טור חושן משפט שצז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומיזקתו כתב ר"י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו וצריך לשמרה ואינו יכול לומר גדור שדך כדי שלא תכנס בו אבל רבינו חננאל כתב שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך ואם גדרה והזיקתו פטור בד"א בשדה לפי שמתפשטין לרעות ואין הרועה יכול לשמור כולם שלא יכנסו בשדות אבל בעיר אם נכנסה לחצר הניזק והזיקה חייב שאין אדם יכול לנעול ביתו ועל הרועה מוטל לשמור הבהמה כשמוליכה בעיר שלא תכנס לבית הניזק וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:

הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרין בבעלים שישמרום ואם לא ישמרום רשאי הניזק לשוחטה ויתן אותה לבעלים שחוטה:

לשון הרמב"ם ז"ל בהמה שהיתה רועה ונכנסה בשדה אחר אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלש פעמים ויש רשות לבעל השדה לשחטה ואומר לבעלים בא ומכור הבשר שלך מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק ואפילו לגרום נזק אסור ע"כ משמע מדבריו שזה הדין נוהג בכל הבהמות וא"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא באותן העומדות לשחיטה אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה לאו כל כמיניה אלא אי מפסדת משלם וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:

בית יוסףעריכה

מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו כתב ר"י שיכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה וכו' ואינו יכול לומר לו גדור שדך שלא תכנס בו בפ"ב דב"ק (כג.) הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לרב יוסף א"ל לאביי זיל אימא למרייהו דליצנעינהו וא"ל אמאי איזיל דאי אזילנא א"ל ליגדור מר גדירא בארעיה וכתבו התוספות והרא"ש אשתמוטי הוא משתמיט אביי שלא היה חפץ לילך דהא תנן אכלה מתוך החנות משלם מה שהזיקה ולא אמרינן שהוה ליה לנעול חנותו וכן פסק רב אלפס דליתא לדאביי וכתב נימוקי יוסף שכן פסקו כל המפרשים דאשינוי לא סמכינן ועוד דאביי בההיא שעתא תלמיד לפני רבו הוה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזקי ממון:ומ"ש בשם ר"ח שיכול בעל הבהמה לומר לבעל השדה גדור שדך וכו' בד"א בשדה וכו' עד שלא תכנס לבית הניזק כל זה כתב הרא"ש שם:ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל איני רואה הכרע בדבריו:

הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים מתרינן בבעלים שישמרום וכו' בפ' הנזכר (שם) מכריז רב יוסף הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זימנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך. ופרש"י עיזי דשוקא. דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו. אי מפסדן אפילו בר"ה: אמסחתא. מקום מעמד הקצבים: וקבל זוזך. אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין:

ומ"ש לשון הרמב"ם בהמה שהיתה רועה ונכנס בשדה אחרת וכו' בפ"ה מהלכות נזקי ממון. ומ"ש אף על פי שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו:ומ"ש מתרין בבעלים ג"פ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואיפשר שהוא היה גורס כן:ומ"ש וא"א ז"ל כתב דוקא באותן העומדים לשחיטה וכו' שם וכך הם דברי רש"י שכתבתי בסמוך וכן כתב הראב"ד וכן כתבו התוספות והמרדכי והרשב"א ז"ל והביאו ראיה מדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דא"ל דליצעינהו ולא אמר ליה לישחטינהו וכתב ה"ה שכן הסכימו רוב המפרשים: ולענין הלכה לדברי הרוב שומעין וכ"ש שהוא להקל על בעל הבהמה:

בית חדש (ב"ח)עריכה

מי שבהמתו רגילה וכו'. בפ"ב דב"ק (דף כ"ג) בעובדא דהני עיזי דבי תרבו וכו' כתבו התוס' דהלכה כרב יוסף ושכך פסק רב אלפס וליתיה לדאביי דדיחויא בעלמא הוא וכ"כ הרא"ש לשם וכתב עוד ומ"כ בשם ר"ח דפסק הלכה כאביי ומחלק בין עיר לשדה ומה שכתבו התוספות להביא ראיה מדתנן אכלה מתוך החנות משלמת וכו' ולא אמרינן הו"ל לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה וכן בכלב שאכל חררה אין כלל ראיה לדברי ר"ח דס"ל דאביי לא קאמר אלא בשדה אבל חנותו שהיא בעיר אין אדם חייב לנעול את ביתו וכן ברחבה וכלב ומדכתב דברי ר"ח באחרונה כתב רבינו שכך היא מסקנתו ודלא כב"י שכתב איני רואה הכרע בדבריו:

הקצבים וכו'. שם מכריז רב יוסף ואי תימא רבה הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו תרי ותלת זמנין אי ציית ציית ואי לא אמרינן ליה תיב אמסחתך וקבל זוזך ופי' רש"י הנהו עיזי דשוקא דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהי להו עד יומא דשוקא. מתרינן במרייהו אי מפסדין אפילו בר"ה. וקביל זוזך אפי' ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימין עכ"ל וכן פירשו התוספות דדוקא בהנהו דקיימי לשחיטה אבל עז לחלבה וכו' כמ"ש רבינו ע"ש הרא"ש:

לשון הרמב"ם בהמה שהיתה רועה וכו'. כתב ב"י דמ"ש אע"פ שעדיין לא הזיקה איני יודע מנין לו ומ"ש מתרין בבעלים ג"כ תמיהני דבגמרא לא אמרו אלא מתרין בהו ואפשר שהוא היה גורס כן עכ"ל ויש לתמוה דבכל ספרי הגמרא איתא מתרין במרייהו תרי ותלת זמנין והיינו תרי לרבי דבתרי זימני הויא חזקה ותלת לרשב"ג והרמב"ם כתב ג' פעמים להקל לנתבע וכך הוא באלפסי מתרין בהו זימני תרי ותלתא איברא דבאשיר"י כתב בסתם מתרין במרייהו ומה שכתב עוד איני יודע מנין לו דאע"פ שלא הזיקה נראה דהכריח כך מדמצריך להתרות בו ג"פ מכלל דעדיין לא הזיקה דאי הזיקה פעם אחת בהתראה אחת סגי דאם לא ציית שוחטין אותן ואין ממתינין לו עד שיזיק פעם שנייה וכ"כ התוס' הנהו עיזי דשוקא וכו' דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזמנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלב ורחל לגיזותיה יכול לומר כשיזיק ישלם וכו' עכ"ל אלמא דמקודם שהזיקו מתרין בהו וכדכתב הרמב"ם והב"י בש"ע השמיט הא דכתב הרמב"ם אע"פ שלא הזיקה ונ"ל דלא דק אלא העיקר כדברי הרמב"ם והסכמת התוס':