טור חושן משפט שצח
<< | טור · חושן משפט · סימן שצח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכההכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות וגנחו שור של בעל החצר פטור וכן אם הזיקו בעל החצר פטור שיכול לומר כיון שהכניסו שלא לדעת לא ידעתי בו עד ששניתי בו ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ"ש מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל אין לו רשות להזיקו:
הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר"ה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם: קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור שהיה לו לסתמו:
נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו אם הבאיש בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם הבאישם אחר נפילה פטור שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור והמים חשובים ככלים ובור פטור בזנקי כלים כדלקמן: ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר והראב"ד כתב שאינו פטור אל מגניחה שנגח שורו אבל לא מהבאשת המים שהרי חצר שותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש לו רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו אלא לשוורים ע"כ:
ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכן הרמב"ם ור"י פסק בחכמים דאמרי כיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו מיהו דוקא בנזקין דאתו ליה מחמתיה חייב בהן אבל בנזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:
בית יוסף
עריכההכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות ונגחו שורו של בעל החצר פטור משנה בפרק הפרה (מז.):ומ"ש וכן אם הזיקו בעל החצר פטור וכו' מימרא דרבא שם:ומ"ש ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ"ש וכו' שם מימרא דרב פפא.
ומ"ש הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' פשוט הוא דלגבי קרן לא שאני לן בין ר"ה לרשות הניזק:
ומ"ש קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו' מימרא דרבא שם
ומ"ש נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו אם הבאיש בשעת נפילה וכו' משנה שם (מז:) נפל לבור והבאיש את מימיו חייב ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מ"ט הוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ופירש רש"י שהבאיש בשעת נפילה. דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור: ומים כלים. כל חפצים ככלים דלא חייב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:
ומ"ש ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר ז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' נזקי ממון ואם הכניס ברשות בעל השור פטור וכתב ה"ה ומ"ש ואם הכניס ברשות בעל השור פטור לא נזכר במשנה כלל אלא בלשון זה ואם הכניס ברשות בעל החצר משלם רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו ב"ה לשמור וי"א דברשות כל אחד חייב בנזקי חבירו דהוה ליה כחצר השותפין כיון שהזיקו זה את זה בידים ובהשגות אמר אברהם זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי חצר השותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים ע"כ ולא ידעתי טעם לחילוק זה שחילק הראב"ד ז"ל בין נגיחה להבאשת המים דאי כחצר השותפין חשיב לה אף אנגיחה ליחייב דהא קרן ודאי בחצר השותפין מחייבת ואולי שהוא טעות סופר בהשגות וראוי להיות למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו וכבר נתבאר בפ"א ברם נראין דברי התוספות והם כדברי רבינו שכתבו שכך סובר רבי כשמכניס שורו ברשות הרי היא כאילו מתנים בפירוש שיפטר כל א' בנגיחת שורו ובשאר נזקין וכן עיקר:
ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכו' עד סוף הסימן נתבאר בסימן רצ"א ושם העליתי דכדברי רי"ף והרמב"ם ז"ל עיקר שפסקו כרבי:
בית חדש (ב"ח)
עריכההכניס שורו וכו'. משנה וגמרא פ' הפרה (ד' מ"ז מ"ח).
הזיק שור הנכנס וכו' דינו כאילו הזיק בר"ה וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז . כלומר אע"פ שלא נכנס השור מאליו אלא הבעלים הכניסוהו לא הו"ל רשות המזיק ופטור אלא רשות הניזק הוא ודינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' וכדלעיל בסימן שפ"ט סעיף ד':
קלקל את החצר וכו' מימרא דרבא שם ופירש"י בעל החצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור בר"ה דלאו עליה דידיה רמיא למלוייה דהכא כיון דאית ליה למלוייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה כי אפקר בתר הכי נותן תקלה בר"ה וע"ל בסימן ת"י ס"ג וד':
נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו כו'. משנה שם וכדאמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור אבל אם הבאישם אחר נפילה דהו"ל כשאר תקלה כמו דליל לבתר דנח וכן אבנו וסכינו שנפלו מראש הגג לבתר דנח דחשוב כבור ומים חשובי' ככלי' דכל חפצים ככלים ובור פטור בנזקי כלים דלא חיוב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:
ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור וכו'. כלומר בזה כ"ע מודו דפטור בעל השור ולא פליגי אלא היכא דהזיק שור של בעל החצר לשור הנכנס לאחר שנתן לו רשות וכו' כדכתב בסמוך ומה שהראב"ד מחלק בין נגיחה להבאיש מימיו הוא תימה גדול דאי כחצר השותפין הוא וחייב אהבאשת מימיו אף אנגיחה חייב כדלעיל בסי' שפ"ט ש"ו ומשום קושיא זו כתב ה"ה דט"ס הוא בדברי הראב"ד אלא ס"ל דאף אנגיחה חייב ולפעד"נ דאין כאן ט"ס אלא עיקר טעמו לחייבו יותר אהבאשת מימיו הוא לפי שהוא חצר הניזק לגבי מי בור כדמסיק בדבריו וה"ק הא דאינו פטור אהבאשת מימיו טעמו הוי משום דאינו חצר המזיק בלבד לגבי מי בור אלא כחצר השותפים הוא ולא עוד אלא לגבי מי הבור חצר הניזק בלבד הוא וכו' אבל אנגיחה כיון שהכניסו ברשות הו"ל כאילו התבה עם בעל החצר שבשעה שיהא השור הנכנס בחצר לא יהא שור של בעל החצר בחצר או יקשרנו בקשר חזק וישמרנו בשמירה מעולה ולכן פטור בעל השור אנגיחה דבשעה שהשור הנכנס הוא בחצר חשוב הוא כאילו חצר המזיק בלחוד ודוק:
ואם הזיק שורו של בעל החצר וכו'. ע"ל בסימן רצ"א ס"ד: