טור חושן משפט תיח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תיח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו לפיכך כל הדומה לו שהיא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו ויש לו דין לפטור בו טמון. כתיב כי תצא אש אפי' מעצמה שמדליק בתוך שלו והולך ודולק בשל חבירו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו שהוא דבר שאינו ראוי לו חייב לשלם הכל אלא אם כן הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור וכמה שיעור הרחקה הכל לפי הדליקה שאם הרחיק מגבול חבירו עד כדי שאין ראויה דליקה כזו שתתפשט עד גבול חבירו וכן אם יש ביניהם גדר ומשערים שדליקה זו אינה ראויה לעכור נדר שביניהם ועברה והזיקה פטור לא הרחיק כל כך חייב ואם יש ביניהם נהר רחב ח' אמות אפי' אם אין בו מים או יאור קטן ויש בו מים פטור ואין צריך לשער וכל זה לא איירי אל כשמתמרת ועולה למעלה למעלה אבל אם נסרכה לצדיה ועצים מצויין לה אין לה שיעור בין לענין גובה בין לענין רוחב אלא בכל מקום שתעביר חייב לשלם בד"א שיש שיעור לפטור במדליק בתוך שלו אבל המדליק בשל חבירו אין לו שיעור לפטור אלא אפי' עברה כמה מילין חייב:

נפלה דליקה בחצירו והיה גדר בינו לבין חבירו ונפל הגדר שלו מחמת הדליקה אם היה יכול לחזור ולגדור שלא תעבור חייב ואם אי אפשר לו לגדור פטור:

השולח הדליקה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בד"א במוסר לו גחלת שדרכה לכבות אבל מסר לו שלהבת חייב שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור וכן אם מסר הבעירה ביד שומר לשמור ויצאה והזיקה השומר חייב:

הביא האחד עצים ובא חבירו והביא האש והדליקו בעצים או שהאחד מביא האש והב' עצים והדליק בהם האש לעולם האחרון חייב בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתו רוח שאינה מצויה כולם פטורים ואם נתלבה ברוח מצויה האחרון חייב ואם אחר שהיו שם האש והעצים בא אחר וליבה עם הרוח שסייעתו אם יש ברוח לבדו כדי ללבות פטור המלבה אפי' אם יש בליבויו כדי ללבות וכן אם אין ברוח כדי ללבות ולא בליבויו כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור אבל אם אין ברוח כדי ללבות ויש בליבויו כדי ללבות חייב:

עשה אחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב:

הכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל להגיע שם הדליקה ברוח מצויה חייב לשלם ואם לאו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

גמל שהיה טעון פשתן ועבר בר"ה ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב שפשע במה שהרבה במשאוי עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולה נזק שלם ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולה חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר ה"נ ואם הניח החנוני נרו לחוץ הוא חייב לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל ואפילו הוא נר חנוכה שהיה לו לשמור שלא יזיק:

הלכתא טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו אפי' שהיו טמונין בו מוריגים וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום שהכלים טמונין כאילו היו שם שעורים או חטין כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו בד"א במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה והיה אפשר לו לגדור ולא גדר אבל אם הדליק בשל חבירו או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו כגון שנפל הגדר מחמת הדליקה חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר ובבית כל דבר שכל דבר רגיל להיות בבתים ולא עוד אלא אפי' בכל מה שישבע בע"ה שהיה בביתו נאמן ונוטלן והוא שיטעון בדבר שהוא אמוד בו שיהיה לו או שיהיה רגיל להפקידו בידו:

המשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין בו כלים ועשה המשאיל אש ויצאה והדליקה הגדיש אינו משלם אלא דמי הגדיש בלבד השאיל לו מקום להגדיש חטין והגדיש שעורין או להגדיש שעורין והגדיש חטין או שהגדיש חטין וחיפן בשעורין או שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורין:

ראה א' הדליקה שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיסה אותה אע"פ שגרם לו ההפסד שהרי עשאם טמון וגרם לו שנפטר המבעיר פטור מדיני אדם וחייב בד"ש:

הלכתא אשו משום חציו שאפילו הדליק בתוך שלו והלכה והזיקה ברוח מצויה חשוב כאילו ירה חץ בידים ואם שרף אדם נהרג ע"י ואם הזיקו חייב בד' דברים בד"א כשהאש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק אבל אם לא היה ראוי להגיע שם כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפילו אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש בו דין ממונו שהזיק:

הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפילו התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לישרף כדי שיהרג חבירו:

הניח על בגדו ונשרף חייב שאינו חושש לסלקה כיון שזה חייב לשלם לו:

ועבדו כגופו שאם הניח לו גחלת על לבו פטור ושורו כממונו ופירש"י דאפילו בשור שאינו כפות חייב המניח לפי שאין בו דעת להסירו אבל רשב"ם פירש דאם אינו כפות המניח פטור לפי שיש בו דעת לברוח מן האש ואינו חייב אלא בשור כפות וחייב אפילו הבעלים עומדים אצלו שאינו חושש להסיר כיון שהמניח חייב לשלם לו שורו וכה"ג בעבד פטור לפי שהמניח חושב שיסירנה אדוניו כיון שהעבד חייב במצות ולא יסמוך על תשלומין של זה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

תולדות האש אבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן חייב אבל נפלו ברוח שאינה מצויה פטור:

בית יוסף

אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק הרוח המוליכו לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו וכו' בריש ב"ק (ג.) תולדה דאש מאי ניהו אילימא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ה"ד אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש מ"ש אש דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתן עליך הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דאש כאש כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל: כתיב כי תצא אש אפילו מעצמה שמדליק בתוך שלו והולך ודולק בשל חבירו בס"פ הכונס (ס.) פשוט במשנה:ומ"ש אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו וכו' שם במשנה ובגמרא יליף לה מקרא: ומ"ש אלא אם כן הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור שם במשנה (סא.):ומ"ש וכמה שיעור הרחקה הכל לפי הדליקה וכו' שם במשנה פלוגתא דתנאי ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי שמעון דאמר הכי: ומה שכתב וכן אם יש ביניהם גדר ומשערים שדליקה זו אינה ראויה לעבור גדר שביניהם וכו' אם יש ביניהם נהר וכו' וכל זה לא איירי אלא וכו' שם במשנה עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות או נהר פטור אמר רב לא שנא אלא בקולחת אבל בנכפפת אפילו עד ק' אמה תייב ושמואל אמר מתניתין בכופפת אבל בקולחת אפילו כל שהוא פטור ת"כ דרב בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויים לה אפילו עד מאה מיל חייב עברה נהר או שלולית שהם רחב י' אמות פטור ואהא דתנן או נהר קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדילאי מ"ד נהר ממש אע"ג דליכא מיא ומ"ד אריתא דדילאי אי אית ביה מיא אין אי לא לא. ופרש"י ל"ש דפטור אלא בקולחת. אש קולח מתמר ועולה למעלה: אבל נכפפת. שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין ומפסיק השלהבת ודולגת. וז"ל הרא"ש דרב פפא מוסיף אמתני' ואמר דבעינן שיהא גבוה הגדר מדבר הנשרף ד' אמות אם הוא קוצים ד' אמות מצד אחד לפי שקוצים בקל נאחז בהם הדליקה וכו' והאי שיעורא בקולחת וכו' ובמתני' איירי בקולחת לענין רוחב והה"נ לענין גובה דתניא במה דברים אמורים בקולחת וכו' ואם עברה נהר רחב ח' אמות אפי' אין בו מים או אריתא דדילאי שיש בו מים פטור ורב אלפס לא הביא כל זה ונראה דזו היא סבירתו משום דקיי"ל כרבי שמעון ואין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב ואע"ג דלכאורה לא איירי ר"ש אלא לענין רוחב עכ"ל: וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חבירו וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נ"ש הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים ורחבן ח' אמות פטור עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויים שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב בד"א באש הקודחת [הקולחת] אבל אם היה לה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו עצים מצויים שם אין לה אמוד אלא אפילו עברה אלף אמה חייב עכ"ל ומדלא הזכיר הרמב"ם אריתא דדלאי משמע דס"ל דרב ושמואל בנהר דרוחב ח' כדקתני בברייתא פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאיתא ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא ומ"מ בעינן שיהא רוחב ח' אמות ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ורבינו שכתב אם יש ביניהם נהר רחב ח' אמות וכו' או יאור קטן נראה שהוא סובר דרב ושמואל לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דרב אמר נהר ממש דהיינו רחב ח' אמות כדקתני ברייתא ושמואל אמר אע"פ שאינו רחב כ"כ אלא אריתא דדלאי שהיא קטנה ומסיק תלמודא דלא פליגי אלא דרב בדלית ביה מיא ושמואל בדאית ביה מיא וכן נראה מדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך:ומ"ש בד"א שיש שיעור לפטור במדליק בתוך שלו אבל בשל חבירו אין לו שיעור לפטור וכו' כ"כ שם הרא"ש שנראה לו שהמדליק בתוך של חבירו כיון שלא ברשות הדליק לא נתנו בו שיעור:

נפלה דליקה בחצירו והיה גדר בינו לבין חבירו ונפל הגדר שלא מחמת הדליקה אם היה יכול לחזור ולגדור שלא תעבור חייב וכו' מבואר בפרק כיצד הרגל (כג.) בסוגיא אשו משום חציו:

השולח הדליקה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים משנה בפ' הכונס (נט:):ומ"ש בד"א במוסר לו גחלת שדרכו לכבות אבל מסר לו שלהבת חייב שם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל משמיה דחזקיה ופסקו הפוסקים כר"ל דאמר הכי משום דקאמר לה משמיה דחזקיה דהוה רביה דר"י: שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור משנה בפרק הכונס (שם):ומ"ש וכן אם מסר הבעירה ביד שומר לשמור ויצאה והזיקה השומר חייב כ"כ הרמב"ם בפי"ג מה' נ"מ וכתב ה"ה שיצא לו מדין שאר מזיקים שהשומרים נכנסים תחת הבעלים:

הביא האחד עצים ובא חבירו והביא האש והדליקו בעצים או שהאחד מביא האש והשני עצים והדליקו בהם האש לעולם האחרון חייב בא אחר וליבה המלבה חייב משנה בפ' הכונס (שם):ומ"ש ליבתו רוח שאינה מצויה כולם פטורים ואם נתלבה ברוח מצויה האחרון חייב שם במשנה ליבתו הרוח כולם פטורים וכתבו התוס' דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן משמע בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון וכתב ה"ה פי' רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ"ל רוח סערה דאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן מפורש בירושלמי וכן עיקר וכתבו ז"ל וכולן פטורין דוקא כשלא היה הרוח ההוא מנשב בשעה שהאחרון עושה מעשה אבל אם היה מנשב באותה שעה הרי חזר כרוח מצויה וחייב עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם אחר שהיו שם האש והעצים בא אחר וליבה עם הרוח שסייעתו אם יש ברוח לבדו כדי ללבות פטור המלבה וכו' שם (ס.) ת"ר ליבה ולביתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור וכתב הרא"ש (והר"א) שאין ברוח כדי ללבות דאי יש ברוח כדי ללבות אפי' יש בליבויו כדי ללבות פטור דמאי קא עביד בלאו איהו נמי תתלבה ותזיק ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור ולא אמרינן (כיון) [אע"פ] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור עכ"ל ודבריו כאוקימתא דרב אשי שם וכך הם דברי רבינו והרמב"ם כתב בפי"ד מהלכות נזקי ממון וזה לשונו ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין וכתב ה"ה בהשגות א"א ואיך לא הפליג כמו שהפליגו בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ע"כ והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו לפסוק כאחת מהאוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא דאביי ורבא ור' זירא דכולהו דברי רבינו קיימים דאביי דאמר התם כי בעינן בליבוי כדי ללבות הני מילי כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פירוש והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא אם לא היה בליבוי כדי ללבות פטור ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה רוח מצויה וליבתו רוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא רוח מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואחר כך ליבתו רוח שאינה מצויה ומש"ה פטור ור' זירא אמר דצמרא צמורי פי' שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומש"ה פטור ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין הוא ופטור בכל גווני אלא שקשה לי שרבינו עצמו פסק בפי"א מהלכות שכנים כאוקימתא דרב אשי וצל"ע עכ"ל ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא שכל מ"ש לדעת הרמב"ם קושטא הוא ומה שהוקשה לו ממ"ש בפרק י"א מהלכות שכנים מתוך לשון הרמב"ם עצמו הוא מתיישב שכתב בפרק י"א מהלכות שכנים כלשון הזה מי שעשה גורן בתוך שלו וכו' צריך להרחיק וכו' אף על פי שהוא חייב להרחיק כ"כ אם הוליך הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא מסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל הרי מבואר בדבריו שטעם הפיטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי כולהו דאמרי חייב :

עשה אחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב מבואר בסוגיא בפ"ק דב"ק (דף י.) אמתני' דהכשרתי מקצת נזקו וכו':

הכופף קומתו של חבירו כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל להגיע שם הדליקה ברוח מצויה חייב לשלם ואם לאו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ברייתא וגמרא ר"פ הכונס (נה:) וכתב ה"ה בפי"ד מה' נזקין ודוקא שאינה מצויה בעת הכפיפה ואח"כ נשבה אבל אם היתה מצויה באותה שעה אפילו בדיני אדם חייב ע"כ. ופי' רוח שאינה מצויה נתבאר למעלה בסימן זה סעיף ד':

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב משנה בס"פ הכונס (סב:):ומ"ש שפשע במה שהרבה במשאוי עד שנכנס בתוך החנות מבואר בגמ' פרק כיצד הרגל (כב.):ומ"ש ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולה נ"ש ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולה חייב על מקום שהדליק נ"ש ועל השאר חצי נזק למד רבינו זה מדין כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש שנתבאר (שם) וכבר הזכיר ה"ה סברא זו בפי"ד מה' נ"מ והרמב"ם כתב המשנה כפשטה:ומ"ש ואם הניח החנוני נרו לחוץ הוא חייב לשלם במשנה ס"פ הכונס (סב:):ומ"ש אף דמי הפשתן לבעל הגמל כ"כ הרמב"ם בפי"ד מה' נ"מ ופשוט הוא:ומ"ש ואפי' הוא נר חנוכה משנה בפ' הכונס (שם) קתני ר"י אומר בנר חנוכה פטור ולא קיי"ל כוותיה אלא כת"ק דלא מפליג. וכתב רבינו ירוחם בנל"א ח"א אם עמדה הבהמה וסכסכה הבירה בעל הבהמה חייב זולתי אם עמדה להטיל מימיה וכתבו המפרשים אין בעל הבהמה שם בעל הבהמה משלם מחצה וחנוני שהניח נרו מבחוץ מחצה עד כאן לשונו:

הלכתא טמון באש פטור בפרק הכונס (דף פא:) פלוגתא דר"י וחכמים והלכה כחכמים דפטרו ובגמרא יליף לה מדכתיב קמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי:ומ"ש שאם הדליק גדיש חבירו אפילו שהיו טמונים בו מוריגים וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום שהכלים טמונים כאילו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכו' אבל הדליק בשל חבירו וכו' חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר ובבית כל דבר שרגיל להיות בבית הכל מבואר בס"פ הכונס (שם) וכתבו התוס' דטעמא משום דרבנן פטרי במדליק בתוך שלו כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא איבעיא ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש:ומ"ש רבינו לחלק בין כלו חציו ללא כלו חציו מבואר בפרק כיצד הרגל (כג.) דלרבי יוחנן דאמר משום חציו וקיי"ל כוותיה לא משכחת ליה טמון פטור אלא בנפל גדר שלא מחמת הדליקה והוה ליה לגדור ולא גדר והרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון לא הזכיר חילוק זה ותמה עליו ה"ה וכתב אולי שרבינו מפרש בפנים אחרות ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט המשניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני הסוגיא ההיא עכ"ל: ומ"ש ולא עוד אלא אפילו בכל מה שישבע ב"ה שהיה בביתו נאמן ונוטלן שם אמרו בגמרא דלרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו וכתב הרא"ש דנ"מ לרבנן במדליק בתוך של חבירו:ומ"ש והוא שיטעון בדבר שהוא אמוד בו שיהיה לו או שיהיה רגיל להפקידו בידו נלמד מדין זורק כיס חבירו לים שנתבאר בסימן שפ"ח וכתב הרב המגיד בפי"ד מהלכות נזקי ממון שנחלקו המפרשים בגלוי אם היה המדליק טוען ברי לא היה כי אם כור חטים והלה טוען שני כורים ונודע שהדליק אלא שאין שם עדים כמה היו שיש מי שכתב שמשלם כור אחד ונשבע ונפטר כיון שהוא טוען ברי ויש מי שכתב שהלה נשבע ונוטל כדין הנגזל וכן עיקר עכ"ל:

המשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין בו כלים ועשה המשאיל אש ויצאה והדליק הגדיש אינו משלם אלא דמי הגדיש בלבד השאיל לו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפן בשעורים או שעורים וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורים פשוט בברייתא ס"פ הכונס (סב.) ופרש"י חטים וחיפן בשעורים. אע"פ שנתן לו רשות לחטים אינו משלם אלא שעורים דא"ל לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהם כ"כ:

ראה אחד הדליקה שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיסה אותה אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשה טמון וגרם לו שנפטר המבעיר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ברייתא ומימרא בריש פרק הכונס (נו.):

הלכתא אשו משום חציו וכו' ואם שרף אדם נהרג על ידו ואם הזיקו חייב בד' דברים בפ"ב דב"ק (דף כב.) איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו ר"ל אמר אשו משום ממונו ואסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים ולר"י חייב ולר"ל פטור וידוע דהלכה כר"י ופשוט שם בסוגיא דאיכא בינייהו נמי אם שרף אדם דלר"י חייב ולר"ל פטור:ומ"ש במה דברים אמורים כשהאש ראוי להגיע שם וכו' כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפילו אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש בו דין ממונו שהזיק מבואר בסוגיא בפ' הנזכר:

(יג) הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור וכו' הניח על בגדו ונשרף חייב וכו' מימרא דרבא בסוף פ"ב דבבא קמא (שם):ומ"ש אפילו התרו בו וכו' כך כתב שם הרא"ש ופשוט הוא:

ומה שאמר ועבדו כגופו וכו' ושורו כממונו שם בעיא דאיפשיטא:

תולדות האש אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו [דרך הילוכן] חייב וכו' מבואר בפ"ק דב"ק:

בית חדש (ב"ח)

אש הוא אב דכתיב וכו'. פי' מאי דכתיב בקרא בהדיא אב קרי ליה כדלעיל בסימן ש"ץ שצ"א ת"י: ומ"ש אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו שהוא דבר שאינו ראוי לו חייב לשלם הכל וכו'. משנה סוף פרק הכונס השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר כי תצא אש וכו' ופרש"י או עפר ליחכה נירו ונתקלקל עכ"ל ובגמרא שדה למה לי לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו והדבר פשוט דהא דקתני ואכלה עצים לא איצטריך דסתם עצים ראוי לו אלא כלומר אין חילוק בין עצים שהוא ראוי לו ובין אבנים ועפר שאין ראוי לו חייב על שאינו ראוי כמו על הראוי ולא אמרינן אנוס היה כיון שאינו ראוי לו כדאיתא התם ולפי זה מ"ש רבינו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו וכו' האי אפי' אינו חוזר אלא על אבניו ונירו דאע"פ שאינו ראוי לו דינם כמו עציו: ומ"ש וכמה שיעור הרחקה וכו' עד אפילו עברה כמה מילין חייב. הכל שם וע"פ מה שפי' לשם הרא"ש:

נפלה דליקה בחצרו והיה גדר וכו'. מבואר בפרק כיצד הרגל בסוגיא אשו משום חציו ומסיים בה הרמב"ם פי"ד מנזקי ממון וז"ל למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהו"ל לשמרו ולא שמרו עכ"ל:

השולח הדליקה וכו' וכן אם מסר הבעירה ביד שומר וכו'. כ"כ לשם הרמב"ם וכתב ה"ה שיצא לו ז"ל מדין שאר המזיקים שהשומרים נכנסים תחת הבעלים וע"ל בסי' שצ"ו מסעיף ו' עד סוף הסימן דין מסר שור לשומר וחילוקי דיניו:

הביא האחד עצים וכו'. משנה שם וע"פ דברי התוספות והרא"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות: ומ"ש בא אחד וליבה המלבה חייב. כלומר והשנים הראשונים אחד שהביא את האור ואחד שהביא את העצים פטורים ודוקא כשלא היתה מתלבה ברוח מצויה בלא ליבויו של מלבה אבל אם בלא ליבוי היה מתלבה ברוח מצויה פטור המלבה והאחרון משנים הראשונים חייב הרמב"ם כתב בסתם ליבה וליבתו הרוח חייב ומשמע לכאורה דס"ל אפילו יש ברוח לבדו כדי ללבות ובליבויו גם כן כדי ללבות א"נ אין בכל אחד כדי ללבות לבדו אלא ע"י שניהם חייב וכבר כתב הרב המגיד ליישב דבריו וכן הב"י ולא נקטינן הכי אלא כדברי רבינו ע"פ דברי התוס' והרא"ש וכאוקימתא דרב אשי ופשטא דברייתא:

גמל שהיה טעון פשתן וכו'. נראה מדכתב סתם בעל הגמל חייב שפשע וכו' אלמא דאפילו עמדה להטיל מים דאנוס הוא בעל הגמל ואפילו לא היה הולך הגמל ומסכסך וכו' חייב בעל הגמל דכיון דתחלתו בפשיעה במה שהרבה במשאה כ"כ עד שנכנס לתוך החנות ואילו לא הרבה במשאה אלא כדרך שאר כל הטוענים על הגמל לא הדליקה הבירה אפילו היתה עומדת א"כ פושע הוא שהרבה במשאה ואף ע"ג דסופו באונס חייב אלא דבלא סכסך על מקום הדליקה חייב נ"ש דהיזק בידים הוא ועל השאר ח"נ דחציו דגמל הן כצרורות אבל אם סכסכה על כל הבירה חייב נ"ש: ומ"ש ואם הניח [החנוני] נרו וכו'. פסק כת"ק דרב יהודא דאפי' בנר חנוכה חייב מיהו בהולך ומסכסך אף בעל הגמל חייב וכל אחד משלם מחצה דמי הבירה אבל אם עמדה להטיל מים אנוס הוא אפי' הולך ומסכסך פטור בעל הגמל והחנוני משלם הכל כל זה עלה מן הסוגיא פ"ב דב"ק:

הלכתא טמון באש פטור וכו'. כל זה מבואר סוף פ' הכונס (סוף דף פ"א) ועל פי דברי התוס' והרא"ש:

המשאיל מקום וכו' ברייתא שם (ס"ב) ולא היה צריך למיתני להגדיש חטין והגדיש שעורין וכן שעורין וחיפן חטין דפשיטא דאינו משלם יותר ממה שהזיק אלא כלומר דאין חילוק בין זה לזה כי היכי דאינו משלם אלא שעורין בהשאיל להגדיש חטין והגדיש שעורין וכן שעורין וחיפן חטין הכי נמי בהשאיל להגדיש שעורין והגדיש חטין א"נ הגדיש חטין וחיפן שעורין אינו משלם אלא שעורין דלא קביל עליה אלא נטירותא דשעורין:

ראה אחד הדליקה וכו'. ברייתא ר"פ הכונס הכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ומוקי לה דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה רב אשי אמר טמון איתמר דשוייה טמון באש ורבינו לעיל בסעיף ו' פסק כאוקימתא קמא וכאן פסק כאוקימתא דרב אשי ס"ל דהאוקימתות לא פליגי אלא מר שמיע ליה מרביה הכי ומר שמיע ליה מרביה הכי ותרווייהו הילכתא נינהו וע"ל בסי' שפ"ו ס"ג ונראה מדברי התוס' לשם דמיירי במאן דידע דטמון פטור באש והתם אפי' נתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך אפ"ה בד"ש חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבוא לו הפסד בכך אלמא דאי לא ידע דטמון באש פטור וליכא למימר דהו"ל לאזדהורי וכו' אנוס הוא ואפי' בדיני שמים פטור:

הלכתא אשו משום חציו וכו'. כך עולה מן הסוגיא פ"ב דב"ק (דף כ"ב כ"ג) ופי' רש"י ד' דברים נזק צער ריפוי שבת אבל בבושת לא דאינו חייב בבושת עד שיהא מתכוין וכו' עכ"ל אבל הרמב"ם כתב בסוף פי"ד מנזקי ממון דחייב נמי בבשתו כאילו הזיקו בידו אע"פ שאשו ממונו הוא ה"ה כמי שהזיק בחציו עכ"ל ולפי זה צריך לפרש הא דקאמר תלמודא ד' דברים היינו צער ריפוי שבת בושת דחייב בהו משום חציו דאילו משום ממונו פטור מד' דברים אלו אבל נזק לא קא חשיב בהדייהו משום דאפילו למ"ד משום ממונו חייב בנזק כי היכא דחייב בהזיק שורו או בורו:

הניח לחבירו גחלת על לבו וכו'. ספ"ב דב"ק אמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב ואסיקנא עבדו כגופו דמי ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהוה ליה לעבד לסלקה שורו כממונו שאין בו דעת לסלקה כך פי' רש"י ומשמע דמיירי בעבד ושור שאינן כפותין אבל התוס' והרא"ש לשם פירשו דמיירי בכפותין ועבד פטור כיון דהעבד חייב במצות סמך על זה שלא יניחנו לשרוף כדי שישלם לו זה עבדו אבל שורו כממונו וחייב עכ"ל וכתב בנ"י עבדו כגופו ופטור וה"מ בגדול אבל בקטן דלאו בר דעת הוא הו"ל כשורו שהוא חייב דכממונו הוא עכ"ל ונראה דאין זה אלא לפי' רש"י דבעבד פטור משום דהו"ל לעבד לסלקה א"כ עבד קטן דלאו בר דעת הוא לסלקו הו"ל כשורו וחייב אבל להרא"ש ותוס' דאפי' בשור שאינו כפות פטור דדרכו לברוח מהאש ה"ה בעבד קטן נמי פטור וכיון דעבד כפות אם רבו אצלו פטור משום דעבד חייב במצות ודאי רבו יסירנה מעליו עבד קטן נמי פטור דיגיע לחיוב מצות כשיהיה גדול:

דרכי משה

(א) וכתב המרדכי פרק הכונס ע"א ונראה דאם שנים הביאו עצים ואש ושניהם ליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורים עכ"ל: