טור חושן משפט שצא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שצא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

שן הוא אב דהא ושלח את בעירה דכתיב בקרא מוקמינן לה בבהמה שאוכלת פירות חבירו דברים הראויין לה ונהנית באכילתה וחייב נזק שלם בין אם אכלתן בין אם לא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותן לגמרי לפיכך כל הדומה לזה שמזקת בדבר שהוא נהנית הוא תולדתו כגון נתחככה בכותל להנאתה והזיקתו או שטנפה כליו ופירות להנאתה כגון שנתגלגלה עליהם: בד"א שאוכלת דבר הראוי לה אבל אכלה דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק בין שאכלה אותם בחצר הניזק בין בר"ה אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא ע"י הדחק כגון פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקלק את השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים חשוב שפיר אכילה אבל בהמה שאכלה בשר או תבשיל לאו אורחה הוא ומשלם חצי נזק אכלה פת הוי אורחה והני מילי בהמה אבל היה לאו אורחה לא בפת ולא בתבשיל בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלחם משלמת נ"ש גם על הסל שגם דרכה לשבר הסל כדי לאכול הלחם אכלה הלחם תחילה ואחר כך שברה את הסל אינו משלם על הסל אלא ח"נ וכגון שתפש גופה של בהמה דמשונה הוא והוי קרן ואינו משלם אלא מגופו וכן אם ראתה אוכלין ע"פ חבית ונסתרכה לעלות בחבית ולאכול האוכלין ושברתה משלם גם על החבית נזק שלם שכן דרכה לעלות עליה כדי לאכול האוכלין חיה שטרפה בהמה ואכלתה או שאכלה בשר חי אורחה הוא וחייב נ"ש אבל כלב שהמית כבש ואכלו או חתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא בפחת שפחתה מיתה אינו משלם אלא ח"נ דאותו שינוי הוא שאין דרכו להמית אבל דמי הנבלה משלם ברשות הניזק נ"ש ובר"ה מה שנהנית שהאכילה אינה שינוי שכן דרכם לאכול נבלות אפילו של בהמות גדולות:

אין חיוב השן אא"כ אוכלת ברשות הניזק אבל לקחה בחצרן והוציאה משם ואכלה בר"ה פטור אבל לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק כתב הרמב"ם [צ"ל הרמ"ה] שחייב פי פרה כחצר הניזק דמי ונ"מ אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה כגון שהיו הפירות מונחים במקום שאי אפשר ליטלם משם ובא ראובן והושיט פירות של שמעון שבחצר שמעון לפי פרת לוי חייב לוי אם המושיט חש"ו או שאין לו לשלם שאם היה אפשר להשתלם ממנו היה הוא חייב ובעל הפרה פטור לשון הרמב"ם כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר"ה ואכלו שם משלם מה שנהנה אכלו בשדה של בעל החצר משלם נ"ש כמו אכלו בתוך החצר שהרי ברשות הניזק אכלו כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפירשתי למעלה חייב בו על השן:

אכלה בר"ה משלם מה שנהנית פליגי בה רבה ורבא כיצד משלמת מה שנהנית רבה אומר דמי עמיר פי' כל מה שאכלה אינו משלם אותות אלא כאילו היה תבן רבא אמר דמי שעורים גזול שליש פחות משויו ואיני מבין דברי הרמב"ם שכתב רואין אותו כאילו היה שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או שעורים היאך פסק כדברי שניהם דהא פליגי ורב אלפס כתב איכא מאן דפסק כרבא ואיכא מאן דפסק כרבה והראב"ד פסק כרבא וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכיון דאינה משלמת אלא מה שנהנית אם אכלה דברים הרעים לה פטור:

היו הפירות מונחין בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה אע"פ שאינה יכולה ליטלם אא"כ תחזיר ראשה לצידי רחבה והחזירה ראשה ונטלתם ואכלתם ברחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה שם ואכלתם אינה משלמת אלא מה שנהנית אבל יצאה מן הרחבה לצידי רחבה ולקחתם שם ואכלתם שם משלם כל מה שהזיקה אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה:

הקצה מקום מרשותו לר"ח והניח שם פירותיו ואכלתם שם כתב א"א הרא"ש ז"ל דחשוב בר"ה:

היתה מהלכת בר"ה ופשטה צוארה ולקחה פירות מעל בהמה אחרת חשוב כר"ה ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אם אינה יכולה להגיע וליקח הפירות מעל גבי חברתה אא"כ תקפוץ ותקחם אז חשוב כחצר הניזק ומשלם נזק שלם וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחין בר"ה במקום שא"א ליטלם אלא א"כ תקפוץ או שהיו פירות בקופה מופשלין מאחוריו בענין שאי אפשר לה ליטלם אא"כ תקפוץ חשוב כחצר הניזק ואם אפשר לה ליטלם בלא קפיצה אז חשוב כר"ה והרמ"ה כתב דבאכלה מע"ג חברתה או מתוך קופה המופשלת מאחוריו חייבת אפי' בלא קפיצה ובר"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה ובלא קפיצה כל מה שנהנית וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

מתגלגל מיבעיא לן אי חשוב כחצר הניזק ולא איפשיטא ואם תפש אין מוציאין מידו ופירש"י כגון לקחה הבהמה האוכלין וגלגלתם לר"ה ודוקא כי האי גוונא שהיו כולם מונחין ברשות הניזק וגלגלתם לחוץ אבל משאוי שהוא ארוך ומקצתו מונח בפנים ומקצתו בחוץ וכשמושכת ראש האחד ראש השני נגרר אחריו בכל מקום שהיא מתחלת למשכו חשבינן לה כאילו אכלתו שם בין ברה"י בין ברה"ר ור"י פירש שהיה האוכל מתגלגל מרשות הניזק לרשות הרבים ועכבתו הבהמה ואכלתו ברשות הניזק ואם לא עכבתו היה סופו לנוח ברשות הרבים לכך מיבעיא אי חשוב כרשות הרבים אי לא:

בית יוסףעריכה

שן הוא אב דהא ושילח את בעירה דכתיב בקרא מוקמינן לה בבהמה שאוכלת פירות הראויות לה ונהנית באכילתן וחייב נ"ש משנה בפ"ב דב"ק (יט:) הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות:ומ"ש בין אם אכלתן בין אם לא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותם לגמרי בריש ב"ק (ג.) אמרינן דשן בין מכליא קרנא בין לא מכליא קרנא חייב ויליף לה התם מדאקשיה רחמנא לרגל ופירשו התוספות דלא מכליא קרנא היינו שטינפה פירות להנאתה:ומ"ש לפיכך כל הדומה לזה שמזיק בדבר שהוא נהנה הוא תולדתו כגון נתחכך בכותל להנאתו והזיקתו או שטנפה כלים ופירות להנאתה כו' מפורש שם:

ומ"ש בד"א שאוכלת דבר הראוי לה אבל אכלה דבר שאין ראוי לה כגון כסות וכלים שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק משנה בפ"ב דבבא קמא שם:ומ"ש בין שאכלה אותם בחצר הניזק בין בר"ה הטעם משום דכיון דמשונה הוא הו"ל תולדה דקרן ובר"ה נמי מיחייב והוצרך רבינו לכתוב כן משום דמתני' הכי איתא הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ובגמרא (כ.) אהייא אמר רב אכולהו מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ופירש"י אכולהו. הא דקתני מתניתין ברשות הרבים פטור אכולהו קאי ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוא ותולדה דקרן: כל המשנה. כגון זה שהניח כסותו וכליו ברשות הרבים: ובא אחר שינה בו. כגון זה שאכלתו. ושמואל אמר ל"ש אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייב וכן אמר ר"ל אכולהו ואזדא ר"ל לטעמיה דאמר ר"ל שתי פרות בר"ה אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה ור' יוחנן אמר ל"ש אלא פירות וירקות אבל כסות וכלים חייבת לימא ר' יוחנן לית ליה דר"ל אפילו בשתי פרות לעולם אית ליה כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי אבל בהמה לאו אורחא הוא וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכ"ש דרבי יוחנן סבר כוותיה: אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא על ידי הדחק כגון פרה שאכלה שעורים וכו' עד אבל תיה לאו אורחה בפת ולא בתבשיל ברייתא וגמרא שם ואמרינן תו התם דחמור שאכל דגים אכילה ע"י הדחק היא ושמה אכילה ואמרינן נמי דבהמה שאכלה פת בפתורא אינו משלם אלא ח"נ דאע"ג דאורחה בפת אין מדרכה לאכלו על השולחן ואמרינן דבשר דמטוי לאו אורחה דחיה למיכל ולצבי אין דרכו לא בפת ולא בבשר: בהמה שראתה לחם בסל ושברה הסל ואכלה הלחם משלמת נזק שלם גם על הסל וכו' עד אינו משלם על הסל אלא ח"נ ג"ז שם על עובדא דאתא קמיה דרב יהודה:ומ"ש וכגון שתפס גופה של בהמה דמשונה הוא והוי קרן ואינו משלם אלא מגופו פשוט הוא:ומ"ש וכן אם ראתה אוכלין ע"פ החבית ונסתרכה לעלות בחבית ולאכול אוכלין וכו' ג"ז שם בעובדא דההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא: חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' אורחה הוא וחייב נ"ש כבר נתבאר בסימ. שפ"ט דהיינו דוקא בשאר חיות אבל ארי אורחיה בדריסה ולא בטריפה: ומה שאמר או שאכלה בשר חי אורחיה הוא וחייב נ"ש מבואר בפ"ב דב"ק (יט:): ומה שאמר אבל כלב שהמית כבש ואכלו או חתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם משונה הוא ואינו משלם אלא ח"נ מבואר במסקנא דגמ' ספ"ק דב"ק (טז:) וס"פ אלו נערות (מא:):ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל דוקא בפחת שפחתה מיתה אינו משלם אלא חצי נזק וכו' אבל דמי הנבלה משלם ברשות הניזק נ"ש ובר"ה מה שנהנית וכו' בפ"ב דב"ק אמתני' דאכלה כסות או כלים משלם חצי נזק דקדק כן:

אין חיוב השן אא"כ אוכלת ברשות הניזק אבל לקחה בחצירו והוציאה משם ואכל' בר"ה פטור אבל לקחה ברשות הרבים והלכה ואכלה ברשות הניזק כתב הרמב"ם שחייב ופי פרה כחצר הניזק דמי וכן נמי אפילו במקום שאין לחייבו על הלקיחה וכו' בפ"ב (כא:) תנן כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ ובגמ' (כג.) דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינא וביער בשדה אחר וליכא לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל החררה תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי ומדקאמר אילימא בגדיש דעלמא הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא משמע בהדיא שאם לקחה בחצר הניזק והוציאה משם והלכה ואכלה בר"ה או ברשות אחר פטור וכן כתב הרא"ש ונימוקי יוסף ואהא דקאמר תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי כתבו התוספות תימא אמאי לא פשיט משאר בבי דמתניתין דתנן השן מועדת לאכול את הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה וכו' ונראה לר"י דמכל הנהו דמתני' לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס"ל דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלם ברשות הרבים או בחצר המזיק חייב דמחייבינן בלקיחה לחודה וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה וקמיבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה דאכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעי לקיחה ואכילה בחצר הניזק אע"פ שאין טעם בדבר מה צורך באכילה אלא דגזרת הכתוב הוא ותפשוט כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמי עכ"ל ונראה מדבריהם דהאי תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי הכי הוי קושטא דמילתא וכן כתב הרשב"א מ"מ מההיא דחררה שמעינן פרה כחצר הניזק דמי וכן כתב הרא"ש שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק ונפקא מינה אם הושיט ראובן פירות של שמעון בחצר שמעון לתוך פי פרה דלוי דחייב לוי דפי פרה כחצר הניזק דמי והמושיט חרש שוטה וקטן ואין לו לשלם עכ"ל ומכל מקום נראה לי שיש טעות סופר בדברי רבי' שכתב בשם הרמב"ם ז"ל דלקחה ברשות הרבים והלכה ואכלה ברשות הניזק שחייב ולא נזכר זה בדברי הרמב"ם ז"ל כלל ובס' מדוייק מצאתי הרמ"ה במקום הרמב"ם והוא הנכון: ומ"ש וכן נמי אפילו במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' נראה שהוא ג"כ ט"ס שמתוך לשונו נראה שהם ב' דברים וכפי מה שנתבאר הכל אחד דהא דאפילו במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' הוא פירוש פי פרה כחצר הניזק דמי ולכן נראה להגיה ולכתוב פי פרה כחצר הניזק דמי ונ"מ במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' וכן מצאתי בספר מדוייק:ומ"ש רבינו לשון הרמב"ם כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר"ה ואכלו שם משלם מה שנהנה אכלו בשדה של בעל החצר משלם נ"ש וכו' בפ"ג מהלכות נזקי ממון והוא מבואר במתניתין דחררה וגדיש שכתבתי בסמוך:ומ"ש בבבא דרישא משלם מה שנהנה מבואר שם דאפילו נטלה בר"ה ואכלה ברשות הרבים דפטור מלשלם מ"מ משלם מה שנהנית: כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר בהמה שהיתה עומדת ברשות הניזק ותלשה פירות בר"ה ואכלתן ברשות הניזק הרי הדבר ספק לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית ואם תפס הניזק כמה שהזיקה אין מוציאין מידו שהרי ברשותו אכלה וכתב ה"ה שהוא מדגרסינן בפ"ב דב"ק (כ.) בעי רבי זירא מתגלגל מהו ה"ד כגון דקיימא עמיר ברה"י וקא מתגלגל ואתי מרה"י לר"ה מאי והוא ז"ל גורס ה"ד כגון דקיימא ברה"י וקא מתגלגל ואתי מר"ה לרה"י וכתב בהשגות שהיא מיושרת מן הגירסאות שלנו עכ"ל ורבינו בסוף סימן זה כתב בעיא זו וכתב בה שני פירושים: כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפירשתי למעלה חייב בו על השן לא ידענא מאי קאמר שבסימן ש"צ דאיירי בדיני רגל לא כתב שם מה נקרא חצר הניזק ובסוף סי' שפ"ט שכתב מה נקרא חצר ניזק בענין חצר של שניהם או שאינם של שניהם לשוורים ולא לפירות או לפירות ולא לשוורים וכו' הרי ביאר דיני שן כשם שביאר דיני רגלו לא הו"ל לתלות שן ברגל וכך ה"ל לכתוב כבר ביארתי למעלה מה נקרא חצר הניזק לחייב בו על השן:

אכלה בר"ה משלם מה שנהנית משנה בפ"ב דב"ק (יט:) ומ"ש פליגי בה כיצד משלם מה שנהנית רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול שם. ופרש"י דמי עמיר. שאם אכלה שעורים כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשים ותבן להאכילה דא"ל אי איפשי להאכילה שעורים אלא קשין ותבן: דמי שעורים בזול כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורים ולא יתן לו כשער שבשוק דילמא איהו לא מאכיל לה שעורים אלא בזול יתן כדאמרינן בפ' מי שמת כל זוזא חשיב בד' דנקי דהיינו שני שלישי דמים. וכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון אם אכלה בר"ה ונהנית רואים אותם כאילו הם שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול:ומ"ש רבינו שאינו מבין דבריו היאך פסק כדברי שניהם גם ה"ה תמה עליו וכתב איפשר שנסתפק לו פסק ההלכה כמי וכתב שתי הדעות להיות יד המזיק על העליונה איזה מהם שיהא פחות ישלם ונראה שהוא מפרש עמיר אגודת השבלים וכן פירשו בעלי הלשון שלא כדברי רש"י שפי' תבן או קש עכ"ל והרא"ש כתב וז"ל כתב רב אלפס איכא מאן דפסק כרבה דהוי רביה דרבא ואיכא מאן דפסיק כרבא דהוי בתרא והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבא דברייתא דת"כ דרביה הוא עכ"ל:ומ"ש רבי' שמסקנת הרא"ש כדברי הראב"ד איני רואה בדבריו הכרע ונ"י כתב שהרא"ה והריטב"א כתבו כדברי הראב"ד. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסופקים הוה ראוי לומר דנקטינן לקולא על הנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר וכפירש"י ולא כפי' ה"ה שהוא להחמיר ומ"ש שהרמב"ם מפרש כן איני רואה הכרע בדבריו כפי פי' של ה"ה בדברי הרמב"ם ומה שהביא ראיה מבעלי הלשון אינה ראיה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד אבל מה שפירש ה"ה איפשר שנסתפק לו וכו' דבר תימה הוא בעיני ולכן נ"ל שהרמב"ם מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים כמו שכתב ה"ה ולא מטעמיה ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נמשך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכיל עמיר ושנא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע"ג דמייתי ת"כ דרבה ת"כ דרבא לאו משום דפליגי אלא להוכיח דדבריהם שנויים בברייתא והשתא א"ש מ"ש הרמב"ם משלם דמי עמיר או דמי שעורים שהוא ככ"ע דליכא פלוגתא במילתא וצ"ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה ופירוש בזול איכא לפרושי כפרש"י א"נ כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שאם אכלה דמי י' ליטרין תמרים ישלם י' ליטרין שעורים ואם היו השעורין יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד ומ"מ כיון שאין דבר זה מבואר בדברי הרמב"ם לענין מעשה אינו משלם אלא דמי עמיר וכדפרש"י וכמו שכתבתי בתחלה דכל ספיקא דממונא הוי להקל על הנתבע:ומ"ש וכיון דאינה משלמת אלא מה שנהנית אם אכלה דברים הרעים לה פטור ברייתא שם:

