טור חושן משפט שצג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות והוזק בהן בעל החצר

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טורעריכה

הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות ואכלתם בהמתו של בעל החצר פטור ואפילו אם בעל החצר טוחן ונכנס זה עם בהמתו טעונה להביא חטין לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפילו הכי חשיב שלא ברשות:

ואם הוזקה בהם בהמת בעל החצר בעל הפירות חייב. במה דברים אמורים שנגפה בהן או הוחלקה וכיוצא בזה, אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו לה פטור בעל הפירות:

ואם נתן בעל החצר לו רשות להכניס סתם אבל לא לשמרה אם הוא עושה דבר של צניעות שצריך בעל החצר להסתלק משם חייב בעל הפירות אפילו אם אכלה מהם בהמת בעל החצר הרבה עד שהזיקו לה כההיא איתתא שנכנסה לבית חברתה ללוש ברשות והוצרך ב"ה לצאת משם כדי שלא יסתכל בה ואכלה בהמתו מן העיסה עד שמתה וחייבוה לשלם מפני שהוצרך ב"ה להסתלק משם ואם אינו עושה דבר צניעות אז אינו חייב אם אכלתה בהמת ב"ה והוזקה באכילתה אלא אדרבה ב"ה חייב בשמירת הפירות שלא תזיקם בהמתו לדעת ר"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן אבל אינו חייב לשמרם מהיזק של אחרים בד"א שא"ל כנוס סתם אבל אמר ליה כנוס ואשמור לך חייב לשמרו מכל היזק שיבוא לו: וכיוצא בזה מי שהגדיש בשדה חבירו שלא ברשות חייב אם הוזקה בהן בהמת בעל שדה ובעל שדה פטור אם הזיקתו בהמתו:

ואם א"ל שומר השדה כנוס ותגדיש אע"פ שלא א"ל בעל השדה כנוס הוה ליה כאילו נתן לו רשות ליכנס ופטור הוא בנזקי בעל שדה והשומר חייב בנזקי פירותיו אע"פ שלא קבל עליו שמירתם:

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל החצר פטור משנה בפרק הפרה (מ:): ומ"ש ואפילו אם בעל החצר טוחן ונכנס זה עם בהמתו טעונה להביא חטים לטחון שבעל החצר משתכר בכניסתו אפי' הכי חשיב שלא ברשות נראה שלמד כן ממה ששנו שם בברייתא האשה שנכנסה לטחון חטים אצל ב"ה שלא ברשות ואכלתם בהמתו של ב"ה פטור ומפרש לה בשב"ה טוחן בשכר וכ"כ הרשב"א הא דקתני שנכנסה לטחון רבותא קמ"ל דאע"ג דבשכר כל שלא ברשות חייבת:

ומ"ש ואם הוזקה בהם בהמת בעל החצר בעל הפירות חייב שם במשנה ובברייתא:ומ"ש בד"א שנגפה בהם או הוחלקה וכיוצא בזה אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו לה פטור בעל הפירות שם בגמרא אהא דתנן אם הוזקה בהם בעל הפירות חייב אמר רב ל"ש אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה פטור מ"ט היה לה שלא תאכל:

ומ"ש ואם נתן בעל החצר לו רשות להכניס סתם אבל לא א"ל לשמרה אם הוא עושה דבר של צניעות וכו' חייב בעל הפירות אפילו אם אכלה מהן בהמת בעל החצר הרבה עד שהזיקו לה כההיא איתתא שנכנסה לבית חברתה ללוש וכו' שם ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא אתא ברחא דמריה ביתא אכלה ללישה חביל ומית חייבה רבא לשלומי דמי ברחא לימא פליגי אדרב דאמר הוה ליה שלא תאכל אמרי הכי השתא התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא הכא ברשות קביל עליה נטירותא ומ"ש מהאשה שנכנסה לטחון חטים אצל ב"ה שלא ברשו' ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה חייבת טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור אמרי לטחון חטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא למיפא כיון דבעי צניעותא מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו הילכך עלה דידה רמיא נטירותא:ומ"ש ואם אינה עושה דבר צניעות אז אינו חייב אם אכלתן בהמת בעל החצר והוזקה באכילתן כבר נתבאר:ומ"ש אלא אדרבה בעל החצר חייב בשמירת הפירות שלא תזיקם בהמתו לדעת ר"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן אבל אינו חייב לשמרם מהיזק של אחרים יתבאר בסימן שצ"ח בס"ד:ומ"ש בד"א שא"ל כנוס סתם אבל א"ל כנוס ואשמור לך צריך לשמרו מכל היזק שיבוא לו בעיא שם ויתבאר בסימן הנזכר:

וכיוצא בזה מי שהגדיש בשדה חבירו שלא ברשות חייב אם הוזקה בהן בהמת בעל שדה ובעל שדה פטור אם הזיקתו בהמתו ואם א"ל בעל השדה כנוס ותגדיש וכו' משנה בפ' הכונס (נט:) המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור ואם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב ובגמ' לימא תנן דלא כרבי דאי כרבי הא אמר עד שיקבל עליו ב"ה לשמור אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא והא דקתני אם הוזקה בהן בעל הגדיש חייב דוקא שהוחלקה בהן אבל אם אכלה מהם עד שהזיקו אותה פטור דהיה לה שלא תאכל כמו שנתבאר בסימן זה וכתבו הרי"ף וכך כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון בדין המגדיש שדה חבירו ולטעמייהו אזלי שפסקו הלכה כרבי אבל לדעת ר"י שפסק הלכה כחכמים כמו שנתבאר בסימן רצ"א לא צריכין לאוקמי בנטר בי דרי ומיהו כתב הרא"ש דאפשר דנ"מ בהך דרב פפא אף לרבנן דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכא דא"ל עול עול ואנטר לך קאמר הכי נמי לרבנן נטר בי דרי העלוהו מעלה אחת ויהא שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתו בהמה של בעל השדה חייב עכ"ל ויש לתמוה על רבינו למה השמיט זה . ראובן שהעמיד בהמתו בבית שמעון במאמרו ולא קשרה ולעסה כר ומפה של שמעון בלא עדים בכלל ק"א סי' ד':

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכניס פירותיו וכו'. משנה ובריית' פרק הפרה (דף מ"ז): ומ"ש ואפי' אם בעל החצר טוחן ונכנס זה וכו'. לאו דוקא איש שנכנס לטחון אלא אפילו אשה וה"א להדיא בברייתא האשה שנכנסה לטחון וכו' דטחינה לא בעיא צניעותא ולא דמי לאשה דנכנסה למיפא דבעיא צניעותא שמגלה זרועותיה בשעת אפייה וה"א בגמרא (דף מ"ח):

ומ"ש ואם נתן בעל החצר רשות וכו' לדעת ר"י דבסתמא מקבל עליה נטירותא כדלקמן וכו'. יתבאר בסי' שצ"ח בס"ד וכ"כ בסימן רצ"א ס"ד ע"ש:

ומ"ש וכיוצא בזה מי שהגדיש וכו'. משנה וגמ' סוף פרק הכונס (דף נ"ט) ואע"ג דהאי אוקימתא דנטר בי דרי אוקמוה בגמרא לר' ורבינו לעיל סימן רצ"א ס"ד ולקמן סוף סימן שצ"ח כתב ע"ש ר"י והרא"ש דבנתן לו ב"ה רשות בסתם להכניס פירותיו קבל עליו שמירתן בהיזק דאתי ליה מיניה כחכמי' דפליגי עליה דרבי אפ"ה גם חכמים מודו דכ"ש בא"ל נטר בי דרי עייל וגדוש עייל ואנטר לך הוא אלא כי היכי דלא תהפך הסברא ותאמר דבנטר בי דרי גרע טפי דאפי' נתן לו רשות ליכנס חייב הוא בנזקי בעל השדה כיון דבעל השדה בעצמו לא נתן לו רשות לכך כתב רבינו דבנטר בי דרי כ"ש דפטור בדא"ל עייל וגדוש דפשיטא דעייל ואנטר לך קאמר ואע"ג דהרא"ש פי' דלחכמים היכא דהכניס שלא ברשו' נטר בי דרי כלומר שלא נתן לו רשות אלא שלא מיחה בו הוי כסתמא דעלמא דהיינו שא"ל כנוס והגדש ולא אמר ליה ואשמרם והעלהו מעלה אחת וחייב בעל השדה כשאכלה בהמת בעל השדה פירותיו דבריו דברי נביאות הן לא נסמך רבינו על זה להורות כך ותו דהרא"ש גופיה לא כתב כך אלא בל' אפשר אלמא דלא ברירא ליה למפסק כך הלכה ובזה נסתלק תרעומת ב"י על רבינו דלמה השמיט זה

דרכי משהעריכה

(א) והמעיין בדברי הרא"ש לא יסתפק לו כלום דהרי לא כתב דין זה אלא בלשון אפשר ומסתפק וא"כ לדעת הרא"ש דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא לא יתחייב השומר מכח ספק ואפילו תפס המכניס מוציאין ממנו ולזה השמיטו רבינו כנ"ל.