טור אורח חיים נח
<< | טור · אורח חיים · סימן נח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות קריאת שמע וברכותיה
טור עריכה
וקורין קריאת שמע, ומברכין שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, וסמכום על פסוק (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. והוא שיגיע זמנה.
מאימתי זמנה? משיראה חבירו הרגיל עמו קצת מרחוק ד' אמות ויכירנו. ונמשך עד סוף ג' שעות.
ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין(א), שהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים אותה וברכותיה כוותיקין עם הנץ החמה, ויסמוך לה התפילה מיד בהנץ החמה. וכן כתב הרמב"ם: מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש, ע"כ. ומי שיוכל לכוין לעשות כן, שכרו מרובה מאד, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא, ולא יוזק כל אותו היום.
מי שהוא אנוס, כגון שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו, יכול לקרותה עם ברכותיה מיד אחר שיעלה עמוד השחר. וכן אם קראה מיד אחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד, אף על פי שלא היה אנוס, יצא, ואין צריך לקרותה פעם שניה. והוא שלא יהא רגיל לעשות כן.ד
אף על פי שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית, אם נאנס ולא קרא, יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית. ומיהו אין לו שכר כקורא בזמנה. אבל מכאן ואילך לא יקרא בברכותיה, ואם יברך הוי ברכה לבטלה:
בית יוסף עריכה
וקורין קריאת שמע ומברכין שתים לפניה ואחת לאחריה וכו' — משנה בסוף פרק קמא דברכות (יא.): בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה.
ומה שכתב: וסמכום על פסוק שבע ביום הללתיך — הוא בירושלמי פרק היה קורא:
מאימתי זמנה משיראה חבירו הרגיל עמו וכו' — שם במשנה (ט:): מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי. ובגמרא תניא, רבי מאיר אומר: משיכיר בין זאב לכלב וכו'. אחרים אומרים: משיראה את חבירו רחוק ארבעה אמות ויכירנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. ואמרינן בירושלמי (פ"א ה"ב): משיראה את חבירו וכו'. במה אנן קיימין? אי ברגיל, אפילו ברחוק טפי חכים ביה; ואי בשאינו רגיל, אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה! תפתר ברגיל ואינו רגיל, כהדין אכסניא דאתי לקיצין. וכתבוהו התוספות (ד"ה אחרים) והרא"ש. וזהו שכתב רבינו: משיראה חבירו הרגיל עמו קצת מרחוק ארבע אמות ויכירנו:
ומה שכתב: ונמשך עד סוף שלשה שעות — גם זה שם במשנה: וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. ובגמרא (י:), אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע.
כתוב בהגהות מיימוניות, שרבינו שמחה כתב דעד תחילת שעה שלישית קאמרא. והם דחו דבריו והעלו דעד סוף שעה שלישית קאמר, וכן מוכח בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה, ופ"ד ה"א). וכן פירשו התוספות (ע"ז ד: ד"ה בתלת), וכן הסכים הר"ם, עד כאן. וכן העלה סמ"ג, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות קריאת שמע א יא).
ומה שכתב: ומצוה מן המובחר לקרותה כותיקין — שם (ט:): אמר אביי: לתפילין – כאחרים; לקריאת שמע – כוותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. וכתב ה"ר יונה (#תלמיד רבינו יונה|ד: ד"ה תניא), שאף על פי שוותיקין היו קורין אותה סמוך להנץ החמה, מודו דזמן התחלת קריאתה קודם הוא, דהלכה כאחרים שאמרו: משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות. דהא רב הונא דהוא בתראה פסק הכי, ואביי נמי הכי סבירא ליה, אלא שבא לומר שהוותיקין, מתוך שהיו מדקדקין במצוות והיו רוצים לסמוך גאולה לתפילה, היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי שיתפללו מיד כשתנץ החמה ויסמכו גאולה לתפילה; ואם היו מתחילין לקרותה מיד כשיכיר את חבירו, היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ החמה, והיה להם להתאחר אחר קריאת שמע ולהמתין עד שתנץ החמה, ונמצא שלא היו יכולים לסמוך גאולה לתפילה, ומתוך כך היו צריכים לקרותה סמוך להנץ החמה. אבל לאדם אחר, שאינו חושש לסמיכות גאולה לתפילה, מודו שיכול לקרותה לכתחילה משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו. וקודם לכן אין לו לקרותה אלא בדיעבד או בשעת הדחק, עכ"ל. וכן כתב גם כן הרא"ש, דהא דאמר אביי: לקריאת שמע כוותיקין, היינו למצוה מן המובחר, אבל מודה הוא דתחילת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתניתין, עד כאן. וכן כתב הרשב"א. ומה שכתבו הרא"ש והרשב"א דתחילת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן, נראה דלא פליגא על מה שפסק ה"ר יונה כאחרים דאמרי: משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו, דשניהם שיעור אחד הוא, כדאמרינן בירושלמי. אלא שמדברי הרשב"א גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים, נראה דלאו שיעור אחד נינהו.
והגהות מיימוניות כתבו לקריאת שמע כוותיקין, וכן פסק ר"י אלפס (ד:). והא דתנן (יומא לז א): אף היא עשתה נברשת של זהב, בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן קריאת שמע. משמע שזמן קריאת שמע הוא אחר הנץ החמה? היינו לציבור, שאין כל אדם יכול לעמוד עם הנץ החמה. ודלא כרבינו תם, שפירש שזמן קריאת שמע הוא דווקא אחר הנץ החמה מכח ההיא מתניתין דאייתי, ופירש שוותיקין לא עשו כדין, ופירש שאביי עצמו סובר שזמנה הוא אחר הנץ החמה, ולא הזכיר זמן של ותיקין אלא לאפוקי מאחרים דאמרי זמנה משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות. וכן פסק רבינו שמחה, ודלא כרבינו חננאל שפירש: ותיקין עצמם לא היו קורין עד אחר הנץ החמה. וכן פסק ר"י. וראבי"ה פסק כרבינו תם, עכ"ל. וראיות רבינו תם והחולקים עליו נתבארו יפה בתוספות סוף פרק אמר להם הממונה (יומא לז: ד"ה אמר אביי) ובסמ"ג. ודברי התוספות שם נוטים לדברי החולקים על רבינו תם, וכן כתבו בפרק קמא דברכות (ט: ד"ה לק"ש כותיקין) סתם כדברי ה"ר יונה והרא"ש ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות ק"ש (הי"א). וכיון דרוב הפוסקים סוברים כן, הכי נקטינן:
ומה שכתב רבינו: וכן כתב הרמב"ם — היינו לומר דאיהו נמי סובר דמצוה לקרותה קודם הנץ, ולאפוקי מרבינו תם. ומיהו מה שכתב רבינו שזמנה משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו לא נזכר בדברי הרמב"ם. ומשמע לי שהוא מפרש, דרב הונא ואביי פליגי, דרב הונא אמר: הלכה כאחרים לקריאת שמע, ואביי אמר: לתפילין דווקא הלכתא כוותייהו, אבל לקריאת שמע לא אלא כוותיקין, ופסק כאביי דבתרא הוא. ונראה שכן הוא דעת הרי"ף, שכתב: אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: לתפילין כאחרים; לקריאת שמע כוותיקין, דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה וכו', וכן הלכתא. ומדכתב "וכן הלכתא", מכלל דסבירא ליה דפליגי. ואי נמי לא פליגי, משמע ליה דאביי מפרש דברי רב הונא, דלא אמר הלכה כאחרים אלא לתפילין, אבל לקריאת שמע כוותיקין.
ועל מה שכתב רבינו בשם הרמב"ם: ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש — כתב מהר"י אבוהב ז"ל: אל יקשה בעיניך היאך קרא הרב לזה הזמן "מעט". שהנה עליית השמש דהרמב"ם, רוצה לומר: לאחר שיעלה גוף השמש כולו, והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות, עכ"ל. ובנוסחא אחת מצאתי בדברי הרמב"ם כתוב במקום "שיעור שעה אחת", "עישור שעה אחת".(ב)
כתב ה"ר יונה (שם ד"ה ומצינו), שאם לא קרא אותה קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרותה במהרה כל מה שיוכל, והביא ראיה לדבר:
ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה וכו' — בפרק קמא דברכות (שם): איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה. והתם נמי אמרינן: כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל אותו היום. ואיתא תו התם, דרב ברונא זימנא חדא סמך גאולה לתפילה, ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא. וכתבו התוספות (ד"ה כל הסומך) על זה: ואם תאמר, והלא כל העולם סומכים גאולה לתפילה, ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה? ויש לומר דהכי קאמר: כל הסומך גאולה לתפילה כוותיקין, שקורין קריאת שמע קודם הנץ החמה ותפילה לאחר הנץ. וכן כתב הרא"ש ז"ל. ועוד יתבארו דיני סמיכות גאולה לתפילה בסימן ס"ו ובסימן קי"א:
מי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו יכול לקרותה עם ברכותיה אחר שיעלה עמוד השחר וכן אם קראה מיד וכו' — שם (ח:): תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהם ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. ומפרש טעמא בגמרא, משום דכיון דאיכא דקיימי אחר שעלה עמוד השחר, זמן קריאת שמע דיום הוא, ד"ובקומך" כתיב והא קיימי. אמר רב אחא בר חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בן יוחי. וכתב הרי"ף (ב:), דהיינו בדיעבד, אי נמי בשעת הדחק, כגון מי שמשכים לצאת לדרך וכיוצא בו, אבל לכתחילה לא. וכן כתב הרמב"ם (שם הלכה י"ב). וכן נראה מדברי הרא"ש.
ואם תאמר, הא תניא בסוף פרק תפילת השחר (ל.): השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע וכו', וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא; אלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר, אינו קורא עד שתנץ החמה; דמדקתני: "שופר ותוקע לולב ומנענע", ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר היא? תירץ הרשב"א, דהא דאמרינן שאם היה משכים לצאת לדרך קורא משעלה עמוד השחר, דווקא ביוצא לדרך במקום גדודי חיה ולסטים, שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה, ואפילו עד "על לבבך", ומשום הכי שרינן ליה לקרות משעלה עמוד השחר. וההיא דסוף פרק תפילת השחר, ביוצא בשיירא, אי נמי במקום שאין שם גדודי חיות ולסטים.ג וה"ר יונה (ב: ד"ה אי נמי) כתב, דהא דשרינן לקרות, במשכים לדרך כשהשיירא הולכת במהרה ולא ימתינו לו כלל היא, הא לאו הכי ממתין מלקרות עד שתנץ החמה, כברייתא דסוף פרק תפילת השחר.
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שדקדק רבינו במה שכתב שצריך להחזיק בדרך, ולא כתב: לצאת לדרך, משום דלישנא ד"להחזיק" משמע שהוא נחפז ללכת במרוצה, בעניין שאין לו מקום לקרות קריאת שמע כתקנה, כלומר שהוא בדרך שהוא בעניין שלא יוכל לכוין דעתו.
וכתב עוד הרשב"א: ואי קשיא הא דתניא במסכת יומא (לז:): הקורא עם אנשי משמר לא יצא, מפני שהן מקדימין; ואנשי משמר בוודאי לאחר עלות השחר היו קורין, ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא? איכא למימר דההיא ליתא, ואי נמי איתא, היינו לומר שלא יצא ידי מצוה מן המובחר. ואי נמי, אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת, שלא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה. אבל הרי"ף והרמב"ם (קריאת שמע פרק א הלכה י"ב) כתבו דבדיעבד אפילו שלא בשעת הדחק יצא, וכדברי רבינו.
וכתב עוד הרשב"א: כשקורא בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר, אף על גב דמברך "יוצר אור" אין בכך כלום, דמכיון שעלה עמוד השחר שפיר מיקרי יוצר אור, וכאנשי משמר.
ומה שכתב רבינו: והוא שלא יהא רגיל לעשות כן — פשוט הוא, שכיון שלא התירו כן אלא בדיעבד או בשעת הדחק, אין לאדם להיות רגיל לעשות כן שלא מדוחק.
וכתבו התוספות (ח: ד"ה לא), דהא דנקט רבי שמעון בן יוחי לאחר שעלה עמוד השחר, לאו דווקא מיד הוא, דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי. ונראה שכתבו כן, משום דמשמע להו דהא דרשב"י שלא בשעת הדחק היא, דאילו בשעת הדחק, תיכף שעלה עמוד השחר קורא את שמע. וכן כתב הרשב"א: ולעניין קריאה של שחר מעמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן, לכתחילה לא יקרא; ומיהו בשעת הדחק, כמי שמשכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים, שלא יוכל לעמוד ולכוין אפילו לפרשה ראשונה ואפילו עד "על לבבך", הרי זה מותר לקרות משעלה עמוד השחר. וכך הם דברי ה"ר יונה (ד: ד"ה ומצינו) גבי מאימתי קורין את שמע בשחרית. אבל תימא, אם כן מניין להם לתוספות דקודם שיכיר בין תכלת לכרתי יכול לקרות קריאת שמע בשעת הדחק, כיון דהא דרבי שמעון בן יוחי סבירא להו דמיירי משיכיר בין תכלת לכרתי? לכך צריך לומר, שהם סוברים דהא דרבי שמעון בן יוחי – בשעת הדחק היא, ואפילו הכי לא יקרא עד שיכיר בין תכלת לכרתי; דמתניתין הכי קתני: מאימתי קורין את שמע בשעת הדחק? משיכיר בין תכלת לכרתי. אבל אין כן דעת ה"ר יונה והרשב"א, אלא שיעורא דמתניתין בשלא בשעת הדחק היא, ודרבי שמעון בן יוחי – בשעת הדחק, ומשום הכי הוי תיכף משעלה עמוד השחר. וכן מבואר בדברי רבינו, וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם, שמיד שעלה עמוד השחר קורא בשעת הדחק, וכן הלכה:
ודע, דבגמרא (ח:) איתא תו: רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בה ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. וכתב הרא"ש (וכתב): [וכי תימא,] כיון דיוצא ידי חובתו בקריאה של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר, אמאי תני רבי שמעון בן יוחי: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם עמוד השחר? לישמעינן רבותא טפי, דיוצא בקריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר. ונראה, לפי שרוצה להשמיענו שקורא אדם קריאת שמע שתי פעמים סמוכים זה לזה ויוצא בהם ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה; ולהכי הוצרך לומר באותו של ערבית קודם שיעלה עמוד השחר, דאם אירעו אונס שלא היה יכול לקרות בלילה, וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו, לא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר, אף על פי שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שיעלה עמוד השחר. ולהכי תני: אחת קודם שיעלה עמוד השחר, עכ"ל. ונראה, דכל שנאנס ולא קרא של ערבית עד שעלה עמוד השחר, וצריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות של שחרית בזמנה, קורא של ערבית, ואולי אחר כך יוכל לקרות של שחרית; אבל אם יקרא עכשיו של שחרית ולא של ערבית, נמצא שהוא מפסיד של ערבית בידים, שתיכף שתנץ החמה שוב אינו יוצא ידי חובה של ערבית. וכן כתב רבינו ברמזים. ואיני יודע למה השמיט רבינו דין זה, ולא הזכירו, לא בדיני קריאת שמע של שחרית ולא בדיני קריאת שמע של ערבית. ואפשר, שמפני שאחר כך כתב הרא"ש: והא דלא נקט פעמים שאדם קורא קריאת שמע שני פעמים קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ושל לילה, דהוי רבותא טפי? איכא למימר דאתא לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה, אי נמי כדפרישית לעיל, שאם היה אנוס בפעם אחת על של ערבית ועל של שחרית אינו יכול לקרות שניהם, עד כאן. משמע לרבינו דרפויי מרפייא ביד הרא"ש דין זה:
אף על פי שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא וכו' — שם (ט:) במשנה: וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות. הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה. ובגמרא (י:): מאי לא הפסיד? שלא הפסיד הברכות. תניא נמי הכי: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה, אבל מברך לפניה ולאחריה. וכתב הרא"ש: יש להסתפק, אם רוצה לומר עד חצות, כשיעור תפילה אליבא דרבנן, או עד ארבע שעות אליבא דרבי יהודה, או אפילו כל היום כולו לא הפסיד? ורב האיי גאון ז"ל כתב: אף כל שעה רביעית, אף על פי שאינה עונתה, מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. משמע דווקא שעה רביעית שהוא זמן תפילה לרבי יהודה, אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות, ואם בירך עובר על לא תשא, עכ"ל. אבל הרמב"ם (פרק א הלכה י"ג) כתב שמברך לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות; ומשמע דהכי קאמר: אפילו איחר במזיד או בפשיעה ולא קרא עד אחר שלש שעות, מברך לפניה ולאחריה כל היום. ורבינו שכתב: אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית, אם בדווקא נקט "נאנס", לומר דאם לא נאנס לא, איני יודע זו מנין לו. ואפשר דלא נקטיה בדווקא, אלא אורחא דמלתא נקט, שאין דרך להתאחר מלקרוא קריאת שמע עד אחר שלש שעות אם לא מחמת אונס.ה
כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק קמא דברכות: ודע, כי אלו השעות הנזכרות בכל המשנה הן השעות הזמניות, ועניין הזמניות הוא השעות שיש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה. ושאמר: עד שלש שעות, כאילו אמר: עד כלות רביע היום, אחד שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל: הנה מבואר לפי זה, שיש לנו להזהר בימי החורף למהר לקרוא קריאת שמע, מאחר שהיום קטן ורביע היום הוא קצר.
קרא קריאת שמע בלא ברכות, אם מותר לו לחזור ולקרוא, כתבתי בסימן מ"ו (ד"ה וכתב הרא"ה).
כתב הכלבו: טעה בקריאת שמע של שחרית, יש אומרים שאין לה תשלומין בערבית, ולא של ערבית בשחרית. ורבינו חיים כתב דקריאת שמע שוה לעניין תפילה, עכ"ל:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
וקורין ק"ש וכו' סוף משנה פ"ק דברכות (דף י"א) מאימתי זמנה וכו' משנה שם (דף ט) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי וגומרה עם הנץ החמה פי' ר' אליעזר הוא דקאמר לה כדמוכח (בדף כ"ה) ר' יהושע אומר עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ובגמרא בין תכלת שבה ללבן שבה ופי' התוספות והרא"ש בין חוליא של תכלת ובין חוליא של לבן שבציצית ומשמע דהלכה כת"ק דאמר בין תכלת ללבן תניא ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר"ע אומר בין חמור לערוד אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין ומשמע מדברי הר"ר יונה דמפרש דאביי לא אתא לחלוק אדרב הונא דודאי תחלת זמן ק"ש כאחרים אלא דאפ"ה לא יקדים לקרות ק"ש משיראה חבירו מרחוק ד' אמות ויכירנו משום דצריך להקדים הנחת תפילין קודם ק"ש כדאיתא בפ' היה קורא סוף (דף י"ד) והלכך לתפילין כאחרים אבל לק"ש מצוה מן המובחר כוותיקין וזו היא דעת רבינו ולכך פסק דזמנה של ק"ש משיראה חבירו וכו' אבל בדברי הרא"ש מפורש דלא קא מפרש הכי שהרי כתב דהא דקאמר אביי לק"ש כותיקין היינו למצוה מן המובחר אבל מודה הוא דתחלת זמן קריאה היא משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתני' עכ"ל אלמא דמפרש דאביו פליג אדרב הונא והלכתא כאביי דלק"ש אין זמנה כאחרים אלא לתפילין כאחרים אבל לקריאת שמע תחלת זמנה משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתני' אלא דלמצוה מן המובחר כוותיקין והרמב"ם לא הזכיר לא שיכיר בין תכלת ללבן ולא משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות אלא כתב דמצותה כותיקין ובדיעבד אם קרא אחר שיעלה עמוד השחר יצא א"נ בשעת הדחק קורא לכתחלה משעלה עמוד השחר נראה דלקח לו שטה אחרת דס"ל דכיון דהלכה כברייתא דרשב"י דלאחר עמוד השחר יוצא בשל יום א"כ הא דאמר אביי לק"ש כותיקין היינו דמצותה לכתחלה כותיקין ואידחי להו להני שיעורים דבין תכלת ללבן ומשיראה חבירו דמה נפשך אי לכתחלה אין לקרותה אלא כותיקין ואי בשעת הדחק או בדיעבד יוצא לאחר עמוד השחר מיד אפי' קודם משיכיר בין תכלת ללבן וקודם משיראה חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. ונראה שזאת היא דעת הרי"ף שהביא הך דרב הונא דאמר הלכה כאחרים ודאביי דאמר לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין ואח"כ אמר וכן הילכתא ואם היה מפרש דאביי ס"ל דזמן ק"ש כתנא דמתניתין משיכיר בין תכלת ללבן א"נ כאחרים משיראה חברו וכו' אלא דלמצוה מן המובחר כותיקין א"כ לא שייך לומר וכן הילכתא דמאן פליג עלה דליכא מצוה מן המובחר כותיקין אלא דעת הרי"ף היא דלכתחלה הכי הילכתא דוקא כותיקין וקודם לכן משעלה עמוד השחר עד זמן דותיקין אסור לכתחלה אלא בדיעבד יצא או בשעת הדחק כדפסק הרי"ף להדיא בריש ברכות והיינו ממש כמו שפסק הרמב"ם אבל רבינו סובר כה"ר יונה דמפרש דמה שאמרו ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה אינו אלא למצוה מן המובחר אבל לפי הדין איכא עוד שני זמנים בזמן התחלת הק"ש הראשון אחר עמוד השחר היכא דאירע לו דחק זה שיוצא לדרך מתחיל אחר עמוד השחר מיד השני אם לא היה שעת הדחק מתחיל לקרוא לכתחלה משיראה את חבירו ויכירנו או משיכיר בין תכלת ללבן להרא"ש. וראיתי שכתב הרמב"ן בריש ברכות דאיתא בירושלמי מאן דאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמ"ד בין תכלת ללבן כלומר דחד שיעורא הוא עכ"ל וכ"כ ב"י דלפי זה דעת רבינו ודעת הרא"ש אחת היא ובש"ע כתב כדברי רבינו והכי נקטינן והיא דעת התוס' וכל הפוסקים דוותיקין אינה אלא למצוה מן המובחר אבל יש עוד זמן אחר לכתחלה זולתי הרי"ף והרמב"ם כדפי':
ומ"ש עד סוף ג' שעות כ"כ הרמב"ם וכתב הסמ"ג דה"א בירושלמי ר' אסא ור' חייא בר רב הונא הוו מצלי לתלת שעין ר' ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעין וכן ברפ"ק דברכות ר' יוסי ור' אתא נפקין לתעניתא אתא צבורא מקרי שמע בתר ג' שעין כו' הובא לעיל בסוף סי' מ"ו ע"ש והא דאיתא ברפ"ק דברכות בפלוגתא דר' ור' נתן דאמרינן לר' נתן דג' משמרות הוי הלילה הא דכתיב קדמו עיני אשמורות סבר לה כר' יהושע דתנן עד ג' שעות שכן דרך מלכים לעמוד בג' שעות שית דליליא ותרתי דיממא ה"ל ב' משמורות אלמא דדרכן של מלכים לעמוד בתחלת שעה השלישית וכפרש"י אפ"ה לאחר שעומדים ממטתן שוהין בלבישתן ובעשיית צרכיהן עד סוף שעה שלישית ואז קורין שמע ולכן כתב הרמב"ם ורבינו עד סוף ג' שעות:
ומ"ש וכ"כ הרמב"ם מצותה שיתחיל וכו' אע"ג דרבינו חולק על הרמב"ם דסובר דאין לק"ש אלא זמן אחד לכתחלה דהיינו כוותיקין ולרבינו יש עוד זמן שני לכתחלה משיראה את חבירו כדפי' בסמוך מ"מ בפי' ותיקין היו גומרין כתב הרמב"ם כמו שפי' רבינו דהיינו שהתחילו קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה דלא כיש מפרשין גומרין כמו קורין ויהיה פירושו שהיו קורין ק"ש מתחלת הנץ החמה עד ג' שעות לכתחלה אבל לא קודם הנץ החמה וכמ"ש הרא"ש ע"ש רבינו חננאל שסובר דכך היא הלכה וכבר השיג עליו הרא"ש לשם (דף ע') ריש ע"ג:
ומ"ש ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש נראה לפי נוסחא זו שהרמב"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש וכתב כן על פי הירושלמי ריש ברכות דמשיאיר המזרח עד הנץ החמה ד' מילין שהוא כמו שיעור שעה אחת בקירוב לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י"ב שעות דהשתא כשאדם יודע השיעור יכול לכוין לפי מנהגו בתפלה מתי יתחיל ביוצר אור כדי שיוכל לסיים ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויתפלל ביום וכתב ב"י דיש נוסחא כתוב בה עישור שעה אחת ובכסף משנה כתוב דהיא נוסחא אמתית גם מהר"י אבוהב דחק לפרש הנוסחא שכתב רבינו ולפע"ד נראה עיקר הנוסחא הראשונה וכדפי' דאילו לנוסחא השנייה קשה היאך נותן הרמב"ם שיעור עישור שעה אחת הלא אין דרך המתפללים אחד יש מאריך הרבה ומכוין בתפלתו ובקריאתו ויש מקצר אבל לפי הנוסחא הראשונה וכדפי' ניחא דכל אחד יודע לכוין לפי מנהגו בתפלתו אחד מאריך ואחד מקצר ודו"ק:
מי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך כו' כך פסק הרי"ף ריש ברכות דהך ברייתא דרשב"י דלאחר עה"ש יוצא בה בשל יום היינו בדיעבד אם קרא אעפ"י שלא היה אנוס יצא וא"צ לקרותה פעם שנייה. א"נ בשעת הדחק כגון מי שמשכים לצאת בדרך וכיוצא בו וכן פסקו הפוסקים וכתב רבינו יכול לקרותה מיד אחר שיעלה עה"ש וכן אם קראה מיד אחר שיעלה עה"ש להוציא ממ"ש התוס' (בדף ח') ד"ה לא לעולם וז"ל דהאי דנקט לאחר עה"ש לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות כדי שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי עכ"ל וכתבו כך משום דהם מפרשים דרשב"י שלא בשעת הדחק קאמר אבל לדעת הפוסקים דרשב"י בשעת הדחק קאמר אפילו קודם שיכיר בין תכלת לכרתי שרי וכן אם קרא בדיעבד יצא:
ומ"ש והוא שלא יהא רגיל לעשות כן כראה דרבינו הוציא דין זה מדקשה מהא דתניא ביומא הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהן מקדימין אלמא דהקורא לאחר עה"ש לא יצא בדיעבד דקושיא זו הקשה הרשב"א וישבה בכמה פנים ומביאו ב"י אבל רבינו סובר דליכא קושיא דהתם הקורא עם אנשי משמר קאמר דהיינו דקורא עמהם בכל יום החמירו בו חכמים דלא יצא דיעבד וצריך לקרותה פעם שנייה כדי שלא יהא רגיל בכך אבל באקראי בעלמא פעם אחת בחדש יצא בדיעבד והכי נקטינן ולא הביאו הש"ע לפי שהוא דבר פשוט והא ודאי דדוקא אמי שקרא בדיעבד יצא קאמר רבינו שלא יהא רגיל בכך אבל אם הוא שעת הדחק שצריך להחזיק בדרך וכו' אפי' רגיל טובא שרי כיון דאנוס הוא מאי ה"ל למיעבד. ויש להקשות דכאן פסק רבינו דבאנום יקרא ק"ש מיד לאחר עה"ש בביתו ולא כתב שום מחלוקת ע"ז ובסי' פ"ט כתב שנחלקו התנאים בברייתא וגם הפוסקים נחלקו בזה ומסקנת רבינו כפירש"י ור"ח דאם הוא אנוס לילך לדרך יתפלל בביתו מעומד מיד לאחר עה"ש וק"ש לא יקרא בביתו אלא בדרך יקרא כשיגיע עונתה וא"כ הפסקים סותרין אלו לאלו ונראה דס"ל לרבינו דהתנאים בברייתא לא נחלקו אלא כשאי אפשר לו להתעכב בביתו עד שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל דאם היה אפשר לו להתעכב הכל מודים דקורא ק"ש ומתפלל בביתו מיד לאחר עה"ש דאיכא תרתי תפלה מעומד ומסמך גאולה לתפלה וכיון דהוא אנוס מיד לאחר עה"ש בין ק"ש ובין תפלה הכל שרי לא נחלקו אלא היכא שאי אפשר לו להתעכב אלא להתפלל בלבד או לקרות ק"ש בברכותיה בלבד מ"ס תפלה מעומד עדיף ולכן מתפלל בביתו ואח"כ קורא שמע בעונתה בדרך ומ"ס מסמך גאולה לתפלה עדיף ולכן קורא שמע ומסמיך גאולה לתפלה בדרך בעודו מהלך ובזו פסק רבינו כמ"ד תפלה מעומד עדיף אבל כאן מיירי דיוכל להתעכב עד שיקרא ק"ש ויתפלל ולכן קאמר רבינו דמותר לו לכתחלה לקרוא ק"ש מיד לאחר עמוד השחר וכ"ש שמותר לו להתפלל מיד דקעביד תרתי מסמך גאולה לתפלה ותפלה מעומד ומה שלא כתב רבינו כאן כך בפירוש משום דלא איירי כאן בדין תפלה אלא בדין ק"ש. והב"י כתב ע"ש הרשב"א לחלק בין הולך בין גדודי חיה ולסטים דאי אפשר לקרות אפילו פסוק ראשון בכוונה בדרך הלכך מותר לקרות ק"ש בביתו מיד לאחר עמוד השחר אבל במקום שאין שם גדודי חיה ולסטים צריך שיקרא ק"ש בעונתה בדרך ואסור לו לקרותה בביתו אחר שיעלה עמוד השחר ומהר"י אבוהב כתב שכך היא דעת רבינו שכתב להחזיק בדרך דמשמע שהוא נחפז ללכת כו' כגון בגדודי חיה ולסטים הא לאו הכי אסור לו לקרות לאחר שיעלה עמוד השחר ולפעד"נ דוחק לומר שרבינו נתכוין לזה אלא דעתו ודאי כדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים דכל שהוא צריך לצאת לדרך מותר לו לקרות ק"ש ולהתפלל מיד לאחר עמוד השחר דמוטב לקרות ק"ש ולהתפלל בביתו בכוונה מלקרות ק"ש ולהתפלל בדרך בעונתה שלא בכוונה וה"ה אם אינו יכול להתעכב בביתו לקרות ולהתפלל יעשה א' מהם בביתו בכוונה דהיינו תפלה מעומד והכי נקטינן דלא כש"ע שפסק כהרשב"א שהוא יחיד בדבר זה ואע"ג שגם הרמב"ן כתב כן בפרק קמא דברכות יש לנו לתפוס דעת כל שאר הפוסקים שלא כתבו לחלק בכך ומתירין בכל ענין ודו"ק. ועיין במ"ש בסי' פ"ט בזה:
אעפ"י שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה וכו' הקשה ב"י מנ"ל לרבינו לחלק בין נאנס ללא נאנס דבגמ' לא חילקו וכן בשום פוסק לא נזכר חילוק זה גבי ק"ש דיום אלא בק"ש דלילה דשכיח שינה הוא דלא התירו לאחר זמנה אלא היכא דאנוס אבל ביום שרי אפי' לא נאנס ואפשר דאורחא דמילתא נקט שאין דרך להתאחר אם לא מחמת אונס עכ"ל ונכון ליישב דנקט נאנס משום סיפא דמכאן ואילך לא יקרא בברכותיה אפילו נאנס:
דרכי משה עריכה
(א) וכן כתבו התוספות פרק קמא דברכות והרא"ש, והוא דעת הר"ר יונה והרשב"א, דמצוה מן המובחר כוותיקין, אבל התחלת זמנה קודם לכן. ובית יוסף דקדק מלשון הרמב"ם והרי"ף, שסבירא להו שהתחלת זמנה כוותיקין. ואין בדקדוקו הכרח, כי יש ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם דאין חולקין בזו.
(ב) ואיני מבין דבריהם כלל, כי מה שהקשה מהר"י אבוהב אינו כלום, דהרב הטור לא קאמר אלא מעט קודם הנץ החמה, וזהו קאי על אימת יתחיל לקרוא קריאת שמע; ושיעור הרמב"ם הוא להודיע לנו זמן הנץ החמה אימת הוא קודם עליית השמש על הארץ. והאמת הוא כמו שפירש מהר"י אבוהבב, אבל קושייתו אינו כלום. ומה שכתב בית יוסף שמצא נוסח אחד כולי, אותה נוסחא שמצא הוא טעות, דכל היודע מעט בחכמת התכונה יודע שהאמת הוא כן, ששיעור הנץ החמה, דהיינו תחילת זריחת השמש על הארץ עד שיעלה כל גוף השמש, הוא כשיעור שעה אחת, וכן בשקיעת גוף השמש שוקע בשעה אחת, על כן אותה נוסחא היתה מוטעת, והעשור שבה היה [ראוי] להיות שעור אלא שהחליף לו שי"ן בעי"ן:
חידושי הגהות עריכה
הערה א: יש להביא קצת ראיה לדיעה זו מגמרא ברכות (ג:), שית דליליא תרתי דיממא כו' עיין שם. ומיהו לא תקשי לאידך פיסקא שסוברים עד סוף ג' שעות, דיש לומר דסבירא להו כמו שכתב הב"ח, דאחר ב' שעות עומדין ואף על פי כן שוהין בלבישתן עד סוף שעה ג'. על כל פנים מזה יש תשובה למה שהשיג המגן אברהם (בס"ק ה) [צ"ל בסעיף ה, או בס"ק ו] על הרמב"ן עיין שם, דהא חזינן הכא דשינה לאו דווקא, דאם לא כן סתרו דברי הגמרא אהדדי:
הערה ב: כל עין רואה יראה וישפוט שאין הדרכי משה חולק על מהר"י אבוהב בפירושו, אלא עיקר השגתו הוא שהדברים פשוטים ואינו צריך להאריך כל כך בקושיא ותירוץ. ולכן לא הבנתי מה שכתב המגן אברהם בס"ק ב שהדרכי משה כתב שאין הפירוש כדברי מהר"י אבוהב, עיין שם:
הערה ג: ולפי זה נסתלקה הקושיא שהקשה השלטי גבורים בפרק קמא דברכות דברי הרא"ש והטור אהדדי:
הערה ד: נראה דרוצה לומר שאם הוא רגיל לעשות כן, אפילו בדיעבד לא יצא. ולמדו רבינו מהא דתניא ביומא (לז:), הקורא עם אנשי משמר, לא יצא, מפני שהן מקדימין. ואנש משמר בוודאי לאחר עלות השחר היו קורין, ואפילו הכי קתני: הקורא עמהן לא יצא. אלא על כרחך לומר, דהיינו במי שרגיל לקרות לכתחילה לאחר עלות השחר. והכי מפרש רשב"א לחד שינויא. אבל אין דעת רבינו כמו שהבין הבית יוסף, שלכתחילה לא יהא רגיל; דאם כן, מאי לישנא ד"לא יהא רגיל"? הא אפילו פעם אחת אין לקרות לכתחילה לאחר עלות השחר. אלא על כרחך כדפרישית (מהרל"ח). גם הב"ח כיוון לדבריו אלו:
הערה ה: או אפשר דאתי לאשמעינן דאפילו נאנס אין לו שכר כקורא בזמנה (מהרל"ח):