היו הפירות מונחים בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה אע"פ שאינה יכולה ליטלם וכו' אינה משלמת אלא מה שנהנית אבל יצאה מן הרחבה לצידי רחבה ולקחתם שם ואכלתם שם משלם כל מה שהזיקה משנה בפ"ב דב"ק (שם) אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה ובגמרא (כא.) כיצד משלם מה שנהנית וכו' אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי פטור ולשמואל היכי משכחת לה דמיחייב כגון דשבקתה לרחבה ואזלא וקמה בצידי רחבה ופירש"י מה שנהנית לאו תשלומין מעליא כינהו כדמפרש בגמרא במחזרת ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אע"ג דכולה קיימא ברחבה פטורה הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן בר"ה הוא וקמה בצידי רחבה שאין דרך שוורים ללכת שם הילכך לאו כר"ה דמי וידוע דהלכה כשמואל בדיני:ומ"ש רבינו בין דרך הליכתה בין שעמדה שם ואכלתן כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות נזקי ממון והוא מבואר בגמרא בפרק הנזכר (שם:) גבי הא דאמר רבא בקופצת:ומ"ש משלם כל מה שהזיקה כן פירשו שם התוס' דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה ודלא כרש"י שפי' משלמת מה שהזיקה כדין תם ח"נ ומועד נ"ש דמשונה הוא: אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה שם במשנה והטעם פשוט לפי מה שנתבאר דשן ברשות הניזק משלם נ"ש ובר"ה פטור ומ"מ משלם מה שנהנית וכתבו התוס' מפתח החנות הן תריסי חנויות שמניחין לפני החנויות וכשפותחין אותו נותנין שם פירות:

הקצה מקום מרשותו לר"ה והניח שם פירותיו ואכלתם שם כתב א"א הרא"ש ז"ל דחשוב כר"ה שם איכא דאמרי מחזרת כ"ע ל"פ דחייבת כי פליגי במקצה מקום מרשותו לר"ה רב אמר פטור ושמואל אמר חייב וכת' הרא"ש הלכתא כלישנא קמא מדקאמר סתמא דתלמודא בתר הכי לא דכ"ע מחזרת אי כרב אי כשמואל וכיון דלישנא קמא עיקר נ"ל דמקצה מקום מרשותו לר"ה פטור דלישנא קמא לית ליה להך פלוגתא דמקצה מקום שהרי מקצה מקום יותר ראוי לפטור ממחזרת דהא רב מחייב מחזרת ופוטר במקצה מקום ללישנא בתרא ושמואל אמר במקצה מקום חייב כמו מחזרת אבל ללישנא קמא דשמואל פוטר במחזרת כ"ש במקצה מקום וראיתי מן הגדולים שפסקו הלכה כשמואל במקצה מקום והנראה בעיני כתבתי וכ"מ מתוך רב אלפס ז"ל שלא הביא בהלכותיו פלוגתא דמקצה מקום עכ"ל וגם הרמב"ם לא הביא דין זה ויש ללמוד מדבריו כמו שלמד הרא"ש מדברי רב אלפס:

היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ולקחה פירות מעל בהמה אחרת חשוב כר"ה ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אם אינה יכולה להגיע וליקח הפירות מע"ג חברתה אא"כ תקפוץ ותקחם אז חשוב כחצר הניזק ומשלם נ"ש וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחים בר"ה במקום שא"א ליטלם אלא א"כ תקפוץ חשוב כחצר הניזק ואם אפשר לה ליטלם בלא קפיצה אז חשוב כר"ה בפרק הנזכר (כ.) אמר אילפא בהמה בר"ה ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מאי טעמא גבי חברתה כחצר הניזק דמי לימא מסייע ליה היתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה ממנו חייבת כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת והיכא איתמר דרבא אהא דאמר רבי אושעיא בהמה בר"ה הלכה ואכלה פטורה עמדה חייבת מ"ש הלכה דאורחה הוא עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת וכתב הרא"ש וז"ל אמר אילפא בהמה בר"ה פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מאי טעמא ע"ג חברתה כחצר הניזק דמי והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה דאיתמר אמר רבי אושעיא בהמה בר"ה הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ואמרינן מ"ש הלכה ואכלה דאורחה הוא עמדה ואכלה נמי אורחה הוא בקופצת כך כתב רב אלפס כתב בעל המאור מה שפסק הרב לא מסתבר אלא כל ע"ג חבירתה חייבת בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא בר"ה ובלא ע"ג חברתה חייבת חצי נזק בקופצת והיינו דרבי אושעיא ולא פליגי אהדדי לכאורה משמע כדברי בעל המאור דהא אילפא איירי בלא קפיצה מדפריש טעמא דעל גבי חברתה כחצר הניזק דמי ותלמודא בעי לאתויי סייעתא לאילפא מהיתה קופתו מופשלת ודחי לה דאיירי בקופצת כההיא דרבי אושעיא דמוקי לה בקופצת והוי שינוי מדקאמר תלמודא מה שנא הלכה דאורחה הוא עמדה נמי אורחה הוא אמר רבה בקופצת משמע דקופצת לא הוי אורחה הילכך חייבת ברשות הרבים וליכא סייעתא מיניה דלאילפא איירי בלא קפיצה ומשום דהוי בחצר הניזק ומיהו כי מעיינת ביה שפיר דברי רב אלפס עיקר דבהמה שקופצת למקום גבוה ואוכלת לאו שינוי הוא כדאמרינן לעיל כיון דאורחה למיכל ליפתא אורחה נמי לסרוכי ולמיסק אלא הך דאילפא ודר' אושעיא וברייתא דהיתה קופתו מופשלת טעם אחד להם דכל היכא דיכולה בהמה לאכול כדרכה דרך הילוכה בלא קפיצה אין לו לאדם רשות להניח שם פירותיו והוי ר"ה ופטורה אבל היכא דאין יכולה לאכול אלא בקפיצה יש לו רשות להניח פירותיו ומיקרי חצר הניזק ומעיקרא כדאמר אילפא למילתא ופי' טעם לדבריו משום דע"ג חברתה כחצר הניזק דמי והוה ס"ד דכל ע"ג חברתה כחצר הניזק דמי ואפילו אוכלת כדרכה ואהא בעי לאתויי ראיה וקאמר תלמודא כדמפרש רבא ההיא דרבי אושעיא בקופצת ה"נ איירי ברייתא בקופצת ומילתא דאילפא בקופצת דבע"א לא מיקרי חצר הניזק היינו דקאמר מ"ש הלכה דאורחה הוא כיון שאוכלת כדרכה ודרך הילוכה אין לו רשות להניח פירותיו שם עמדה נמי אורחה הוא אמר רבא בקופצת וכיון שאין יכולה לאכול אלא בקפיצה לאו אורחה הוא ויש לו רשות להניח שם פירותיו וכן מוכח לקמן דאמר אילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו ורבי יוסי ור"א אמרי אין דרכה לאכול אלא להלך כיון שאינה יכול לאכול אלא בקפיצה קרינא ביה שדה אחר כי יש לו רשות להניח שם פירותיו עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"ג מה' נזקי ממון היתה מהלכת בר"ה ופשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה ואפילו עמדה משלם מה שנהנית שכן דרך הבהמות לאכול זו מע"ג זו ואם קפצה ואכלה ע"ג חברתה משלם מה שהזיקה שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב וכתב ה"ה מחלוקת אילפא ורבי יוחנן ופסק שם כר"י וכתירוצים דרבא בקופצת וכ"ד ההלכות עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דר"י מאן דכר שמיה ואפי' את"ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר"י מ"מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מע"ג חברתה ואפילו את"ל דכיון דאמר בהמה בר"ה הוי בכלל אוכלת מע"ג חברתה הא ר' אושעיא מפליג בין הלכה לעמדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי"ף הביא דברי אילפא ודברי רבי אושעיא ומשמע דס"ל דלא פליגי ונ"ל דודאי סבר הרמב"ם דאילפא ור' אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר לאו דוקא אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה"ק בהמה בר"ה אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ"כ נ"י וז"ל פירוש קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו לישנא דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו רשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ"ל וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלה בלא קפיצה חשיב חצר הניזק ושלא כדברי הרא"ש והיינו דקאמר אילפא בהמה בר"ה פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה אם קפצה על גבה ואכלה שם חייבת משום דגבי חברתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע"ג דגבי חברתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברשות הרבים פטורה דדמיא לעומדת בתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצידי הרחבה דפטורה לשמואל דקיי"ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור בר"ה משלם מה שנהנית ומ"ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מע"ג זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש וכן נ"ל לפרש דברי הרי"ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחה דה"ק וה"מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפי' עמדה לא מיחייבה מה שהזיקה ומ"מ אינה משונה לשלם תם ח"נ ומועד נ"ש אלא אורחא הוא והו"ל שן בר"ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דרבי אושעיא נמי מתפרשת לדעתו ז"ל כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת שניהם הא דאמרינן מ"ש הלכה דאורחה הוא וכו' הכי פי' מ"ש הלכה פטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונת כמשונה לשלם תם חצי נזק ומועד נ"ש עמדה נמי אורחה הוא ואין לה להתחייב כנ"ל וז"ל נימוקי יוסף חייבת מוקמינן לה בקופצת ופי' רש"י קופצת שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה כן ותולדה דקרן הוי וחייבת חצי נזק קאמר וכתב הרא"ה והריטב"א דאינו נכון דכי היכי דאמרינן לעיל כיון דאורחה למיכל אורחה לפלוסי הכי נמי כיון דאורחה למיכל אורחה למקפץ הילכך לאו תולדה דקרן היא אלא שן ממש ונזק שלם קאמר ובירושלמי אמרו בפירוש משלם נ"ש ובתוס' משלמת מה שהזיקה עכ"ל וכ"כ הרשב"א שכן דעת הראב"ד ז"ל וכתב הרשב"א וקופצת דקאמר שקפצה ע"ג האדם שהקופה מופשלת לאחוריו וכן בקופצת ע"ג אצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחה למיכל שעורים או כרשינין שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם ולאכול וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו על גבי בהמתו ברשות הניזק הוא ואע"פ שהם עומדים ברשות הרבים מפני שיש להם רשות לעבור שם עם משאן ובאותה שעה הם כחצר הניזק וכן כשהיה משאו מונח באצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי זה כאילו נכנסה לרשות הניזק ואכלה ושמא אפילו מאן דפטר בחצר השותפין כרבי אלעזר ורבי זירא מודים בהא משום דחצר השותפין יש לכל אחד קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינן לה שדה אחר אבל הכא כל שזה מניח שם משאו הרי היא כרשותו לענין זה שלא יבוא בו שורו של חבירו ויאכל עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה מבואר שהוא כדברי בעלהמאור וכך הם דברי הרשב"א ומיהו לענין הלכה אין לנו אלא דברי הרי"ף והרמב"ם וכ"ש שהרא"ש סבר כוותייהו בהא: מתגלגל מיבעיא לן אי חשוב כחצר הניזק ולא איפשיטא בפ' הנזכר (כ.): ומה שאמר ואם תפס אין מוציאין מידו הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת ר"י בספיקא דדינא לא מהניא תפיסה ואם תפס (לא) מפקינן לה מיניה כמו שנתבאר בסימן ש"ץ: ומה שאמר ופירש רש"י כגון לקחה הבהמה האוכלים וגלגלתם לר"ה כבר כתבתי בסימן זה שכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נזקי ממון וכתב עוד רש"י והה"נ אם בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגלגלה מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלא ליה אזלינן פטורה:ומ"ש ודוקא כה"ג שהיו כולם מונחין ברשות הניזק וכו' אבל משאוי שהוא ארוך ומקצתו וכו' שם אתו למפשט האי בעיא מדתני רבי חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה מאי לאו מתגלגל ואתי אימא אכלה על מה שבפנים חייבת על מה שבחוץ פטורה אי בעית אימא כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא ופרש"י אי בעית אימא. לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מילתא היא דכי אמר רבי חייא בפתילה דאספתא משאוי של שחת שעליו ארוכים וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולה בחד דוכתא דמי הילכך אזלינן בתר בהמה כי קא מיבעיא לן כגון שעורים דכולה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגל ליה:ומ"ש בשם ר"י שהיה האוכל מתגלגל מרשות הניזק לרשות הרבים ועכבתו הבהמה ואכלתו (בר"ה) [ברשות הניזק] וכו' כ"כ שם התוס' והרשב"א ז"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

