טור חושן משפט קנה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קנה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

יש חזקה לנזקין שחייב כל אדם להרחיק אפילו בתוך שלו בענין שלא יגרום היזק לחבירו ואם לא הרחיק והחזיק בנזק מהני כאשר יתבאר. הבית והעלייה של שנים לא יעמיד בעל הבית תנור אא"כ יש על גביו גובה ד"א בינו לתקרת העלייה ובעל העלייה לא יעשנו בעלייתו אא"כ יש תחתיו מעזיבה עבה ג' טפחים ועליו גובה ד' אמות ובכירה אם מעמידה בעלייה די במעזיבה טפח ושיעור הגובה שעל גבה אינה מפורש וכתב הרמ"ה שהוא ח' טפחים השליש של שיעור התנור כמו שלגבי שיעור המעזיבה בעלייה הוא בכירה שליש של שיעור התנור כן הוא בגובה של גבה והרשב"ם כתב כיון שבכירה אין פתיחה ע"ג אלא מן הצד ואין שלהבת עולה ממנו א"צ להרחיק אלא בשביל החום בין מלמעלה בין מלמטה סגי בג' טפחים ועל כן כתב שתנורים שלנו שפתחן מן הצד בין מלמעלה בין מלמטה שיעורו ג"ט ולא נהירא לא"א ז"ל אלא תנורין שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק יותר מד' אמות וה"ר יהודה ברצלוני כתב ג"כ כיון שבתנור שיש עליו מחיצות ואינו יכול לעלות כל כך צריך ד"א גובה כ"ש בכירה שאין עליה מחיצות שצריך ד"א ובתנור של נחתומים צריך שיהא עובי המעזיבה ד"ט ובכירה של נחתומים ג"ט:

ואם הזיק אחר שהרחיק כשיעור חייב לשלם: ונראה דאפילו כל אדם בביתו חייב להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבין עליו וכ"כ ה"ר ישעיה:

היה לבעל העלייה אוצר של תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בע"ה רשאי לפתוח תחתיו חנות של נחתומים ולא של צבעים ולא רפת בקר ולא יתן לשם שחת וכיוצא בזה מדברים המביאים חום מפני שהחום מפסיד מה שבאוצר:

וכתב הרשב"ם דאפילו היה לו חנות של צבעים או של נחתומים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לא יפתח אותו חנות לבית שתחת האוצר לפי שהחבל עובר מזה לזה ומפסיד האוצר:

ואם קדם בע"ה ועשה אחד מאלו ואח"כ נמלך בעל העלייה לעשות אוצר אינו יכול לכופו לסלקו ואפילו אם גילה בדעתו שחפץ לעשות אוצר כגון שכיבד וריבץ לכך או שריבה בה חלונות כדרך שעושין לאוצר או שבנה עלייה לעשות האוצר או אפילו התחיל לאצר תפוחים ורימונים וקדם בע"ה ועשה תחתיו אחת מאלו מיבעיא אם צריך לסרקו אי לא ולא אפשיטא לן וא"צ לסלקו:

ואם מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שמיד כששופך מימיו יורדין לתחתון ומזיקין חייב לסלק היזקו ואם יש שם מעזיבה שהמים נבלעין בה ואין יורדין מיד אלא שאחר כך יורדין ומזיקין אינו חייב לסלק היזקו:

מי שהיה ללחבירו כותל בסוף גבולו ובא הוא ליתן בסוף גבולו גפת או זבל או מלח או סיד או סלעים או חול לח צריך להרחיק ג"ט ומרחיקין את הזרעים והמחריש ומי רגלים מן הכותל ג' טפחים או סד בסיד:

כתב הרמב"ם מרחיקין את הגומא שמתקבצין שם מי רגלים ג"ט ע"כ וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנם דהא תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג"ט אלמא אפי' בלא גומא צריך להרחיק ג"ט אלא הינו דוקא בכותל לבינים אבל בכותל אבנים א"צ להרחיק ג"ט בהטלת מי רגלים אלא א"כ מתקבצים בגומא דקאמר בגמרא בד"א דבעי ג"ט בכותל של לבינים אבל בכותל של אבנים סגי בהרחקת טפח ואם הכותל של אבנים בנוי ע"ג סלע מותר בסמוך לו מיד וצ"ל הא דסגי בטפח דוקא בהטלת מי רגלים אבל אם מתקבצים בגומא אפילו בכותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים (ס"א וסד בסיד) וכן כתב הרמ"ה הני מילי משתין או שופכין אבל ביב של מי רגלים או גומא שהן נקוין לתוכו אפי' כותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד:

מרחיקין הרחיים מן הכותל שלשה טפחים מהרחיים התחתונה שהם ד' מהעליונה לפי שהנדנוד קשה לכותל ואפילו ברחיים של חמור שאין בה נדנוד הקול קשה לו. ומרחיקין התנור ג' טפחים מקרקעיתו שהן ד' משפתו ומפרש בירושלמי משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל הג' טפחים:

כתב ה"ר ישעיה דכל הנך הרחקות ששנינו גבי כותל דוקא בכותל של שלבינים אבל של אבנים אינו ניזוק בכל אלה וכן יראה מדברי רש"י וה"ר יונה כתב דאפילו בכותל אבנים נמי מיירי:

כתב הרמב"ם לא יחפור אדם לא בור ולא שיח ולא מערה (ולא אמת המים) ולא יעשה בריכת מים לשרות בה בגדים לכיבוס בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק מן הכותל ג"ט וסד בסיד לכותל הבור או לכותל מקוה המים או לכותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבלעו בו המים ויזיק לחבירו ומקום שהכובס מכה שם על הבגדים כדי שיתלבנו צריך להרחיק ד' אמות מפני שניתזין למרחוק ע"כ ובגמרא מסיק דמכותל בורו שנינו פירוש דכל הני מתניין בענין ריחוק מכותל בורו של חבירו ולא איירי בהרחקתו מכותל דעלמא ומכל מקום מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך מימי רגלים שצריך להרחיקו ג"ט: הכא לסמוך כותל בצד כותלו של חבירו צריך להרחיק ממנו ד"א אף ע"פ שאין לחבירו חלון בכותלו שיצטרך להרחיק בשבילו אפ"ה צריך להרחיק משום דוושא (פי' שבהילוך שהולכין אצל הכותל נידוש הקרקע ומתחזק ומתקשה יסוד הכותל) ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע ונפל הכותל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא"צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפ"ה לא יסמוך ואם העיר חדשה שעדיין לא נידוש קרקעיתה אז אין חילוק בין כותל גינה לכותל חצר ומכותל חצר נמי צריך להרחיק ואם העיר ישנה אז א"צ להרחיק אלא בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לילך בה וקרקעיתה אינו נידוש אבל בכותל חצר א"צ וכתב ר"ת שבית דירה דינו כגינה לפי שאין דרך בני אדם להלוך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים ואם כותל חבירו הולך ממזרח למערב ובא הוא לבנות כותל כנגדו מצפון לדרום אז א"צ להריק משום דוושא דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא ולהרמב"ם דרך אחרת בזה שכתב ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל של שמעון כמין גאם ובא ראובן לעשות כותל שני נגד כותלו של שמעון עד שיעשנה ג' כתלים כמין בי"ת הרי שמעון מעכב עלו עד שירחיק מכנגדו ד"א כדי שיהא המקום בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ויתחזק הקרקע ואם לא היה באורך הכותל שבונה כנגדו אלא פחות מד"א כונה כנגדו ואינו מרחיק אע"פ שמונע הרגל מלהלוך שם שכותל פחות מד"א א"צ חיזוק הארץ ע"כ:

עוצרי שמן או כותשי ריפות וכיוצא באלו שמכח הכאתם מזדעזע ומתנדנד כותל חבירו חייבין להרחיק כתב הרמב"ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק:

היה לחבירו שובך סמוך לכותל המפסיק ביניהם ובא זה להעמיד שם סולם צריך להרחיק מן הכותל שיהא בינו ובין הכותל אויר ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה מהסולם לשובך:

ואת הכותל מהמזחילה ד"א כתב הרמב"ם כגון שהחזיק במזחילה שמה שצריך להניח לו מקום ד"א לתקנה ולא נהירא שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה ופר"י שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להרחיק ממנו ד"א שיעור זקיפת סולם:

הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם אין שדה חבירו עשויה לחפור בה בורות חופר מיד סמוך למיצר וא"צ להרחיק: ואם אח"כ נמלך חברו לחפור גם הוא בור צרי להרחיק ו' טפחים כדי שיהיה בין חלל בורו לחלל בור חבירו ו"ט ואם שדה חבירו עשויה לבורות אז צריך להרחיק מן המיצר ג"ט אפילו אם חופר בור בלא מים וכשיבוא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג' טפחים ויסוד כל א' כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה שצריך הרחקת ג' טפחים וגם טיחת סיד אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דבחד סגי אם הרחיק א"צ טיח סיד ואם ירצה יטיח בסיד ולא ירחיק:

החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומות מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים: נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו אף לר"י דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דליה מודה הכא כיון שנפיש היזק דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר ר' יוסי אלא בור ואילן אע"פ שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן כ"ה אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע וגם לא נפיש היזקא כולי האי ולהכי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכולהו הרחקות דמתני' מודה בהו ר"י דעל המזיק להרחיק את עצמו והדבר ידוע דההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני' דמודה בהו ר"י וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבוא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוי גירי דיליה והמדקדק בפרק לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורים והיכא שאינו ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו: ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה לבד מלנזקים גדולים: ולהכי דקדקו הגאונים שרק יוסי מודה בכל הרחקות דמתני' כדי להחמיר בהרחקות:

וכן מצאתי תשובה לרבינו מתתיה גאון ראובן דית ליה בירא בצד מצד שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק ג' טפחים ואכתי מפסיד לבירא דראובן מיבעי להרחיק טפי או לא: ואמר הא דתנן לא יחפור וכו' תנא בא"י קאי ותנא בור סמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסין ודיין בג' טפחים דבהכי מחזיקין מימיו משום דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זו את זו אבל בארצות אחרות דרפו ארעיהון ועביד דמתלחלחין ושואבות מים מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד נ' אמה ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין יכול לומר החזקתי שאין חזקה לנזקין וכ"כ רב עמרם מדלא יהבי רבנן שיעורא לכל ניזקין ג"ט אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו הלכך ירחיק בית הכסא עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבה"כ דלרווחא דמלתא ליהוי נ' אמה כבורסקי:

הרי כל הגאונים שוים בזה דילמד סתום מן המפורש וכל היזקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק הילכך אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברין למרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו עד כאן תשובת א"א הרא"ש ז"ל:

מרחיקין האילן מן העיר כ"ה אמה וחרוב ושקה נ' אמה ואם נמצא קרוב לעיר בפחות מזה השיעור אם העיר קדמה קוצץ בלא דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק איזה קודם קוצץ בלא דמים וטעמא דהא מלתא משום נוי העיר לפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ:

מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה אפילו בח"ל דטעמא משום שלא יזיק המוץ לבני העיר ולא יעשנו בתוך שלו אלא א"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו ומנירו של חבירו:

מרחיקין הבורסקי והנבילות והקברות והכבשונות והדבורים מן העיר נ' אמה: ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר:

מרחיקין השובך מן העיר נ' אמה: ולא יעשנו בתוך שלו אא"כ יש לו נ' אמה לכל רוח: ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך בית רובע הרי הוא בחזקתו: ואף אם יפול יכול לחזור ולבנותו שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות ל"ש נגד רבים לא שנא נגד יחיד:

היו לחבירו אילנות נטועין סמוך למיצר ובא גם הוא ליטע אילנות בסוף שדהו צריך להרחיק ממנו כדי שיעור היפוך המחרישה כ"מ ומקום לפי ארכה ואם היה גדר בינתים מותר לסמוך סמוך לגדר מיד אבל אם בא ליטע שאר אילנות סמוך לגפני חבירו או סמוך לשדה הלבן שלו צריך להרחיקו כפי אומד הדעת כאשר יפרחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוחו: ואם לא הרחיק בזה השיעור צריך לקוץ וה"ר יוסף הלוי כתב על שם רב אלפס שגם אילנות לגפנים א"צ להרחיק אלא ד"א וה"ר יונה כתב ודאי צריך להרחיק ומיהו א"צ להרחיק אא"כ דרך העופות לפרוח בכל עת מהאילנות לגפנים ולא שיעשו כן במקרה והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לחייב את הנוטע להרחיק מספק ומיהו ח"א חייב להרחיק וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה:

היה אילן של חברו נוטה לתוך שדהו קוצץ הענפים התחתונים שיעור גובה המרדעת ע"ג המחרישה ובחרוב ובשקמה קוצץ כל הנוטה לתוך שדהו ואם היה אילן של חברו נוטה לתוך בית השלחין שלו או לתוך שדה האילן שלו קוצץ הכל: אף בשאר כל מיני אילנות אם היה נוטה בתוך רה"ר קוצץ הענפים התחתונים כדי שיהא גמל ורוכבו עובר:

וכתב הרמ"ה וה"ה גבי זיז אם אחד מבני המבוי רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב עליו ל"ש במבוי ולא שנא ברה"ר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן יש לו ב' בתים במבוי בב' צידי המבוי ורוצה לעשות בנין על רחב המבוי לעבור מזה לזה ובני המבוי מעכבין עליו מפני שמאפיל עליהם המבוי הדין עמהן אע"פ שהוא למעלה מגמל ורוכבו ורב אלפס כתב דלמעלה מגמל ורוכבו יכול להוציא זיזין שאני הכא שבא לעשות כמו גשר מבית לבית ובני המבוי טוענין שמאפיל עליהן המבוי טענתן טענה:

תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה ושרשיה בתוך כותלו של לוי וגופו נוטה על גבי עלייתו ומעכבו מלהטיח את גגו ורוצה לוי לקוץ גוף המעכבו הדין עמו התורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי היזקו כדתנן אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדעת ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך ולא כל הימנך שתגביה את גגך לקוץ את תאנתי:

ועוד אותן נופין שנוטין לרשות לוי שלו הן ואוכל פירותיהן דאתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין אע"פ שבכ"מ הילכתא כשמואל בדיני הכא הילכתא כרב שכן נהגו בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן:

היה חופר בור בתוך שלו ומצא שרשי אילן של חבירו שהשרישו בתוך שלו הרי חופר וקוצץ ואינו נמנע והשרשים שקוצץ אם הם קרובים לאילן בתוך ט"ז אמה הרי הן של בעל האילן ואם הם רחוקין יותר הם שלו לא היה חופר בור אלא חורש ופגע בשרשי אילן של חבירו קוצץ עד כדי עומק ג"ט כדי שלא יעכב המחרישה:

היה לחבירו ירק בגינתו אצלו מותר לו לעשות בסוף שדהו משרה ובלבד שירחיק ג' טפחים כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וטעמא משום שאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן לפיכך צריך הניזק להרחיק את עצמו:

וכן כל כיוצא בזה שאין ההיזק שעושה בה בשעת המעשה כגון שהיה לחבירו אצלו בצלים זרועים מותר לסמוך לו כרישין אע"פ שמזיגין לבצלים אח"כ כשגדלו הכרישים וכן אם היה לחבירו אצלו דבורים מותר לסמוך לו חרדל אע"פ שמזיק לדבורים אחר זמן כשגדל החרדל והרמב"ם ז"ל כתב שצריך להרחיק משרה וכרישים וחרדל מירק ובצלים ודבורים ג"ט או מעט יותר כדי שלא יהיה ההיזק בידים וכן כתב רב אלפס ואין נראה כן מגמרא:

וכן אם היה לחבירו בור אצל שדהו מותר ליטע לו אילן סמוך לו ואין זה יכול לומר לו שרשי אילנך מפסידין את בורי שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל אבל כל שאר הרחקות שדברנו בהם עד עתה חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד לפיכך חייב המזיק להרחיק:

בד"א כשישנו שם דבר הניזוק אבל אינו שם דבר הניזוק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשויה לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרע לארעיה דאידך ונמצא שמפסידו בידים אבל לדעת רש"י ורב אלפס בכל הנך הרחקות אסור לסמוך אפילו אם אין שם דבר הניזוק כיון שהוא דבר שחבירו עשוי לעשותו ואפילו אם בא לסמוך לו דבר המטלטל אינו יכול לומר הניחני שאסמוך והיום או למחר כשתבא אתה לסמוך ארחיק את שלי דחיישינן שמא יתעצל בהרחקתו ובינתים יבא היזק לזה בסמיכתו לפיכך אינו יכול לסמוך: ואפילו שעשאו בהיתר כגון שעשאו בשלו ואח"כ מכר חצי שדהו סמוך לדבר המזיק ללוקח צריך לסלק היזקו ור"ח ור"ת כתבו כסברא הראשונה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

סמך בא' מאלו שהיה להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב"ד ז"ל שפטור מלשלם כי היכא דפטרינן בהנך דהיו נפצי כיתנא והוה אזיל רקתא ומזיק לאינשי וכן גבי אם סמך כותלו לשובך חבירו ומזיקתו הנמייה בגרמתו דחשבינן ליה גרמא בניזקין ופטור וה"ה באינך כולהו ומכל מקום לכתחלה כשבא לסמוך יכול חבירו לעכב עליו שלא יסמוך לו:

אע"פ שאין ההיזק יכול להגיע אליו מיד אלא מן הרוח שמסייעו כגון שמנפץ הפשתן והרוח מוליך המוץ למקום אחר ומזיק וכיוצא בזה אפ"ה יכול למנען אבל בעל העיטור כתב על ההיא דלא יעמיד אדם תנור דקתני בה ואם הזיק חייב לשלם דה"ה בכל אינך שיעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם ומשום דהיזק דנורא מינכרא לכולי עלמא וידיע נזקי ההוא דתנן הכי אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לדייני חייב דממונא דידיה אזיק וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שבכולם חייב לשלם חוץ מהיזק הנמייה ע"י סמיכת כותל והיזקו דמנפיץ כיתנא שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו אלא ע"י הרוח והנמייה לפיכך לא חשיב מזיק אלא גרמא בנזקין הוא ופטור:

ההיזק באחד מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב"ם ז"ל שא"צ חזקת ג' שנים שכתב בכל אלו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואין יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שנראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשאו בצדו בלא הרחקה ושתק אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאף באלו אין חזקה בפחות מג' שנים ובטענה:

וכתב עוד הרמב"ם מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח אמת המים או שלא הרחיק מה שהיה לו להרחיק והמחזיק טוען אתה אמרת לי לעשותו או אתה מכרת לי או מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזקך בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לאו ישבע המזיק היסת ויפטר עד כאן אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שלכל דבר צריך חזקת ג' שנים כל זמן שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו:

יש נזקין שאין להן חזקה כגון קוטרא ובית הכסא ואם החזיק בהן קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה"ר יונה דהוי חזקה אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות לעשות והוא הולך לשיטתו שהוא פסק כרב אלפס שאין המזיק רשאי לסמוך אע"פ שאין שם דבר הניזוק וכיון שהיה יכול למחות ולא מיחה הוי חזקה:

אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין להן חזקה ל"ש אם החזיקו קודם שהיה שם דבר הניזוק ל"ש אחר כן אם החזיקו קודם לכן אין להן חזקה לפי שלא היה יכול הניזק למחות בדברי ר"ת שכל דבר רשאי לסמוך כשאין שם דבר הניזוק חוץ מבור וכיון שלא היה יכול למחות בו אין לזה חזקה ואם החזיק אחר כך לא הוי חזקה כיון שהיזק גדול הוא ודאי אין שום אדם מוחל עליו ועל זה סמך ולא מיחה וכ"כ הרמב"ם ז"ל:

וקוטרא פי' ר"ת דוקא קוטרא דכבשן שהוא גדול אבל בקוטרא דעלמא הוי חזקה וכ"כ הרמ"ה ז"ל כבשונות של נחתומים ושל יוצרין וכיוצא בהן אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא לאו תדיר הוא ואית ליה חזקה ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאין תדיר הואיל ונזקא הוי ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטיא לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינה מצויה לא מיחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף על גב דמטי לביתיה ומשחיר לאשיתיה היזק הגוף לא הוי אלא היזק ממון וקיימא עליה חזקה ומיהו הא נמי לכתחילה מצי מעכב דהיזק ממון ודאי הוי ע"כ:

ובה"כ פירש ר"ת דוקא כעין בתי כסאות שלהן שהיו ע"ג קרקע ומגולין אבל שלנו שהן מכוסין בחפירות יש להן חזקה וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דקוטרא ובה"כ אין להן חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשותא דנפשיה ואזיל מינייהו קוטרא וריחא לביתא דניזק:

אבל אי אחזיק ועביד בה"כ בגופיה דארעא דחבירה ופתח לביתיה דמזיק א"נ דעביד בה"כ ברשותיה דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתא דחבריה כיון דבגופיה דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טעין דזבנא ניהליה מהימן ובשבועה ומ"מ אית ליה לכסויי לההוא בה"כ או לההוא עוקא כי היכי דלסתליק מיניה ריחא אע"ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי הא אמרינן אין חזקה לנזקים ואי לא קא מסלק ליה לריחא כתב הרמ"ה דלא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבה"כ ומשתמישנא ביה במילתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבה"כ אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתא ואינו נראה דכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק: ולאו דוקא קוטרא ובה"כ אלא ה"ה כל נזק גדול שאן דרך העולם לסבלו כי ההיא דפי דהוי דהנך עצורי בשיבבותיה דהוי דייקי שומשמי והוה נייד אפדנא וקאמר דלא הוי חזקה דאין אדם סובל שיפיל חבירו את כותלו:

וכן ההיא דרב יוסף דהוה ליה אילני והוו אתו מקיזי דם ויתבי תחותייהו והוו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי באילניא ומפסדי להו וקאמר שהוצרכו להרחיק אע"פ שהחזיקו בכך משום דמדמה ליה לקוטרא ובה"כ לפי שרב יוסף היה איסטניס ולא היה יכול לסבלו וכתב א"א הרא"ש ז"ל מכאן משמע דכל דבר שיודע שאין המערער יכול לסבלו אע"פ ששאר בני אדם סובלין אותו אין לו חזקה כנגד המערער הזה:

והיזק ראייה דחלון כתב הרמב"ם ז"ל שאין לו חזקה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיש לו חזקה:

כתב ר"ת כל ניזק שאין לו חזקה אפי' הקנה לו בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור הוא שיכול לסבול ואינו יכול לסבול ויש מחלקין שאם יש לו ראייה שמכר או נתן לו מהני אבל אין מועיל ראיה שמחל לו אבל ר"י פי' דנהי דלא אהני להו חזקה אבל אם יש ראיה שמחל לו מהני ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וקנין ג"כ צריך שלא כדעת המפרשים שא"צ קנין שאינו אלא מחילה ומחילה אינה צריכה קנין אלא ודאי צריך קנין ואז מהני בין אם מכר או נתן או מחל:

וכ"כ הרמב"ם ז"ל המחזיק בנזק שאין לו חזקה וטען שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן יש לו בתים באלקעל"ה והעיר עשויה אכסדראות אכסדראות והחצירות הם פתוחות לאכסדראות ומקום הקצבים היה בחצר שפתוח לאכסדרה שבית ראובן פתוח לתוכה ועתה מקרוב חזרו למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שאינו יכול לסבול שיהיו קצבין סמוך לבתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירי שמצויין שם במקום הקצבים. תשובה הדין עם ראובן ואפילו אם המקום שמוכרין עתה הבשר אינו של ראובן אלא של רבים כיון שמגיע ריח רע לבית ראובן יותר ממה שהיה מגיע לו כשהיו מוכרים בחצר אינם יכולין לקרב ההיזק לבית ראובן ולא עוד אלא אפילו אם היה המקום של הקצבים שקנה המקום מראובן לקצב שם בשר והחזיקו בו ג' שנים היו צריכין להרחיק שאין חזקה לניזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש חזקה לניזקין וכו' בפ"ב דב"ב (כג.) אמר רב נחמן אין חזקה לניזקין ואוקמוה דוקא בקוטרא ובית הכסא אבל בשאר ניזקין יש חזקה: (ב"ה) וביאור דברי רבינו כל נזק שצריך להרחיק אם סמך ולא מיחה חלה החזיק בחזקת ג' שנים או בחזקה דלאלתר ובמ"ש בסי' קנ"ד : לא יעמיד בעל הבית תנור וכו' משנה דפ"ב דב"ב (כב.) לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש לו ע"ג גובה ד' אמות היה מעמידו בעלייה עד שיהיה תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח. וכתב נמ"י דה"ה שבעלייה צריך על גביו גובה ד"א וכתב עוד דמוכח בירושלמי שתנורים שלנו שפתחם מן הצד שיעור של מעלה כלמטה ג' טפחים וכתב עוד דבכירה טפח בין מלמעלה בין למטה: ובתנור של נחתומים וכו' ברייתא שם:

ואם הזיק אחר שהרחיק וכו' פלוגתא דת"ק ור"ש שם במשנה וכתב הרי"ף וליתא לדר"ש דהא אוקמיה אביי בשיטה פרק הבית והעלייה (קיח:) וכתב הרא"ש ולא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים וכ"פ הרמב"ם פ"ט מה' שכנים וכתב רש"י שאע"פ שמשלם כל מה שהזיק מעכבין עליו השכנים להרחיק כל השיעורים הללו שאולי ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם:

היה לבעל העלייה אוצר וכו' משנה שם: ומ"ש ולא יתן לשם שחת שם מימרא דרב ששת ודע דבאותה משנה התירו לפתוח חנות של נחתומים ושל צבעין תחת אוצר יין ובלבד שלא יושיב שם רפת בקר לפי שאין היין נפסד אלא מריח רפת בקר. ורבינו השוה אוצר היין לשל שמן או תבואה משום דבגמרא אמר רב יוסף האי חמרא דידן אפילו קוטרא דשרגא נמי קשה ליה וא"כ אין דין המשנה אמור אלא ביין א"י שלא היה נפסד מאלו הריחות אבל יין בבל יותר קל ליפסד משאר דברים הנאצרים ויין שאר ארצות ליין בבל דמי וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה' שכנים חילוק בין יין א"י ליין שאר ארצות ורבינו לא חשש להזכיר דין א"י לפי שישוב ישראל בזמנו היה רחוק מאד מא"י והיה לגבייהו דבר שאינו מצוי וכ"כ הריב"ש סי' קכ"ו:

ואם קדם ב"ה ועשה אחד מאלו וכו' ברייתא שם: ואפי' אם גילה בדעתו וכו' ג"ז שם בעי אביי כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרה תחת אוצר מהו בנה עלייה ע"ג ביתו מהו תיקו בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורימוני מאי תיקו. ופירש"י כיבד וריבץ. גגו לצורך אוצר ולא הספיק להכניס בו תבואה עד שפתח זה חנות תחתיו מי הוי כקודם לאוצר: ריבה חלונות. בעלייתו דגלי דעתיה שלאוצר הוא עשוי שיכנס לו אויר כדי שלא ירקב התבואה: בנה עלייה ע"ג ביתו. על גגו ורגילים היו לבנות שם לאוצר: תמרי ורמוני. הכניס שם תמרים ורמונים מי הויא התחלת אוצר או דילמא אין אוצר אלא בתבואה ויין ושמן. וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשיטא לא מזקיקינן ליה להרחיק וכ"פ הרמב"ם שכתב פ"ט מהל' שכנים בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו ואם עבר ועשה תנור וכיוצא בו אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו. ובבנה עלייה ע"ג ביתו כתב בו הרמב"ם בפרק הנזכר פי' אחר דהיינו עשה בעל החנות מחיצה כל גבה להבדיל בין החנות ובין האוצר וכתב ה"ה שכן פירש ר"ת ורבינו ז"ל: כתב הרשב"א ח"א סימן אלף קל"ב שאלתם שני בתים בשני דרך הרבים ואותו דרך הרבים אינו רחב ד' אמות וקדם אחד ופתח חלון בכותלו שעל הדרך וכנגד אויר בית חבירו ואח"כ עמד השני ורצה להגביה כותלו ומאפיל על אותו חלון ובעל החלון מעכב על ידו. תשובה תחלה אקדים לכם הקדמה והוא שכבר נודע שאין אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקע חבירו שלא מדעתו ופעמים שאדם משעבד קרקע חבירו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב עליו כיצד הבית והעלייה של שנים וקדם בעל העלייה ועשה אוצר בעלייתו אין ב"ה יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא לעשותו רפת בקר נמצא שבקדימתו של זה נשתעבד ביתו של זה ולפיכך צריכים אנו לדעת ההפרש שיש בין שני אלו והוא שכל שהוא מזיק את חבירו במעשיו או שמוציא זיזין וכיוצא בו בקרקע חבירו בדין באמת הוא אומר לו לאו כל כמינך שתשמש בקרקע ולא שתזיקני בגירי דידך והיינו זיזין ומרזב וכיוצא בו אבל כשאינו מזיקו כלל ולא משתמש בשלו כלום כל מה שהוא רוצה לעשות בשל עצמו עושה והיינו קדימת אוצר וכיוצא בו לפי שהוא יכול לומר אוצרי בשלי ואין אוצרי מזיקך ומה שאתה צריך להרחיק חנות של נחתומים מתחת אוצרי לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני וכן כשקדם החנות או הרפת לאוצר אין יכול בעל העלייה לעכב על ידו כדי שלא יפסיד עליו עלייתו שלא לעשות בה אוצרו לפי שזה אומר לו בשלי אני עושה ועכשיו איני מזיקך ואם אתה חושש לנזקך הרחק עצמך שלא תעשה אוצר בעלייתך וא"כ יש כאן מקום שאלה אחר שהדבר כן מי שקדם ופתח חלונותיו כל חצר חבירו למעלה מד' אמות ולהכניס אורה קדם וזכה בע"כ של חבירו וצריך חבירו להרחיק ממנו ד"א שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונותיו שלמעלה מד"א וכשבא זה לבנות יהא חייב להרחיק כדי שלא יאפיל עליו ויזיקנו וכדרך שאמרו באוצר ורפת בקר וחנות של נחתומין ותשובת הענין הזה מפני שחלון זה לוקח מאויר חצר חבירו ומשתמש בו ואינו רשאי להשתמש בשל זה שלא מדעתו משא"כ באוצר שאינו משתמש בשל ב"ה כלל. מעתה מי שקדם ופתח חלון על ר"ה ה"ז זריז ונשכר ואין חבירו שבצד הב' רשאי למנעו מפני שאינו פותח על רשותו שהדרך של מלך היא וכך רצה שכל שבא לפתוח על הדרך יפתח ואינו פותח על רשות חבירו ולא משתמש בשל חבירו כלום ולפיכך אם בא הב' לפתוח חלון כנגד אותו החלון אינו רשאי שיכול לומר זה אל תזיקני בהיזק ראייתך וכדרך שבעל העלייה בעל האוצר מונע ב"ה מלעשות רפת בקר או חנות של נחתומין תחת אוצרו שקדם אבל אם בא להגביה כותלו מגביה ואינו נמנע אע"פ שאין ביניהם ד' אמות לפי שזה אומר לו כל שאתה משתמש באויר רשותי שלא מדעתי אינך רשאי ואילו היה זה רשאי למחות בידו בשעת פתיחת החלון ולא מיחה והחזיק בכך ג' שנים ובא מחמת טענה והחזיק צריך להרחיק ממנו ד' אמות אבל זה שאינו יכול למחות כל שהוא פותח על ר"ה וכמו שאמרנו אין לו חזקה כמו שאמרנו בס"פ חזקת למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ולפיכך אפילו בא מחמת טענה אין לו חזקה וזה מגביה ואינו נמנע ובלבד שיגביה ד' אמות כדי שלא יציץ ויראה עכ"ל:

ואם מימי העליון יורדין על התחתון וכו' מעשה פרק הבית והעלייה (דף קיז.) ומבואר בהרי"ף והרא"ש:

מי שהיה לחבירו כותל וכולי משנה פרק לא יחפור (יז.) מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותל של חבירו ג' טפחים וסד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. ופירש"י גפת. פסולת של זיתים שנתעצרו בבית הבד: סלעים. אבנים שהאש יוצא מהן שכל אלו קשין לחומה שמוציאים הבל מן הכותל. כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע וזרעים אמרינן בגמרא שמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין. מי רגלים ממסמסים את הלבינים שהם על טיט יבש. ואמרינן בגמרא (יט.) דתני ר' אושעיא דה"ה שאסור לסמוך חול לכותל חבירו ואוקימנא בחול לח. וכתב רבינו או סד בסיד משום דבגמרא איבעיא לן אי או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא איפשיטא וכתב הרא"ש הילכך אם עשה אחד מהן אין כופין אותו לעשות יותר וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים וטעמא דכל ספק ממונא הוי קולא לנתבע וכפי פרש"י שם להרחקת גפת וכו' לא איבעיא לן או סד תנן וכי איבעיא לן בהרחקת בור וכו' וכמ"ש בסמוך בס"ד ודע שמ"ש או סד בסיד לא קאי אלא אגפת וזבל וכו' ולא אזרעים ומי רגלים ומחרישה והכי מוכח גירסת המשנה שכתבתי וכך היא שנויה בהרי"ף והרא"ש ובלאו הכי בזרעים ומחרישה לא שייך סד בסיד:

כתב הרמב"ם פרק ט' מהל' שכנים וכתב ה"ה לשון המשנה מי רגלים ופי' בגמרא שופכין וכו' עד כשאר מים. וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו יונה כדברי ה"ה דדוקא שופכין של מי רגלים אבל שופכי מים אין מרחיקין אותם מן הכותל ג' טפחים ולא דמו לנברכת הכובסים דקוו וקיימי ולשיטת רבינו לדעת הרמב"ם נראה דבשל צונמא דהיינו כותל אבנים בנוי על גבי סלע אפילו בגומא מותר בסמוך לו מיד : (ב"ה) ומ"ש רבינו כדתניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו וכו' שם: ומ"ש ואם הכותל של אבנים ובנוי ע"ג סלע וכו' שם של צונמא מותר ודברי רבינו כדפי' רש"י אבל הרמב"ם בפ"ט משכנים כתב ואם היו האבנים צחיח סלע משתין בצדו בלא הרחקה :

מרחיקין הרחיים וכו' שם משנה מרחיקין את הרחיים ג' מן השכב שהן ד' מן הרכב ובגמרא (כ.) מ"ט משום טיריא והתניא ושל חמור ג' מן האצטרובל שהם ד' מן הקלת התם מאי טיריא איכא אלא משום קלא. ופרש"י ושל חמור. רחיים של חמור: אצטרובל. הוא מושב הרחיים שבתוך קלת: קלת. היא אפרכסת: מאי טיריא איכא. רחיים קטנים וקלים הן ואין הקרקע מרעיד בגלגולו: משום קלא. י"מ קול הנהגת החמור וי"מ קול הרחיים. והתוספות כתבו ושל חמור ג' מן האצטרובל פר"ח דבשל חמור ליכא טיריא דאין חמור טוחן בה אלא חמור קורא לבנין העצים הנושאים את הרחיים. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק' סימן ד' וז"ל שאפילו רחיים שאדם מגלגל בידיו איכא טיריא וקלא ומתקלקל בכותלים כדתנן בפרק לא יחפור וכ"ש רחיים גדולים שמתגלגלות על ידי בהמות דנפיש טיריא וקלא דידהו וצריך הרחקה טפי והא דתניא לחמור ג' מן האצטרובל וכו' לא מיירי ברחיים שמגלגלין ע"י חמור דא"כ מאי פריך התם מאי טיריא איכא דפשיטא דאיכא טיריא טפי אלא כמו שפר"ח דברחיים של יד איירי ונקראת רחיים של חמור על העצים הנושאים אותה ומושב אלו הרחיים עשוים כמו כסא ועליו הרחיים והם אצטרובל ואדם יושב כנגדו במקום גבוה ורגליו מרווחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ביה טיריא אלא קול בלבד אבל רחיים דמתניתין דטוחן בגופו או בידו אית ביה נדנוד והוא טיריא ועוד דבמתניתין דהרחיים על גבי הקרקע מתנדנד הקרקע ואיכא טיריא אבל הכא שהרחיים נתונים ע"ג בנין אינו מתנדנד וליכא טיריא אלא קלא אלמא דאפילו ברחיים של יד שאדם מעמיד בחצרו אצל כותל חבירו הצריכו חכמים להרחיק ג' טפחים ואם הם רחיים שמתגלגלות ע"י בהמות צריך להרחיק יותר הכל לפי ההיזק עכ"ל ועיין בתשובת הריב"ש סימן קצ"ו וברבינו ירוחם : ומ"ש ואפילו ברחיים של חמור ברייתא וגמרא שם וכתב רש"י קול הנהגת החמור ויש מפרשים קול הרחיים: ומרחיקין התנור וכו' ג"ז משנה שם: ומ"ש בשם הירושלמי כ"כ נ"י בשם המפרשים וגם ה"ה כתב כן בשם הרשב"א פ"ט מהלכות שכנים: (ב"ה) (יא) כתב הר"ר ישעיה דכל הנך הרחקות וכו' וה"ר יונה כתב דאפי' בכותל אבנים מיירי כתב ה"ה בפ"ח משכנים שדעת הרמב"ם כהר"ר יונה והכי נקטינן:

כתב הרמב"ם פ"ט מה' שכנים והדין ר"פ לא יחפור (יז.) לא יחפור אדם בור סמוך לבורו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אא"כ הרחיק מכותלו של חבירו ג' טפחים וסד בסיד ופריך בגמרא פתח בבור וסיים בכותל כלומר דקתני סמוך לבורו והדר קתני אלא אם כן הרחיק מכותלו ומשני מכותל בורו שנינו ופרש"י דהאי כותל דקתני מכותל בורו קאמר שאף הוא כותל קרוי ואמרינן בגמרא דלהכי לא תנא אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו לאשמועינן דכותל בור ג' טפחים וכדאיתא בגמרא ורבי' תופס פשט הגמרא דמשמע דדוקא מכותל הבור צריך להרחיק אבל לא משאר כותלים אבל לפי שהרמב"ם כתב אלא א"כ הרחיק מן הכותל ולא הזכיר כותל הבור נראה דס"ל דאפילו מכותל דלאו בור צריך להרחיק ומסתברא כוותיה דטפי מזיקי הני ממי רגלים שצריך להרחיקן אפי' מכותל דלאו בורו ג"ט וכ"ש הני: (ב"ה) ומ"ש בגמ' כותל בורו לאו למעוטי שאר כתלים לענין הדין אלא מפני תקון ל' המשנה דפתח בבור וסיים בכותל אבל לענין הדין מכל כותל צריך להרחיק: ולענין ביאור המשנה פרש"י בור עגול שיח ארוך וקצר מערה מקורה בקירוי: נברכת הכובסין. חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים הבגדים יום או יומים בצואת כלבים היא קרויה מחמצן בגמרא ואחת שמשפשפין בה והיא קרויה נדיין: אא"כ הרחיק כו'. מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותם: וסד בסיד. כותלי חפירתן. וכתב ה"ה ומ"ש וסד בסיד לומר בתרתי הרחקה וסיד בעיא בגמרא ואמרו פשיטא דתרתי בעינא דאי ס"ד דאו סד בסיד תנן א"כ ליערבינהו וליתנינהו ופרש"י ליערבינהו. לתרתי בבי רישא ומציעתא דהתם או סד בסיד תנן אלא מדלא ערבינהו ש"מ דברישא וסד בסיד תנן דבעינן תרווייהו הרחקה וסיד ונדחה זה שם אבל כתבו המפרשים דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קיי"ל וזה דעת המחבר עכ"ל. ומ"מ ק"ל על רבינו שמלשון הרא"ש שכתבתי בסמוך משמע דבעיא קאי אלא יחפור בור וכתב דכיון דלא איפשיטא בחד מינייהו סגי וכאן כתב לשון הרמב"ם ולא כתב דעת הרא"ש וע"כ י"ל שהרא"ש סמך על פרש"י ופשט הגמרא דבעיא לא קאי אלא אהרחקה דגפת כו' ולא אהרחקה דבור אבל מלשון רבינו לקמן בסימן זה נראה שהרא"ש קאי גם להרחקה דבור וצ"ע. ובגמרא (יט.) ולא נברכת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות וכבר ביארתי בסמוך מה הוא מחמצן ומהו נדיין שנדיין היינו שמשפשפין בה הבגדים וכתב רש"י ומתוך שהמים ניתזים בה למרחוק צריך להרחיק ד' אמות. ונדיין זה הוא שכתב הרמב"ם מקום שהכובס מכה שם הבגדים: כתב הרשב"א ח"ג סימן קנ"ז שאלתם ראובן חפר אוצר סמוך לכותל ביתו של שמעון בלא הרחקה בקצת מקומות ושמעון תובע ממנו שיסתום ג' טפחים במקום שלא הרחיק ויסוד בסיד במקום שהרחיק: תשובה מתוך דבריכם נראה שאתם קבלתם מה ששנינו לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אפילו בור ריק שאין בו מים ולא מחמת מתונא הוא שצריך להרחיק וכמו שפירשו קצת מפרשים ולפי זה אין בדברי ראובן כלום במה שטען שאין לו לעשות כן כיון שכבר חפר שהרי חייב הוא להרחיק ואם לא הרחיק אדרבא קלקל יותר ומה שטען כיון שלא הזיק שוב אינו צריך להרחיק אין בטענה זו ממש וכי כל המזיק בחפירתם סמוך לכותל חבירו יפול הכותל מיד הנזק ישנו אלא שאינו ניכר עדיין שלא כל הכותלים הרעועים נופלים מיד אלא ודאי צריך לתקן את אשר עיוות וסד בסיד דהכי קיי"ל דוסד בסיד תנן אבל יש מפרשים נזק משנתינו משום מתונא אבל בלא מתונא לא ידענא כמה ומ"מ צריך לתקן לפי עיני האומנים הבקיאים בכך עכ"ל:

הבא לסמוך כותל וכו' משנה שם (כב.) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות ובגמרא וקמא היכי סמך אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד' אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד"א מ"ט דדוושא דהכא מעלי להתם ופרש"י מה שדשים ברגל בין שני הכותלים תמיד מועיל לשני הכותלים להקשות יסודות הכותלים ולא ימוטו: ומ"ש רבינו ואפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים פירושו שהיה לו זה ימים כותל בריחוק ד' אמות וכן מפורש בגמרא שכתבתי דאילו בתוך ד' אמות כבר החזיק ופשוט הוא: ואם העיר חדשה וכו' גם זה שם אמר רב ל"ש אלא כותל גנה אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך ר' אושעיא אמר אחד כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך ולא פליגי הא בעיר חדשה הא בעיר ישנה ופרש"י כותל גנה. מתוך שאין דשין אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ וכתבו התוספות והרא"ש שדעת ר"ת דבית כגנה שאינו נידוש מבפנים וצריך דישה מבחוץ ואפילו בעיר ישנה צריך להרחיק: ואם כותל חבירו וכו' גם זה שם דפריך אאוקימתא דרבא מדתנן שצריך להרחיק החלונות ד"א ופירש טעמא בברייתא כדי שלא יאפיל אבל משום דוושא לא כלומר אילו לא היו שם חלונות לא היה צריך להרחיק משום דוושא ומשני הב"ע מן הצד ופרש"י שאין הכותל האחרון מהלך לאורך כותל ראשון אלא מן הצד הוא בא אם זה ממזרח למערב זה בא מצפון לדרום וראש עביו כנגד החלון ומאפיל דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא: ולדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות שכנים וכתב ה"ה וכן אם לא היה ד"א בכותל שמעון וכו' זה לא מצאתי מבואר ובהשגות א"א סברא יפה ע"כ ולי נראה שלמד כן מדאוקימנא בגמרא מתניתין דלא חייש לדוושא במן הצד אלמא דלההוא פורתא לא חיישינן לדוושא א"כ כל היכא דלא הוי ברוחב הכותל שיעור מקום חשוב דהיינו ד"א לא חיישינן לדוושא וליכא למימר דבג' טפחים צריך להרחיק דכותל סתם תנן והרי יש כותלים שרחבים ג' טפחים וא"כ א"א לומר דבג' טפחים חיישינן לדוושא וכיון דאפיקתיה מג' טפחים אוקמיה אד' אמות. וכתב עוד ה"ה ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעין בהרחקה זו ופירשו שהמשנה היא דוקא בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד' אמות קרקע חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו וכ"כ נ"י בהסכמת האחרונים וכתב שאם היה קרקע של הפקר גם כן זוכה בד' אמות סמוך לבניינו כדין קונה מן המלך ע"כ. ואם החזיקו שניהם כאחד או קנו שניהם כא' מן המלך נראה שכל אחד יש לו ד"א סמוך לבניינו. וז"ל רבינו ירוחם בנ"ל ח"ו וכל זה מיירי בלוקח מהמלך שזכה בהרחקת אלו הד' אמות או בשני לקוחות שלקחו בבת אחת או במחלק נכסיו על פיו לא מיירי בבונה בהפקר ובא חבירו לבנות אחריו דבמה זכה זה בד"א ובאינש דעלמא לא אמרינן האי דינא דא"כ הבא לבנות כותל סמוך לחצר חבירו כדי שלא יחזיק לשעבד קרקעו ירחיק ד"א עכ"ל:

עוצרי שמן וכו' מעשה ס"פ לא יחפור (כה:) פפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוי הנך עצורי בשבבותיה כי הוי דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה אתו לקמיה אמר מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכמה תנוד אפדניה דבעי ארחוקי אמר רב אשי כד נייד נכתמא אפומא דחצבא ופרש"י שאם הניחו כד על החומה וכיסויה עליה יניע הכיסוי מחמת הרעדה וכתב ה"ה פי"א מה' שכנים שהר"י ן' מיגא"ש פירש כרש"י וכתב שאם הכיסוי אינו מתנדנד אע"פ שהחצר מתנדנד אין זה נזק ואין משגיחין בו וזהו דעת המחבר. ובחידושי הרשב"א ואינו מחוור שאפילו פחות מכאן הוי נזק שזה מפיל ממש הוא ורבינו יצחק פירש נייד אפדנא מעט אפי' משהו כמו שניידא נכתמא אפומא דחצבא ה"ז נזק וחייבין להתרחק וזה נכון עכ"ל והתוס' הקשו על פרש"י דאיך יהא אפדנא נייד כ"כ עד שמתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב ליפול ונראה לר"י דבניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה אם כן מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב"א נראה שאין פי' הקונטרס דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף ע"פ שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך ומדברי ן' מיגא"ש שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא שכבר אפשר לנוד החצר ולא תנוד הנכתמא דקדק נ"י מהגמרא שאפילו החזיקו לדוק קודם שבנה הלה האפדנא לא מהניא להו חזקה. וכתוב בהגהות אשיר"י אע"ג דהנך עצורי בהיתר סמכו דההיא שעתא לא הוה אפדנא ואמרינן לעיל אם היה רפת בקר קודם לאוצרו מותר דאע"ג דהוי גירי דידיה הכא היינו טעמא דלא קביעא תשמישא וליכא טורח בסילוקו כ"כ עוד יש לפרש דהכא הוי כמו בור דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לארעא עכ"ל. והכי איתא נמי בהגהות מיימון פ"ט מהלכות שכנים והרמב"ם כתב פי"א מהלכות שכנים שנזק הנדנוד הוי כעשן ובית הכסא ואין לו חזקה ונ"ל שיש ללמוד מדבריו לחלק בין נדנוד לרפת דעשן ובית הכסא והדומים להם לאתויי נדנוד שאין להם חזקה אפילו קדמו הם עליהם להרחיק נזקיהם וכך הם דברי הרא"ש שכתב וז"ל ואם הוחזקו בתשמיש זה ג' שנים לא הוי חזקה ואם החזיק קודם שבנה האפדנא לא הויא חזקה לפי שלא היה בידו למחות כל זמן שאין מזיק לו ואם החזיק אחר שבנה נמי לא הויא חזקה דדמי לקוטרא ובית הכסא דאין הדעת סובלת היזק כזה שיפול כותלו עכ"ל: כתב הרמב"ם אם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם וכו' פי"א מהלכות שכנים וטעמו מדאמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכל היכא דהוו גירי דיליה פשיטא דחייב לשלם: כתב הריב"ש בסי' קצ"ו מה שטען ראובן שמחמת ההכאות שמכים באריגתם מתנדנד הכותל טענה היא כדאמרינן בפ' לא יחפור דכד נייד נכתמא אפומא דחצבא הוי היזק ובכן ראוי לעיין אם הוא כשיעור הזה או ע"פ אומנים אם הוא היזק לכותל לפי מה שהוא הכותל החזק הוא הרפה וכבר כתב הרמב"ם שאין חזקה מועלת בנזק זה וכן הסכימו האחרונים ומה שטוען שמעון שיבנו שניהם הכותל או שיקנה לו ראובן הבתים אינה טענה של כלום וכן הטענה השניה שטוען ראובן שמזיק ליין שבאוצרו ואם אמת הדבר כמו שהוא אומר שקול והנדנוד מזיק ליין ההוא בארץ ההיא חייב שמעון לסלק היזקו אם אוצר ראובן קדם להיות מיוחד ליין קודם שיקבע שם שמעון כלי אריגתו גם מה שטוען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה טענה גדולה היא ואע"פ ששכינו אינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מפני הפטיש ומקול הרחיים ואפילו בחנות שבחצר כ"ש בזה שהוא בחצר אחרת זהו בשאר בני אדם הבריאים אבל כיון שאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי: כתב הרא"ש בכלל י"ח סימן ט"ו שנשאל על יהודי נפח ששכר בית מעכו"ם אצל ביתו של שמעון ועושה בו מלאכתו ומזיק לשמעון בנדנוד קרקע ואבק ועשן וטוען שאינו יכול למחות בו מפני שהוא בא מחמת עכו"ם והשיב שלא אמרו הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אלא במידי דממילא אבל לא בדבר שהוא מזיקו בידים כגון זה: כתוב בתשובת הגאונים שני ישראלים שיש להן שני חצרות וחורבה אחת מהן וא"ל שכן לבעל חורבה או בנה או גדור או מכור שגנבים באים עלינו בלילה כיון דמודה ר' יוסי בגיריה ומאי נינהו היזק הבא מכחו הילכך יש מן הדין על בעל החורבה לגדור כדי שלא יהו גנבים באים שם עכ"ל ואיני מבין דברי תשובה זו דהכא לאו גיריה נינהו:

היה לחבירו שובך וכו' משנה פ"ב דב"ב (כב:):

ואת הכותל מן המזחילה וכו' ג"ז משנה שם (שם) מרחיקין את הסולם מן השובך ואת הכותל מן המזחילה של חבירו ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם וכתב הרמב"ם פ"ט מה' שכנים ומרחיקין את הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא מקום לבעל מזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו הואיל והחזיק בה וכו' ופירש נ"י דבריו כפירוש ר"י דהב"ע בשלקח המזחילה סתמא או החזיק בה החזיק גם בד"א בחצר המוכר הזה לזקיפת סולם כשירצה לעלות ולנקות המזחילה מעפר היורד עם המטר מהגג דבלאו הכי לא יועיל לו המזחילה לכלום זהו דעת הרמב"ם אף ע"פ שיש אחרים שפירשו שלא החזיק כלל בחצר בקניית המזחילה והרמב"ן מוקי לה באחין שחלקו והעלה הא' בדמים מפני המזחילה שיש לו חזקה בחצר לזקיפת סולם כמו שהיו משתמשים בו מעיקרא דאדעתא דהכי העלהו עכ"ל וה"ה כתב ומ"ש המחבר הואיל והחזיק בה נראה שכיון שהחזיק במזחילה נקנה לו מקום חבירו שצריך להרחיק ד"א כדי שיוכל לזקוף את הסולם ועיין עוד שם וכתב הרא"ש כפר"י:

הבא לחפור בור וכו' מחלוקת אביי ורבא שם (יז:) ופסק כרבא וכלישנא בתרא דבשדה שאינה עשויה לבורות ד"ה סומך כי פליגי בעשויה לבורות ופרש"י עשויה לבורות כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה' שכנים:

ומ"ש רבינו ואם אח"כ נמלך חבירו לחפור וכו' כ"כ הרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב ואם ימלך חבירו לחפור בור בצדו צריך להרחיק מכותל הבור ששה טפחים עד שיהא בין חלל שתי הבורות עובי ו' טפחים וכתב ה"ה ומ"ש המחבר ואם ימלך וכו' צריך להרחיק ו' לא נתבאר בגמ' אבל כך הוא סברת רבו וקצת מן המפרשים ז"ל ויש חולקין ואומרים דאינו מרחיק אלא ג' כדינו ואומר לו לראשון לא דייך שלא הרחקת מן המצר שלי אלא שתזקיקני להרחיק ולכנוס בתוך שלי יותר מדיני עכ"ל וסברת הגהת אשיר"י פ' לא יחפור כסברא אחרונה: ומ"ש אפילו אם חופר בור בלא מים נ"ל שלמד כן מדאמרינן בגמרא טעמא דרבא דאמר אינו סומך משום דא"ל כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לארעאי אלמא דמשום החפירה צריך להרחיק אע"פ שלא הביא לתוכו מים ועוד דתנן לא יחפור בור סמוך לבורו של חבירו ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין ובגמרא מצריכין לאמה ונברכת א"כ משמע דבור אפילו בלא מים נמי דאי במים הוה לה לגמ' למיתן צריכותא נמי לבור: ומ"ש ויסוד כל אחד בורו וכו' כבר ביארתי בסימן זה דלהרמב"ם ורש"י בהרחקה דבור תרווייהו בעינן הרחקה וסיד ולדעת הרא"ש בחדא מינייהו סגי: (ב"ה) ואם כן יש לתמוה על הרמב"ם בפ"ט משכנים דגבי הבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למצר חבירו לא הוזכר סידה בסיד אלא הרחקת ג' טפחים בלבד לכן נ"ל דלאו כדקא ס"ד דרבינו לדמויי האי לההיא דהכא לכולי עלמא בהרחקת ג' טפחים סגי וא"צ לסוד בסיד דהתם שהוא סמוך לכותל בעי סיד כדי שלא יתקלקל הכותל אבל הכא דליכא כותל סיד זה אינו מעלה ולא מוריד ועכ"פ צריך להרחיק: וכתב בהגהות אשיר"י ודוקא בבור קיי"ל כוותיה דרבא אבל בכל אינך דמתני' בגפת ובזבל וכל דכוותייהו כי ליכא כותל סמיך כי ליכא אוצר פותח וכי ליכא בור סמיך אילן כך פוסק ר"ח ור"י עכ"ל:

שאלה לא"א ז"ל כלל ק"ח סימן י' ועיין במרדכי פרק הבית והעלייה ובפרק לא יחפור כי האריך בזה בתשובת הר"מ בעושה צנור סמוך לכותל חבירו ושם נתבאר אם המזיק אינו רוצה להרחיק ואומר אם אזיק אשלם ותשובת רב מתתיה שהביא בתשובות הרא"ש היא במרדכי פרק לא יחפור: דין נוטע אילן סמוך לכותל חבירו ושרשיו מזיקים לכותל עיין בהריב"ש סימן ק"ל: כתב הרשב"א בתולדות אדם סימן קצ"ט שנשאל על ב' מבואות זה למעלה מזה ור"ה מפסיק בין העליון לתחתון והיה מתחלה ביב באותו ר"ה שקולט מי גשמים וגשמי המבוי ניגרים עד בית פנימי של מבוי התחתון ובאותו הבית יש חור שקולט אותם מימות ועכשיו בא ערעור על בני המבוי העליון לומר שאין להם להעביר מי הגשמים דרך ביתו אלא שיתקנו הבית כבראשונה כדי שלא יעברו מימיהם בחצרו ובני המבוי משיבין שאין להם לתקנו שהם לא קלקלוהו ומי גגותיהם יורדין למבוי שלהם ולאו גירי דידהו נינהו ועוד שכבר החזיקו בו שנים רבות. והשיב מימי גשמים אלו אינן אלא כחץ היוצא מגגותיהם וממבוי שלהם ועובר דרך ר"ה ונכנס לבתיהם של אלו ומזיקים אבל אם באו בני מבוי בטענת חזקה הדין עמהם והוא שבאו בטענת מכר או מתנה אבל בטענת סבלנות לא עכ"ל וחילוק זה דבין טענת מכר לטענת סבלנות יתבאר בסימן זה:

מרחיקין האילן מן העיר וכו' משנה פרק לא יחפור (כה:) וטעם חרוב ושקמה פרש"י שענפיהם מרובים. וכתב ה"ה פ"י מהל' שכנים ודין זה והרחקה זו אינן אלא בא"י לפי שאין אנו חוששין לנוי העיר ואפילו רובה ישראל אלא בא"י וכ"כ הרשב"א וכן נראה מפרש"י וכן מוכח בגמרא: (ב"ה) ונ"ל דאף בא"י אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי עכו"ם בעונותינו עד שנזכה לזכות בה:

מרחיקין גורן קבוע וכו' משנה שם (כד:) מרחיקין גורן קבוע מן העיר נ' אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק ופרש"י ניר. הוא חרישה שחורשין בימות הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף ופריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר דכדי שלא יזיק משמע בציר מנ' אמה ומשני אביי סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע ה"ד גורן שאינו קבוע אר"י בר חנינא כל שאינו זורה ברחת רב אשי אמר מה טעם קאמר מ"ט מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיק וידוע דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכ"ש לגי' רש"י דמסיק לאביי בקשיא ולכן כתב רבינו דהרחקה מנטיעותיו של חבירו ומנירו הוי חמשים אמה נמי. וה"ה כתב פ"י מהלכות שכנים וגורן קבוע פירש בגמ' כל שצריך לזרות ברחת ובמזרה ואינו יכול לזרות בידיו עכ"ל ולכאורה לא נראה לפרש כן דהא כי איתמר הכי אליבא דאביי איתמר ולא קיי"ל כוותיה כדפרישית ונ"ל דנהי דלא קיי"ל כאביי מ"מ מימרא דרבי יוסי בר חנינא דמפרש ה"ד גורן קבוע איתא ואע"ג דתלמודא מייתי לה על אוקימתא דאביי מימרא דרבי יוסי בר חנינא בלא מימרא דאביי איתאמר אמתניתין דקתני גורן קבוע דהא ר"י בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה קיי"ל דרב אשי לא פליג עליה ומשמע דגורן שאינו קבוע כיון דלא קביע היזיקא לא חשו ליה ואינו צריך להרחיק כלל וכ"כ נ"י:

מרחיקין הבורסקי וכו' עד למזרח העיר משנה שם (כה.) וכבשונות ודבורים תוספתא כתבם הרא"ש שם ופרש"י שהטעם שאין עושין בורסקי אלא למזרח העיר לפי שכל רוח מזרחית שאינה באה לפורענות היא מנשבת בנחת לפיכך אינה מביאה הריח לעיר. והרמב"ם כתב פ"י מהלכות שכנים שהטעם שמפני שרוח מזרחית חמה ממעטת ריח עיבוד העורות ואע"ג דר"ע פליג ואמר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה הא ודאי כת"ק קיי"ל:

מרחיקין השובך וכו' עד בחזקתו משנה שם (כג.) וטעם ההרחקה פרש"י כדי שלא יפסידו זרעוני גנות ואמרינן בגמרא דטפי מנ' אמה אינו צריך להרחיק דבחמשים אמה מליא כריסייהו: ומ"ש רבינו ואף אם יפול יכול לבנותו ומ"ש ל"ש נגד רבים וכו' מפרש שם בגמרא דבין נגד רבים בין נגד יחיד טוענין ללוקח או ליורש ופרש"י ב"ד פותחין לו וכו' עד ופותחין לו פה:

היו לחבירו אילנות נטועים וכו' ג"ז משנה שם (כו.) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד"א א' גפנים ואחד כל אילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר ובגמרא תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל ל"ש אלא בא"י אבל בבבל ב' אמות ותניא כוותיה. ופר"ח כדי עבודת הכרם שהיו חורשין בין שדה אילן ומחרישתן של בני א"י היתה ארוכה ד"א וכדי שלא ישתמש זה מקרקע חבירו שמא ידרוס עליו כשיסבב מחרישתו צריך שיניח ד"א אבל בבבל שאינה ארץ הרים וגבעות היה מחרישתן קצרה וסגי בשתי אמות וכתב עוד נ"י שה"ה שחבירו צריך להרחיק ד"א ומה ששנינו בתוספתא שנים שנטעו כרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע עצה טובה קמ"ל כדי שלא יפסידו בין שניהם אלא ד"א אבל אם רצו כופין זה את זה שירחיק כל א' ד"א. וכתב ה"ה פ"י מהל' שכנים המחבר לא הזכיר דין אם באו לסמוך בבת אחת ודעת הר"י ן' מיגא"ש דבא"י זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה ולזה הסכימו קצת המפרשים ויש מי שכתב שכל אחד מרחיק כשיעור והראשון עיקר עכ"ל וה"ר יונה כתב שיש לנו ללכת אחר שיעור בבל ורבינו כתב שבכל מקום הולכין אחר אורך המחרישה וה"ה שאם אין דרכם לחרוש בין האילנות שמותר ליטע ופשוט הוא: אבל אם בא ליטע שאר אילנות וכו' גם זה שם (שם) רבא בר רב חנן הו"ל הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף אתו ציפרי יתבי בדיקלי ונחתי ומפסדי לפרדיסא א"ל רב יוסף זיל קוץ א"ל והא רחיקו לי כלומר ד"א כדתנן במתניתין א"ל ה"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי ופסק הרא"ש כוותיה ותמה על הרי"ף שלא כתבה וכן דעת הרמב"ם פ"י מהלכות שכנים וכתב הרא"ש דלשדה הלבן בעינן טפי מכ"ש דגפנים והא בעי טפי לא אתפרש שיעורו וכתב הרא"ש שצריך להרחיק כפי האומד כאשר יפריחו העופות מן האילן כדי שיטתן קודם שינוח ונ"י כתב שר"י הלוי העיד על הרי"ף שאין להרחיק אלא ד"א משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי ונסתפק נ"י בפירוש דברי הר"י הלוי אי ד"א דקאמר בר משתים לבני בבל וד' לבני א"י דהו"ל לבני בבל ו' ולבני א"י ח' וה"ה פ"י מהלכות שכנים כתב פירוש הרב ן' מיגא"ש בשם רבו הרי"ף דרבה לא הרחיק אלא ב' אמות כדינו בבבל וא"ל רב יוסף דאילנות לגפנים בעו ד"א כמו בא"י וכבר העמיד הרמב"ן שיטה זו וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר וה"ר יונה שכתב שלפחות ח' אמות נראה שהוא מפרש האי טפי ד"א משיעור שאר הרחקה בין בבבל בין בא"י וכיון שבבבל וא"י שוים בתוספת ג"כ שוים בעיקר ההרחקה דאפי' בבבל בעינן ד' שהם ח' כמו בא"י ממש: וא"א כתב כסברא ראשונה שצריך להרחיק כפי האומד וכו' דע שבספרי הרמב"ם בפרק הנזכר כתב דבין גפנים לשאר אילנות או בין אילנות לאילנות ד' אמות בכל מקם וכתב ה"ה שמ"ש בספרי המחבר שבין אילנות לאילנות צריך ד"א בכל מקום הוא ט"ם שהרי אמרי בגמ' בפירוש דאילנות לאילנות וגפנים לגפנים שוים הוא ומוכרח הוא מן הברייתא שאמרה לא יטע אדם אילן אלא א"כ הרחיק ב"א וא"א להעמידה אלא באילנות לאילנות שאם באילנות לגפנים הא בעינן טפי וכמו שנתבאר. וכתבו התוספות ובהג"א אבל בגפנים בעינן טפי ודוקא כשנוטע אילנות כשהן גבוהין אבל אם נטע גרעינין לא מ"ט דממילא קא רבו לאו גירי דיליה הוא פר"י עכ"ל. ולדברי הרא"ש שכתב ואע"ג דקיי"ל כר' יוסי הא אמרי' דמודה בגירי דיליה והאי נמי גיריה הוא דכשרואה בעל האילן עופות יושבים על האילן [מפריחן] והולכין ויושבין על הגפן נראה דאפילו נטע גרעינין הוו גירי דידיה. ואמרינן בגמרא דא"ל רבא לרב יוסף אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה מר אי ניחא ליה ליקוץ:

היה אילן של חבירו נוטה וכו' עד כדי שיהא גמל ורוכבו עובר הכל משנה שם (כז:) ופרש"י קוצץ הענפים עד גובה מלוא מרדע שלא יעכבהו מלהוליך מחרישתו שם החרוב והשקמה צלתה מרובה וקשה לשדה ודע שרש"י גורס בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת שפירש ואם בית השלחין היא כל האילן אפילו אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת כלומר כל מה שנוטה לתוך שדהו שהצל רע לבית השלחין אבל רבינו נראה שגורס בית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת כלומר אם היתה שדה בית השלחין או שדה בית האילן שהצל קשה להם קוצץ איזה אילן שיהיה כנגד המשקולת וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות שכנים ודע דבמתניתין פליג אבא שאול ואמר שאם האילן הנוטה היה אילן סרק אפילו שלא בבית השלחין קוצץ כנגד המשקולת וכתב ה"ה פסק ן' מיגא"ש כאבא שאול ור"ח פסק כת"ק וזה דעת המחבר וכן דעת רבינו ובדין נוטה לר"ה אף ע"ג דפליגי התם ר' יהודה ור"ש פסק כת"ק: כתב הרשב"א ח"ג סי' קפ"ז שאלת ראובן ושמעון אחים דרים במבוי שאינו מפולש וביתם לפנים במבוי ולמטה מהם יהודה ויש באותו בית המשותף שיש בין ראובן ושמעון בית הכסא וביב מכוסה שעובר לאוצרו של יהודה ועכשיו חלקו ראובן ושמעון הבתים ואחד מהם רוצה לפתוח בית הכסא לחלקו שיצא לאותו הביב ויהודה זה מוחה בידו שאין לו לפתוח בה"כ אלא אותו שהיו מוחזקין בו ומשתמשין בו כי יזיקו לו בביתו ובאוצרו והאחד טוען שאין הנזק מתרבה בכך דמה לי אם שניהם משתמשים דרך בה"כ אחד או שני בתי כסאות. תשובה מתוך השאלה נראה כי ביב זה מזיק לאוצרו של יהודה ואילו באו ראובן ושמעון לפתוח לכתחלה היה יהודה יכול למחות מן הדין וא"כ הרי יהודה יכול למחות מעכשיו ביד האחר דודאי מתרבה עליו הנזק שאילו לא היה אלא אחד אין ראוי להשכיר מחלקו כלום לאחרים להשתמש בו שאין כל הדיורין עשויין להשתמש בבית הכסא אחד ועכשיו שחלקו ופתח בה"כ אחר ראוי לרבות עליו המשתמשין וכענין שאמרו פרק חזקת אהא דתנן בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין וכו' והלא מרבה עליו את הדרך וכו':

שאלה לא"א ראובן יש לו ב' בתים במבוי וכו' בסוף כלל ק': (ב"ה זה שכתב הרא"ש שאם מאפיל עליהם מעכבים עליו כ"כ הרמב"ם בפי"ג מנזקי ממון ועקר דינים אלו והנמשך להם כתבם רבינו בסימן תי"ז ושם אכתוב בהם בס"ד:

תשובה לגאון ראובן יש לו תאנה וכו' דאתמר אילן העומד על המצר וכו' בפ' המקבל (קז.) ופירש"י אילן הנטוע על המצר ששרשיהם כפפו ונטו כולם לתוך שדה והתוס' כתבו פי' הקונטרס אינו מיושב שפי' אילן שנטוע בקרקע בסמוך למצר אלא נראה לפרש שעומד ממש על המצר ואין א' מאלו הפירושים עולה כדברי הגאון וגם מ"ש דהלכה כרב הוא שלא כדעת הרי"ף והרא"ש שהם פוסקים כשמואל וכן פירש הרמב"ם בפ"ד משכנים:

אילן הנוטה לכאן לכאן (בהמקבל דף קז.):

היה חופר וכו' עד שלא יעכב המחרישה משנה וגמרא שם לא יחפור (כו:) וכתב הרמב"ם פ"י מהל' שכנים וכל שורש שנמצא בתוך ג' טפחים קוצצו ואינו חושש שמא ייבש האלן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר:

היה לחבירו ירק וכו' ג"ז משנה שם (כה.) מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים ר' יוסי מתיר בחרדל ובריש ההוא פירקא (יח.) אסיקנא דהא דקאמר רבי יוסי מתיר בחרדל לאו דוקא חרדל דה"ה במשרה וירק ובצלים וכרישים נמי שרי דקסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק עצמו מהמזיק ואמרינן בסוף ההוא פירקא (כה:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דידיה וכתב הרי"ף אלא מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גירי' כי היכי דמרחיק שיח ומערה וכן כתב הרא"ש והרמב"ם פ"י מהלכות שכנים השוה כרישין וחרדל למשרה דבעי לארחוקי כדי שלא יזיקו בידים דלא ליהוו גירי דידיה נ"ל שסובר דהרי"ף דנקט משרה חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל דמ"ש ולא ידעתי למה כתב רבינו דין זה בשם הריף ולא כתבו ג"כ בשם הרא"ש: ומ"ש רבינו ואינו נראה כן בגמרא טעמא משום דסתמא קתני ר' יוסי מתיר בחרדל ומשמע דמתיר בלא שום הרחקה כלל ואין זו טענה דכיון דאמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה ממילא משמע דכשהתיר ר' יוסי בחרדל לא התיר אלא ע"י הרחקה כדי דלא ליהוי גירי דיליה וזה פשוט: עיין בהריב"ש סימן שכ"ב כי שם האריך בפירוש סוגיא זו דחרדל ודבורים:

וכן אם היה לחבירו בורו כו' משנ' שם (כה:) פלוגתא דר"י ורבנן ופסק שם שמואל הלכה כרבי יוסי ורב אשי אמר דמודה רבי יוסי בגירי דיליה:

בד"א כשישנו שם דבר הניזוק וכו' הכי אמרי' בריש לא יחפור אליבא דרבא (יז.): ואפי' אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כך כתבו התוס' והרא"ש ריש פ' לא יחפור אבל ק"ל שהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וטעמא דכל מרא ומרא וכו' היינו אליבא דר' יוסי וא"כ היאך כתב רבינו שניהם דאי הא לא הא וצ"ע: (ב"ה)

סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו כתב הראב"ד פטור מלשלם כי היכי דפטרינן בהנך דהוו נפצי כיתנא והוה אזלא רקתא דכיתנא ומזיק לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר"י בגירי דיליה ה"מ דאזלי מכוחו אבל הכא זיקא הוא דממטי ליה מתקיף לה מר בר רב אשי מ"ש מזורה ורוח מסייעתו וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכה וה"מ דאסור למיגרם היזקא לאינשי אבל לענין תשלומין פוטור כדאמר רב אשי בפ' הכונס דגרמא בניזקין פטור וכן פירש הרמב"ם בפי"א משכנים וז"ל מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוציא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו אפי' היתה הרוח ההוא שמסייע אותו בעת שעשה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן או המוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו ע"י רוח מצויה שכל אלו כמו שהזיקו וחציו הן אע"פ שהוא חייב להרחיק כ"כ אם הוליכם רוח מצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק בא מכח מזיק עצמו עכ"ל:

וכ"כ א"א ז"ל:

וכתב הרמב"ן הרמב"ם במ"ם גרסי' שכך כתב הרמב"ם פי"א מה' שכנים וכבר נתבאר מחלוקת המפרשים בזה סי' קנ"ד:

וכתב עוד הרמב"ן ג"ז הרמב"ם במ"ם גרסינן שאלו הם דבריו בפי"א מה' שכנים ודברים פשוטים הם:

יש נזקים שאין להם חזקה וכו' כך מפרש בגמרא פרק לא יחפור (כג.):

וכ"כ הרמב"ם פ' י"א מה' שכנים: כתב הריב"ש בסי' שכ"ב שנשאל על ראובן זכה בחורבה של הפקר ובנה בה בתים ועליות בחלונות ופתחים ובתנור ובה"כ וכיוצא בהם מהדברי' שאין להם חזקה ובא שמעון וזכה ג"כ מן ההפקר כנגדו ובנה בה בתים ועליות ונמצא השני ניזוק מהראשון מהיזק ראייה ומנזקים אחרים ותובע לראשון שיסיר היזקו וראובן משיב שאין לו להרחיק כיון שהוא קדם וזכה בקרקע והשיב שהדין עם הראשון דכיון שזכה מההפקר וקדם לעשות חלונותיו בשעה שלא היה מזיק לשום אדם ולא היה אדם יכול למחות בו אין לו לסתום חלונותיו ולסתור בניינו מפני שבא חבירו אח"כ וזכה מההפקר ובנה בתים בענין שיהיה ניזוק ואף ע"ג דגיריה נינהו שהרי השני הוא המביא גירי על עצמו עכ"ל ועיין עוד שם :

וקוטרא פירש ר"ת דוקא קוטרא וכו' כך כתבו התוספות והרא"ש ז"ל וכך כתבו הגה"מ והרב המגיד בשם המפרשים פרק י"א מהלכות שכנים וכתב נ"י היינו סבורים לומר דכעשן הכבשונות דוקא בעינן בין בריבוי עשן בין בתדירא וב"ה נמי היינו סבורים שמה שפירשו בו ב"ה מגולה דבשאר ב"ה אע"פ שיש לו ריח כל שלא יהיה רע ביותר מהניא חזקה כמו שהיינו סבורים בעשן שהיה צריך ריבוי עשן ובא מעשה לפני ה"ר חסדאי בעשן הרגיל לעשות בביתו של אדם לתיקון מאכליו ואמר דכל עשן המזיק לאדם זהו קוטרא דגמרא ומה שפירשו בו בעשן כבשונות לא בא למעט אלא אינו תדיר דוקא וא"כ כ"ל הטעם כן בריח בית הכסא דכשאינו מגולה אינו תדיר ואחר שכתבתי זה הראיתיו אל הרב עצמו ואמר לי שלא היה צלול בדין ואח"כ מצאתי בח"מ כסברתינו שכתב בשם הרמ"ה כבשונות של נחתומים ושל יוצרים וכו' עכ"ל ומשמע לי מדברי הרמ"ה דדייקי טפי מדברי ה"ר חסדאי דלא מיעט תנור שהיחיד אופה בו פתו וכן כירה אלא משום דלא שהי קוטרייהו רובא דיומא דהא אי שהי קוטרייהו רובא דיומא אף ע"פ שאין עשנן רב כעשנן של כבשונות אין לו חזקה וכן משמע בירושלמי שכתב הרא"ש לא אמרו אלא בעשן תדיר משמע דלא שנא בין רב למעט כל שהוא תדיר אין לו חזקה וכל שאינו תדיר יש לו חזקה ואי איכא לפלוגי הכי איכא לפלוגי דכל שהוא רב אע"פ שאינו תדיר אין דרך ב"א לסבלו ואין לו חזקה. ודע שכל זה הוא בסתם כל בני אדם אבל באדם שידוע שאין יכול לסבלו אפילו בקוטרא דתנור וכירה לית ליה חזקה וכמ"ש רבינו בסמוך מה"ר איסרלן בכתביו סימן קל"ז דקדק מתשובת רב מתתיה שהביא המרדכי והגהות פי"א מהל' שכנים והגהות אשיר"י דעשן שאינו תדיר ומצוי לא מצי מעכב אפי' (&יג) לכתחלה ודלא כדכתב רבינו בשם הרמ"ה ולי נראה דלענין מעשה כדברי הרמ"ה נקטינן שהוא רב מפורסם: דין עשן המשחיר כותלי בית חבירו עיין בהריב"ש סי' תנ"ו:

ובית הכסא פר"ת וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש שם וכ"כ הגהות וה"ה פי"א מהלכות שכנים: (ב"ה) ומדקדוק הלשון משמע דהני בתי כסאות בחפירות מכוסים נהי דחזקה יש להם אם החזיק אבל לכתחלה יכול למחות בו דומיא דתנור וכירה דיחיד דבסמוך: ורבינו ירוחם כתב על זה הרמב"ם לא חילק אלא כל דבר שריחו רע וכן עיקר עכ"ל:

(נט) ולאו דוקא קוטרא ובית הכסא וכו' כך פשוט פרק לא יחפור (שם): ומ"ש בשם הרא"ש מכאן משמע דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו וכו' שם וכ"כ נ"י וכ"כ הריב"ש בסי' קצ"ו בשם הרשב"א:

והיזק ראייה וכו' כבר כתבתי בסימן קנ"ד שלא דקדק רבי' יפה בלשון הרמב"ם דהרמב"ם כהרא"ש ס"ל דיש חזקה להיזק ראייה בעושה מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו: (ב"ה ולא כתב הרמב"ם בפי"א משכנים דהיזק ראייה אין לו חזקה אלא בחצר השותפים שהם מזיקים זה את זה בראייה ממילא בלא עשיית מעשה וכן מבואר בדבריו שם ובפי"ב:

כתב ר"ת כל נזק וכו' וכן כתבו התוס' והרא"ש פרק לא יחפור ואין נראה לר"י מדקאמר אין חזקה לנזקין דקוטרא ובית הכסא איכא למידק הא ראיה יש כדדייק לקמן גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו אלא ודאי ראיה מהניא אבל חזקה לא מהניא ולא אמרי' חזקה במקום שטר עומדת משום דאיבעי ליה למחויי דסבר לא בעינא למחויי דכולי עלמא ידעי דאין אדם מוחל על היזק כזה:

וכ"כ הרמב"ם פי"א מהלכות שכנים: וזה לשון הרשב"א ח"ג סי' קס"ב כבר ראית שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב דכל נזקים אלו שהן בנזקי הגוף יכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ואיני יכול ומ"מ רוב חכמי ישראל וגם רבותינו נ"ע לא הסכימו לכך וכמו שכתבתי בפ' לא יחפור ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך קוטרא ובית הכסא אין מחייבין אותו לסתמם ולא לסלק ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח ולסמוך לכתחלה דומה למ"ש ארעא היכא דקיימא תיקום זוזי היכא דקיימי לוקמי עכ"ל: ובתשובה אחרת ח"ג סימן קפ"א כתב כבר ראית כי דעתי נוטה לדעת רבינו יעקב אבל הלכה למעשה לא מלאני לבי לעשות מעשה כנגד חכמי ישראל שהסכימו דראיה יש להם לא שנא ראיית מכירה ולא שנא מתנה או מחילה מפורשת אבל לא טענת סבלנות ולא אפילו מחמת טענה שהחזיק ג' שנים עד שיביא ראיה ממש בשטר או בעדים עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב שאלה ראובן פתח חלונות בכותל בינו ובין בנו של שמעון והחזיק בו שני חזקה ובאותו גג משתמש לפעמים ומת ראובן ונשאר בנו חנוך ועכשיו בא שמעון להגביה כותלו שכנגד החלונות ולסתמן טען חנוך שאינו רשאי לפי שהחזיק כבר אביו בהם וגם הוא אחריו שני חזקה ולא מיחה בהם שמעון ושמעון טוען שאין לו ולא לאביו שעבוד קרקעות במעשיהם דחזקה בלא טענה אינה חזקה ועוד שאין היזק ראייה חזקה. תשובה אם חנוך טוען בטענת ברי שאביו פתח בחלונות שלא בטענה הדין עם שמעון דטענת סבלנות אינה כלום ואפי' במקום שאינו מחסרו קרקע וכדמוכח בפרק לא יחפור גבי לא יעשה שובך בתוך שלו כו' זאת אומרת טוענין ליורש וללוקח ואם איתא למה לי לטעון להם וקא בעו טענה דסבלנות בעלי השדות היא חזקתם אבל כשאין היורש טוען אלא בשמא הוו בית דין טוענין בשבילו שמא אביהם הו"ל טענת מכר או מתנה שאתה מכרת או נתת לו משא"כ בטוען ברי כדמוכח פ' חזקת (לג:) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' דלא טענינן להאי דאייתי סהדי דאכלה שני חזקה דילמא אין דאבהתך אלא דאבוה דהאי זבנה מינך או מאבהתך וכן מוכח בפרק שני דייני גזירות (קט:) אהא דאמר אביי מאן דמוקים אפוטרופא לוקים כי האי ואפ"ה לא טעין אביי ליתומים כלום מעיקרא משום דדילמא טענו היתומים טענת ברי ואלא מיהו היכא שיש היזק ראייה אפי' בא בטענה אין לו חזקה דכקוטרא ובית הכסא דמי לדעת הרי"ף וכן קבלנו הלכה למעשה כדבריו ע"כ:

שאלה לא"א ז"ל וק"ל שהרי כתב רבי' בסמוך דלהרא"ש אם הביא ראיה שמכר או נתן לו הוי חזקה אפי' לנזקים שאין להם חזקה ובתשובה זו נראה שאפי' מכר להם לעשות שם אותו נזק אין לו חזקה ואפשר לחלק ולומר דהכא אע"פ שקנו ממנו המקום לקצב בו בשר איכא למימר שהקנין לא קאי אלא למכירת גוף הקרקע ולא למכירת או מחילת נזק:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש חזקה לניזקין וכו'. פי' כל נזק שצריך להרחיק אם סמך ולא מיחה והלה החזיק ג' שנים א"נ בחזקה דלאלתר וכמבואר בסי' קנ"ד מהני וכן כתב בספר בדק הבית: ומ"ש הבית והעלייה של שנים. כך הוא ל' הרמב"ם בפ"ט משכנים ותימה דבר"פ שני דבתרא לא שנינו אלא בסתמא לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית וכו' משמע דאף כשהבית והעלייה של אחד דמעכבין עליו השכנים וכמ"ש רבינו בסמוך סעיף ג' ושכ"כ ה"ר ישעיה ונראה דהרמב"ם מפרש דמשנתינו סתמא תנן ומשמע אע"פ דליכא שכנים מסביב אפ"ה לא יעמיד תנור וכו' עד שירחיק והילכך צריך לפרש דמיירי בבית ועלייה של שנים: והרשב"ם כתב וכו'. ס"א והרשב"א. ואיכא לתמוה דבמשנתינו שנינו דבכירה סגי בטפח מלמטה והיאך אמר דבין מלמעלה בין מלמטה סגי בג' טפחים דהלא מלמטה סגי בטפח וי"ל דמשנתינו מדברת בכירה שפתחה למעלה והיא קטנה עשויה כקדרה כמו שפירש"י במשנה וכיון שאין האש שבתוכה חומו רב סגי בטפח מלמטה אבל בכירה שלנו העשויה מלבנים ועפר ופתחה מן הצד האש שבתוכה חומו רב בעינן מלמטה ג' טפחים ולמעלה נמי סגי בג' טפחים וה"א להדיא בירושלמי ומביאו בנמ"י דבכירה שלהם סגי בטפח בין למעלה ובין למטה ובכירה שלנו בין למעלה ובין למטה בעינן ג' טפחים ולפי שרבינו ראה בדברי הרמ"ה שאינו מחלק בין כירה שלנו לכירה שלהם משמע דס"ל דאף בכירה שלנו סגי בטפח מלמטה וח' טפחים מלמעלה דפשיטא דלא יכתוב הרמ"ה פסקיו אלא להורות הלכה לזמנו לא לימים שעברו ולכך הביא אחר זה שהרשב"א חולק וס"ל דבכירה שלנו שפתחה מן הצד בעינן ג"ט בין מלמעלה בין מלמטה ולא הביא דעתו בכירה שלהם כיון דלא נפקא לן מידי עתה שאין כירה זו נמצאת בינינו כלל וס"ל דה"ה בתנורים שלנו דחומן גדול ופתחיהן מן הצד וסגי בג"ט בין מלמעלה בין מלמטה כיון דאין השלהבת עולה ממנו אבל הרא"ש ס"ל דתנורים שלנו כיון שהם גדולים צריך להרחיק ע"ג יותר מד' אמות: ומ"ש והרי"ב כתב ג"כ וכו'. נראה דהרי"ב ס"ל דתלמוד דידן פליג אירושלמי דס"ל דבכירה שלהם סגי בטפח בין מלמעלה בין מלמטה דליתא אלא אע"פ דלמטה סגי בטפח למעלה בעינן ד"א ומה שלא פי' במשנה שיעור כירה בעל גבה זהו לפי דנשמע במכ"ש מתנור דכיון דבתנור דפתחו קטן דאין שם אלא מקום שפיתת קדרה אחת ויש עליו מחיצות סביב לפתח ואין השלהבת יכול לעלות כ"כ צריך ד"א בע"ג כ"ש בכירה דפתחה גדול דמחזקת מקום שפיתת שתי קדרות והשלהבת עולה ממנה ביתר עז דאין עליה מחיצות דפשיטא שצריך ד' אמות ולהכי לא תני שיעורא דכירה בע"ג דנשמע במכ"ש מתנור אלא דלגבי מעזיבה דחלוק דין כירה מדין תנור היה צריך לפרש ונראה דס"ל לרבינו דמדכתב הרי"ב בסתם כיון דבתנור שיש עליו מחיצות וכו' משמע דס"ל דתנורים שלנו נמי דפתוחים מן הצד ועל גבו סתום לגמרי במחיצה צריך ד' אמות על גבו דאל"כ הוה ליה לבאר ולחלק בין תנור שיש עליו מחיצות ופתוח למעלה לבין סתום לגמרי במחיצה אלא דלפי שלא כתב מהרי"ב כך בהדיא דקדק רבינו בלשונו שכתב והרי"ב כתב ג"כ כיון שבתנור וכו' כלומר שגם הוא כתב לשון דמשתמע מיניה דס"ל כהרא"ש שאף בתנורים שלנו בעינן לפחות ד' אמות מדסתם וכתב דבתנור שיש עליו מחיצות צריך ד' כדפרישית:

ומ"ש ונראה דאפילו כל אדם בביתו וכו'. נראה דאמ"ש תחלה הבית והעלייה של שנים קאי ואמר דאפי' אינו של שנים נמי צריך להרחיק מפני השכנים אלא דאיכא לתמוה הלא רש"י פי' כן להדיא במשנה ר"פ לא יחפור ומה חידש רבינו שכתב ונראה וכו' ואפשר שלא היה נמצא כך בפירש"י שבידו:

ואם מימי העליון וכו'. מעשה בפ' הבית והעלייה וכתב הריב"ש בסימן תקי"ז דוקא שופכין שלו אבל מי גשמים על הניזק לתקן ומביאו הרב בהגהת ש"ע ומיירי במי גשמים שבאו לשם שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל אם הוא פושע שלא תיקן הגג על בעל העלייה לתקן כדלקמן בסימן קס"ד ס"ב ע"ש:

מי שהיה לחבירו כותל וכו' עד או סד בסיד. ותימה דבמשנה לא שנינו סד בסיד אלא אגפת וכולי אבל אזרעים ומחרישה ומי רגלים לא הוזכר סד בסיד וכ"כ הרמב"ם בפ"ט משכנים וב"י פי' דמ"ש רבי' או סד בסיד לא קאי אלא אגפת וכו' לא אזרעים ומי רגלים ומחרישה וזה אי אפשר דא"כ הול"ל או סד בסיד מיד אחר גפת וכו' ויותר היה נראה לומר דט"ס הוא וצ"ל או סד בסיד מקמי שכתב ומרחיקים את הזרעים וכו' אבל העיקר נראה דרבינו בכוונה כתב או סד בסיד בסוף כל העניינים לאורויי דאע"ג דלא תנן וסד בסיד אלא בבור וגפת וכו' לאו למימרא דלא מהני סד בסיד אלא בבור וגפת וכו' דפשיטא דמהני בכל דוכתא דמציל הסיד כגון מי רגלים דממסמס הכותל וכשסד בסיד ודאי דאינו ממסמס דומיא דרישא דהוה ליה היזקא דמתונתא דמהני סד בסיד ומש"ה כתבו לבסוף לאורויי דאף במי רגלים סגי בסיד בלא הרחקה להרא"ש כמו בבור וכו' דפשיטא דלא גרעי מי רגלים משאר לחלוחית מים דקחשיב ברישא ומהני בהו סד בסיד בלבד להרא"ש אלא דקשה אמאי לא תני מי רגלים ברישא בהדי היזקא דמתונתא וי"ל דמה ששנינו במשנה מי רגלים תרתי משתמעי מיניה חדא משתין מי רגלים בלבד דבעי נמי הרחקה ג' טפחים בכותל של לבנים אידך גומא של מי רגלים דבעינן הרחקה שלשה טפחים אפילו בכותל של אבנים ולשם בעינן נמי וסד בסיד להרמב"ם דלא גרע גומא דקוו בה מי רגלים מנברכת הכובסין ולהרא"ש סגי בשלשה טפחים או סד בסיד אבל במשתין בלבד וליכא גומא לא מהני סד בסיד לכותל בלחוד אלא צריך הרחקה שלשה טפחים דוקא ואז לא בעי סד בסיד כל עיקר ולפי זה לא היה אפשר שיהא התנא שונה מי רגלים בהדי הנך דרישא דתני בהו וסד בסיד ודו"ק:

כתב הרמב"ם וכו' עד צריך להרחיק ג"ט וסד בסיד. איכא דקשיא להו הלא בסמוך סעיף י"ח כתב דהרא"ש ז"ל ס"ל דבחד סגי ולא קשיא ולא מידי דרבינו כתב פה לפרש דברי הרמב"ם דס"ל דבעינן תרווייהו כמ"ש בסמוך סעיף י"ב ולפי שיטת הרמב"ם כתב כאן וסד בסיד וכ"כ מהרש"ל שטועין הן אותם שמוחקין וסד בסיד שהרי הרמב"ם מצריך שניהם עכ"ל והכי מוכח ממ"ש רבי' על זה וכ"כ הרמ"ה וכו' עד צריך להרחיק ג' טפחים וסד בסיד דאלמא דמעיקרא נמי כתב דתרווייהו בעינן לדעת הרמב"ם אבל רבינו בעצמו נמשך לדעת הרא"ש ולכן כתב תחלה דבמי רגלים מרחיק ג' טפחים או סד בסיד והיינו בגומא כדפרישית: ומ"ש הרמ"ה ה"מ משתין או שופכין וכו'. נראה שכתב כן משום דבפרק לא יחפור אמרינן ארבב"ח מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב והכרתי לאחאב משתין בקיר וגו' ופריך והאנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים ומשני התם בשופכין ופרש"י עביט מלא ושופכו שם ת"ש לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר תיובתא דרבב"ח תיובתא והשתא למסקנא אין חילוק בין משתין לשופכי עביט מלא בכל ענין בג' טפחים סגי בכותל של לבנים אבל בכותל אבנים סגי בטפח ומיהו בגומא או ביב של מי רגלים אפילו בכותל של אבנים בעינן הרחקה ג"ט וסד בסיד דלא עדיף מי רגלים מנברכת של כובסין דאידי ואידי קוו וקיימי זו היא דעת הרמ"ה והוא דעת הרמב"ם שכתב תחילה דמרחיקין את הגומא שמתקבץ בה מימי רגלים מן הכותל ג"ט ואח"כ כתב לשון הברייתא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו שלשה טפחים וכו' ולא הזכיר בדבריו דין שופכין אלא ודאי דס"ל דאין חילוק בין משתין לשופכין דאידי ואידי בעינן הרחקה ג"ט ולא בעי וסד בסיד אלא דוקא בגומא התם הוא דבעינן הרחקה ג"ט וסד בסיד אפילו בכותל של אבנים דלא עדיף מנברכת של כובסין ומה שלא פי' הרמב"ם דבגומא של מי רגלים בעינן נמי וסד בסיד זהו לפי שכתב תחלה בראש הפרק גבי בור שיח ומערה ואמת המים ונברכת של כובסין דבעי הרחקה ג' טפחים ויסוד בסיד א"כ ממילא משמע דהוא הדין בגומא שמתקבץ בה מימי רגלים דפשיטא דבעינן נמי הרחקה ג"ט ויסוד בסיד לכותלי הגומא ושארי ליה מאריה לה' המגיד דהבין מדברי הרמב"ם דמאי דפירשו בגמרא בשופכין היינו גומא שמתקבצין בה דא"כ לא הו"ל להרמב"ם לפסוק כך הלכה דהא למאי דאיתותב רבה בר בר חנה אין חילוק בין משתין לשופכין אלא ודאי דהרמב"ם מפרש בשופכין כמו שפירש"י ולמסקנא ודאי דין שופכין ומשתין אחד הוא דסגי בהרחקת ג"ט ולא בעי סד בסיד אלא היכא דאיכא גומא דקוו וקיימי התם בעינן נמי סד בסיד וכמו שפסק הרמ"ה להדיא כך הוא דעת הרמב"ם וכתב ה"ה וצ"ע למה אמר דוקא מי רגלים שהרי בגומא דקוו וקיימי אפי' בכל מים יש להרחיק וי"ל דאע"פ דקוו וקיימי כיון שאין תדיר כמו כובסין א"צ להרחיק בשאר מים עכ"ל אבל במרדכי ר"פ לא יחפור כתב וז"ל ופי' ר"מ דאפילו מיא דלא קביעי יש להרחיק ג"ט מדתנן נברכת הכובסין וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק ליה משום זרעים תיפוק ליה משום מיא אלמא כיון דצריך להשקותו אע"ג דלא קביעי מיא תדיר יש להרחיק עכ"ל ואפשר דלא אמר ר"מ אלא לענין הרחקת ג"ט בלבד דהא פשיטא דאפי' לא קביעי בעינן הרחקת ג"ט אבל סד בסיד ג"כ לא בעינן אלא בגומא דקוו וקיימי וקביעי כנברכת הכובסין וה' המגיד נמי לא אמר אלא דהיכא דהוו תדיר וקביעי כמי כובסין בעינן נמי וסד בסיד ודוק:

כתב ה"ר ישעיה דכל הנך הרחקות וכו' עד וכן נראה מדברי רש"י. כן נראה ממה שפי' במשנה אצל מרחיקין את הגפת וכו' מן הכותל של לבנים טיט הבנוי ע"ג קרקע וכתב עוד מי רגלים ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש רחיים קשין לכותל שמנידין את הקרקע כו' ומשמע להדיא דברחיים נמי בכותל של טיט שהזכיר תחלה קמיירי ומ"ש ה"ר יונה דאפילו בכותל של אבנים נמי מיירי כ"כ בנ"י ע"ש וכ' ה' המגיד בפ"ט משכנים שדעת הרמב"ם כה"ר יונה והכי נקטינן וכ"כ בס' ב"ה:

כתב הרמב"ם לא יחפור וכו' עד ומ"מ מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל חבירו דטפי מזקי הנך ממי רגלים שצריך להרחיקו ג"ט. פי' דמי רגלים אינן קבועים ונבלעים בקרקע מיד ואפ"ה צריך הרחקה ג"ט אפילו היכא דליכא גומא כ"ש הני דקביעי דמזקי טפי ממי רגלים והילכך בגומא פשיטא דבעינן נמי וסד בסיד להרמב"ם אפילו מכותל חבירו והכי נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו גבי משרה וירק דאע"ג דהלכה כר' יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק כי היכי דלא ליהוי גיריה כי היכי דמרחיק שיח ומערה ע"כ אלמא דס"ל דבחופר שיח ומערה צריך להרחיקן מכותל חבירו ג"ט ומינה למדו דבמשרה צריך ג"כ להרחיק דמשרה לא גרע מבור וירק לא' גרע מכותל וכ"כ רבינו בסי' זה סעיף מ"ד ועיין במה שכתבתי לשם בס"ד וכתב בספר ב"ה דלפי זה הא דקאמר בגמרא כותל בורו לאו למעוטי שאר כתלים לענין הדין אלא מפני תיקון לשון המשנה דפתח בבור וסיים בכותל אבל לענין הדין מכל כותל צריך להרחיק עכ"ל. וכתב ב"י דק"ל על רבינו שכתב כאן ל' הרמב"ם ולא כתב דעת הרא"ש דבחד מינייהו סגי ע"כ ולא קשה מידי למאי דפירשתי דמ"ש רבינו תחלה או סד בסיד אתא לאורויי דבמי רגלים נמי מהני סד בסיד בלחוד אפילו קוו וקיימי בגומא ולא עדיף האי מתונתא מאידך מתונתא כיון דאידי ואידי קביעי א"כ בזה גילה דעת הרא"ש גם נסמך אמ"ש בסעיף י"ח דעת הרא"ש דחולק אהרמ"ה דתופס שיטת הרמב"ם. אבל מ"ש ב"י דרבינו סמך על פירוש רש"י ופשט הגמרא דהאיבעיא בגמרא לא קאי אלא אהרחקה דגפת וכו' טעות נזדקר לפניו כד תקפה עליו משנתו. גם ת"ש למעלה בסעיף ח' בד"ה מי שהיה לחבירו כותל וכו' עד וכפי פירש"י שם להרחקת בור לא איבעיא לן או סד תנן כי איבעיא לן בהרחקת גפת וכו' כל דבריו ע"פ טעות זה שהרי מבואר בגמ' אחר דאיבעיא לן וסד בסיד תנן וכו' ושקלינן וטרינן עלה תופס בגמ' בפיסקא מרחיקין את הגפת כו' ומייתי עלה במה טומנין וכו' מכלל דתחלה קא מיבעיא ליה בהרחקת הבור דתנן ברישא וכן פי' רש"י להדיא דלא איבעיא לן אלא בוסד בסיד דתני בהרחקת בור וכן כתבו התוס'. ודע דבמתני' גרסינן וסד בסיד ברישא ובסיפא וכ"כ התוס' בשם ר"י דלא גרסינן בסיפא או סד בסיד וכן תפס ב"י בסעיף ח' ואח"כ בסעיף י"ב הביא פירש"י דגרס בסיפא או סד בסיד ונסתבכו התלמידים בדבריו:

הבא לסמוך וכו'. משנה שם (דף כ"ב) מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו וכו' ומוקי לה רבא במי שהיה כותלו ברחוק ד' אמות ונפל וכו' ולרבותא תנן נפל דל"מ דלכתחלה לא יסמוך משום דוושא אלא אפי' כבר היה כותלו ברחוק ד"א דכבר נידוש ונפל אפ"ה כשבא לחזור ולסמוך צריך להרחיק משום דוושא וז"ש רבינו תחלה הבא לסמוך וכו' ואח"כ כתב ואפילו הו"ל כבר וכו' ליישב מה שהקשה ריב"ם בתוס' לאוקימתא דרבא אמאי תנא נפל וכו' כתב הרא"ש להדיא דלרבותא תנא נפל: ומ"ש רבינו אף על פי שאין לחבירו חלון וכו'. דאל"כ למה לי טעמא דדוושא תיפוק ליה משום חלון והא ל"ק למה לן טעמא דחלון תיפוק ליה מטעמא דדוושא דהא פשיטא דבעיר ישנה דליכא טעמא דדוושא איתא טעמא דחלון: ומ"ש ולהרמב"ם דרך אחרת. פי' כזה ? וכוונתו שירחיק ראובן ראש הכותל השני מכותלו של שמעון ד' אמות כדי שיהא המקו' בין שני הכתלים רחב כדי שידושו בו רבים ואם לא הוה באורך הכותל של שמעון שבונה ראובן כנגדו אלא פחות מד' אמות בונה כנגדו ואינו מרחיק וכו' וה' המגיד גם הוא הבין הציור כך וכתב בשם אב"ן מיגא"ש שצריך להרחיק כותל שני של ראובן מכותל ראשון שלו ד' אמות ואינו מספיק בהרחקתו מכותל שמעון לבד ולא נראית כן כוונת הרמב"ם וכו' והדין עמו דדוקא בין כותל ראובן לשמעון חייב להרחיק שהקרקע הוא הפקר שידושו בו רבים אבל הקרקע שבין כותל ראובן ראשון לשני אינו הפקר שידושו שם רבים ואין כאן דישה להחזיק כותל של שמעון אלא בין כותל שמעון לכותל ראובן וק"ל ורבינו כתב תחלה בסתם כפרש"י בהך אוקימתא דהב"ע מן הצד ומ"מ נראה ודאי דאף לפירש"י מודה הוא לדינו של הרב רבינו משה בר מיימוני דע"כ לא אמרינן דבמן הצד ליכא משום דוושא אלא דווקא היכא דכותל ראובן נמשך ממזרח למערב וכותל שמעון מצפון לדרום דליכא משום דוושא אלא בההיא פורתא דבין ראש כותל שמעון לכותל ראובן הילכך לא חיישינן לההוא דוושא אבל בכה"ג דכתב הרמב"ם דאם לא ירחיק ראובן ראש כותל שני מכותל שמעון ליכא דוושא כל עיקר בכל אורך כותל שמעון דהא פשיטא דבין כותל ראובן ראשון לשני ליכא דוושא לכותל שמעון כדפי' דכיון דהקרקע הוא של ראובן לבדו אינו הפקר ולא דיישי בו רבים הילכך צריך להרחיק ראש כותל שני של ראובן מכותל שמעון משום דוושא בכל אורך כותל שמעון:

היה לחבירו שובך וכו' צריך להרחיק מן הכותל. תימה דבמשנה שנינו מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה ופרש"י אם יש לזה שובך בחצירו סמוך לכותל שבין שתי החצירות וחבירו בא להעמיד סולם בחצירו אצל הכותל ירחיקני מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמייה מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים אלמא כל היכא דאיכא ד' אמות מסולם לשובך אפילו ליכא ד' אמות מסולם לכותל שפיר דמי והכי משמע להדיא בגמרא דמוקי לה כרבי יוסי דמודה בגירי דיליה וה"נ זימנין דבהדי דמנח ליה לסולם קפצה לשובך וכ"כ הרמב"ם בפ"ט משכנים וכך פסק בש"ע ונראה דרבינו ס"ל דתנא דמתניתין מילתא דפסיקא נקט דזימנין דהכותל נמוך ולא מצי קפצה מהכותל לשובך אלא מסולם לשובך אבל ודאי אם הכותל גבוה כמו שובך דקפצה מסולם לכותל ומכותל לשובך ולהכי בעינן ד"א מסולם לכותל היכא דגבוה כמו שובך ול"ק בלא סולם נמי תקפוץ מכותל לשובך דהא ודאי דאי אפשר שתלך מהארץ לראש הכותל שהוא זקוף אלא על ידי הסולם העומד בשיפוע כי אז הולכת מן הארץ על עמודי הסולם ואח"כ מראש הסולם קופצת לראש הכותל ומהכותל לשובך וק"ל והכי נקטינן כדעת רבינו נ"ל:

ואת הכותל מהמזחילה ד' אמות. משנה שם: כתב הרמב"ם כגון שהחזיק וכו'. בפ"ט משכנים ונראה דלהרמב"ם הרחקה זו היא כדין הרחקת ד"א בעיר חדשה משום דוושא דהראשון שלקח מן המלך בסתמא נשתעבדו לו ד"א חוץ לכותלו לדוושא וכ"נ כמ"ש ה' המגיד ונ"י וה"נ הראשון שלקח מן המלך והחזיק במזחילה בסתמא נשתעבדו לו ד"א חוץ למזחילה וכשבא חבירו לבנות צריך להרחיק את הכותל ד' אמות מן המזחילה אבל רבינו הבין שאפילו כבר העמיד בעל החצר את כותלו צריך לסתור את כותלו ולהרחיק ד' אמות מן המזחילה לפי שזה החזיק במזחילה והשיג עליו שלא נקנית לו חצר חבירו ליכנס בה לתקן מזחילתו בשביל שהחזיק שמה במזחילה אבל למאי דפרישית אין כאן השגה ועיין במ"ש הרב המגיד. ועוד יש ליישב דמיירי הכא שהיה הגג והמזחילה והחצר לאחד ואח"כ מכר הגג עם המזחילה לאחר ושייר החצר לעצמו דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר וזכה בעל הגג בד"א שבחצר להשתמש שם לצורך מזחילתו כדרך שהיה המוכר משתמש וע"ל בסוף סימן קנ"ד: הב"י העתיק תשובת הגאונים והשיג עליהם וע"ל בסימן קנ"ז סעיף ה' כתב רבינו בשם הרמ"ה כיוצא בזה והשיג עליו וגם שם הביא ב"י תשובת הגאונים והשיג עליהם ולשם יתבאר בס"ד:

הבא לחפור בור וכו'. פלוגתא דאביי ורבא ר"פ לא יחפור ופסק כרבא וכלישנא בתרא: ומ"ש ויסוד כ"א כותל בורו בסיד לדעת הרמ"ה. אע"ג דגם הרמב"ם הכי ס"ל וכמ"ש ומ"ש רבינו סעיף י"ב מ"מ כיון שלא כתב הרמב"ם כאן בפירוש ויסוד בסיד לא הזכירו בשמו. אבל בכסף משנה פ"ט משכנים פי' דלא הצריך הרמב"ם שיסוד ג"כ בסיד אלא בהסמיך לכותל בנין אבל בדליכא כותל בנין סגי בהרחקה ע"כ וכ"כ בס' ב"ה והרי הוא מהפך הסברא דפשיטא דטפי חיישינן בסומך לבורו של חבירו מבסומך לכותל בנין וכמ"ש רבינו לעיל סעיף י"ב אלא נראה ודאי דלא היה צריך הרב לחזור ולפרש כאן ונסמך על מה שאמר בתחלת הפרק דבעינן תרווייהו הרחקה וגם יסוד בסיד ומש"ה כתב נמי אצל גומא שמתקבץ שם מימי רגלים הרחקה ג' טפחים ולא הזכיר שיסוד בסיד דנסמך על מ"ש בתחלת הפרק וכדכתיבנא בסעיף ט':

החופר בור לתוך שדהו ומכר וכו'. הכי איתא בסוגיא גבי אילן וגבי חרדל ודבורים דבלוקח כיון שהראשון עשה בהיתר השני חייב להרחיק כל שיעור הרחקה ומש"ה כתב בסמוך באינו עשוי לבורות כיון דהראשון סמיך על המיצר בהיתר השני צריך להרחיק ששה טפחים כל שיעור הרחקה. ולא דמי למכר החצר ושייר הבית לעצמו דהלוקח יכול להאפיל עליו כדלעיל סוף סי' קנ"ד דהתם אינו מזיק אלא מונע ממנו תוספת אורה כדפי' לשם אבל הכא דמזיקו בגיריה אין אדם עשוי למכור נזקין דגיריה:

היו לחבירו אילנות נטועין וכו'. משנה שם ומפרש בגמרא דהיינו דוקא אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי והאי טפי פי' הרא"ש כפי אומד הדעת וכו' והר"י הלוי פירש שלכל היותר אינו אלא ד' אמות דהוי שיעור הרחקה בארץ ישראל גבי היפוך המחרישה וקרי ליה טפי משום דבמקום שאין אורך המחרישה אלא אמה או ב' אמות באילנות לאילנות א"צ להרחיק אלא לפי ארכה ואפ"ה באילנות לגפנים דטעמא משום עופות בעי ד"א:

וה"ר יונה כתב וכו'. נראה דס"ל כיון דבא"י שיעור הרחקה דאילנו' לאילנות הו"ל ד' אמות א"כ באילנות לגפנים דבעי טפי היינו עוד ד' אמות ולא יותר וס"ל דבהא אין לחלק בין א"י לבבל דכיון דאין הטעם משום היפוך המחרישה אלא מפני העופות שמפסידין אין לחלק:

היה אילן של חבירו נוטה וכו'. משנה ס"פ לא יחפור ומ"ש בשם הרמ"ה כתבו הרי"ף והרא"ש ס"פ חזקת והרמב"ם פי"ג מנזקי ממון והסמ"ג בעשה ס"ח בשם גאון גם רבינו כתב כך בסתם בסי' תי"ז ואיכא למידק אמאי כתבו פה על שם הרמ"ה ואפשר כיון דבדברי הגאונים הראשונים לא נזכר מבוי והיה אפשר לומר דבמבוי אפילו מפולש ואפילו למטה מגמל ורוכבו אין יכולין לעכב שהרי במשנה לא אמרו אלא ר"ה אבל בדברי הרמ"ה מפורש דל"ש מבוי ול"ש ר"ה ולמדו מדין אילן הנוטה דס"ל דדין מבוי מפולש כדין ר"ה וכמ"ש גם הרי"ב בסי' קנ"ד סעיף י' וה"ט דבמפולש במי רבים עוברים בו כמו בר"ה והכי נקטינן אבל במבוי שאינו מפולש אי מחלי ליה בני מבוי יכול להוציא אפי' למטה מגמל ורוכבו ואין שאר העוברים יכולין למחות עליהן וכההיא דרבי אמי ס"פ חזקת וכן פירש בנ"י לשם וע"ל בסי' תי"ז ובמ"ש לשם בס"ד:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד טענתן טענה. וכן פסק הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון ורבינו הביאו בסימן תי"ז וכן פסק הסמ"ג ע"ש גאון אלא שהם לא אמרו אלא בר"ה והרא"ש בתשובה זו פסק כך אף במבוי וס"ל דאין לחלק בזה בין ר"ה למבוי ולפע"ד נראה דאפילו באינו מפולש נמי ס"ל להרא"ש דיכולין לעכב דכיון דההיתר אינו אלא דבני מבוי מחלי והרי כאן מעכבים עליו וכך מבואר מתשובותיו שהביא לדר' אמי ס"פ חזקת וכתב דהתם הוא שהוציא ברשותם אבל שלא ברשותם אין יכול להוציא במבוי וכיון דההיא דר' אמי במבוי שאינו מפולש קאמר א"כ בע"כ דשלא ברשותם אפי' באינו מפולש אין יכול להוציא:

תשובה לגאון. איכא לתמוה דהלא משמע שהתאנה נטועה כולה בחצר של ראובן אלא דמקצת שרשיה נכנסו בתוך כותלו של לוי והשתא אי ס"ל לגאון כפירוש התוספות בפרק המקבל (דף ק"ז) דרב ושמואל לא פליגי אלא באילן העומד ממש על המיצר שהוא של שניהם ואין השרשים מתפשטים לקרקעו של זה יותר משל זה אך הענפים נוטין יותר לשל אחד מהם אבל אי נטוע כולו ברשות אתד והענפים נוטים ברשות חבירו בהא מודו רב ושמואל שכל הענפים יהיו לבעל השרשים א"כ הכא דהתאנה נטועה כולה בחצר ראובן אף הנוף הוא של ראובן ואע"פ דמקצת שרשיה נכנסו בתוך כותלו של לוי בתר עיקר נטיעה אזלי' שהיא נטועה בחצר ראובן ולא משגחינן כל עיקר בנטיעת השרשים לפי' התוס' ואי כפרש"י דאפי' בנטוע בשל זה אם השרשים נוטים בשל חבירו הרי הם שלו לרב וא"כ תאנה זו נמי אע"פ דעומדת ונטועה בשל ראובן מ"מ כיון דשרשיה נוטים בשל לוי גם הנוף הוא של לוי לרב אכתי קשה למה תלה דין זה במאי דהלכה כרב אפי' לשמואל נמי דחולקין מ"מ לפחות אותו הנוף הוא של לוי כיון דשרשיה נכנסים בתוך כותלו של לוי מגיע לחלקו נוף זה וי"ל דס"ל לגאון לכל הפירושים דהתאנה הנטועה בחצר ראובן לשמואל כל הענפים הם של ראובן ולא קאמר דחולקין אלא בפירות דכיון דהשרשים הם בשל זה כמו בשל זה היניקה משניהם בשוה היא ולכך חולקים בפירות אבל גוף האילן וכל הענפים הם של ראובן אבל רב דקאמר נוטה לכאן לכאן משמע ליה לגאון הענפים עצמם הנוטים לשל לוי הם שלו ס"ל לגאון כפירוש התוס' ומיירי דשרשי התאנים מתפשטים בתוך כותלו של לוי כמו בחצר ראובן הילכך הענפים הנוטים לגנו של לוי הם שלו כרב מיהו במה שפסק הגאון הלכה כרב אין כן דעת הפוסקים וכמ"ש רבינו בסוף סימן קס"ז דהלכה כשמואל ואפשר לומר דרבינו ס"ל דהדין עם הגאון בתשובה זו מכח הטעם הראשון אע"ג דליתא לטעם השני שכתב:

היה לחבירו ירק וכו' עד כשיעור הרחקת בור שיח ומערה וכו' כ"כ גם הרי"ף דמשרה וירק צריך להרחיק ג"ט ומדמי ליה לבור שיח ומערה דאפי' בלא ירק צריך להרחיק מכותל חבירו משו' דהוי גירי דיליה דמזיק בידים הוא לכותל א"כ משרה זו לא עדיף משיח ומערה וירק לא עדיף מכותל דעלמא ולפיכך צריך להרחיק ג' טפחים לפחות כמו בשיח ומערה מכותל כי היכי דלא ליהוי גיריה כדלעיל בסעיף י"ב אבל טפי מג"ט א"צ להרחיק אע"ג דמזקי לירק דעל הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גיריה וכר' יוסי והכא נמי כיון דבהרחקת ג' טפחים אין הניזק בא לידי היזק מיד כשעושה המשרה אלא לאחר זמן על הניזק להרחיק ואמר וכן כל כיוצא בזה וכו' אלא דבבצלים ודבורים א"צ הרחקת ג"ט ומותר לו לסמוך ממש כרישים וחרדל שאין הנזק בא מיד אלא לאחר שגדל משא"כ הכא דחפירה שיש בה משרה הו"ל כמו בור שיח ומערה דהמים מזיקין מיד לירק אם אין מרחיק ג"ט והו"ל גיריה וכ"כ הרא"ש להדיא (בדף קצ"ב סוף ע"א) ע"ש וע"ז כתב והרמב"ם כתב וכו' פירוש דגם בבצלים ודבורים ס"ל להרמב"ם דצריך להרחיק ג"ט דכל היזק שבעולם חשיב ליה גירי דיליה בתוך ג"ט ואמר רבינו שאין נראה כן בגמרא וטעמו מדקאמר בגמרא אליבא דרבא דבשדה דעשויה לבורות אסור לסמוך בור סמוך למיצר אפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו התם בעידנא דקא נטע ליתנייהו לשרשיו דקא מזקי ליה אבל הכא מצי א"ל כל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וקיי"ל כרבא ואע"ג דקיי"ל כרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו התם לאו גיריה הוא כיון דבעידנא דקא נטע ליתנייהו לשרשיו אבל הכא גיריה הוא ומודה ר"י בגיריה אלמא דכל היכא דבעידנא דקא נטע ליתיה למזיק אלא לאחר זמן כשגדל לאו גיריה הוא ושרי לסמוך א"כ כרישים וחרדל נמי דמתיר ר' יוסי בלא הרחקה אפילו תוך ג"ט מתיר כיון דלא מזקי עכשיו בשעה שסומך אלא לאחר שגדל דמאי שנא אלא דבמשרה ודאי לא עדיף מבור דאידי ואידי מים שבחפירה נינהו ופשיטא דבעי הרחקה ג"ט אפילו מכותל כ"ש מירק וזה לא היה צריך לפרש אבל בבצלים ודבורים אי איתא דצריך הרחקה ג"ט אע"ג דאין שם חפירת מים ואין הנזק בא אלא לאחר שגדלו הכרישים והחרדל הו"ל סותר לההיא דקיי"ל כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו כנ"ל לפרש דברי רבי' אלא דמ"ש שרב אלפס כתב כהרמב"ם איכא לתמוה דבספרי האלפסי שבידינו לא נמצא כתוב דבעי הרחקה ג"ט אלא במשרה וירק וכמו שהעתיק הרא"ש. ואיכא למידק דכאן כתב רבינו דמותר לסמוך לו חרדל תוך ג"ט ולמעלה בסי' קנ"ד סעיף כ"ב כתב דלרש"י ואלפס בעל החרדל צריך להרחיק אפי' סמך בהיתר ולר"י נמי אם בעל דבורים סמך בהיתר צריך להרחיק חרדלו ואין לתרץ דרש"י ורי"ף לא אמרו אלא דכשכבר גדל החרדל התם הוא דכשמסמיך חבירו דבורים אצל החרדל הו"ל מזיקו בגירי דיליה דמיד ניזק בעל הדבורים ועל בעל החרדל שהוא המזיק להרחיק עצמו כיון דמזיקו בגיריה אע"ג דקדים דהא אינהו ס"ל ג"כ היכא דקדמו דבורים דאסור להסמיך החרדל אע"ג דליכא השתא גיריה אלא דאפילו קדמו הדבורים נמי אסור להסמיך החרדל וי"ל דהאשיר"י בתשובה לעיל לא בא אלא להביא ראיה לדבריו דבגינה דהוי גיריה חייב ראובן המזיק להרחיק את עצמו אע"ג דנעשה ההיזק ממילא וה"ק דכיון דלפירוש רש"י ורב אלפס לרבנן המזיק צריך להרחיק אע"פ שסמך בהיתר א"כ לרבי יוסי נמי היכא דהוי גיריה חייב להרחיק אע"פ שסמך בהיתר דע"כ לא פליג רבי יוסי וקאמר דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דלא הוי גיריה אבל היכא דהוי גיריה לא פליג ומודה הוא לרבנן דעל המזיק להרחיק אע"פ שסמך בהיתר ואפי' לר"י דאין המזיק צריך להרחיק לרבנן היכא דסמך בהיתר וה"ה לר' יוסי א"צ להרחיק אפי' היכא דאיכא גיריה מ"מ הכא בגינה מודה ר"י דלא אמר ר"י אלא היכא שהמזיק סמך בהיתר ואח"כ נתן שם הניזק וכו' אבל בגינה לא נתן שם הניזק כלום הילכך על המזיק להרחיק את עצמו כיון דהוי גיריה אע"פ שסמך בהיתר אבל בגוף הדין דחרדל ודבורים ס"ל להרא"ש כדכתב רבי' כאן דמותר להסמיך תוך ג"ט כיון דלא הוי גיריה דאין הנזק בא מיד אלא לאחר שגדל ומטעמא דפרישית והכי משמע באשיר"י להדיא להמעיין בו:

וכן אם היה לחבירו בור וכו' כבר התבאר בסמוך דהיינו כרבי יוסי דקיי"ל כוותיה ואליבא דרבא דהלכה כמותו לגבי אביי ומהך דהכא כתב רבינו שאין נראה כן בגמרא: ומ"ש בד"א כשישנו שם דבר הניזוק וכו'. הכי הוי מסקנא דגמרא לגירסת ר"ח ורבינו תם דגרסי אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח וכו' וכמ"ש בתוס' (בדף י"ח) בד"ה וסבר ר' יוסי ובאשיר"י (דף ק"צ סוף ע"ב): ומ"ש אבל דעת רש"י ורב אלפס וכו'. זהו למאי דגרסי אמר רבינא קפדי רבנן וכו' דלגירסא זו אפילו לא היה שם דבר הניזוק אינו יכול לסמוך ע"ש בתוס' ובאשיר"י: ומ"ש ואפי' אם בא לסמוך לו דבר המיטלטל כו'. כ"כ לשם התוס' בסוף (דף י"ז) בד"ה מרחיקין את הגפת וב"י כתב וז"ל אבל ק"ל שהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וטעמא דכל מרא ומרא וכו' היינו אליבא דר' יוסי וא"כ היאך כתב רבינו שניהם דאי הא לא הא עכ"ל ולפעד"נ דל"ק מידי דהתוס' לא כתבו כל זה אלא לדעת רש"י ורב אלפס דלרבא דקיי"ל כוותיה אפילו אין שם דבר הניזוק אסור לסמוך ורבא ודאי לא קאמר מילתיה כתנאי אלא בין לר' יוסי ובין לרבנן אסור לסמוך אפילו גפת וזבל ומלח דהוי דבר המיטלטל ואפילו כי ליכא כותל שהוא דבר הניזוק נמי אסור לסמוך ובע"כ דטעמא דמילתא לרבנן משום דחיישינן דילמא יתעצל וכו' ובהך טעמא דס"ל לרבא אליבא דרבנן לא אשכחן דפליג עליה רבי יוסי וכיון דקיי"ל כרבא קיי"ל נמי כהך סברא דרבא אליבא דרבנן דאפילו בגפת ושאר דברים המיטלטלין צריך להרחיק אפילו ליכא כותל והכי מוכח באשיר"י דכתב ע"ש ה"ר יונה דס"ל לרבא אליבא דרבנן דטעמא דהרחקה דחיישינן שמא יחזיק בסמיכת דברים הללו ג' שנים ויטעון חזקה ומתוך זה פסק דאין אדם רשאי לפתוח חלון לחורבתו של חבירו לפי שיכול לומר לו שמא תחזיק עלי וכו' אלמא אע"ג דקיי"ל כרבי יוסי לגבי רבנן מ"מ בהך סברא דאית ליה לרבא דאסור לסמוך אפילו לרבנן משום שמא יחזיק וכו' ולא אשכחן בהדיא דפליג עליה ר' יוסי בסברא זו ודאי כיון דקיי"ל כרבא קיי"ל נמי כהך סברא. ותו נראה דקושיא דב"י מעיקרא ליתא דרבינו ז"ל נמשך אחר דברי הרא"ש דמשמע להדיא דהך טעמא דחיישינן שמא יתעצל אף לרבי יוסי צריכין ליה גבי גפת לדעת רש"י ורב אלפס והא דקאמר גבי בור דטעמא משום דכל מרא ומרא וכו' היינו משום דבבור כיון דאין טירחא כלל ליקח עפר ולסתום הבור ליכא למיחש שמא יתעצל ולהכי צריך לטעמא דכל מרא ומרא וכו' אבל לגבי גפת וזבל וכולי דאיכא טורח בסילוקם הוי טעמא דאיסורא משום דחיישינן שמא יתעצל אף לר' יוסי ע"ש באשיר"י דלא כתב דהוי הטעם לרבנן אלא בטעמא שמא יטעון חזקה כמ"ש ה"ר יונה דפשיטא דכיון דבכור קאמר לר"י דטעמא משום דכל מרא ומרא ולא קאמר טעמא דשמא יטעון חזקה אלמא דוקא לרבנן קאמר הך טעמא דשמא יטעון חזקה אבל טעמא דשמא יתעצל גבי גפת כיון דאיכא טירחא בסילוקם אף לר' יוסי צריך לומר האי טעמא וכדפרישית ומיהו כל זה אינו אלא לרש"י ורב אלפס אבל לר"ח ור"ת דאין אסור לסמוך אליבא דרבא למסקנא דרבינא אא"כ דאיכא דבר הניזוק חוץ מחפירת בור משום דכל מרא ומרא וכו' האי טעמא לאו דוקא לר' יוסי אלא ה"ה רבנן נמי ס"ל האי טעמא עיין באשיר"י:

סמך בא' מכל אלו וכו' כתב הראב"ד שפטור מלשלם וכו'. כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק לא יחפור בעובדא דנפצי כיתנא וכן פסק הרמב"ם בפי"א דשכנים בדין היזק דניפוץ כיתנא ובית הכסא ומלאכה שיש בה אבק ועפר וע"ש: ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל. נראה דלפי דרבינו ראה בדברי הרא"ש שכתב גבי היזק דנמייה והיזק דניפוץ כיתנא דפטור משום דגרמא בניזקין הוא והאריך לחלק בין דינא דגרמי דחייב משום דקא עביד בידים א"כ משום דההיזק הוא ברי אלמא משמע דבכולם ס"ל להרא"ש דחייב. לשלם חוץ מהני תרתי שלא היה ההיזק ראוי לבוא מכח מעשיו וכו':

החזיק בא' מאלו הנזקין הויא חזקה וכתב הרמב"ם שא"צ חזקת ג"ש וכו' עד שיסייע עמו מיד וכו'. נראה דל"מ קאמר ל"מ סייעו אלא אפי' אמר לו לעשות ולא סייעו ול"מ א"ל אלא אפי' שתק בלבד והשתא ניחא דקאמר שיסייע עמו מיד דאי לא סייעו מיד א"כ ודאי דשתק מעיקרא ולא הו"ל לא זו אף זו אבל בסייעו מיד ניחא דהשתא הו"ל לא זו אף זו כדפרישית: ומ"ש אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאף באלו אין החזקה בפחות מג' שנים. פי' בשתיקה בעלמא לא הוי חזקה להרא"ש כדלעיל בסי' קנ"ג סעיף כ"ה וסי' קנ"ד סעי' ט"ו אבל במסייע פשיטא דמודה הרא"ש דמיד הוי חזקה כדלעיל בתחלת סי' קמ"ב וה"ה בא"ל לעשות אלא ודאי דלא אמר הרא"ש דאינה חזקה אלא בשראה שעשאו ושתק התם הוא דלא הוי מחילה להרא"ש:

ומ"ש וכתב עוד הרמב"ם מי שהחזיק בנזק וכו' אבל לדעת א"א הרא"ש שלכל דבר צריך חזקה ג"ש כ"ז שאינו מברר שהחזיק כראוי אינו כלום וצריך להסיר היזקו נראה דרבינו ס"ל דדוקא לסברת הרמב"ם דבראה ושתק הרי זה מחל א"כ מסתמא כל שהחזיק זה בנזק מקצת ימים והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם וכו' המזיק נקרא מוחזק משעה דאיתברר נזקיה ולא תבעו למזיק ועל הניזק הבא להוציא מידו להביא ראיה אבל להרא"ש דלא הויא שתיקה מחילה אלא א"כ החזיק ג"ש ובטענה הילכך אע"פ שהחזיק בנזק וחבירו ראה ושתק לא נקרא מוחזק אלא אדרבה הניזק הוא נקרא מוחזק ואם טען המחזיק שסייעו מיד או א"ל לעשות על המזיק להביא ראיה וכן אם טען שהחזיק בנזק ג"ש ובא בטענה והניזק אמר שלא החזיק ג"ש על המזיק להביא ראיה שהניזק הוא שנקרא מוחזק ודוק:

יש נזקין שאין להם חזקה כקוטרא וב"ה. פ' לא יחפור (דף כ"ג): ומ"ש ואם החזיק בהם קודם שהיה שם דבר הניזק כתב ה"ר יונה וכו' והוא הולך לשיטתו וכו'. הכי משמע ממ"ש האשיר"י דברי ה"ר יונה ריש פרק לא יחפור דבגפת וזבל וכו' אסור לסמוך אפי' אין שם כותל דחיישינן שמא יטעון חזקה והיינו לשיטת רב אלפס כמו שהתבאר בסמוך סעיף מ"ז: ומ"ש אבל לא"א הרא"ש שכתב שאין להם חזקה וכו' עד וע"ז סמך ולא מיחה. כל זה מבואר באשיר"י בעובדא דפפי יונאה ע"ש (בדף קצ"ב תחלת ע"ב):

ובית הכסא וכו'. כתב בס' בדק הבית משמע דהני בתי כסאות בחפירות מכוסים נהי דחזקה יש להם אם החזיק אבל לכתחלה יכול למחות בו דומיא דתנור וכירה דיחיד דבסמוך עכ"ל ובזמן הזה דינא דמלכותא הוא ואין יכול למחות:

והיזק ראייה דחלון כ' הרמב"ם וכו'. מה שקשה על זה נתבאר בס"ד בסימן קנ"ד סי"ז ע"ש:

כתב ר"ת וכו' ויש מחלקים וכו'. נראה דס"ל דבמכירה ודאי אגב זוזי גמר ומקני ליה ונתינה נמי כמכירה דמי דאי לאו דעבד ליה נייחא דנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא ואין כאן טעות אבל מחילה שפיר איכא למימר מחילה בטעות היא: ומ"ש וקנין ג"כ צריך וכו'. פירוש אע"ג דמכירה לא מהני דלא אמרינן אגב זוזי גמר ומקני דסבור היה שיכול לסבול והו"ל כאומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי דיכול לחזור. ויתחייב חבירו בהזיקו אחר שחזר בו מ"מ אם קנו מידו אלים ליה קנין סודר דלא מצי למימר סבור היה שיכול לסבול וכו' ולפי זה ניחא דלא קשיא מתשובת הרא"ש בסוף הסי' גבי קצבים שכתב שאין חזקה לנזקין כאלו ואפילו קנו והחזיקו אין חזקתן חזקה דאינו ר"ל שקנו מידו בק"ס אלא ר"ל שלקחו הקצבים המקום מראובן לקצב בו בשר מצי למימר סבור הייתי שאוכל לסבול כיון שלא קנו מידו בק"ס אבל הב"י פי' דלא קנו מידו אלא על גוף הקרקע ולא קנו מידו על הנזק עיין שם:

דרכי משה

(א) כתב המרדכי ריש חבית והעלייה בשם ראבי"ה דהכל לפי הענין דאם מי הרחיצה מועטין הם וכלים לאלתר שרי אבל אם יש שפיכת מים רבים ומזיקים לו תדיר דרך כותלו הו"ל גיריה דיליה ומחויב לסלוקי עכ"ל. כתב הריב"ש בתשובה סימן תקי"ז דכל זה אינו אלא כששופך בעצמו אבל אם מי גשמים יורדין על העלייה ומיד יורדין על התחתון אין העליון צריך לתקן אלא על הניזק להרחיק את עצמו:

(ב) אבל במרדכי דיש לא יחפור בתשו' מוהר"ם כתב דאפי' מיא דלא קביעי צריך להרחיק ג"ט וע"ש. כתב המרדכי וריש הבית והעלייה כתב הראבי"ה דהכל לפי הענין דאם מי הרחיצה מועטים הם וכלים לאלתר שרי אבל אם יש שפיכות מים רבים ומזיקים לו תדיר דרך כתלו הו"ל גירי דיליה ומחויב לסלוקיה עכ"ל:

(ג) וכתב שם על בית רעוע של ראובן ושמעון דר בו והכניס בה רחיים ונפל הבית צריך לשלם כל מה שהזיקו וע"ש בריב"ש סי' קצ"ו:

(ד) במרדכי פ' לא יחפור דעד נ' שנה מיקרי עיר חדשה:

(ה) והמרדכי פ' לא יחפור ע"ג הביא תשובת הגאונים בארוכה וכ"כ פרק הבית והעלייה ע"ב בשם ראבי"ה אבל בתשובת מוהר"ם שם ופ' לא יחפור כתב דא"צ להרחיק עצמו מיהו ג' טפחים צריך להרחיק כשיעור הרחקה ואחר כך על הניזק להרחיק עצמו אפילו אם רוצה לשלם לו היזקו כו' מיהו בפ' הבית והעלייה משמע דבגומא של אבנים בטפח אחד סגי וע"ש:

(ו) בהגהת מרדכי דקידושין ד' תרס"ד ע"ד על דבר הדוכס מלות"ר אשר בקש מיהודים היושבים תחתיו שישתדלו באותן היהודים הדרים בכפרים תחת שרים קטנים שישובו תחתיו ואם לא כלה גרש יגרש אותן דומה בעיני שביד הדוכס לכופן ולגרש כולן ואף כי אלו אומרים תמות נפשינו עם פלשתים לא מהני אלא כופין אותן על מדת סדום לחזור תחתיו ועוד שקצת נוטה כדברי הדוכס דדינא דמלכותא דינא ואם יש תביעה לאותן היהודים עבור שיש להם פסידא לעקור ממקומן זה יטענו לאחר שיסלקו ההיזק של רבים אבל ולא קודם לכן כדי שלא ידחה הדבר וכמו שאומרים באילן הסמוך לעיר ואפילו לא היה לבני הכפרים סכנה כלל מ"מ כיון שאחרים מסוכנים שהם רבים צריכים לסלק ההיזק ויחזרו לתבוע אחר כך היזקן ומיהו היכא שכולן בסכנה וסופן להתגרש אין דומה שצריכין לפרוע ההיזק דסוף סוף הוי דבר האבוד ואם משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו הא הוי מופסד כבר עכ"ל:

(ז) כתב הריב"ש סימן ק"ד על אחד שמכר ביתו לראובן וגינתו לשמעון שאין שמעון צריך להרחיק אילנותיו הואיל ומוכר ברשות סמך אפילו מכר הבית בראשונה ואח"כ הגינה לא אמרינן בכה"ג מוכר בעין יפה מוכר וע"ש:

(ח) ובנ"י פרק חזקת ע"ב בשם הריטב"א שאף במקום שכבר נהגו להוציא למטה אין להוציא בלא רשות משום שיש בו ריבוי נזק ולא מצי למימר הא בעינן לאנטורי מינייהו עכ"ל:

(ט) וכ"כ הריב"ש סימן תנ"ה הא דמוציאין זיזין לר"ה היינו במקום שאינו מאפיל או שאינו שופך שופכין באמצע הדרך אבל בלא"ה שכנים יכולין למחות בו:

(י) ע"ל בסמוך דאפי' לסברת הרי"ף אם עשאו בהיתר והחזיק בו הוי חזקה:

(יא) ודעת מוהר"ם בתשובה במרדכי פ' לא יחפור ע"ג כדעת הרמב"ם וכן פסק בריב"ש סי' תע"א ובנ"י פ' השותפין דף קנ"ח ע"א הואיל ואיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיד המחזיק ומיד הוי חזקה:

(יב) וע"ש דיש חולקים ועיין במרדכי ונ"י ס"פ לא יחפור:

(יג) ונראה דהכי נקטינן דמהרא"י בתרא הוא וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כמ"ש ב"י דיש לדחות דבריהם מקמי דברי הרמ"ה שהיה רב מפורסם. כתב הריב"ש סי' תנ"ז בתשוב' בשותפים שבנו ועדיין לא בנו המחיצה שביניהם וא' עושה עשן בביתו וחבירו טוען שמשחיר לו הכתלים בעשנו נראה דהשחרת כתלים בבית חדש הוי היזק אע"פ שהרחיק כראוי צריך לשלם לו היזקו מיהו בעשן מעט אפשר דלא ישחיר אם יעשו המחיצה לכך יצוו הב"ד לעשות המחיצה ואם יראה להם שיזיק אח"כ יצוו לו להרחיק היזקו וע"ש: