טור אורח חיים סח
<< | טור · אורח חיים · סימן סח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות קריאת שמע וברכותיה
טור
עריכהבעניין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ(א), ראוי היה שלא להפסיק.
והרמ"ה נשאל על זה, והשיב כך: ראינו שאסור להפסיק. והרי בפירוש שנינו ברכות (דף יא.): במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ועוד שנינו (שם מ:, עיין ברמב"ם ובכ"מ פ"א מהלכות ברכות הלכה ז'): כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק, אמת הוגד לכם. ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובץ, אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הציבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות, לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי: הנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, וזו היא סיבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובץ, כיון שהתחיל שליח ציבור ביוצר אור, אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן, וקורא קריאת שמע ומברך אחריה ברכת "אמת ויציב", אך איני גומרה מיד, רק עד "העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו", ומשם אני שותק, איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד ששליח ציבור מגיע למקום שפסקתי, ואני חותם עם הציבור ברכת "אמת ויציב" בגאולה ואני סומך גאולה לתפילה. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ברכות אלו עם שאר הברכות, אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם.
אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרובץ. וגם הראשונים אשר תיקנום היו גדולי עולם, כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו. וכן כתב האב"ד: למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות. וגם רבינו תם דחק לפרש ההיא ד"במקום שאמרו לקצר" וכו', כדי לקיים המנהג.
ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר, כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי. גם פירוש רבינו תם שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני אדוני אבי ז"ל:
בית יוסף
עריכהבעניין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ — הפיוטים שהיו נוהגים לומר באמצע ברכות קריאת שמע היו קורים אותם קרוב"ץ. ושמעתי כי הוא ראשי תיבות קול רנה וישועה באהלי צדיקים. וכתב רבינו שראוי היה שלא להפסיק באותם פיוטים בברכות קריאת שמע. ותשובת הרמ"ה שכתב רבינו מבוארת:
ומה שכתב: וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם — בפרק א' מהלכות קריאת שמע:
ומה שכתב: אמנם נוהגים בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ — זהו בזמנו, אבל בזמן הזה אין נוהגין כן:
ומה שכתב: וגם הראשונים אשר תיקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחביריו — וכן כתב הרא"ש סוף פרק אין עומדין, והרשב"א בתשובה:
ומה שכתב: רבינו תם דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר וכו' כדי לקיים המנהג — מבואר יפה בדברי הרב רבי יונה בסוף פרק קמא דברכות:
ומה שכתב: ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטילה וכו' — דבריו ברורים הם:
ומה שכתב: גם פירוש רבינו תם שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני אדוני אבי הרא"ש זכרונו לברכה — לא מצאתי להרא"ש שכתב כן. ואפשר שעל פה היה אומר כן:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בענין ההפסקה וכו' נראה דה"ק רבינו ודאי כיון דאיכא גדולים דאמרי אסור להפסיק אע"ג דאיכא נמי גדולים דאמרי דמותר להפסיק ראוי היה בפלוגתא דרבוותא שלא להפסיק כיון דאם לא מפסיקין ליכא איסורא לד"ה ואם מפסיקין איכא איסורא למקצת גדולים והרמ"ה אעפ"י שידע דהרבה גדולי עולם תקנוהו לאמרם ולהפסיק השיב שאסור להפסיק ופי' טעמו משום ששנינו בספ"ק דברכות מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו וכו'. ולא להשיג על דברי הרמ"ה באתי אלא ליישב המנהג כל האשכנזים שמפסיקין באתי והוא שהם תופסים עיקר פר"ת שהשיב הרבה תשובות על פרש"י בהא דתנן מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך דאברכת השכיבנו קאי כמו שמפורשין התשובות בדברי ה"ר יונה לשם שכמעט מכריחין להודות לפירושו ע"ש גם בתוס' ומרדכי כתוב בקצרה ופי' ר"ת דה"ק מקום שאמרו לקצר כגון ברכת המצות אינו רשאי להאריך דאם יאריך יצטרך לחתום וכן מקום שאמרו להאריך ולחתום בברכה אינו רשאי לקצר דא"כ יצטרך שלא לחתום בברכה וזה אסור דמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום ועל זה וכיוצא בו אמרו חכמים כל המשנה וכו' לא יצא י"ח אבל ברכה שמסיים בה בברוך ואינו משנה בה כלום אלא שמוסיף בה דברים באמצע מותר לגמרי ולא ידעתי למה יכתוב רבינו דדחק ר"ת לפרש ההיא דמקום שאמרו להאריך כדי לקיים המנהג הלא מן המנהג אינו מביא ר"ת אלא סניף לשאר קושיות ותשובות שהקשה על פרש"י דמתוך אותן הקושיות פי' פי' אחר ומי הגיד דפר"ת הוא דחוק אני אומר שהוא מרווח ומקובל בלי גמגום. ועוד הלא בתוספתא פ"ק מפורש כדברי ר"ת וכן הרמב"ם שכתב שאין רשאי לפחות ולא להוסיף כתב להך תוספתא בפ"א מהל' ק"ש ע"ש:
ומ"ש הרמ"ה ומשם ואילך אבי שותק וכו' משמע דאפי' כי שהה בשתיקה כדי לגמור את כולה נמי לא היה צריך לחזור לראש והוה אתי שפיר לכ"ע דלהרי"ף והרמב"ם אפי' אירע אונס אינו חוזר אלא למקום שפסק בהפסיק בק"ש וברכותיה לר"י אף בקריאת שמע חוזר לראש כשעכבו אונס וכאן לא עכבו אונס ועיין לעיל בסי' ס':
ומ"ש אמנם נוהגים בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ כו' תימה דכיון דאמר דגדולי עולם תקנו וגם הראב"ד ור"ת הסכימו שאין בו איסור היאך כתב אח"כ ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה וכו' הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומי לנו גדול כהראב"ד ור"ת כ"ש ר"א הקליר דהוא ר"א בר"ש בר יוחאי דאיתא בויקרא רבה פ' שלשים כד דמך ר"א בר"ש בר יוחאי היה דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו' מהו מכל אבקת רוכל אלא דהוה קריי ותניי ופייטן ודרשן ובמדרש חזית סוף פסוק מי זאת עולה גריס קרובוי ופייטוי והתוספות פרק אין דורשין (דף יג) הביאו להך מדרש וכתבו שהוא היה תנא ובימיו היו מקדשין על פי הראייה שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ מיום ראשון וכ"כ הרא"ש ס"פ אין עומדין וא"כ מי יבא אחריו לבטל מה שתיקן ויסד לכל ישראל ונהגו אחריו וא"כ לא היה רבינו רשאי לומר טוב ויפה לבטלה וכו' ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאף ר"א הקליר וחבריו לא יסדוהו אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב"ץ והפיוטים בכוונה אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטילה ובדברי הבאי אף ר"א הקליר ודאי מסכים לבטלה זה נראה ליישב דעת רבינו אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו וכ"כ שבולי הלקט וז"ל אבל ר"ע ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון והרב רבינו יונה ורבינו קלונימוס ור"י ט"ע ור"ש הגדול ורבינו סעדיה גאון וכל גאוני לותי"ר כתבו כולם שיש לומר פיוטים וכ"כ בהגהת אשיר"י מא"ז בפ"ק דברכות וז"ל וכבר נחלקו בהם ר"י ט"ע ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר וכו':
ומ"ש גם כי ר"ת פי' לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל כתב ב"י לא מצאתי להרא"ש שכ"כ ואפשר שעל פה היה אומר כן עכ"ל ומ"מ תימה הלא הרא"ש ס"פ אין עומדין כתב על הך דרב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות דר"ת ור"ח פירשו דוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים שרי וכן נהגו לומר זכרנו בראשונות ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות וכן ר"א הקליר שהיה מא"י מקרית ספר ובימיו היו מקדשין ע"פ הראייה וכו' והוא תיקן קרוב"ץ לאומרה בג' ראשונות עכ"ל מדהפליג בשבחו אלמא משמע דר"ל דראוי לסמוך עליו לומר צרכי צבור בג' ראשונות וא"כ היאך כתב רבינו להשיג על ר"א הקליר שתיקן קרוב"ץ ולאריך בברכה שאמרו לקצר מטעם שלא ישר בעיני הרא"ש פירושו של ר"ת שפי' לקיים המנהג דאלמא דיש לבטל המנהג וזה אינו כי אדרבה הרא"ש מחזיק ביד המנהג ולסמוך על ר"א הקליר שתיקן קרוב"ץ בג' ראשונות ולכן נראה דאפי' אמר כן הרא"ש דלא ישר בעיניו פי' ר"ת מ"מ על עיקר הדין לא נחלק ועוד ודאי דחזר בו בפסקיו שהם אחרונים והחזיק המנהג לומר קרוב"ץ ורבינו מתוך שהיה דעתו נוטה לבטל הקרוב"ץ השים אל לבו מה שאמר הרא"ש בע"פ דלא ישר בעיניו פירוש של ר"ת לקיים המנהג ולא שת לבו למ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' אין עומדין שהם העיקר ושרא ליה מאריה גם רבינו עצמו כתב כך לקמן בסי' קי"ב וע"ש במ"ש ב"י:
דרכי משה
עריכה(א) כתוב במהרי"ל שהיה נזהר לומר קרוב"ץ, והיה כועס על הבחורים שהיו לומדים בבית הכנסת בשעה שאומרים הציבור קרוב"ץ, והם לא שמו לבם לומר אותם, עכ"ל. ולי נראה דמטעם הפסק היה לו לכעוס, דגרע טפי ממה שלא שמו לבם אל הקרוב"ץ. דבמה שלא אמרו קרוב"ץ לא עבדו איסורא, כמו שכתב הרמ"ה שהוא היה עושה כן. אבל מה שלמדו – הוה הפסקה ואסור, ולכן כתב הרמ"ה שלא היה מדבר בדברי תורה וכו'. ואפשר שהם לא דברו בדברי תורה, רק למדו בהרהור ובעיון בעלמא, וזה לא מיקרי הפסק, דהרהור לאו כדיבור דמי כדלעיל סימן ס"ב; ולכן לא כעס אלא על מה שלא שמו ליבם. וכן נראה, דאסור לדבר בדברי תורה בשעת קריאת שמע וברכותיה כמו שאסור להפסיק בשיחה בטילה, דזמן תורה לחוד כו'. אבל להרהר ולעיין בדברי תורה בלא דיבור בשעה שהעם אומרים הקרוב"ץ, אין נראה לי לאסור, אבל מכל מקום יש לחוש להמון, שאל יראו מן הלומד בספר ויפסיקו גם כן בדברים אחרים: