לבוש אורח חיים מו
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן מו | >>
סימן מו בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
סעיף א עריכה
ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות שתקנו חז"ל לברך אותם בכל יום, והם מאה ברכות מפני שהיה קבלה בידם מפי דוד המלך עליו השלום שראה כן ברוח הקודש על ידי מעשה שראה בימיו שהיו מתים מישראל מאה נפשות בכל יום ולא היו יודעים על מה עד שחקר והבין ברוח הקודש שעליו שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו ומאז פסקו למות. וזהו שנאמר נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל[1], ע"ל בגימטרייא מאה הוי, ואסמכוה גם כן על פסוק מן התורה דכתיב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ[2] וגומר, ואמרו אל תקרי מה אלא מאה[3], רוצה לומר מאה ברכות, והם מיראת ה׳ וגומר. ותקנו אלו המאה ברכות על סדר העולם והנהגתו, מה שנהנין ממנו הבריות בכל יום. לפיכך צריך כל אדם ליזהר בהם, והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף, על כל דבר ברכה שנתקנו לו, כמו שאמרו חז״ל: "ברוך ה׳ יום יום", בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו שבירך אותך. ואמרו עוד: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל, דרמו קראי אהדדי, כתיב "לי״י הארץ ומלואה", וכתיב "והארץ נתן לבני אדם"? ותירצו, לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. רוצה לומר, קודם ברכה הוא לי״י ואסורים לך כהקדש שהוא לי״י, ואחר הברכה הותר הכל לבני אדם. ואם כן, כיון שקודם הברכה הוא לי״י, הרי הכל קודש לי״י ויש בה מעילה אם נהנה ממנו, כמו בתרומה שהיא קודש. לפיכך יזהר כל אדם שלא יבא לידי מעילה, ולא יהנה משום דבר מהנהגת העולם ער שיברך עליו. וכשתחשוב כל הברכות שתקנו ז״ל בכל יום, מעת שיתעורר האדם משנתו בבוקר, עם ברכת קריאת שמע ותפילה וברכת המזון ב' פעמים בכל יום, ושאר דברים הצריכים, עד שיחזור וישכב בלילה ויברך "המפיל חבלי שינה" כו׳, תמצא לפחות מאה ויותר. וביום התענית או שבת ויום טוב, שמחסרין מן הברכות הקבועות בכל יום, תמצא בהם הרבה ברכות אחרות שתקנו להשלים המאה, דוק ותשכח. ומעתה אתחיל בברכות שתקנו על סדר העולם בעזרת השם.
סעיף ב עריכה
ואע״פ שמן הדין היה ראוי לומר כל ברכה וברכה בשעתה, כגון מיד שיתעורר משנתו שחזרה אליו נשמתו שיצאה ממנו בשינה היה ראוי לומר מיד אלקי נשמה שנתתה בי כולו עד לפגרים מתים לתת שבח למקום יתברך על שהחזירה לו.
וכן כולם, כגון שמע קול התרנגול, אע״פי שהוא שוכב עדיין במיטתו היה לו לומר בא״י אמ״ה הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. ופירושו, הלב נקרא שכוי בלשון המקרא, דכתיב: "או מי נתן לשכוי בינה", והלב הוא המבין, ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה. ומפני שהתרנגול גם כן מבין זה, שהרי הוא קורא בכל פעם באותו עת, ובערבי קורין לתרנגול שכוי, וגם יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום והגיע עת לעמוד ממיטתו, לפיכך תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול.
וכי לובש[4] כתנתו בעודנו שוכב, כמו שהיה מתפאר ר׳ יוסי (ועיין לעיל סימן ב סעיף א), היה לו לומר "מלביש ערומים". וכי מנח ידיו על עיניו לפותחם היטב היה לו לומר "פוקח עוורים". וכשיושב במיטתו היה לו לומר "מגביה שפלים". וכשימתח עצמותיו היה לו לומר "מתיר אסורים", מפני שכבר לא היו ידיו ורגליו בכחו, כאילו היה אסור בזיקים, ועכשיו אחר שנמתח בעצמותיו הוא כאילו הותרו אסוריו. וכשזוקף עצמו היה לו לומר "זוקף כפופים".
וכשירד ממיטתו ויגיע ברגליו על הארץ, היה לו לומר "רוקע הארץ על המים", פירוש, לתת שבח לש״י שרוקע הארץ על המים הפך טבעו, כדי שיוכלו הבריות ללכת עליה, שהרי לפי טבען וסדר היסודות היה ראוי שהמים מקיפין את הארץ, ואם היה כן – לא היה מקום לבריות לדור שם, וי״י ברחמיו על ברואיו שינה הטבע והרקיע הארץ על המים לתת מקום לדור עליה ברואיו. ועל זה נאמר: "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו". לכך מברכין עליו גם כן על החסד הזה.
וכשינעול מנעליו היה לו לברך "שעשה לי כל צרכי", שכיון שיש לו לאדם מנעלים ברגליו הרי הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וזהו "כל צרכי". וכשילך היה ראוי לומר "אשר הכין מצעדי גבר". וכשהוא חוגר חגורו או לובש אבנטו, שיאזרנו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, היה לו לומר "אוזר ישראל בגבורה" (ועיין לעיל סימן ב׳ סעיף ה׳). וכשמשים כובע או מצנפת בראשו, היה לו לומר: "עוטר ישראל בתפארה".
וטעם ב׳ ברכות אלו שפורט בהן לומר "ישראל", מה שאין כן בשאר ברכות? נ״ל מפני שישראל דווקא מצווין בהם ומוזהרין בהן יותר, כי בחגורת חגורה עיקר כוונתם כדי שלא יהא לבם רואה את הערווה, מה שאין כן דעת שאר העכו״ם, שאע״פ שהן חוגרים חגורה, אין כוונתם לצניעות שלא יהא לבם רואה את הערוה, אלא שיהיו מזורזים בגבורתם יותר, שכן הוא טבע החגורה מזרזת את האדם יותר, שכן כתיב: "אזור נא כגבר חלציך" וגו׳, וכתיב: "חגור חרבך על ירך" וגו׳. אבל ישראל עיקר טעמם בחגורה הוא לצניעות, שלא יהא לבם רואה את הערוה, והגבורה תבא ממילא. לכך מברכין ואומרים: "אוזר ישראל בגבורה", כלומר, אע״פי שאין עיקר כוונתנו לזה, מכל מקום הוא ברחמיו וחסדיו נותן לנו הגבורה אגב. נראה לי.
וכן במצנפת וכובע, אין כונת העכו״ם ככוונת ישראל בשוה, שהעמים אין כוונתם אלא להגין על הראש מפני הקור או החום, וכשירצו הם הולכים בגילוי הראש ואין מקפידין בזה. אבל כוונת ישראל אינו אלא מפני שיהא מורא שמים עליהם, דקיימא לן שאסור לילך בגילוי הראש, או לפחות מידת חסידות הוא כמו שיתבאר בע״ה בסימן צ״א (ועיין לעיל סימן ב׳ סעיף ו׳ ובסימן ח׳). לפיכך מברכין "עוטר ישראל בתפארה", כלומר שגם זה השלימות יש לנו. ונקט לשון עיטור, כלומר: דרך מעלה צונו בכך. ומשום דכתיב: "והיית עטרת תפארת ביד י״י", סיים "בתפארה".
ואף על גב דנטילת ידים שבסמוך גם כן אין כוונתם וכוונתנו שוה, שהם אינם מקפידים רק לנקיות, ואנו לטהרה ולקדושה כמו שנתבאר ויתבאר עוד בע״ה (ועיין לעיל סימן ב' סעיף א')? מכל מקום התם אין צריך להזכיר ישראל, שהרי אומרים בפירוש "אקב״ו" כו׳, מה שאין אומרים כן באלו הב׳ ברכות. לפיכך באלו השתים צריכין להזכיר ישראל, נראה לי.
וכשיטול ידיו היה לו לומר: "על נטילת ידים". וכשירחץ פניו היה לו לומר: "המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי", מפני שעל ידי הרחיצה הוא מתעורר ומעביר כל התנומות מעיניו. ואם כן לפי הדין היה לנו לומר כל אלו הברכות הנזכרות, ברכה וברכה בשעתה כנזכר. וכן נהגו הקדמונים.
סעיף ג עריכה
והיינו בימיהם, שהם היו מתנהגים בטהרה ובקדושה אפילו בלילה והיו ידיהם נקיות בכל עת, אפילו מיד שנתעוררו משנתם. אבל עכשיו אנו אין ידינו נקיות באלו הזמנים שחלות הברכות כל אחת בעתה (ועיין לעיל סימן ד׳ סעיף כ״ג). ועוד, מפני עמי הארץ שאינם יודעים אותן, נהגו לסדרן בבית הכנסת כדי שיענו העמי הארצות אמן אחריהן ויצאו יד חובתן. ואף על גב דקיימא לן כל הברכות מברכין עובר לעשייתן, היינו ברכת המצוות שאמר בהן "וציוונו לעשות כן", צריך לברך להקב״ה תחילה על מה שציוונו וקרבנו לעבודתו; אבל אלו הברכות – הודאות ושבח הן, יכולין לברך אח״כ. (ועיין לעיל סימן ו׳ סעיף ב׳).
סעיף ד עריכה
ומסדרין אותן בבית הכנסת כמו שסדרנום למעלה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שאם ישנה את סדרן לפעמים היה מברך ברכה שאינה צריכה, כגון אם היה מקדים זוקף כפופים קודם מתיר אסורים ומגביה שפלים לא צריך לברך אלו הב׳, שבכלל זוקף כפופים נכללים אלו הב׳ ואין צריך לברכם. לפיכך לא ישנה אותן מסדרן, חוץ מברכת נטילת ידים, מפני שיש בה קדושה ונוסח שלם והוא חובה יותר מכל הברכות, כמו שנתבאר למעלה סימן ו׳.
ואף על גב דקיימא לן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, ברכות הללו כולן פותחות בברוך מפני שמתחילה לא נתקנו לברכן סמוכות זו לזו, רק כל אחת בשעתה כמו שנתבאר (ועיין להלן סימן מ״ו וסימן קפ״ח סעיף ו׳ וסימן רע״א). וכיון שמתחילה כך ניתקנו, אעפ״י שעכשיו מסדרין אותן סמוכות זו לזו אין משנין אותן מתקונן הראשון. ועוד, מפני שהם ברכות קצרות והויין כמו ברכת פירות.
וכשיגיע לברכת המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יאמר מיד אחריה: ויהי רצון מלפניך שתרגילנו בתורתך, וחותם בא״י גומל חסדים טובים לעמו ישראל. וצריך לומר "ויהי" בוי״ו, מפני שברכה אחת היא עם "המעביר שינה"; שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה גם כן פותחת בברוך, כמו השארות[5] כולן. ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה, שהרי אינה עדיין סוף ברכה עד אחר גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
ואין להקשות, אם כן שברכה אחת היא, והרי היא ארוכה, והא קיימא לן כל הברכות צריכין להיות מעין הפתיחה סמוך לחתימה, ובהך ברכה ליכא? דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר שינה, דסמוך לחתימה איכא "ותגמלנו חסדים טובים". והיינו גמילות חסדים טובים, שעל ידי השינה יש לו לאדם מנוח ומרגוע מעמלו ויגיעו, ויש בו תועלת גם כן בשינה שמעכל מאכלו, ואחר כך הקב״ה מעביר ממנו השינה ומחדש כחו כבראשונה, וכדאמרינן במדרש: חדשים לבקרים כו׳, והרי אין לך גמילות חסדים מהש״י יותר מהעברת השינה. והיינו ממש מעין פתיחה סמוך לחתימה (ועיין לקמן סימן נ״ט סעיף ב׳).
סעיף ה עריכה
ויש עוד ג׳ ברכות שצריך כל בן ישראל לברך, והם אלו: בא״י אמ״ה שעשני ישראל, כדי לתת שבח והודאה למקום שעשאהו מבני ישראל אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לעבודתו ולקיים מצותיו. ואח״כ בא״י אמ״ה שלא עשני עבד, ר׳׳ל עבד כנעני. שאף על פי שהוא טוב מן העכו״ם, שחייב בכל המצות שאשה חייבת בהם כדילפינן "לה" "לה" מאשה, מכל מקום הוא מזולזל מאד, שאין לו יחס וזכות אבות, ואסור בבת ישראל, ושאר ענייני שפלות שיש בו. ואח״כ מברך בא״י אמ״ה שלא עשני אשה, שאע״פ שהיא טובה ומעולה הרבה מן העבד, מכל מקום אינה חשובה כמו הזכרים בישראל, שהרי אינה חייבת בכל המצוות, שפטורה ממצות עשה שהזמן גרמה[6] וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ואשה במקום "שלא עשני אשה" מברכת "שעשאני כרצונו", והיא כמו שמצדיקה עליה את הדין על הרעה.
ויש נוסחאות שכתוב בהן בברכה ראשונה מאלו הג׳ "שעשאני יהודי" או "ישראל". ונוסח זה יכול לברך אפילו הגר מעכו״ם, שהרי נעשה גם הוא יהודי או יכונה בשם ישראל. אבל נוסח "שלא עשני עכו״ם" לא יברך, שהרי היה עכו״ם מתחילה.
וברכות אלו מעיקרן על תחילת היצירה נתקנו. ונראה לי שמטעם זה אנו מסדרין אותן בתחילה מיד אחר "לשכוי בינה", מפני שברכת "אשר יצר" ו"אלהי נשמה" ו"לשכוי בינה" כולם נתקנו על היצירה, לפיכך סמכו להם ג״כ אלו הג׳ שתקנו על זה. ומכאן ואילך מתחילין בברכות של הנאה.
סעיף ו עריכה
עוד יש ברכה אחת בסידורים שלנו, והם סידורי אשכנז: בא״י אמ״ה הנותן ליעף כח. ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב״ה עייפה מעבודה קשה כל היום, ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה. וע״פ המדרש: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג), בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב״ה והיא עייפה, ומחזירה לו חדשה ומרגועה.
ומסדרין אותה קודם "המעביר שינה" שהיא מתוקנת על רחיצת פניו, והנאת הרגיעה היא מורגשת מיד קודם רחיצת הפנים.
ואחר ברכת "גומל חסדים טובים" יאמר: "יהי רצון מלפניך יי׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו היום ובכל יום מעזי פנים..." עד "בין... ברית בין שאינו בן ברית". ואם ירצה להוסיף עוד בקשות בכאן הרשות בידו, ואין בו משום שינוי מטבע, שלא הטביעו חז״ל סדר בזה.
סעיף ז עריכה
וכל המוסיף על הברכות טעות הוא בידם, שלא תקנו חז״ל יותר.*
- הג״ה: כגון ברכה סומך נופלים וכיוצא בה, כי אין רשות לשום אדם לתקן שום ברכה שאינו נזכרת בגמרא.
סעיף ח עריכה
וכל הברכות שהן על סדר העולם והנהגתו והוא איננו עושה מעשה בה, כגון אלהי נשמה והנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ על המים, אין לחסר מהם; אפילו לא שמע קול התרנגול או לא הלך על הארץ יברך אותם. אבל אותם שהם על הנאותיו שנהנה מהם כשעושה אותם, לא יברך אם לא עשה אותם ולא נהנה, כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף, אין לו לברך. ויש אומרים שמברך כולם אפילו לא נהנה מהם ולא נתחייב, שלא נתקנו הברכות הללו על הנאת עצמו, אלא משבח להש״י שברא כל צרכי העולם ליהנות מהם בריותיו, הן הוא הן אחרים; ואם הוא לא נהנה עכשיו, אחרים נהנו. לפיכך לעולם מברך כולם, וכן המנהג.
ואחר "יהי רצון" אומרים "לעולם יהא אדם ירא שמים" כו׳ "רבון העולמים" כו׳ עד "ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל יי׳ אלהינו יי׳ אחד". ויש לומר מיד אחריו בשכ״מלו, כדי לצאת בו ידי חובת ק״ש; שבלא בשכמל״ו משמע לשונו כאילו אינו אלא ספור דברים בעלמא, שמספר: "אשרינו שאנו משכימים כו׳ ואומרים כו׳ ומייחדים שמו" כו׳. אבל כשמוסיף בשכמל״ו, הוא מראה שעכשיו הוא מיחד שמו ומקבל עול מלכותו בקריאתו זאת (וע״ל סימן ? סעיף י״ג וי״ד).
ואע׳׳פ שדעתו לקרות ק״ש בברכותיה מיד אח״כ בברכת יוצר אור כו׳, מ״מ כיון שלפעמים כשעושין קרוב״ץ מתעכבין בק״ש עד אחר זמנה, וק״ש מצוה לקרותה בזמנה כמו שיתבאר עוד בע״ה (וע״ל סימן ס״ח סעיף ו׳), לפיכך יתכוון אם באולי יתעכב שיצא ידי קריאה בזה. ומכל מקום מותר לחזור ולאומרה אח״כ עם הציבור בברכותיה, ואין בו משום ברכה לבטלה, הואיל וקורא עם הצבור.
ואחר כך יאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם" כו׳ עד "בא״י מקדש את שמך ברבים". וברכה זו נתקנה כנגד דורות שגזרו בהן גזירות שלא לקרות קריאת שמע, והוצרכו לקרות בסתר, לכך מתחלת "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר" כו׳, כלומר: אף אחר שנתבטל הגזירה ורשאין לירא אותו בגלוי, מכל מקום מזכירין שיהא כל אדם ירא שמים אף בסתר, כלומר שיהא תוכו כברו (וע״ל סימן תכ״ג סעיף ג׳). ומסיימין "מקדש שמך ברבים", שנותנים תודה ושבח לשם ית׳ שנתבטלה גזירת השמד ורשאין אנו לקדש שמו ית׳ בגלוי ברבים. ולכך אינה פותחת בברוך, שאינה אלא ברכת הודאה (ועיין לעיל סימן ו סעיף ג).
ואחר כך אומר: "אתה הוא יי׳ האלהים בשמים ממעל" כו׳ עד "בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר יי׳", כי אלו הפסוקים כולם הן מעין ברכת קידוש הש״י שמודין על קדושתו ויכלתו ית'.
ויש אומרים אחר כך ברכת התורה, מפני שרוצין לקרות אחר כך פרשת התמיד, שהוא פרשה מן התורה, ואין לקרות פסוק מן התורה בלא ברכה, כמו שיתבאר בסימן שאחר זה בע״ה, לפיכך מקדימין לה ברכת התורה.
סעיף ט עריכה
אבל אנו מנהגנו לומר ברכת התורה מיד אחר ברכת "אשר יצר", כדי שלא לקרות שום פסוק קודם ברכת התורה. והרי הרבה פסוקים יש שאנו אומרים קודם שנגיע לפרשת התמיד, לכך מקדימין אנו ברכת התורה מיד אחר ברכת "אשר יצר", ואומרים מיד אחריה ג״כ פסוקים מן התורה, כגון ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור" כו׳ וברייתא ד"אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם" כו׳ עד "ותלמוד תורה כנגד כולם", ואח״כ מתחילין "אלהי נשמה". ואינה פותחת בברוך, מן הטעם שכתבתי למעלה סימן ו׳ סעיף ג׳. ואחר כך כל הברכות על הסדר שכתבתי.
נמצא על פי דרכנו ומנהגנו שסדרנו מברכת נטילת ידים שהיא הראשונה, ועם ברכת ציצית ותפילין שאחריה, וכל הסדר משם ועד כאן, כ״ה ברכות מן הק׳ ברכות שתקנו. דברכת "לעסק בדברי תורה" עם ברכת "המלמד תורה" ברכה אחת היא לפי הנוסחא שלנו, שאנו אומרים "והערב נא" בוי״ו כמו שיתבאר בסמוך בס״ד. וכן ברכת "המעביר שינה" עם ברכת "גומל חסדים טובים" גם כן ברכה אחת היא, לפי הנוסחא שלנו שאנו אומרים "ויהי רצון" בוי״ו כמו שנתבאר. אלא שבכל אחת משתיהן הברכה ראשונה היא החתימה.
ואעפ״י שבכל א׳ הויא ברכה הסמוכה לחברתה, אפילו הכי פותחת בברוך, מפני שמתחילת תקונן לא נתקנו על הסדר הזה, רק כל א׳ בפני עצמה נתקנה, הלכך אנו אע״פ שמסדרין אותן זו אחר זו, תיקונם ונוסחן הראשון לא זזה ממקומה.
הערות שוליים עריכה
- ^ שמואל ב כג, א
- ^ דברים י, יב
- ^ תוספות ד"ה שואל מעמך מנחות מג ב
- ^ ר"ל וכשלובש.
- ^ מלשון "שאר" בריבוי נקיבה, ור"ל כמו שאר הברכות.
- ^ כמו "גרמא".