהרש"ל כתב וז"ל ואפשר שקבלה היתה בידו מפיו אי נמי דייק מלישנא שכתב הרא"ש וז"ל אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו' ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו ואיכא בינייהו דעביד תל גבוה בר"ה וכו' והרא"ש הוסיף בלישניה וכתב תל גבוה י' וכו' ומשמע דפחות מי' פטור אפילו נפל כדרכו וה"ט דס"ל המשנה כפשוטו בלא איגנדור וכו' עכ"ל וע"ל סי"ח:

היה עמוק ט' טפחים וטפח מים וכו'. כ"כ הרמב"ם פי"ב מנזקי ממון ובגירסת ספרים שבידינו מוחלפת השיטה וכך הוא באשיר"י ואעפ"כ נמשך רבינו אחר דברי הרמב"ם:

חפר אחד ח' ובא חבירו וחפר בו טפח שניהם חייבים. כ"כ הרא"ש בפרק הפרה ורבינו מפרש דבריו כל אחד לפי מה שחפר: ומ"ש וכן אם חפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים וכו' כ"כ לשם הרא"ש דתרווייהו מחייבי בין מיתה בין נזקין דלא איירי רבנן דאחרון חייב אלא כשחידש האחרון מיתה דהראשון חפר ח' ובא אחר והשלימה לעשרה וה"א בפרק הפרה (דף נ"א) וברייתא תניא להדיא אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לל' כולם חייבים ומשמע דדוקא בכה"ג דכל אחד חפר שיעור בו שיש בו ג"כ שעור מיתה אבל חפר א' עשרה והשני י"א או אפילו י"ט האחרון פטור לגמרי וכן פסק מהרש"ל בסימן כ"ז בפרק הפרה ע"ש: ולדברי האומר דמהניא תפיסה וכו' ע"ל בסי' ש"צ ס"א וב': חפר א' בו ובא חבירו והרחיבו וכו' ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני וכו'. אין כאן תימה דהדבר פשוט דס"ל להרמב"ם דלישני לא פליגי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ולישנא קמא מודה דאע"ג דמיעט הבלא אי מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא שאם לא הרחיב לא היה נופל הילכך אפילו מת בהבלא חייב ולא קאמר בלישנא קמא דאם מחמת הבלא מת פטור ואם מחמת חבטא מיית חייב אלא בדנפל מאידך גיסא ולישנא בתרא דקאמר אי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא ופטור אינו אלא במת מחמת הבלא אבל במת מחמת חבטה אפי' נפל מאידך גיסא חייב וכיוצא בזה כתב ב"י ע"ש:

כיסהו כראוי. משנה שם (דף נ"ב): כיסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וכו'. שם איבעיא להו ופסק כאיכא דאמרי וע"פ מ"ש התוס' והרא"ש שם:

בור של שני שותפין וכו'. משנה שם (דף נ"א) ומפרש בגמרא משכחת לה כגון שהפקירו רשותן ולא הפקירו בורן לה"ג רש"י עבר עליו הראשון ולא כיסהו השני ולא כיסהו השני חייב ופירשו בגמרא פשיטא לן הני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתניתין שעברו עליו שניהם זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע וכ"כ הרא"ש דהשני חייב כשהניחו הראשון משתמש הא לאו הכי שניהם חייבים ורי"ף דגרס הראשון חייב ה"פ אף הראשון חייב וכו' עכ"ל ור"ל כשלא הניח הראשון לשני משתמש וגם לא מסר לו הכיסוי הילכך אף הראשון חייב ואין חילוק בדין בין שתי הגירסאות וכך הם דברי רבינו ולא ידעתי למה כתב בית יוסף על פי' רש"י דאין נראה כן מדברי הפוסקים דפשיטא דלא נקט רש"י עבר דקתני נשתמש דוקא בנשתמש דה"ה אפילו לא הניתו משתמש אלא מסר לו דליו נמי השני חייב והראשון פטור והא דנקט משתמש לאפוקי שעברו עליו שניהם זה אחר זה וכו' דשניהם חייבים וכדעת הפוסקים כך היא דעת רש"י:

וכן הדולה מבור וכולי לשון הרמב"ם. וכו' ולא נהירא וכו'. אע"ג דהרא"ש כתב לפרש לגירסת המשנה להרי"ף דהראשון חייב דר"ל אף הראשון חייב מ"מ לא ראה רבינו לפרש כך בדברי הרמב"ם דפוסק מפרש הוא והו"ל לפרש ומיהו ודאי דדעת הרמב"ם אינו אלא לאורויי דאין הראשון חייב אלא עד שמסר הכיסוי לשני אבל משמסר דליו לשני נפטר הראשון ונתחייב השני אבל הא פשיטא דבעברו עליו שניהם זה אחר זה דשני פשיטא דחייב אלא אף הראשון חייב דהוא עיקר חידוש. כיסהו הראשון וכו' כדי שידע שהוא מגולה וישכור פועלים וכו'. כך היא גירסת הרא"ש בדברי רבי יוחנן דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל וז"ל רבי יוחנן אמר בכדי שידע וישכור פועלים וכו' וז"ל הרמב"ם ועד אימתי יהיה השני לבדו חייב עד שידע הראשון שהבור מגולה וכדי שישכור פועלים וכו' וכתב עליו הראב"ד וז"ל אין בגמ' עד כדי שידע הראשון אלא בכדי שידע משמע שיעור מנהגו שיחזור לדלות מבורו עכ"ל ורבינו הביא לשון הרא"ש דגרס בדרבי יוחנן בכדי שידע והביא פי' הראב"ד עליו דמשמע שיעור מנהגו וכו' ודחה דברי הרמב"ם גם דחה גירסתינו בגמ' בדברי ר' יוחנן בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' דמשמע דאין משערי' בשיעור מנהגו וכו' בלבד אלא מוסיף בשיעור דאינו חייב אלא עד שיודיעוהו וישכור פועלים וכו' והא ליתא אלא חייב מיד בשיעור מנהגו וכו': ומ"ש ופרש"י וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש פרש"י ותוס' והסכים לדברי התוס' אבל בפרש"י שלנו כתוב וז"ל אבל לשני שבא וכשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהו"ל לאותובי שומרים עילויה עכ"ל לפי זה ניחא דכיון שנשתמש בו חייב לאותובי שומרי' עליה ועל פי' זה לא הקשו בתוס' שלנו שום קושיא וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך כתוב בנ"י: כתב הרמ"ה וכו' מדלא קאמר ויקנה ארזים. ולפעד"נ דאין זה דיוק אלא הדבר פשוט דהיכא דמוצא לקנות ארזים חייב לקנות מיד אפילו אינו מוצא לקנותם אלא ביוקר דכיון דהאי בור תקלה דידיה הוא דכרייה אי נמי הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו והא דקאמר למיקץ ארזים רבותא אשמועי' דלא תימא דכיון דאינו מוצא לקנותם פטור דליתא אלא חייב לשכור פועלים לקצוץ ארזים מן הלבנון אפילו הוא רחוק מלבנון והדרך מקולקל אפילו הכי חייב לשכור פועלים וכו':

המוסר בורו לשמור וכו'. פי' חש"ו כיון שאין בהם דעת הם עצמם יגלו הכיסוי וכדלעיל בסימן שצ"ו ס"ה גבי מסר שור קשור בקשר חזק לחש"ו:

בענין חיוב בור בר"ה וכו'. פי' בור בר"ה אינו חייב לרב משום חבטה דקרקע עולם שאין לה בעלים הזיקתו אבל בור ברשותו דקרקע דידיה הזיקתו חייב משום חבטה אפילו לרב ומ"ש דהרא"ש הסכים לפסוק כשמואל אע"ג שכתב תחלה שהדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא מ"מ מדכתב גבי הא דא"ל רב שיזבי לרבא הרחיב' מהו ורב אשי ס"ל כשמואל דמחייב אחבטה עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש דהלכה כשמואל וכדכתב רבינו לעיל סעיף ט' בדין בא חבירו והרחיבו דקאמר בגמרא עלה תרי לישני וכתב הרא"ש דקיי"ל כלישנא בתר':

וכתב הרמ"ה אבל אדם פקח שנפל אפי' ביום והוזק חייב וכו'. נראה מדברי הרמ"ה דדוקא אדם אבל בהמה פקחית ביום שהוזקה פטור דבהמה דרכה להתבונן בדרכי' וזה דלא כהרמב"ם דמחייב נ"ש בהוזקה בהמה פקחית אפי' ביום דליתא אלא כהראב"ד והרשב"א שחלקו עליו ועיין בפי"ב מנזקי ממון והכי נקטינן דלא כהרמב"ם בזה

בכור שנפל לבור וכו' מימרא דרבא בפרק הפרה בשור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו דאסור ליהנות ממנו אף לאחר פדייה כדאיתא פרק שני דבכורות תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך והרא"ש כתב עוד דבכור בעל מום שנפל לבור פטור ואע"ג דמותר לזרים לאחר שחיטה מ"מ קודם שחיטה אסור בכל הנאות מהאי קרא והמת יהיה לו וכו' דאפילו פסולי המוקדשין שנפדו פטור אם נפלו לבור כ"ש בכור בעל מום שאין לו פדייה. וכתבו התוס' פ"ק (דף י') בד"ה שהשור וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המקדושין דמת אסור בהנאה וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטינן מיניה אדם ועוד י"ל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לשור דשרי בהנאה עכ"ל

בור שכרוי ועומד וכו'. משנה פרק הפרה (דף נ"ב) נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור ופי' רש"י בור כרויה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב וכו' ובגמרא אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה קא גרם ליה א"ר שימי בר אשי הא מני רבי נתן דאמר בעל הבור היזקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ופי' רש"י בל' אחר שהוא עיקר דכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שכיר הנכנס לתוכו להרחיב וכו' דאי האי שכיר כרייה הוה כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל ר"ה וכיון דנפל מקול הפטיש גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ומשני בעל הבור היזקא עביד כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי הכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור ותו אמר התם דלשמואל כשנפל בבור בין לפניו דמת מתוך הבל בין לאחוריו דמת בחבטה חייב ומתני' דלאחריו מקול הכרייה פטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור וכך הם דברי רבינו למאי דקיי"ל כשמואל לעיל סעיף י"ח:

ושור שדחף בהמה לבור אפילו היא פקחית וביום וכו'. כך פרש"י לשם (דף נ"ג) ודלא כפי' התוס' והגהות אשיר"י ס"פ הפרה דוקא בשוטה או מהלך בלילה וכ"כ הרמב"ם אע"פ שהיא גדולה ופקחית כיון שנדחפה ה"ז כמו שנפלה בלילה וכו' ע"ש פי"ב והכי נקטינן:

ואם אדם ושור דחפו אותה לבור והיה אדם שלא בכוונה וכו'. כ"כ התוס' לשם לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי חייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש לחבירו וכי יתחייב בעל האש וא"ת אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף כ"ב עכ"ל פי' דאמרינן התם במי שנפל מן הגג ברוח מצויה דחייב בארבעה דברים ופטור על הבושת כיון דלא נתכוין לביישו ואם נההפך לאחר שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו תייב אף על הבושת ואע"פ שלא נתכוין לשם בושת והכי נמי כיון שידע האדם בשעת נפילת חבירו ולא נזדרז להצילו מנפילה חייב אף על הבושת אע"פ שלא נתכוין לבושת ויש להקשות דהתוס' בפרק קמא (דף ו') בד"ה לאתויי בור כתבו דהאי ד' דברים היינו נזק צער ריפוי ושבת אבל בושת פטור היפך מ"ש בפ' הפרה ומיהו אין זה קושיא דאיכא לתרץ בחדא מתרי שינויי מיהו לשון רבינו קשה שאמר ואם דחפו בו אדם והוזק שלשתן חייבים בנזק ובשאר דברים חייב האדם לבדו משמע דאפיכו על הבושת נמי חייב אע"פ שלא נתכוין ואפשר ליישב דלצדדין קאמר דאי לא ידע בשעת נפילת חבירו חייב בשאר דברים חוץ מבושת ואי ידע חייב נמי על הבושת והיינו כמ"ש התוס':

שור שדחף בהמה לבור האידנא וכו'. פירוש כיון דלא גבינן האידנא קנסות אין בעל הבור משלם אלא ג' חלקים והרביע מפסיד הניזק דליכא למימר הכא כיון דליכא לאשתלומי מהאי וכו' דהא איכא מקום לאשתלומי מיניה מדינא היכא דתפס וכ"פ בהגהת אשיר"י ס"פ הפרה: כתב מהרש"ל שמצא באשיר"י ישן בהג"ה וז"ל כתב בה"ג תשובה בשם גאון ז"ל שאם ישראל וכותי היו שותפים בעיסקא ועשו סחורה עם יהודי אחר ואינהו לישראל דעבד סחורה בהדייהו יותר משתות דינא הוא דמיחייב בכל האונאה אע"ג דליכא לאשתלומי מהכותי משתלם מישראל כר"נ וצ"ע עכ"ל ולא דמי לברח או העני דאפשר לאשתלומי מיניה אם יתעשר ותו דהישראל שנתאנה נסמך על הישראל שיהא נזהר מאונאה והוה כאילו הוא לבדו הזיקו ומ"מ היכא דנתאנה במקח טעות דאפילו בדיניהם מוציאין מיד המאנה כגון שחמתית ונמצאת לבנה כסף ונמצא בדיל התם ודאי אין הישראל משלם את הכל עכ"ל בפ' הפרה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דרכי משהעריכה

(א) ועיין בזה בתשובת הרא"ש כלל ק"א סימן ג' שכתב באחד שסמך הבית בר"ה באבן חבירו ובא חבירו ולקחו ונשברה החבית חייב דהוה ליה לסמכה באבן אחר ואם כן מ"ש מכיסוי דפטור כשנטלו וע"ש:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תיא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

תולדות הבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בר"ה והזיקו במקומם בין הפקירן או לא הפקירן או שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומם אחר שנחו שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם לפיכך יש לול כל דין בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמה או חיזקה ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור פטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקלה זו והוזק חייב בעל התקלה ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בשעת נפילה או אפילו אחר נפילה כל זמן שלא היה לו פנאי לסלקם פטור אבל לאחר מכן חייב ואי אפקרינהו פטור אפילו לאחר מכן ואם הניחן ברה"ר ולא הזיקו במקומן אלא נתגלגלו למקום אחר ע"י רגלי אדם או רגלי בהמה אם הזיקו דרך הילוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל שהוא פושע בהיזק זה ובעל התקלה פטור ואם גלגלום רגלי בהמה והזיקו בהילוכם חייב בעל הבהמה החצי ובעל התקלה החצי ואם התיזה הבהמה והזיקה דרך הילוכה משלם בעל הבהמה רביע ובעל התקלה ג' חלקים ואם לאר שנחו מגלגולם הזיקו הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל:

הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטילה בו גללים וטנפה בהן כליו של בעל החצר פטור בעל השור דהוו לו הך גללים בור ובור פטור בכלים:

בית יוסףעריכה

תולדות הבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בר"ה והזיקו במקומן בפ"ב דב"ק (כח:) ובפרק המניח (לג:):ומ"ש בין הפקירן בין לא הפקירן מבואר שם דאי אפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור ואי לא אפקרינהו לשמואל הוי נמי בור ולרב הוי שור וידוע דהלכה כשמואל בדיני:ומ"ש או שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומן אחר שנחו וכו' בפ"ק דב"ק שם מבואר דאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש ואי בתר דנייחי היינו בור:ומ"ש לפיכך יש לו כל דין בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמה או היזקה ועל נזקי אדם פשוט ע"פ מה שנתבאר בסימן שקודם זה דאין חייב על מיתת אדם בבור אלא על נזקיו ועל הבהמה חייב בין על מיתתה בין על נזקיה:ומ"ש בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור מימרא דרבי אלעזר בפרק המניח (כח:):ומ"ש ופטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים פשוט שזהו דין הבור כמו שנתבאר בסימן שקודם זה: ומה שכתב אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקלה זו והוזק חייב בעל התקלה ג"ז פשוט שכך הוא דין הבור כמו שנתבאר בסימן שקודם זה וכתב הרא"ש בריש ב"ק מסקינן דילפינן אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו לר"ה ברוח מצויה והזיקו בתר דנייחי מבור ומאש יש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון ויש שנסתפקו בדבר ול"נ דכל דין בור יש להם תדע וכו' ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל ומ"ש ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בשעת נפילה או אפי' אחר נפילה כל זמן שלא הו"ל פנאי לסלקם פטור הכי משמע בפרק המניח וטעמא משום דאנוס הוא:ומ"ש אבל לאחר מכן חייב כלומר משום דהשתא אינו אנוס וכן כתבו שם התוספות:ומ"ש ואי אפקרינהו פטור אפי' לאחר מכן מבואר בר"פ המניח (כט:) במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור לרבנן דקיי"ל כוותייהו:ומ"ש ואם הניחן בר"ה ולא הזיקו במקומן אלא נתגלגלו למקום אחר ע"י רגלי אדם או רגלי בהמה וכו' ז"ל הרא"ש בריש ב"ק אם הניחן בר"ה ולא הזיקו במקומן וגלגלתן רגלי אדם ורגלי בהמה למקום אחר אם הזיקו דרך הילוכן ע"י רגלי אדם חייב המתגלגל הכל אע"ג דאמרי' בריש פ' המניח אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו לענין זה שאם שבר כלי שהיה מונח לפניו בלא התבוננות פטור אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו ופושע הוא בהיזק זה ובעל התקלה פטור ואף ע"ג דבפרק כיצד הרגל (יט:) גבי דליל הנקשר ברגל התרנגול וכלב שנטל חררה ובה גחלת והדליק בה גדיש מחייבין בעל הדליל ובעל הגחלת מחצה שאני התם דהכלב והתרנגול לאו בני דעה נינהו אבל אדם דבר דעת הוא ופושע והזיק מיפטר בעל התקלה לגמרי ואם גלגלוהו רגלי בהמה והזיקו דרך הילוכן ברגלי הבהמה מיחייב בעל הבהמה החצי ובעל התקלה החצי ואם התיזה הבהמה והזיקו דרך הילוכן כשאין הבהמה נוגעת בהן חלק הבהמה משלמין בעלים חצי נזקו דהיינו רביע הנזק ותשלום בעל התקלה תלוי במחלוקת רבי נתן ורבנן לבתר דנייחי הוי בור גמור וחייב בעל התקלה הכל עד כאן לשונו:

הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטיל בו גללים וטנפו כליו של בעל החצר פטור בעל השור וכו' מימרא דרבא (מח.) ופירשה רב פפא:

בית חדש (ב"ח)עריכה

תולדות הבור אבנו וכו'. ה"א פ"ק (דף נ') ופרק המניח (דף כ"ח) ואליבא דשמואל דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בר"ה וכן כל תקלה בר"ה בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו מבורו למדנו ופטר בהו כלים דלא כרב דאמר אפקרינהו נפקא לן מבורו בר"ה דהוי הפקר אבל לא אפקרינהו משורו למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב (ואפילו הזיק חייב) דלא קיי"ל כרב אלא כשמואל בדיני: ומ"ש והזיקו במקומם. כלומר דאילו הזיקו שלא במקומם איכא לחלק מדכתב בסמוך: ומ"ש לחייב נזק שלם מתחלתו וכו'. כלומר לאפוקי לרב דבדלא אפקרינהו משורו למדנו דאינו חייב מתחלתו נ"ש אלא לאחר שנעשה מועד בג' פעמים: ומ"ש בין נתקל באבן וכו'. מימרא דרבי אלעזר פרק המניח שם וכדר' נתן דאפילו נתקל בקרקע עולם דלית ליה בעלים וליכא לאשתלומי מן הקרקע משתלם מבעל האבן אבל נתקל באבן ונחבט בקרקע וניזוק בה פטור אפילו לשמואל דלא מחייב שמואל אלא בחבטה דקרקעות בורו: ומ"ש ופטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים. כ"כ הרא"ש בריש ב"ק דלא כמקצת גדולים שכתבו דאבנו וסכינו בתר דנייחי למדנו במה הצד מבורו ואשו ולא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ופטירי מטמון כמו אש וליתא אלא כל דין בור להם ע"ש: ומ"ש וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו וכו' פשוט שזהו דין בור: ומ"ש וניזק בתקלה זו והוזק וכו'. כלומר בין שניזוקה בהמתו או מתה בין הוזק הוא עצמו חייב בעל התקלה: ומ"ש ואם נפלו ברוח שאינה מצויה וכו'. פ' המניח (דף כ"ט) פליגי בה ר"מ ור"י והלכה כר"י דבשעת נפילה או אפילו אחר נפילה ולא הו"ל פנאי לסלקו אנוס הוא ופטור אבל לאחר מכאן דלאו אנוס הוא חייב אבל במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אפילו לא הפקירם אלא לאחר שהיה לו פנאי לסלקם: ואם הניחן בר"ה ולא הזיקו במקומם וכו'. כ"כ הרא"ש בריש ב"ק ומביאו ב"י:

הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטילה בו גללים וכו'. מימרא דרבא פ' הפרה (דף מ"ח) וכדפירשה רב פפא:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תיב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

המניח את הכד בר"ה ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב: ואפילו הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחילה חייב ואם הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקום פנוי שלפני בית הבד שפעמים מניחין שם כדים כשבית הבד מלא או כיוצא בו ובא אחר ושברו ונתקל בו חייב ואם הוזק בו בעל הבד פטור שהיה לו להסתכל לפניו ואם הוא אפילה שאינו יכול להסתכל ונתקל בו ושברו פטור ואם הוזק בו בעל הבד חייב אף על פי שהניחו ברשות:

ואם מילא כל הדרך כדים שא"א לעבור אפי' שברם בידים פטור: ומיהו אם בשעה ששברם הוזק בחרסיהם פטור אף על פי שזה מילא כל הדרך דאיהו דאזיק אנפשיה ודוקא אדם אמרינן אין דרכו להסתכל בדרכים אבל בהמה שעיניה למטה דרכה לעיין אנה תלך: לפיכך אם נתקלה והוזקה בכד המונח בר"ה פטור בעל הכד ואם שברתו דרך הילוכה הו"ל רגל ופטורה ודרך ביעוט הו"ל קרן וחייב:

מי שהיה טעון כד ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה פטור דנתקל לאו פושע הוא: לפיכך אם לאחר שנחו שברי הכד בארץ הוזק בהם אדם או שהוחלק במים שנשפכו מן הכד פטור מדיני אדם דהוה ליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וחייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם דמ"מ היה לו לסלקם ואם מתכוין לזכות בשברי החרס חייב בנזקין שיזיקו אח"כ דהשתא דהוה ליה בור ופטור בהם על הכלים ואם פשע בנפילתו ונשבר הכד חייב בין על מה שיזיק בשעת נפילה בין על אחר שנחו השברים אפילו דאפקרינהו:

השופך מים לר"ה ונטנפו בהם כליו של חבירו פטור דהוו להו בור ופטור בו הכלים בין אם הפקירם או לא אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק חייב וכ"ש אם נבלעו המים בארץ ונעשו רפש וטיט והזיקו דהשתא הוו להו בור ממש אפי' אם הוא בימות הגשמים שיש רשות לכל אדם לפתוח ביב שלו להיות מקלח לר"ה אפ"ה אם הזיק חייב לשלם וכ"ש בימות החמה דחייב כיון שהוא שלא ברשות שאין לאדם רשות לפתוח ביבו לר"ה בימות החמה:

בית יוסףעריכה

(ב) המניח את הכד בר"ה ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב ריש פרק שלישי דבבא קמא (דף כז.) המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו ובגמרא אמאי פטור לימא ליה איבעי לך עיוני ומיזל אמרי בי רב משמיה דרב בממלא ר"ה כולו חביות ושמואל אמר באפילה שנו ומסקנא הכי אמרי במערבא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים:ומ"ש דאם הוזק בו בעל הכד חייב ואפילו הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחלה חייב כ"כ הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות נזקי ממון והוא פלוגת' דאמוראי בפרק המניח ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן דמחייב:ומ"ש ואם הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקום פנוי שלפני בית הבד וכו' ובא אחר ושברו ונתקל בו חייב שם ההוא עובדא בפומבדית' וחייב רבה לימא כשמואל סבירא ליה אמר רב פפא קרנא דעצרא הוה דכיון דברשות עבדו איבעיא ליה עיוני ומיזל: ומ"ש ואם הוזק בו בעל הכד פטור שהו"ל להסתכל לפניו כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וטעמו משום דאע"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ"ש ואם הוא אפילה שאינו יכול להסתכל לפניו ונתקל בו ושברו פטור ואם הוזק בו בעל הכד חייב אע"פ שהניחו ברשות כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר וטעמו משום דאע"ג דלא קיי"ל כשמואל דסבר דדרכן של ב"א להתבונן בדרכים כשאינו אפילה מ"מ מינה נשמע לדידן להיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם:

(ד) ומ"ש ואם מילא כל הדרך כדים וכו' ואפילו שברם בידים פטור ומיהו אם בשעה ששברם הוזק בחרסיהם פטור וכו' שם אהא דאוקי רב מתניתין בממלא ר"ה כולה חביות אמרינן דלאו נתקל אלא אפילו שבר בידים פטור והאי דקתני נתקל איידי דבעי למיתני סיפא אם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו דדוקא נתקל אבל שבר לא מ"ט הוא דאזיק אנפשיה קתני רישא נתקל:ומ"ש ודוקא אדם אמרינן אין דרכו להסתכל בדרכים אבל בהמה שעיניה למטה דרכה לעיין אנה תלך כ"כ שם הרא"ש ז"ל והביא ראיה מדאמרינן בפרק הפרה (נד:) שור פקח ביום אם נפל בבור פטור בעל הבור משום דכיון שעיניו למטה איבעי ליה לעיוני טפי מאדם:

ומ"ש לפיכך אם נתקלה והוזקה בכד המונח בר"ה פטור בעל הכד זה פשוט על פי מה שנתבאר דבהמה אית לה לעיוני:ומ"ש ואם שברתו דרך הילוכה הו"ל רגל ופטורה כלומר משום דרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק כמו שנתבאר בסימן שפ"ט:ומ"ש ודרך ביעוט הוה ליה קרן וחייב נתבאר שם בסוף הסימן:

(ז) מי שהיה טוען כד ונתקל ונשבר הכד והזיק לאחרים בשעת נפילה פטור וכו' משנה שם ( כח.) נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב רבי יהודה אומר במתכוין חייב ושאינו מתכוין פטור ומפרש בגמרא מתניתין רבי מאיר היא דסבר נתקל פושע הוא אבל חכמים אומרים נתקל אנוס הוא ולפיכך פטור דתניא נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהיזקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקאמר אביי בתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה דר"מ סבר נתקל פושע הוא ורבנן סברי לאו פושע הוא ופליגי באחר נפילה במפקיר נזקיו דר"מ סבר מפקיר נזקיו חייב ורבנן סברי מפקיר נזקיו פטור ואם נתכוין לזכות בחרסיה חייב והיינו דקאמר ר"י במתכוין חייב ובשאינו מתכוין פטור ופסקו הפוסקים כר"י דהיינו חכמים דברייתא:ומ"ש ופטור בהם על הכלים נתבאר בסימן ת"י:ומ"ש ואם פשע בנפילתו ונשבר הכד חייב על מה שיזיק בשעת נפילה זה פשוט דהיכא דהוי פושע ליכא מאן דפטור ביה:ומ"ש בין על אחר שנחו השברים אפילו דאפקרינהו ג"ז נתבאר בסימן ת"י:

השופך מים לר"ה ונטנפו בהם כליו של חבירו פטור דהו"ל בור ופטר בו את הכלים בין אם הפקירם או לא מבואר בגמרא פרק המניח (כח:) לשמואל דקיי"ל כוותיה בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו הוי בור ופשוט שם ובכמה דוכתי דבור פטר בו את הכלים:ומ"ש אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק חייב בפרק הנזכר אמר רב דאם הוחלק אדם במים פטור משום דקרקע עולם הזיקתו ולטעמיה אזיל דסבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכבר נתבאר בסימן ת"י דלא קיימא לן כוותיה אלא כשמואל דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו: ומה שאמר וכ"ש אם נבלעו המים בארץ ונעשו רפש וטיט והזיקו דהשתא הו"ל בור ממש כלומר אם נבלעו המים בארץ קצת ולא לגמרי אלא שנתערבו המים עם העפר ונעשו טיט ורפש והזיק באותו טיט ורפש דכה"ג לרב נמי חייב שהמים בעצמם הם הבור המזיק ולא קרקע עולם זהו פירוש דברי רבינו: אפילו אם הוא בימות הגשמים שיש רשות לכל אדם לפתוח ביב שלו להיות מקלח לר"ה אפ"ה אם הזיק חייב לשלם וכל שכן בימות החמה וכו' ברייתא בפרק המניח שם: כתב המרדכי בסוף מציעא דאפי' שלא בשעת הוצאת זבלים רשאי להוציא זבלו לר"ה לפנותו לאלתר ופסק ר"מ דכ"ש מים נקיים ושופכין שאין שוהים ומתעכבין בר"ה ואין בני ר"ה יכולים לעכב על ידו להוציא מי בורו ושופכין לר"ה ואפילו בימות החמה ואפילו ביבין ומערות שהם סרוחים אם דעתו לפנותן לאלתר יש להם רשות ולתקן בור בר"ה עמוק פחות מג' טפחים נראה דאין בני המבוי יכולים לעכב עליו והביא ראיה לדבר:

בית חדש (ב"ח)עריכה

המניח את הכד וכו'. משנה ריש פ' [המניח] את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו ומפרש רב פפא היינו כד היינו חבית נ"מ למקח וממכר שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן כד שהיא קטנה דאין הולכין בממון אחר הרוב ובגמרא פריך אמאי פטור האי ששברה איבעי ליה לעיוני ומיזל אמרי בי רב משמיה דרב בממלא ר"ה כולה חביות ושמואל אמר באפילה שנו ר' יוחנן אמר בקרן זויות א"ל רבי אבא לרב אשי לא תימא באפילה או בקרן זויות אלא אפילו באורה פטור הנתקל ודקשיא לך אבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל בפומבדיתא וחייב רבה ופריך בשלמא בשמואל כשמעתיה אלא רבה לימא כשמואל ס"ל א"ר פפא קרנא דעצרי הוי דכיון דברשות קעבדי איבעי ליה עיוני ומיזל ומשמע דה"פ לימא כשמואל ס"ל דמחייב באורה והא ודאי דליתא לדשמואל אלא כדא"ל ר' אבא לרב אשי דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך אפילו באורה פטור ואיכא לתמוה טובא אמ"ש הרא"ש לשם וז"ל מדקא מתמה תלמודא לימא רבה כשמואל ס"ל אלמא דליתא לדשמואל וכ"ש לדר"י דקרן זויות לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה וכיון דליתא לדשמואל ודר"י דהלכתא כוותייהו לגבי רב כ"ש דליתא נמי לדרב עכ"ל משמע דמפרש דליתא לדשמואל דפוטר באפילה דאפילו באפילה חייב וכ"ש בקרן זויות דלאו אונס גדול הוא כמו אפילה דחייב ולפ"ז מתהפכת הסוגיא על פיה דמשמעות הסוגיא כפי פשוטה היא בהיפך דליתא לדשמואל במאי דקאמר דאפילו באורה פטור ולפע"ד נראה דס"ל להרא"ש מדקא מתמה תלמודא וקאמר לימא כשמואל ס"ל משמע דאמאי דמפליג בין אפילה לאורה קמתמה וקאמר דהא אנן לית לן לדשמואל דאי באורה חייב דהו"ל לעיוני ומיזל באפילה נמי חייב דהו"ל לעיוני ולמיזל לאט לאט שלא יזיק דאדם מועד לעולם בין ער ובין ישן בין באורה ובין באפילה אלא ודאי אפילו באורה נמי פטור משום דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ולא חייב רבה אלא בקרנא דבי עצרי דכיון דברשות קא עבדי איבעי ליה עיוני ומיזל והתם אפי' באפילה נמי חייב וכ"ש דחייב בקרן זויות דלא מפליגינן כלל בין אפילה לכאורה דכל היכא דלא עביד ברשות כגון בר"ה אפילו באורה פטור וכל היכא דעביד ברשות אפילו באפילה חייב וכ"ש קרן זויות או בממלא שם כולה חביות דחייב זו היא דעת הרא"ש ומשמע מדבריו דהכי ס"ל לרב אלפסי אבל רבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם בפי"ג מנזקי ממון וכפשטא דשמועה דלא קא מתמה תלמודא אלא מאי דקאמר שמואל דבאורה חייב דליתא אלא אפילו באורה נמי פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ואינו חייב באורה אלא בקרנא דבי עצרי אבל באפילה ליכא מאן דפליג דפטור אפילו בקרנא דבי עצרי מיהו לית הלכתא כר' יוחנן דפוטר אף בקרן זויות אלא דוקא באפילה פטור אבל באורה חייב אפי' בקרן זויות דהלכה כשמואל דאינו פוטר אלא באפילה:

ומ"ש ואם מילא כל הדרך כדים וכו'. פי' היכא דלא מילא ובאורה אינו פטור אא"כ נתקל בו ושברה ומשום דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והו"ל אונס גמור כעין גנבה כדכתבו התוספות לשם בד"ה ושמואל ושמואל אמר באפילה ומשום הכי אפילו בקרנא דבי עצרא דקא עביד ברשות נמי פטור באפילה ולא דמי להא דקיי"ל אדם מועד לעולם בין ער בין ישן וכו' דהתם קרוב לפשיעה אבל הכא הוה ליה אונס גמור וכן פסק בתשובת מיימוני דספר נזיקין סימן י"ח מיהו אם לא נתקל אלא שברו בידים ודאי חייב כיון דליכא אונס אבל מילא כל הדרך כדים וכו' אפי' שברו בידים פטור ונראה מדברי רבינו מדכתב דין זה כאן אחר שכתב דין הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כגון בקרנא דבי עצרי אלמא דאפילו היכא דקא עביד ברשות אם מילא כל הדרך כדים נמי פטור אפי' שברו בידים וכ"כ הרמב"ם שם להדיא והכי משמע פשט הסוגיא דפשיטא ליה לתלמודא דבמילא כל הדרך כדים אפי' לא נתקל אלא שבר נמי פטור והא דקתני נתקל לרב איידי דבעי למיתני סיפא נתקל וכו' ע"ש ומשמע מסתמא דאין חילוק בין דקעביד ברשות ובין לא קעביד ברשות לעולם פטור.

מי שהיה טעון כד וכו'. משנה שם (דף כ"ח) ומסקנא דתלמודא דהלכה כחכמים והוא ר"י דמתניתין דנתקל לאו פושע הוא הילכך הזיק לאחרים בשעת נפילה פטור אפילו מדיני שמים דמאי הוה ליה למיעבד אבל לאחר נפילה חייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם ונראה דלפי זה כשהוחלק במים ונפל חייב אפילו לא נחבט אלא בקרקע חוץ למים דמ"מ הוה ליה לסלקם ומדלא סלקם חייב בד"ש אבל בסמוך בשופך מים לר"ה והוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק דחייב אף בדיני אדם אינו חייב אא"כ בנחבט בקרקע והוזק שם במקום שפיכת המים אבל הוחלק במים ונחבט בקרקע חוץ למים פטור דאפילו שמואל לא ס"ל דחייב בחבטת קרקע אלא בנחבט בקרקע דכריית בורו אבל בנתקל בבור ונפל אחורי הבור אפי' לשמואל פטור וכמ"ש התוספות בפרק המניח (דף כ"ח) בד"ה ונישוף באבן וכ"כ לשם הרא"ש וע"ל בסימן תי"א ס"א:

דרכי משהעריכה

(א) ובנ"י פרק המניח (דף י"ג) חולק וס"ל דאפילו העמידן שם ברשות אפ"ה הנתקל בו פטור


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תיג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שני קדרין שהלכו זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם הי' ראשון יכול לעמוד ולא עמד לדברי הכל חייב דפושע הוא אבל אם לא היה יכול לעמוד פסק רב אלפס שהוא פטור אפילו אם היה לו פנאי להזהיר לשני שלא יכשל בו לפי שהיה טרוד ולא נזכר שיזהירו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא חייב אם היה לו פנאי ולא הזהירו ואם היה יכול לעמוד או שהיה לו פנאי להזהיר לשני ונתקל בו שהוא חייב לדעת אדוני אבי ז"ל כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וחייב בין שהוזק בו השני בגופו בין הוזקו בו כליו שנשברו וממונו חשוב כמו בור אפילו אם הפקירו ואינו חייב אלא א"כ הוזק בו הב' בגופו ואם נשתברו בו כליו פטור וכ"כ הרמב"ם ואדוני אבי ז"ל כתב שגופו של ראשון יש לו דין בור וחייב אם הוזק השני בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו אבל ממונו אפי' דין בור אין בו דהו"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס ופטור מכל מה שהוזק בו השני חשוב כמו בור וחייב אם הוזק בו השלישי בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו וממונו אפילו דין בור אין לו ופטור בין אם הוזק בו הג' (בגופו) בין אם נשתברו בו כליו ואם מחמת הראשון נפלו הוא חייב על נזקי כולם ומשכחת ליה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון ונתקלו בו כולם ונפלו הוא חייב בנזקי כולם ולדבריו אם (לא) היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולדעת רב אלפס אפ"ה חייב וכ"כ הרמ"ה:

בית יוסףעריכה

שני קדרים שהלכו זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון אם היה הראשון יכול לעמוד ולא עמד לד"ה חייב וכו' משנה בפרק המניח (לא.) שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקיו של שני ובגמרא אמר רבי יוחנן לא תימא מתניתין רבי מאיר היא דאמר נתקל פושע הוא אלא אפילו לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא חייב שהו"ל לעמוד ולא עמד רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לא הו"ל לעמוד הו"ל להזהיר ולא הזהיר ורבי יוחנן אמר כיון דלא הו"ל לעמוד הו"ל להזהיר דטרוד ופסק הרי"ף כר"י וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלות נזקי ממון והרא"ש ז"ל תמה על פסק זה ופסק כרב נחמן בר יצחק ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים לדעת אחת כוותייהו נקטינן ותמיהותיו של הרא"ש אינם מכריעות דבקל יש לישבם: ואם היה יכול לעמוד או שהיה לו פנאי להזהיר לשני ונתקל בו שהוא חייב לדעת א"א ז"ל כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וכו' וא"א ז"ל כתב שגופו של ראשון יש לו דין בור וכו' שם תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני הראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מיתיבי כולם חייבים על נזקי גופן ופטורים על נזקי ממונן וכו' אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני בין בנזקי ממונו דשני ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו הניחא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולם חייבים תרגמא רב אדא בר מניומי שהוזקו כלים בכלים וכתב הרא"ש ואליבא דרב הוצרך רב אדא לתרץ כן אבל אליבא דשמואל קאי תירוץ ראשון מיהו כיון דאליבא דרב צריכים אנו לפרש מילתיה דרבא הכי אליבא דשמואל נמי מיפרשא הכי דהך שינויא דחוק הוא ועוד למה נפרש דברי רבא בתרי גווני והקשו התוספות מדמוקי רבא הך מתניתא כר"מ דאמר נתקל פושע הוא אלמא ס"ל הכי ולקמן בפרק הגוזל קאמר רבי יוחנן נתקל לאו פושע הוא וקיי"ל דהלכה הכי ותירצו דהא דמוקים רבא הך ברייתא כר"מ לאו משום דס"ל כוותיה אלא משום דלא מיתוקמא כרבנן הילכך הוצרך לאוקמה כר"מ וא"כ מסקנא דהלכה הוא דאליבא דרבא ואליבא דשמואל דקיי"ל כוותיה דגוף שניהם בור ופטורים על הנזקין דממונו אפילו הוזק בהם אדם ושניהם פטורים על נזקי ממונו דנתקל אנוס הוא והו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס עכ"ל ורב אלפס כתב תניא הקדרין והזגגין וכו' אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו מ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה וכתב הרא"ש דס"ל לרב אלפס ראשון דמנפשיה נפל אע"פ שהיה אנוס בשעת נפילה אינו טרוד כ"כ והו"ל לעמוד או להזהיר ופושע הוא בזה דחשיב גופו כאדם המזיק וכ"ש אההיא דרבי יוחנן אבל שני שנכשל בראשון נפילתו מרובה וטרוד בעמידתו ומסתייה אי עבדינן גופו שור משום דהו"ל לעמוד ומ"ש רב אלפס מ"ט דא"ל הא בירא לאו אנא כריתיה לא קאי על דברי רבא אלא על הברייתא שהביא קודם תניא הקדרין והזגגין שהיו מהלכין וכו' סיום הברייתא כולן חייבים על נזקי גוף ופטורי' על נזקי ממונן אמר רבא ראשון חייב וכו' ובא רבא לפרש הברייתא הא דקתני וכולן חייבים על נזקי גופן לא שיהא נזקי גופן שוה אלא ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק שני בגופו בין דאיתזק בממונו דגוף הראשון חשוב כאדם המזיק שני חייב בנזק של שלישי אי איתזק בגופו אבל לא בממונו דגוף השני הוי כבור אבל כולם פטורים על נזקי ממונו דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה עכ"ל נראה מדבריו שהוא מפרש שמ"ש רי"ף ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו גופו וממונו של ב' קאמר ותרווייהו שהוזקו בגופו של ראשון אבל הוזקו בממונו של ראשון אפילו גופו של שני פטור וכן הא דקאמר שני חייב בנזקי ג' בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו גופו וממונו של ג' קאמר שהוזק בגופו של שני דאילו בממונו של שני הוזק הג' אפי' גופו פטור ויותר נראה לפרש דהא דקאמר רב אלפס ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו גופו וממונו דראשון קאמר שגופו של שני הוזק בין בגופו בין בממונו של ראשון חייב אבל אם ממונו של שני הוזק אפילו בגופו של ראשון פטור משום דהוי בור ולא מצינו בור שחייב עליו את הכלים וכן הא דקאמר והשני חייב בנזקי ג' בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו גופו וממונו דב' קאמר כלומר שגופו של ג' הוזק בגופו של שני חייב ואם הוזק בממונו של שני פטור משום דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה ואילו ממונו של ג' אפי' בגופו של שני פטור משום דהוי בור ולא מצינו בור שחייב עליו את הכלים והשתא הא דקאמר מ"ט משום דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה קאי שפיר למאי דסמיך ולא נצטרך לדחוק ולומר דלא קאי אדברי רבא אלא אדברי הברייתא ומ"ש הרא"ש שהרי"ף גבי ההיא דר' יוחנן פי' דכל שהו"ל לעמוד חשוב גופו כאדם המזיק כלומר וחייב אף על נזקי ממונו של שני אינו מכוון שהרי"ף ז"ל שהוקשה לו גבי נשברה כדו ולא סילקה אמרינן דאע"ג דהו"ל לסלק ולא סילקה פטור ומ"ש הכא דאמרינן שאם הו"ל לעמוד ולא עמד חייב ותירץ דשאני התם דחרסים ומים מסתמא מפקיר להו ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור משא"כ באדם הנופל דלא הוי הפקר הילכך כל שהיה יכול לעמוד ולא עמד לאו אנוס וחייב ומשמע ודאי דלא סגי האי טעמא אלא לשווייה מיהא בור ולאפוקי מדין נשברה כדו אבל לשווייה אדם המזיק מנין לנו ואעידה לי עדים נאמנים מעידים כדברי הלא הם הרמב"ם והראב"ד וה"ה ז"ל שהרי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג מהלכות נזקי ממון וז"ל הקדרים והזגגים שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל הב' בא' והג' בב' וכל אחד מהם יש לו לעמוד ולא עמד הא' חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של אחד המוטל בארץ בין שהוזק במשאו והב' חייב בנזקי גופו של ג' אם הוזק בגופו של ב' אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאוי אין אני הכורה אותו שהרי הא' הפיל השני עם משאו עכ"ל וכתב ה"ה מ"ש רבינו הראשון חייב בנזקי גופו של שני בשהו"ל לעמוד ולא עמד דוקא כשהזיק גופו אבל כשהזיק ממונו אפילו בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב עליו את הכלים ולזה כתב רבינו בנזקי גופו של שני ועל מ"ש רבינו בין במשאו כתוב בהשגות זהו תימה שהרי כתב הסוגיא כדעת רבי יהודה דאמר כל נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו א' מעתה משאו של א' אינו בורו וראיתי לרב רב יצחק שכתב כן אמרתי א"א שהוא טועה אלא הענין כולו כשלא הפקירו וכבר א"ר יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אע"ג דאנוס הוא ודוקא א' שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אף ע"ג דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהאי לאו בורו הוא ע"כ והדברים פשוטים שכשחייב רבינו במשא הא' לא חייב אלא כשלא הפקירו שאם בשהפקיר משאו כבר נתבאר בפרק זה שנתקל אנוס הוא ונתבאר שמפקיר נזקיו מתוך האונס פטור וחיוב השני כשהוזק גוף הג' בגופו הוא מפני שהו"ל לעמוד ולא עמד ודבריו ז"ל כדברי ההלכות עכ"ל ומדברי הרמב"ם שהעתקתי יתבאר לך שמ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם על מ"ש הוא לדעת רב אלפס טעות הוא אם לא תדחוק לומר דלא קאי אלא למ"ש דממונו חשוב כבור ודבר זה אין לו שחר כפי טבע לשון וכ"כ: ומ"ש היו ג' ונתקל הג' בשני ונפל והוזק בו הוא או כליו גוף השני חשוב כמו בור וחייב אם הוזק בו הג' בגופו ופטור אם נשתברו בו כליו וממונו אפילו דין בור אין לו ופטור בין אם הוזק בו הג' בממונו בין אם נשתברו בו כליו כבר נתבאר שלדעת הכל גופו של שני הוי כבור וממונו של שני אינו חייב בנזקיו כלל ואפי' הוזק בו גופו פטור:ומ"ש ואם מחמת הראשון הוא חייב על נזקי כולם שם בברייתא:ומ"ש ומשכחת לה כגון שהיה מוטל לרוחב הדרך או באלכסון וכו' שם אהא דקתני ואם מחמת הראשון נפלו הראשון חייב בנזקי כולם מחמת ראשון היכי נפל רב פפא אמר דפסקא לאורחא כשלדא רב זביד אמר כחוטרא דסמיותא ופרש"י כשלדא. כנבלה המושלכת למעבר הדרך ברחבו וממלאה את כל הדרך: כחוטרא דסמיותא. כמקל של סומא שמגשש בו שפעמים שמושיטו לרוחב הדרך ומגשש. וכתבו התוספות כחוטרא דסמיותא ארב פפא פליג וס"ל לרב זביד דכי פסקא לאורחא כשלדא לא היה ראשון חייב בנזקי שלישי שהו"ל ליזהר כשראה השני שנפל אבל כחוטרא דסמיותא דהוי באלכסון כשנתקל הראשון בראש החוטרא אותו שבא אח"כ ונתקל בסוף החוטרא לא ראהו ע"כ וכתב הרא"ש על זה וצ"ע כמאן הלכתא ומתוך רב אלפס משמע דלא פליגי ע"כ וז"ל רב אלפס מחמת ראשון היכי נפיל דשדי כשלדא א"נ כחוטרא דסמיותא כלו' שנפל לרוחב הדרך ונתקל בו אחד מכלפי ראשו ואחד מכלפי גופו ואחד במרגלותיו וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מהלכות נזקי ממון נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל אחד בראשו ואחד ברגליו ואחד בבטנו הרי הוא חייב בנזקי כולם הואיל והוה ליה לעמוד ולא עמד:ומ"ש ולדבריו אם לא היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם ולדעת רב אלפס אפ"ה חייב וכ"כ הרמ"ה ט"ס יש כאן דהאיך יתכן ששום אדם יחייב כשאינו מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון כיון שבגמרא לא אשכחן דחייב בנזקי כולם אלא בחד מהני גווני ועוד דאם אינו בחד מהני גווני א"א שנפלו כולם מחמת הראשון וז"ש בגמרא מחמת ראשון היכי נפיל והיאך איפשר לומר דלרב אלפס חייב כיון דלא נפל מחמתיה וגם לא שייך לומר ולדבריו לא היה חייב בנזקי כולם שאם לא נפלו מחמתו למה היה עולה על הדעת לומר שיתחייב בנזקי כולם לכך צריך להגיה ולמחוק תיבת לא ולכתוב ולדבריו אם היה מוטל לרוחב הדרך ולא באלכסון לא היה חייב בנזקי כולם והטעם שמאחר שהרא"ש תופס כשיטת התוספות דס"ל דפליגי והוא מסתפק הלכתא כמאן נקטינן לקולא ולא מחייבינן ליה אלא כשהוא באלכסון ולרב אלפס לא משמע שיהא צריך שיהא מוטל באלכסון דכיון שהוא מוטל לרוחב הדרך חייב וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שני קדרין וכו'. משנה פרק המניח ב' קדרין וכו' הראשון חייב בנזקי שני ובגמ' א"ר יוחנן מתני' אפילו לרבנן דנתקל לאו פושע הוא אלא אנוס הוא ופטור הכא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד ר"נ בר יצחק אמר אפילו תימא לא הו"ל לעמוד הו"ל להזהיר ולא הזהיר ור"י אמר כיון דלא הו"ל לעמוד לא הו"ל להזהיר דטריד ופסק האלפסי כר"י והרא"ש פסק כר"נ בר יצחק וע"ש בטעמו ומיהו כיון דהרמב"ם פרק י"ג מנזקי ממון והגהות אשיר"י בשם מהרי"ח והא"ז פסקו כר"י וכרי"ף הכי נקטינן: ומ"ש ואם היה יכול לעמוד וכו' כתב רב אלפס שגוף הראשון חשוב כאדם המזיק וכו' וכ"כ הרמב"ם. דברי רבינו בזה הוא ע"פ מה שהבין הרא"ש מדברי רי"ף והוא פי' דחוק גם מ"ש על זה וכ"כ הרמב"ם ליתיה בספרי הרמב"ם שבידינו פי"ג דנזקי ממון אלא כ"כ לשם הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון שמוטל בארץ בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי א"ל השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו עכ"ל וכך הוא הפירוש בדברי רב אלפס שכתב ראשון חייב בנזקי שני בין דאיתזק בגופו בין דאיתזק בממונו (פי' בין שהוזק גוף השני בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק גוף השני בממונו של ראשון אבל בהוזק ממונו של שני אפי' בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב עליו הכלים והאי ראשון שמוטל לארץ בורו הוא ולא אדם המזיק) ומ"ש רב אלפס אח"כ ושני חייב בנזקי שלישי בדאיתזק בגופו אבל לא בדאיתזק בממונו מ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה (ה"פ דשלישי שהוזק גופו בשני המוטל לארץ אין השני חייב אלא בדאיתזק בגופו של שני אבל לא בדאיתזק בממונו של שני מ"ט דא"ל השני בור זה שהוא ממוני אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו) והראב"ד בהשגות הקשה על מ"ש רב אלפס והרמב"ם שהראשון חייב כשהוזק גוף השני במשאו של ראשון הלא קיי"ל דנתקל אנוס הוא וא"כ משאו של ראשון אינו בורו ותירץ ודאי אם הפקיר משאו הו"ל מפקיר נזקיו מתוך האונס ופטור אלא הכא דחייבו רב אלפס והרמב"ם לא מיירי אלא בשלא הפקיר הראשון משאו לאחר נפילת אונס ומש"ה חייב בנזקי גוף השני אף אם הוזק במשאו דכיון שלא הפקירו בורו הוא ומעתה אחרי האמת והצדק בפי' דברי רב אלפס והרמב"ם אין מחלוקת ביניהם ובין הרא"ש שהרי כך היא ג"כ דעת הרא"ש וכמ"ש רבינו בשמו: ומ"ש היו ג' וכו' בין אם הוזק בו השלישי בגופו בין אם נשתברו בו כליו וכו' כצ"ל: ומ"ש ולדבריו אם היה מוטל לאורך הדרך ולא באלכסון לא היה חייב וכו' כצ"ל וכ"כ ב"י ורצונו לומר דלדברי הרא"ש שהביא מה שפי' התוס' דפליגי רב פפא ורב זביד וצ"ע כמאן הלכתא א"כ לדבריו אין לחייב את הראשון בנזקי שלישי אא"כ דהיה מוטל הראשון באלכסון דאיכא למימר כשנתקל השני בראשון אותו שבא אח"כ ונתקל בסופו לא ראהו אבל היה מוטל לרוחב הדרך לא היה הראשון חייב בנזקי שלישי דהו"ל להזהיר כשראה השני שנפל וכיון דאיכא ספיקא דדינא המע"ה ואפי' תפס מפקינן מיניה אבל לרב אלפס רב פפא ורב זביד מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תיד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

אין אדם רשאי להוציא זבלו לר"ה שלא בשעת הוצאת זבלים כדי להניחם שם אלא מיד כשיוציאם יוליכם משם אבל בשעת הוצאת זבלים יש לו רשות להוציא הזבל והגלל לר"ה ולצברם כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה: ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל אם יזכה בו אחר ומיהו אם הזיק חייב לשלם ולאחר שהזיק כל הקודם בהם זכה: בד"א בזבל וגלל שאין בו כל כך היזק לרבים אבל תבן וקש שהם מזיקין יותר לפי שהם ארוכין ומחליקין בהם אדם ובהמה אין לו רשות להוציאם:

ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו בין בעיקר התבן והקש בין במה שהשביחו והוא שזכה בהן מעצמו אבל אם בא לשאול אם יש לו רשות לזכות בהן אין מורין לו כן בגופן אבל כשבחן מורין לו ואם התרו בבעלים ולא סלקן אז מפקירין אותן לכל וכל זה לא איירי אלא בשזכה בהן אחר לאחר שהשביחו אבל אם זכה בהן קודם שהשביחו מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמ"ה שאין מוציאין אותן מידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דמוציאין אותן מידו. אע"פ שהן כהפקר אם הוזק בהן אדם ובהמה חייב לשלם:

בית יוסףעריכה

אין אדם רשאי להוציא זבלו לר"ה שלא בשעת הוצאת זבלים כדי להניחם שם אלא מיד כשיוציאם יוליכם משם משנה בפרק הבית והעלייה (קיח:):ומ"ש אבל בשעת הוצאת הזבלים יש לו רשות להוציא הזבל והגלל לר"ה ולצברן כל ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ברייתא שם ובפרק המניח (ל.) ובס"פ מרובה (פא:) וקתני טעמא שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ ואליבא דהרמב"ם והרא"ש סתם כאן רבינו דבריו שהם סבורים דהלכה כר"י בהא שיש לו רשות לעשות כן כמו שנתבאר בסימן רע"ד ושם נתבאר שאין כן דעת הרי"ף:

ומ"ש ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל אם יזכה בו אחר ומיהו אם הזיק חייב לשלם ולאחר שהזיק כל הקודם בהם זכה בד"א בזבל וגלל שאין בו כ"כ היזק לרבים אבל תבן וקש שהם מזיקים יותר וכו' אין לו רשות להוציאם ואם הוציאם וזכה בהם אחר הרי הן שלו בפרק המניח (ל.) תנן המוציא את תבנו ואת קשו לר"ה לזבלים והוזק בהם אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהם זכה ובגמרא לימא מתניתין דלא כר"י דתניא ר"י אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר"ה וכו' אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי ותניא התם כל אלו שאמרו מותרים לקלקל בר"ה אם הזיקו חייבים ור"י פוטר וכתב הרי"ף והרא"ש דלית הלכתא כר"י בהא אלא אפי' במקום שנתנו חכמים רשות אם הזיק חייב לשלם וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' נזקי ממון:

ומ"ש ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו בין בעיקר התבן והקש בין במה שהשביחו שם אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קא מיפלגי רב סבר קנסו גופן משום שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן משום שבחן ואמרינן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי דאיתמר רב הונא אמר רב הלכה ואין מורין כן רב אדא בר אהבה אמר הלכה ומורין כן והא רב הונא אפקר חושלי הנהו מותרין הוו. ופרש"י בהלכה ואין מורין כן קא מיפלגי. ת"ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן: מותרין הוו. שהתרו כמה פעמים בבעלים. וכתב הרא"ש דהלכה כרב דרבו דזעירי הוה ועוד מילתא דזעירי אתיא כתנאי ומילתא דרב כדברי הכל וגם פשטה דמתני' דכל הקודם בהם זכה משמע כרב דבהם משמע בגופן ולהכי לא הביא רב אלפס אלא המשנה כצורתה וממילא ידעינן כיון שלא הביא מחלוקתם דהלכה כפשטה דמתניתין וטעמא דרב משום דקנסו שבחן אטו גופן הילכך בגלל דלית ליה שבחא לא קניס וכך מפורש בגמרא והלכה כרב הונא אליבא דרב דאמר הלכה ואין מורין כן דקאי כת"ק דרשב"ג ואם התרו בהם ולא סלקום מפקירים אותם עכ"ל וגם הרמב"ם בפי"ג מהל' נזקי ממון פסק כרב אלא שלא כתב שאין מורין כן משמע דס"ל דהא דקאמר בהלכה ואין מורין פליגי דיחויא בעלמא הוא דאל"כ לא הו"ל לרב לסתום דבריו:ומ"ש וכל זה לא איירי אלא בשזכה בהם אחר לאחר שהשביחו אבל אם זכה בהם קודם שהשביחו מיבעיא ולא איפשיטא שם בפ' המניח:ומ"ש בשם הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות נזקי ממון ולטעמיה אזיל דבכל ספיקא דדינא אי תפס אין מוציאין מידו והרא"ש פסק בפרק המניח בדין זה דמוציאין מידו ואיהו נמי אזיל לטעמיה דסבר דספיקא דדינא אי תפס מפקינן מיניה כמבואר לעיל סימן שפ"ח וסימן ש"צ: ומה שאמר אע"פ שהן כהפקר אם הוזק בהם אדם ובהמה חייב לשלם אדלעיל קאי שכתב ואם הוציאם וזכה בהן אחר הרי הן שלו: וזה שכתב שאם הוזק בהם חייב לשלם מבואר שם במשנה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

אין אדם רשאי להוציא זבלו לר"ה. משנה ס"פ הבית והעלייה המוציא זבל לר"ה המוציא מוציא והמזבל מזבל דאינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לר"ה והנושאו יהא מזומן לנשאו לשדה ולגינה לזבל ועל פי פי' הראשון דתוס' לשם ובפרק המניח (דף ל') דפשיטא ליה לתלמודא דמתני' איירי שלא בשעת הוצאת זבלים ויש לו רשות שעה קטנה להניח שם זבלו כדי להוציא מיד לשדה ולגינה ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא כפי' השני דתוס' לשם דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני והמזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל ושפיר יש לו רשות להניח ל' והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ"ל דמזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק דלפי זה איכא למימר דשלא בשעת הוצאת זבלים אינו רשאי להוציא וכ"כ בנ"י להדיא וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון שלא כתב היתר להוציא שלא בשעת הוצאת זבלים משמע שאינו רשאי להוציא כלל לר"ה אבל דעת רבינו אין כן אלא כפי' הראשון דתוספות ופירוש שעת הוצאת זבלים נראה מדברי התוס' דהוא שעה שרגילין לזבל ומוציאין הזבלים לשדה ולגינה ועיין במ"ש בסימן רע"ד בס"ד: אבל בשעת הזבלים יש לו רשות וכו'. ברייתא בפרקים הנזכרים שעל כן הנחיל יהושע את הארץ ועיין לעיל בסימן רע"ד דהרי"ף חולק בזה וכאן סתם רבינו דבריו ע"פ דעת הרא"ש ונראה מדכתב הרמב"ם ורבינו הזבל והגלל אלמא דאתא לאורויי דאפילו בדאיכא גללים הרבה ומעלים ריח רע ומיאוס רשאין להניחן ברשות הרבים ולא דמי לקוטרא ובית הכסא דאסור כדלעיל בסימן קנ"ו דמידי דקביע הוא לימים מרובים אבל הכא צריך לפנותו לאחר שלשים יום ועוד דכאן לא סגי בלאו הכי שהרי צריך הוא שיהא נישוף בר"ה ברגלי אדם וברגלי בהמה אבל קוטרא וב"ה יכול הוא לעשות בשלו בענין שלא יגיע כלל נזק לחבירו: ומ"ש ולצברן כל ל' יום וכו'. ז"ל רש"י בסוף הבית והעלייה וצוברו כל ל' יום מל' לל' יום חוזר וצוברו כדי שיהא נישוף יפה עכ"ל אבל בתוס' לשם ובפרק המניח איתא להדיא דמפרשים כל ל' יום בלחוד יש לו רשות להניחם לשם לא יותר וכך הוא בהגהות אשיר"י פרק המניח על שם פר"י וכן נראה מפרש"י פרק המניח שכתב וז"ל כל ל' יום רשאי להניחם שם עכ"ל אלמא דלהניחן בר"ה קבעו זמן ל' יום לא על מה שיהא צוברן מל' לל' וכן נראה מבואר מל' הרמב"ם שם שכתב יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לר"ה בשעת הוצאת זבלים ולצבור אותן שם ל' יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה עכ"ל אלמא דלהוציאן לר"ה ולצבור אותם שם קבעו זמן ל' יום אבל לאחר ל' הכל אסור גם דברי רבינו אפשר לפרש כך וכך הבינם בעל שלטי הגיבורים בס"פ הבית והעלייה וכן עיקר:

ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל וכו'. ברייתא שם: ומ"ש ומיהו אם הזיק וכו'. שם:

ומ"ש בד"א בזבל וגלל וכו'. פסק כאוקימתא דרב אשי לשם דתבן וקש הוא דאסור להוציאם כלל:

ומ"ש ואם הוציאם וזכה בהן אחר וכו'. פסק כאוקימתא דגמ' דכ"ע רב וזעירי קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן פליגי והלכה כרב דהיכא דאיכא שבחא הלכה דקנסינן גופן משום שבחן ואין מורין כן לקנוס בגופן אבל בשבחן מורין לו כן אבל היכא דלית ליה שבחא לא קניס בגופן: ומ"ש ואם התרו וכו'. שם אוקימתא דגמ': ומ"ש בשם הרמ"ה ואין מוציאין אותו מידו. טעמו דס"ל כהרמב"ם דבספיקא דדינא נמי אם תפס אין מוציאין מידו והרא"ש אזיל לטעמיה דבספיקא דדינא מוציאין אותו מידו וכמבואר לעיל בתחלת סימן שפ"ח ס"א וס"ד ובסי' ש"צ ס"א וס"ב וע"ל בסוף סימן שצ"א כתבתי לדעת רבינו דמחלק בין בעיא דלא איפשיטא ובין בעיא דאסיקנא בתיקו:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב המרדכי סוף ב"מ בשם מוהר"ם דמאחר דמותר להוציא זבלו לר"ה כדי לפנותו לאלתר כ"ש מים נקיים ושופכין שאין שוהין ומתעכבין בר"ה ואין בני ר"ה יכולין לעכב על ידו להוציא מי בורו ושופכין לר"ה ואפילו בימות החמה ואפי' ביבין ומערות שהם סרוחים אם דעתו לפנותן לאלתר יש להם רשות ולתקן בור בר"ה עמוק פחות משלשה טפחים נראה דאין בני מבוי יכולין לעכב והביא ראיה לדבריו ע"ש:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תטו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

הגודר גדרו בקוצים סמוך לר"ה אם הוציאן לר"ה אפילו מעט חייב בנזקן ואם לא הוציאן כלום פטור אע"פ שהן סמוכין לר"ה לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים: המצניע קוצותיו וזכוכיותיו בתוך כתלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כתלו אם הזיקו בשעת נפילה חייב בעל הכותל בכל ענין ואם אחר שנחו הזיקו אם הכותל רעוע חייב בעל הקוץ ואין בעל הכותל צריך להודיעו ואם הכותל בריא חייב בעל הכותל בכל ענין: ומדת חסידות הוא שיצניע אדם קוצותיו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא תבוא מהם תקלה כגון שישליכם לנהר או ישרפם:

בית יוסףעריכה

הגודר גדרו בקוצים סמוך לר"ה אם הוציאן לר"ה אפי' מעט חייב בנזקן וכו' משנה וגמרא פרק המניח (ל.):

המצניע קוצותיו וזכותיותיו בתוך כתלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כתלו וכו' שם ת"ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו בתוך כותל של חבירו ובא בעל הכותל וסתר כתלו ונפל לר"ה והזיקו חייב המצניע א"ר יוחנן ל"ש אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא המצניע פטור וחייב בעל הכותל. ופירש"י בכותל רעוע. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסתרו: וחייב בעל הכותל. דהו"ל לאצנעינהו: ומ"ש אם הזיקו בשעת נפילה חייב בעל הכותל בכל ענין:

ומדת חסידות הוא שיצניע אדם קוצותיו ושאר כל דבר המזיק במקום שלא תבוא מהם תקלה וכו' ברייתא שם:

בית חדש (ב"ח)עריכה

הגודר וכו' משנה וגמרא פרק המניח (דף ל):

המצניע וכו'. ברייתא שם וכדפי' ר' יוחנן דבכותל רעוע חייב המצניע דהו"ל לאסוקי אדעתיה דכותל זה עומד לסתרו ויפול לר"ה ופשע בשמירת נזקיו: ומ"ש אם הזיקו בשעת נפילה חייב בעל הכותל בכל ענין. אפי' בכותל רעוע. נראה דלמד כך מדברי הרא"ש דכתב דבכותל רעוע ה"ט דפטור בעל הכותל משום דלא עשה מעשה שראוי להתחייב כי סתר את כותלו וממילא נפלו לר"ה והראשון הו"ל כאילו השליכן לר"ה כמו אבנו וכו' שנפלו ברוח מצויה לר"ה והזיקו לאחר נפילה עכ"ל אלמא דדוקא כשנפלו ממילא לר"ה התם הוא דפטור דלא עשה מעשה שראוי להתחייב אבל כשסתר את כותלו והזיקו בשעת נפילה עשה מעשה בידים שראוי להתחייב בה ודמי למוצא בור מגולה וטעמו וחזר וחפרו דפטור הראשון וחייב השני דבמה שחזר וחפרו עשה מעשה בידים שראוי להתחייב בה כמ"ש הרא"ש לשם: ומ"ש דבכותל רעוע בעל הקוץ ואין בעל הכותל צריך להודיעו. פי' אפילו כשידוע לבעל הכותל מי שהצניע קוצותיו אפ"ה סותר את כותלו כיון שהוא רעוע וא"צ להודיע שיבוא ויטול קוצותיו והכי אסיק רבינא התם דהמכסה בורו בדליו של חבירו בא בעל הדלי ונוטל את דליו ולא איבעי ליה לאודועי לבעל הבור אף ע"ג דידע ליה דהמכסה הוא הפושע בתחלה דהו"ל למידע שבעל הדלי יבוא ויטול דליו וה"נ בעל הקוץ פשע בתחלה דהו"ל למידע שזה יבוא ויסתור כותלו הרעוע העומד ליסתר אבל בכותל בריא דלא פשע בעל הקוץ בשמירת נזקיו כיון דאין הכותל עומד ליסתר בעל הכותל חייב דפושע הוא במה שלא הצניע הקוצים והזכוכית מקודם שיסתר כותלו. ועיין בנ"י דין נפלה כותל מאליו והיה רעוע או בריא:

דרכי משהעריכה

(א) וכתב נ"י פרק המניח דף י"ד ע"א אם נפל הכותל מאליו אם בריא הוא שניהם פטורים ואם רעוע הוא המצניע חייב ואי סתרו אינשי מעלמא שלא ברשות לא שנא רעוע ולא שנא בריא הסותר חייב והמצניע פטור עכ"ל:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תטז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

הכותל והאילן שהן רעועין והתרו בבעלים לסלקם ונפלו לאחר הזמן שנתנו להן והזיקו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה יש להן דין בור בין שהפקירן הבעלים בין שלא הפקירן ואם לא התרו בו או שהתרו בו ונפלו בתוך הזמן והזיקו לא שנא לאחר נפילה לא שנא בשעת נפילה כל זמן שלא ודע לבעלים שנפלו פטורים וכן אפי' אם נודע להן שנפלו אם לא היה להם פנאי לסלקם או שהפקירום פטורים אבל אם יש להם פנאי לסלקם ואל הפקירום חייבים דהוה ליה ממונו שהזיק שאפילו אם אחר מניח את כליו ברה"ר במקום שיכולים להזיק חייב בעל הכלי לסלקו:

בית יוסףעריכה

הכותל והאילן שהן רעועים והתירו בבעלים לסלקם ונפלו לאחר הזמן שנתנו להם והזיקו וכו' בפרק הבית והעלייה (קיז:) תנן הכותל והאילן שנפלו לר"ה והזיקו פטורים מלשלם נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב ובריש ב"ק (ו:) מייתי לה וכ' שם הרא"ש ז"ל כותל ואינן שנפלו לר"ה והזיקו או שהזהירו ב"ד לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונתנו לו הזמן ונפלו בתוך הזמן והזיקו בשעת נפילה או אחר נפילה קודם שנודע לבעלים שנפלו או נודע להם ולא הו"ל פנאי לסלק והפקירום ולא סילקום פטורים דהו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דאמרי' בפ' המניח (כט:) דפטור ואם נפלו לאחר הזמן והזיקו אחר הנפילה בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו בור גמור הוי ואין זה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפושע הוי במה שלא קצצו תוך הזמן ואם הזיקו בשעת נפילה נסתפקו בתו' אם יש להם דין אש או דין בור ונראה דיש להם דין בור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה והזיקו דרך הילוכן דהנך נעשו בור ע"י כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כי ראו שלא היו יכולים לעמוד יותר והזהירו ב"ד הבעלים להפילן ואי משום דהולכים ומזיקין משא"כ בבור לא גריעי מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר מידי דהוה אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לר"ה והזיקה ואי משום דאין תחילת עשייתן לנזק שור יוכיח עכ"ל. ונתבארו דברי רבינו:ומ"ש דבין אפקרינהו בין לא אפקרינהו הוי בור כבר נתבאר בסימן ת"י דרב ושמואל פליגי בה והלכה כשמואל דאמר הכי וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהלכות נזקי ממון הכותל והאילן שנפלו לר"ה והזיקו פטור מלשלם ואע"פ שהפקירן לפי שאינן דומים לבור שהרי אין תחלתן להזיק ואם היו רעועין ב"ד קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל וכמה הזמן ל' יום נפלו בתוך הזמן והזיקו פטור לאחר הזמן חייב מפני שהשהה אותן וכתב ה"ה דברי רבינו הן כשהזיקו בשעת נפילה ולפיכך פטור אע"פ שהפקירן וכן מוכח שם מפני הטענה שכתב רבינו ז"ל אבל אם הוזק בהם לאחר נפילה ודאי אם הפקירן הו"ל מפקיר נזקיו מפני האונס ופטור ואם מתכוין לזכות בהם חייב כמו שנתבאר בדין נשבר כדו וכולי וכשהזיק בשעת נפילתו שהוא פטור כתב הרשב"א דוקא כשבנאו כראוי אבל לא בנאו כראוי חייב והכי איתא בתוספתא דקתני נפל הכותל מחמת הזוועות מחמת הרוח מחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור ואם לאו חייב עכ"ל: עיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ש"ז: כתוב במישרים נל"א ח"א אם נפלו מחמת זוועות ורוחות וגשמים אם בנאו כראוי פטור ואם לאו חייב פי' ואפילו לא נתנו לו ב"ד זמן עכ"ל והוא תוספתא כתבה נ"י פרק הנזכר: כתב נ"י בס"פ ד' וה' כותל שותפים רעוע ובא האחד לסתרו אין חבירו יכול לעכב עליו מהא דר' נתן (ב"ק מו י) וסותר ומוציא מזה ע"כ: [%א] כתב הרשב"א כותל שהיה חוצץ בין ראובן ושמעון והיה הכותל רעוע והזהירו שמעון בינו לבינו לתקנו והיה דוחה אותו בדברים ולבסוף חפר עוד ראובן בכותל חורים לנעוץ בו כשורי ולימים מועטים נפל הכותל ממקום החורים שחפר ולמעלה ונפל על הגג ושיבר את הכלים ועכשיו תבע שמעון מראובן לשלם לו הנזק תשובה שנינו הכותל והאילן שנפלו לר"ה וכו' ולפיכך כל שלא נתנו ב"ד זמן לראובן לסתרו אפי' היה הכותל כולו שלו ולא היה לשמעון חלק בו היה פטור כפי שבשעה שבנה הכותל כדין בנה ואין תחלת עשייתו לנזק אינו כפושע אא"כ נתנו לו זמן לקוץ ומה שטען שמעון שפשע בחפירתו זו ודאי טענה היא ודבר זה תלוי בראיית ב"ד ע"פ בקיאין אם יודעים הב"ד ונתברר להם שמחמת חפירתו נפל ה"ז כחציו וחייב לשלם הנזק עכ"ל: כתב הריטב"א בתשובה מה שאמרו בפרק הבית והעלייה על משנת הכותל והאילן שנפלו לר"ה וכו' וכמה זמן ב"ד א"ר יוחנן ל' יום לא אמרו כן אלא בדבר שיש לו מיתון עד ל' יום ואין הלה יכול לעשותו בהרווחה קודם לכן אבל בדבר שאין לו מיתון ואיפשר שיבוא ההיזק לאחרים בנתיים כגון שהיה הכותל והאילן גוחה ועומד ליפול או כההיא דכדו וגמלו שנפלו לר"ה דפרק המניח אין קובעין זמן ל' יום אלא כופין אותו לסלק מיד בענין שלא יזיקו וכן פירשו שם התוס' עכ"ל:ומ"ש רבינו שאפי' אם אחר מניח את כליו במקום שיכולים להזיק חייב בעל הכלי לסלקו: [%ב] מי שהיה סותר כותל עלייתו שהיתה רעועה ונפלה התקרה עם הכותל והפילה תקרת האוצר של מטה ושברה חביות עיין בהריב"ש סימן תק"ז:

בית חדש (ב"ח)עריכה

הכותל והאילן וכו'. משנה ס"פ הבית והעלייה הכותל והאילן שנפלו לר"ה והזיקו פטור מלשלם פרש"י דמאי הו"ל למיעבד אנוס הוא עכ"ל נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל פי' שראוהו ב"ד שהיה נוטה וא"ל סתור ונפל בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב ופי' הרא"ש דחייב משום בור דכיון דלא סתרו בתוך הזמן א"כ פושע הוא שהניחו במקומו וכמי שנותן תקלה בר"ה דכל תקלה בר"ה בור היא ולפיכך אין חילוק דאפי' הזיקו בשעת נפילה חייב והלכה כשמואל דאפי' לא אפקרינהו הוי בור: ומ"ש ואם לא התרו בו וכו'. טעמא דכולהו משום דאנוס הוא ואפי' לאחר נפילה אנוס הוא אם הזיק קודם שנודע לבעלים שנפל וכן אפי' נודע ולא הו"ל פנאי לסלק אנוס הוא ואפילו נודע והיה לו פנאי אם הפקירו הו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור כל זה למד מדברי הרא"ש ריש פ"ק דבבא קמא ומדברי התוספות (דף ו') בד"ה היינו בור ע"ש:


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תיז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ( ):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

לא יזרוק אדם אבנים או דבר אחר לר"ה שלא יכשלו בהם רבים: ואין עושין חלל תחת ר"ה ולא בורות שיחין ומערות אפילו על כיפת אבנים חזקה מאד שמא תפחת:

ואין מוציאין זיזין בר"ה אא"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו והרמב"ם זכרונו לברכה כתב והוא שלא יאפיל דרך הרבים: אבל במבוי יכול להוציאו מדעת בני המבוי משא"כ בר"ה שאין לו בעלים: ואם רצה כונס בתוך שלו ומוציא:

כנס ולא הוציא יוציא כל זמן שירצה אבל אינו רשאי להחזיר הכותל למקומו. שדרך שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטין לר"ה הרי הן בחזקתן ואפי' אם נפלו חוזר ובונה אותן:

אילן הנוטה לר"ה קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר:

מניחין בשפתי הנהרות פנוי כרוחב כתפי המלחין שיורדין שם ומושכין הספינות וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו וא"צ להתרות בבעליו מפני שמעכב על מושכי הספינות:

אין שורין טיט בר"ה להשהותו זמן רב ואין לובנים בו לבנים. אבל גובלין שם טיט לצורך בנין אבל לא לעשות לבנים:

והבונה ברה"ר כשמביא (ס"א כשמשכין) האבנים צריך שלא ישהם שם אלא מביא ובונה מיד ואפ"ה אם הזיק חייב לשלם:

בית יוסףעריכה

לא יזרוק אדם אבנים או דבר אחר לר"ה שלא יכשלו בהם רבים פרק שור שנגח את הפרה (דף נ:) ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לר"ה:

אין עושין חלל תחת ר"ה ולא בורות שיחין ומערות אפילו על כיפת אבנים חזקה שמא תפחת משנה סוף פרק חזקת (דף ס.) אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ר' אלעזר מתיר בה שתהא העגלה מהלכת טעונה אבנים. ופי' ר"ש אין עושין חלל תחת ר"ה. ואע"ג דמקבל עליה כל היזקא דאתיא מחחתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדון על עסקי ממונן. רבי אלעזר מתיר אלא שיכסהו כיסוי חזק כדי שתהא מהלכת עגלה טעונה אבנים. ובגמרא ורבנן זימנין דמפחית ולאו אדעתיה. ופר"ש ורבנן דאסרי סברי חיישינן דזימנין דמפחית ולאו אדעתיה דעובר בר"ה ויעבור ויפול. וידוע דהלכה כת"ק:

ומ"ש ואין מוציאין זיזין בר"ה שם במשנה. ומ"ש אא"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו שם כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל איכא מאן דאמר דוקא למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מנמל ורוכבו מוציאין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות נזקי ממון וכתב ה"ה שהוא נלמד מדין אילן הנוטה שיתבאר בסמוך וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב עוד באותה תשובה שגם בעל החצר שכנגד הזיזין היה מעכב עליו מפני שמאפיל עליו והשיב כל שהוא למעלה מגמל ורוכבו אין בני ר"ה יכולים לעכב עליו וחבירו שקדם ופתח חלונותיו לר"ה קדם וזכה וזה שבא לבנות כנגדו צריך להרחיק ממנו ד' אמות כדי שלא יאפיל ואם הרחיק ד' אמות אינו יכול לעכב עליו והוא שלא יזיקנו בהיזק ראייה זו היא שורת הדין זולתי אם יש שם חוקי המלך כמו שיש במקצת המקומות שבכל כיוצא בזה הולכין אחר חוקי המלכות עכ"ל וכ"כ בתשובה אחרת וז"ל אם הזיזין למעלה מגמל ורוכבו אפילו לכתחלה יכול להוציא ומ"מ אם יש מנהג ידוע שאינם יכולי' להוציא אלא מדעת בני ר"ה או ברשות הממלכה הולכין אחר המנהג:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שלא יאפיל דרך הרבים בפ' הנזכר וכתב הריב"ש בסימן תנ"ה וכ"ש שאם ע"י הוצאת זיזין שופכים ונוטפים הזיזין ויזיקו לבני המבוי שיכולים לעכב עליו והוא מבואר דלמטה מגמל ורוכבו כל אדם יכול לעכב עליו ואף מי שאינו מהמבוי ההוא וכן למעלה משיעור זה אם הוא מזיק בשום דבר לר"ה אם מפני שמאפיל להם הדרך אם מפני היזק אחר כגון שעושין שופכין באמצע הדרך וכיוצא בזה אבל כל שאין מזיק לעוברים בשום דבר אין מעכבין עליו בני ר"ה אבל השכנים מעכבים עליו אם מזיק להם ביחוד או יסלק היזקא עכ"ל: [%א] כתב הרשב"א ראובן היו לו זיזין יוצאים לר"ה וחדש אחרים תחתיהם ובא שמעון לעכב על ידו וטען כי הוציא אלו יותר ממה שהיו בארכן וברחבן ולמטה ממה שהיו וראובן טוען שהחזירם כמות שהיו והביא קבלת עדות וזה ושמעון טוען שלא קבלם לפניו ועוד שהעדים העידו לאחר מכן בכח החרם והעידו שראו הזיזין אבל אינם יודעים כמה ארכן ורחבן: תשובה זה שטען שמעון שלא נתקבלו העדים בפניו לא נתבארה לי טענתו שאם הוא אחד מבני ר"ה דעלמא לבד מה זה טענה שא"כ לא נקבל עדותן של עדים עד שיתקבצו כל העולם אלא כל שנתקבלו בפני אחד מבני ר"ה הוי נתקבלו בפני בעל דין דכולי עלמא שותפין בזה ומה שחזרו העדים והעידו היפך מה שהעידו מתחלה אין משגיחין במה שהם אומרים עכשיו דכיון שהגידו שוב אין יכולין להגיד: [%ב] עוד אחרת שהכותל שעשה ראובן טען עליו שמעון שלקח מר"ה יותר מזרת ובאו ג' עדים והעידו אחד לטפח ואחד לזרת ואחד לפחות וטען ראובן שעדים אלו נוגעים בעדותם מפני שזכות הרבים הוא: תשובה מה שטוען שהעדים נוגעים בעדותן הדין עמו ואילו היו שהעדים כשרים והאחד מעיד טפח ואחד מעיד טפח ומחצה והג' העיד זרת אם מכחישין זה את זה אין בדבריהם כלום אבל אם אין מכחישין זה את זה הולכים אחר מי שאומר טפח ומחצה לפי שיש בכלל האומר זרת טפח ומחצה ומחייבין אותו בטפח ומחצה מתוך זרת כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שמחייבין אותו מנה מתוך מאתים כדברי ב"ה עכ"ל: [%ג] וכתב בתשובה אחרת שורת הדין מדין בגמ' כל שבא לעשות חלל תחת רשות הרבים אע"פ שראו רבים ושתקו אין זו מחילה המועלת וכההיא דרבי אמי בפ' חזקת (סו.) ואע"פ שאיפשר לומר שכל חלל ישן שהוא בר"ה הרבים מחלו עליו במעמד אנשי העיר שאנשי העיר יכולים למחול בפירוש ואין עוברי דרכים יוצאי ובאי שער עירם יכולים לעכב שהדבר ידוע שאנשי העיר יכולין לפרוץ דרכים ולגדור אחרים וכל מה שאנשי העיר רוצים לעשות בעירם עושים ואף כאן איפשר שמחלו במעמדם ונתרצו בכך וכדמשמע פשטא דההיא דפרק לא יחפור (כג.) גבי טוענין ליורש וללוקח דקאמר ואי אשמועינן הכא הו"א כיון דיחיד הוא אימור פיוסי פייסיה אבל התם אימא לא צריכא כלומר דאף התם פיוסי פייס בני העיר ונתפייסו לו בפירוש אלמא אם מחלו בפירוש מחילתם מחילה וההיא דרב אמי במחילת שתיקה בלבד הוא אלא שאפשר לפרש אבל התם כיון דא"א לומר דפייס ואיפייסו ליה דבני רשות הרבים א"א להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם אימא דכי לקח חצר ובו זיזין וגזוזטראות לא תהא בחזקתה קמ"ל דאפ"ה אני אומר להקל עליו דכונס לתוך שלו היה ומיהו עכשיו נהגו בכל המקומות ובכל העיר לעשות לעולם כל ביבין שבעיר חלולות תחת קרקע רה"ר לקלח שם מימי גשמים וכל מימי תשמישי בעלי בתים ומכסים אותם ואין אדם נמנע בכך וכן עושים רוב המקומות בורות למגורות התבואות בר"ה וכבר הורגלו הכל בכך ואין נמנעים והכל צריכים לכך ובאלו הכל מוחלין בכך ורוצים בכך ועשו בזה את שאינו זוכה ואת שאינו רשאי כזוכה וכרשאי וכדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה בפרק כל הגט (ל.) גבי המלוה את הלוי ואת העני בפ"ק דמציעא (יב:) עניים גופייהו ניחא להו דלילקטן בנייהו בתרייהו כי היכי דכי אגרי להו לדידהו לילקטו בנייהו בתרייהו וה"נ ניחא להו לכולהו דלכי מצטרכי אינהו ליעבדו נמי הכי וזיזין וגזוזטראות הא מפקי כולהו לכתחלה על דרך הרבים ואינם נמנעים ועוד שעל דעת כן מסר להם המלך את הרשות ואפילו מן הסתם כל שכן כשנתן המלך או אדוני הארץ רשות בפירוש לזה לעשות שהדבר ידוע שהדרכים עם היותם מסורים לרבים של אדוני הארץ הם והם רשאים לסתום דרכים ולפתוח במקום אחר ולהעמיד דלתות על ראש כל דרך לפי שהדרכים שלהם הם והרי הם ככונס בתוך רשותו ע"ד שיוציא זיזין וגזוזטראות או יעשה מחילות לכשירצה עכ"ל:

ומה שאמר אבל במבוי יכול להוציאו מדעת בני המבוי וכו' מבואר שם בגמרא בעובדא דרב אמי: וכתב ר"י דהיינו דוקא במבוי שאינו מפולש:

ומה שאמר ואם רצה כונס בתוך שלו ומוציא שם במשנה ופר"ח כונס לתוך קרקע שלו את כתלו ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצחות זיזין ומוציא:

(ז) ומ"ש כנס ולא הוציא יוציא כל זמן שירצה אבל אינו רשאי להחזיר הכותל למקומו וכו' שם איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיוציא רבי יוחנן אמר כנס מוציא ור"ל אמר כנס אינו מוציא אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא אסברא לך להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלים למקומן רבי יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ור"ל אמר מחזיר וידוע דהלכה כר' יוחנן: וכתב רבינו ירוחם דהיינו דוקא שדורסין בה בני ר"ה ואם אין בני רשות הרמב"ם דורסין כגון שבנה איצטבא במקום שהכניס בתוך שלו והוא גבוה אפילו החזיקו לעבור שם משואותיהם ברוחב אמה אינה חזקה ואם רצה מחזיר כתלים למקומם:

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטין לר"ה הרי הן בחזקתן שם במשנה ופר"ש הרי זה בחזקתן דטענינן ללוקח ואומרים אימור כונס לתוך שלו היה: וכתב רבינו ירוחם ואם יש עדים שכך היתה מתחלה רשות הרבים לא אמרינן טוענין ללוקח:ומ"ש ואפילו אם נפלו חוזר ובונה מימרא דרב הונא שם:

אילן הנוטה לר"ה קוצצו כדי שיהא גמל ורוכבו עובר משנה ס"פ לא יחפור (כז) וכת"ק:

מניחין בשפתי הנהרות פנוי כרוחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין הספינות וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו בפ' המקבל (קו:) מכריז ר' אמי מלא כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו. ומ"ש וא"צ להתרות בבעליו כן משמע מהמימרא הנזכרת וגם מעובדא דרבה בר ר"נ דמייתי התם (קח.) וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה' נזקי ממון:

(יב) (יג) אין שורין טיט בר"ה וכו' עד סוף הסי' משנה בסוף מציעא (קיח:):

בית חדש (ב"ח)עריכה

לא יזרוק אדם וכו'. בפ' הפרה (דף נ') ת"ר לא יסקל אדם מרשותו לר"ה ופרש"י לא יסלק לפנות אבנים:

אין עושין חלל וכו'. משנה סוף פרק חזקת פלוגתא דר"א וחכמים והלכה כחכמים דחיישינן לשמא תפחת הכיפה ולאו אדעתיה דעובר בר"ה ויעבור ויפול:

ומ"ש ואין מוציאין זיזין וכו' משנה שם ופירשו הרי"ף והרא"ש דוקא למטה מגמל ורוכבו אין מוציאין וכו':

ומ"ש אבל במבוי וכו'. נראה דלא קאמר רבינו אלא במבוי שאינו מפולש דכיון שאין רבים בוקעים בו יכול להוציאן מדעת מבוי אבל מבוי מפולש דינו כר"ה ומ"ש משא"כ בר"ה שאין לו בעלים לאו דוקא דה"ה מבוי מפולש אין לו בעלים וכ"כ בנ"י ס"פ חזקת ותדע דכך היא דעת רבינו דאל"כ קשיא דלמעלה בסימן קנ"ה סעיף ל"ט הביא רבינו דברי הרמ"ה בסתם דגבי זיז נמי אם הוציא למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו כאילו הרמ"ה ז"ל חידש הדין ההוא וכאן כתב רבינו בסתם ואין מוציאין זיזין בר"ה אלא א"כ הוא למעלה מגמל ורוכבו דמשמע דהלכה זו פסוקה מוסכמת מכל הגאונים אלא בע"כ צריך לפרש דבהוצאה לר"ה הלכה זו פסוקה ומוסכמת מכל הגאונים אבל במוציא למבוי דאפשר לומר דאי מחלי ליה בני מבוי יוכל להוציא אפי' למטה מגמל ורוכבו ואין שאר העוברים ובוקעים בו יכולין לעכב לפיכך הביא דברי הרמ"ה שכתב ל"ש במבוי ל"ש בר"ה דדין מבוי כדין ר"ה והשתא בע"כ דבמבוי מפולש קאמר הרמ"ה דאי אינו מפולש כבר מבואר ס"פ חזקת בעובדא דר' אמי דאין שאר העוברים יכולין לעכב עליו אי מחלי ליה בני מבוי וההיא דסוף מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים וחד מינייהו אין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אוהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים צ"ל דמיירי במבוי שאינו מפולש ומוציא בה מדעת בני המבוי ואפ"ה אין להוציא בה זיזין למטה מגמל ורוכבו משום דלא ליתזקו בה עולי רגלים אפי' אי ליכא משום אוהל הטומאה כגון בזיז פחות מטפח מ"מ אית ביה משום דלא ליתזקו וכו' וכן היכא דליכא למיחש דליתזקו בה עולי רגלים כגון למעלה מגמל ורוכבו נמי אין להוציא ברחב טפח מפני אוהל הטומאה:


#תנאי:


טור חושן משפט תיט