שן הוא אב וכו' משנה רפ"ב דב"ק. ומ"ש בין אם אכלתן וכו' רפ"ק דב"ק:

ומ"ש בד"א שאוכלת דבר הראוי לה וכו' בפ"ב (דף י"ט וכ') כל הסוגיא ומ"ש חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' ברייתא שם ולמ"ש רבינו בסי' שפ"ט ס"ג ע"ש ר"י והרא"ש מיירי הכא בכל חיה חוץ מהארי ולהרמב"ם מיירי אפי' ברי ע"ש: כתב מהרש"ל יש מקשים אהא דקאמר וחזיר שאכל חתיכת בשר הלא אסור לגדל חזירים וי"ל כגון שקבל עליו ארור דרבנן אי נמי דקבלן העכו"ם בחובו דשרי וכגון צייד דנזדמנו לו עופות או חיות טמאים דשרי למוכרה וקודם שמכרו הזיק עכ"ל ועי"ל שהישראל הוא שומר חזיר לעכו"ם או רועה שלו דאינו בכלל ארור כיון דאין החזיר שלו אבל לענין נזקין חייב השומר: ומ"ש בשם הרא"ש דוקא בפחת שפחתה מיתה וכו'. בפ"ק דב"ק אמתני' אכלה כסות או כלים משלם ח"נ דקדק כן וכך פסק בש"ע אבל מהרש"ל השיג עליו ואמר דכיון דהתחלת ההיזק משונה דכלב המית אמרי רברבי ושונרא תרנגולים אף על האכילה שאכל לאחר שהמית אינו משלם אלא ח"נ והאריך בראיותיו בפ"ב סי' ט' ודבריו נכונים וכך משמעות שאר פוסקים דלא כהרא"ש ולכן אין להוציא מיד (הניזק כלום) [המזיק]:

אין חיוב השן וכו' כ"כ התוס' דהכל תלוי באכילה ולא בלקיחה ע"ש בפ"ב (כ"ג) בד"ה תפשוט דפי פרה ומ"ה כתב הרמ"ה דלקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק דאזלינן בתר אכילה: פי פרה כחצר הניזק דמי. הכי משמע לשם בסוגיא דהכי נקטינן ולפי שקשה תיפוק ליה דהבהמה עומדת בחצר הניזק ונוטלת המאכל בפיה ואוכלת בחצר הניזק וקרינן ביה ובער בשדה אחר ולאיזה צורך קאמרי' דפי פרה כחצר הניזק דמי לפיכך כתבו התוס' והרא"ש דנ"מ אפי' במקום שאין לחייב על הנטילה וכו' וה"ה דאיכא למימר דנ"מ אם לקחה בר"ה המאכל בפיה והלכה ואכלה ברשות הניזק דאי פי פרה כרשות מזיק דמי פטור ואי פי פרה כרשות הניזק דמי חייב וכדכתב הרמ"ה בסמוך אלא דחדא מינייהו נקט: לשון הרמב"ם כלב וכו'. בפ"ג מנזקי ממון וכתב שם דבנטלו מחצר הניזק והוציאו משם בין לר"ה ובין לחצר אחרת אינו משלם אלא מה שנהנה וכשאכלו ברשות הניזק אפילו בשדה שלו כאילו אכלן בתוך החצר שנטלו משם וכל זה מוכח בסוגיא דחררה וגדיש ולא כתבו בשם הרמב"ם אלא לפי שמה שצריך לשלם מה שנהנה לא הוזכר בסוגיא אלא בנטלו בר"ה ואכלו בר"ה והרמב"ם כתב זה אף בנטלו מרשות הניזק ואכלו בר"ה או בחצר אחרת ועוד נראה דהעתיק לשון הרמב"ם לפי שאפשר להבין מדבריו דדוקא בנטלו מחצר הניזק ואפילו בשדה של בעל החצר משנם נ"ש אבל נטלו מר"ה ואכלו בשדה של ניזק או בחצרו פטור דלא כהרמ"ה דלעיל דאל"כ למה לו להרמב"ם לומר כלב שנטל בחצר הניזק והוציאו לר"ה וכו' כיון דאפילו בנטלו בר"ה ואכלו בר"ה נמי משלם מה שנהנה אלא נקט שנטל בחצר הניזק לאורויי דבסיפא באכלו ברשות הניזק אינו חייב אלא בנטלו בחצר הניזק אבל נטלו מר"ה ואכלו בחצר הניזק פטור משום דלא אזלינן בתר אכילה אלא להקל על המזיק כגון שנטלו מרשות הניזק ואכלו בר"ה אבל להחמיר עליו בנטלו בר"ה ואכלו בחצר הניזק לא אזלינן בתר אכילה: כל מה שנקרא חצר הניזק לגבי רגל כפי מה שפי' למעלה וכו' כלומר דבסי' שפ"ט ס"ו כתב בהלכות רגל איזה הוא חצר הניזק חייב בו ג"כ על השן וב"י התרעם על לשון רבינו ול"ק מידי:

אכלה בר"ה משלם מה שנהנית פליגי בה רבה ורבא וכו'. בפ"ב דב"ק (דף כ') ונראה דגם הרמב"ם היה מסופק אי הלכה כרבה או כרבא וכדכתב רב אלפס ולכך כתב דמשלם דמי עמיר או שעורים דאיזה מהם שהוא פחות משלם ולפ"ז פי' עמיר אינו כפירש"י תבן או קש אלא שעורים בשבלים קודם דישה כן פי' ה' המגיד והוא הנכון דלא כמ"ש ב"י: ומ"ש דמסקנת הרא"ש כהראב"ד. לפי שהביא דבריו באחרונה נראה שכך היא מסקנתו וזו היא דעת רבינו בספרו שקורא מסקנת הרא"ש מ"ש באחרונה. וכתב מהר"ם איסרל"ש דכיון דכתב נ"י דהרמ"ה וריטב"א פסקו כרבא הכי הלכתא ודלא כב"י שכתב דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסופקים נקטינן קולא להנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר פי' תבן כפרש"י דלא שבקינן פשיטותא דהאחרונים ורבים מקמי ספיקא דהרי"ף והרמב"ם עכ"ל וכך פסק מהר"ש לוריא בסי' ט"ו והכי נקטי'. וכתב עוד דפירוש דמי שעורים בזול היינו אם אכלה שעורים משלם שליש פחות אם היה גם הוא קונה לה שעורים לפעמים אע"פ שאינו רגיל דאנן אומדין דעתו שהיה קונה לו גם עכשיו בזול אבל אם לא היה מאכילה אלא תבן או דשא כל ימיה אע"פ שאכלה עכשיו שעורים אינו משלם אלא דמי עמיר דרבא נמי מודה בה וברייתא דת"כ דרבא הכי משמע אכלה קב או קביים אין אומרים לשלם דמיהם אלא אומרים כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל ובכלל אע"פ שאינו רגיל משמע נמי אע"פ שאינו רגיל בזה השיעור אלא פחות או יותר אזלינן בתר שיעורא דרוב בני אדם בין לקולא בין לחומרא דהכל תלוי בשיעור הראוי לה ובדבר שהוא ראוי לה ע"ש:

היו הפירות מונחים בצידי הרחבה. משנה שם (דף י"ט) ובגמרא (דף כ"א) פליגי רב ושמואל במחזרת פי' שהחזירה ראשה מרחבה ואכלה פירות בצידי רחבה דלרב משלמת מה שהזיקה דהו"ל כמו בהמה שעומדת בר"ה ואכלה מתוך חצר הניזק ולשמואל אינו משלם אלא מה שנהנית דכיון דיכולה לאכול ע"י חיזור אין לו רשות לשטוח שם פירות וחשיב כאילו אכלה בר"ה והלכה כשמואל בדיני ואע"ג דללישנא בתרא במחזרת כ"ע לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום וכו' כבר פסקו הרב אלפס והרמב"ם והרא"ש כלישנא קמא וכשמואל דאפילו במחזרת פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית אלא אם כן דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי הרחבה שאין דרך שוורים ללכת שם הילכך כרשות [הרבים] דמי ומודה שמואל דמשלם מה שהזיקה ודקדק רבינו ואמר כל מה שהזיקה לאורויי דמה דשבקה לרחבה ואכלה מצידי הרחבה אורחיה הוא ומשלם נ"ש דלא כפי' רש"י דמשונה הוא ותם משלם ח"נ וכן פי' ב"י: ומ"ש אכלה מפתח החנות וכו'. משנה שם ומשמע בסוגיא דלא מיבעיא היכי דקיימא בקרן זוית דאפי' לרב פטור כיון דאכלה בלא חיזור אלא אפילו דקיימא באורך המבוי דלא משכחת לה דאוכלת מפתח החנות אלא במחזרת את ראשה אפ"ה פטור לשמואל ואינו משלם אלא מה שנהנית אבל אכלה מתוך החנות משלם מה שהזיקה דהיינו רשות הניזק גופיה:

הקצה מקום וכו'. פי' שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לר"ה ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הילוכה ואכלתן דאמר בלישנא בתרא דלרב פטור ולשמואל חייב ופסקו מקצת גדולים כלישנא בתרא וכשמואל בדיני דחייב דהוה ליה שן ברשות הניזק והרא"ש הביא ראיה מסוגיא דתלמודא דהלכה כלישנא קמא וכשמואל דאפילו במחזרת פטור וכ"ש במקצה מקום ע"ש:

היתה מהלכת ברשות הרבים וכו'. שם (דף כ') מימרא דאילפא באכלה מעל גבי חבירתה ומימרא דר' אושעיא בעמדה ואכלה ברשות הרבים וברייתא בהיתה קופתו מופשלת לאחוריו דחייב אינו אלא בקופצת ופי' הרא"ש דהיינו שאי אפשר לה ליטלם אלא א"כ תקפוץ וכך פסק רב אלפס וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' מנזקי ממון ודעת הרמ"ה כדעת בעל המאור הביאו הרא"ש דמעל גבי חבירתה או מתוך הקופה אפילו בלא קופצת חייבת דהוה ליה כאוכלת ברשות הניזק אבל ברשות הרבים בלא על גבי חבירתה ובלא מתוך הקופה איכא לאיפלוגי בין קופצת ללא קופצת וכבר האריך ב"י ע"ש:

מתגלגל מיבעיא וכו'. שם ופרש"י כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק ובהמה ברשות הרבי' ומגלגלת ואתי מרה"י לר"ה מאי בתר אכילה אזלינן ופטור או בתר דשקלא ליה אזלינן וחייבת והה"נ אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגל מר"ה לרה"י אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלא ליה אזלינן פטור עכ"ל וכתבו התוספות וקשה דגבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכלה בגדיש דעלמא דפטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכי ונראה לר"י כגון דקיימי פירי ברשות הניזק ומגלגלי ואתו לר"ה דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופן להניח בר"ה ומיבעיא ליה אי חשיבי כמונחים בר"ה או לא עכ"ל ונראה דלפירוש ר"י הא דקתני בברייתא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייב אכלה בחוץ פטור ומוקי לה בגמרא במשאוי שהוא ארוך ולא מיירי במתגלגל אלא מקצתו מונח בפנים ומקצתו בחוץ ואזלינן בתר אכילה לא קשיא הא פשיטא הוא דאזלינן בתר אכילה וכדמוכח גבי כלב דאיכא לתרץ דאצטריך סד"א ניזיל בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ וע"ש בתוס': כתב ב"י ומ"ש ואם תפס אין מוציאין מידו הוא לדעת הרמב"ם אבל לדעת ר"י בספיקא דדינא לא מהניא תפיסה ואי תפס מפקינן מיניה כמו שנתבאר בסי' ש"ץ עכ"ל וכן נראה מדברי הרב בהגהת ש"ע אבל תימה דא"כ למה לא כתב רבי' כאן דעת ר"י והרא"ש כדכתב לעיל בכל דוכתא דאיכא ספיקא דדינא ונראה ליישב דכאן ס"ל לרבינו דאף ר"י והרא"ש מודה דמהניא תפיסה דדוקא בדוכתא דקאמר תלמודא תיקו דאין לה פשיטותא לא מהניא תפיסה אבל הך בעיא אף ע"ג דלא נפשטה לא אמרו בה תיקו ויש כח לגדול הדור להביא ראיה ממשנה או מברייתא ולפשוט הבעיא הילכך מהניא לה תפיסה ומצי לומר קים לי כסברא האחת שהדין עמי אח"כ מצאתי שמהרש"ל כתב חילוק זה בפ"ב דב"ק סימן ה' והאריך בזה ע"ש ולפעד"נ דכאן מוכח מדברי רבינו שחילוק זה אמת ומהרו"ך כתב לחלק דהכא כיון דמהני תפיסה לשלם מה שנהנית מהני תפיסה גם לשאר והא ליתא דהא בסימן ש"ץ סעיף ב' גבי בעטה כתב דלר"י לא מהני תפיסה אלא לרביע נזק ולא אמר דמהני גם לשאר אלא כדפרי' עיקר לחלק בין בעיא דעמדה בתיקו ובין בעיא דלא נפשטה ולא עמדה בתיקו:

דרכי משהעריכה

(א) עיין לעיל סי' שפ"ט ביאר רבינו לגבי רגל ואע"פ שכתבו סתמא מ"מ הואיל וכתבו רבינו בהלכות רגל לכן כתב כאן כמו שכתבתי לעיל לגבי רגל ומעתה נסתלק ערעור של ב"י שכתב לא ידענא למה כתב רבינו שביארן לגבי רגל הא כתב סתמא דינים אלו:

(ב) וכ"כ נ"י שהרא"ה והריטב"א פסקו כרבא ולכן נראה דהכי הלכתא ודלא כב"י שכתב דמאחר דמסופק לרי"ף ורמב"ם הוי ספיקא ונקטינן קולא לנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר בלבד ואין דבריו נראין דלא שבקינן פשיטת האחרונים ורבינו משום ספיקת הרמב"ם והרי"ף כנ"ל: