חידושי הרשב"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


פרק ראוהו בית דין

דף כה עמוד בעריכה

סלקא דעת' הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה מילתא ולא ליעברוה, קמ"ל:    קשיא לי אמאי לא פרכינן מהא מתניתין לרב דימי מנהרדעא דתני בשילהי פירקין קמא (דף כ.) מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו ואין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו. מאי טעמא? האי מיחזי כשיקרא והאי לא מיחזי כשיקרא -- והא הכא דאיפרסמא מילתא לכל ישראל ואפילו הכי מעברין!  ויש לומר דהתם בשהיו יכולים לקדשו ביום שלשים על פי הראיה ועמדו מדעת עצמן לצורך הנראה להן ולא קדשוהו ועמדו עד למחר - התם הוא דלא משום דהתם מיחזי לעם כשקרא; אבל הכא הכל יודעין דמצוה לקדש על פי הראייה וכיון שלא היה שהות ביום לקדש הרי זה ניכר לכל שהוא כאילו לא באו עדים היום; שהרי אי אפשר לקדשו שהתורה אמרה ראה וקדש.


הא דאמרינן מהו דתימא ליהוי חקירות העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר ולא קדשיה בלילה:    קשיא לי, ואי משום הא, נמי לא איצטריך, דהא מרישא נמי שמעת מינה! דאי סלקא דעתך הכין ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין! אלמא מדקתני הרי זה מעובר שמע מינה דלא.  ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעל פי ראייה הן מקדשין, בשעה שאומרין "מקודש" הוי כתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו; אבל בשנחקרו העדים, וכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין - אימא שפיר דמי. קמ"ל.


ואימא הכי נמי. אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט...חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט:    קשיא לי טעמא דגמרא. דהכא הוי כתחלת דין דעלמא ולא אפשר בלילה הוא דלא מקדשי' ליה בלילה, הא לאו הכי מקדשינן ליה למפרע אף על פי שעבר יומו; ואם כן אכתי אמאי מעברינן ליה? ליקדשיה למחר דהוי כתחלת דין וגמר דין ביום.  ויש לומר דבשלמא אי הוה אפשר ליקדשיה בלילה - ניחא, דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדשו; אבל השתא דאמרינן דאי אפשר לגמרו להיות בלילה, היכי מקדשינן ליה למחר כיון דעבר בין העדת עדים לגמר זמן שאינו ראוי לקדש בו הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי-- אין ראוי לקדשו לאחר זמן.


אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט:    ואף על גב דהאי קרא לענין ראש השנה דדרשינן ליה בפרקין קמא - הוא הדין לכל שאר ראשי חדשים.


הא דאקשינן אמאי לא תהא שמועה גדולה מראיה:    פרש"י ז"ל דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו, לא אמרינן לא תהא שמועה גדולה מראייה אלא בעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבא בתרא שלשה שנכנסו לבקר את החולה-- רצו כותבין, רצו עושין דין.

ואינו מחוור. דהא בפרק החובל אמרינן הכי גבי הא דתניא בסמוך סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דאמרינן התם בגמרא התוקע על חבירו נותן לו סלע. ר' יהודה אומר משום ר' יוסי מנה. איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן. ת"ש דההוא דתקע לחבריה, אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי. ואמרי' מאי הא אנא והא ר' יוסי. אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתן והא ר' יוסי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכולי ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין. ופרקינן: אמאי כי תניא ההיא בשראוהו בלילה -- אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי לא תהא שמיעה גדולה מראייה.   ואף על גב דפריק התם רב אשי פרוקא אחרינא ואמר אי בעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבי' לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי (כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין) -- אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי אלא למימרא דאי מהא לא שמעינן דסבי' ליה לר' יהודה נשיאה דעד נעשה דיין.

ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראייה והתם אשכחן דאמרי' הכי לחד פירוקא ואוקמי' לההיא דסנהדרין שראו וכולי בשראוהו בלילה - שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי.     ועוד, דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא "אמרי התם בשראוהו בלילה" משמע דהכין אמרי ליה בבי מדרשא ולאו דיחויא הוא. וההיא דאמ"ר יהודה אמר רב בפרק יש נוחלין גמ' ובני אחיות שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין; שנים כותבין ואין עושין דין (כלומר, משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ולא אמרינן לא תהא שמועה גדולה מראייה) -- התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה ביניהם-- שוינהו עדים, וכיון שנעשו עדים שוב אין נעשין דיינין וכי אמרינן לא תהא שמועה גדולה מראייה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות. אבל התם הוה ליה כאילו הזמינום בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתן ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והילכך הא דאמרינן הכא לא תהא שמועה גדולה מראייה -- לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.

ואוקימנא בשראוהו בלילה והילכך הוה לה ראייתן של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין, דלילה לאו זמן בית דין הו. והילכך אף למחר אי אפשר לעשות דיין על פי ראייתן של לילה ונימא לא תהא שמועה גדולה מראיה, דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין, כלומר, לא תהא שמועת בית דין מפי אחרים גדולה מראית בית דין, ואלו לא היו יכולין להיות דיינין בשעת ראייתן. ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחר שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה וזה מתורת עדות הוא, כאילו מעידין לעצמן שכך ראו הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.

וטעמא דאין עד נעשה דיין

  • פירש רבינו חננאל ז"ל בריש פרק יש נוחלין (גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה) דהוי מגזירת הכתוב דכתיב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם" ובעדים הכתוב מדבר - אלמא צריכין שיהו אחרים מעידין לפני בית דין. וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה.
  • ויש מי שפירש משום דבעינן שאי אפשר אתה יכול להזימה ולא גרע ממי שעדים קרובים לדיינין שהן פסולין כדגרסינן בירושלמי, שאם הוזמו מפיהם הן נהרגין וכל שכן לעדות עצמן.    ולטעם זה אפילו עד הרואה או אפילו עד שכבר העיד יהא כשר לדין בשאחרים מעידין לפניו שהרי עכשיו אינו דין על פי עדותו אלא על פי עדות אחרים. הילכך ליתיה להאי טעמא. ואפשר לי לישבו דכיון שכבר העיד בו, שוב אינו ראוי לדון עכשיו, ואפילו על פי עדות אחרים דעביד הוא לאחזוקי במאי דקאמרי הני הואיל ואסהיד איהו מכבר כותייהו.
  • ויש מפרשים דנפקא לן מההוא דאמר רב יהודה התם בריש פרק יש נוחלין "והיה ביום הנחילו את בניו"-- ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה ולומר שאם ראה בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד ושמע מינה דאין עד נעשה דיין.


עד דאיכא אהרן בהדך:    ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. כתבו בתוספות: וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבר תורה חד נמי כשר דכתיב "בצדק תשפוט עמיתך" מדאיצטריך ליה הכא עד דאכא אהרן בהדך. דלמאן דבעי דאורייתא שלשה מומחין --וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין השכירו השלשה הדיוטות-- גבי עדות החדש אין להכשיר, עד כאן לשונם.    ובודאי דהאי סוגיא אתיא כרב אחא דאמר התם דבר תורה חד נמי כשר דאי כרבה ור' ינאי דלית להו הכין והכא הכי קאמר סד"א הואיל ותקינו רבנן לגבי דיני ממונות למיהוי אפילו ביחיד מומחה אף לגבי עדות החדש ליתכשר, קמ"ל -- הא לא אפשר דאם כן כי קאמרינן "ואימא הכי נמי" מאי קא מהדר "אין לך מומחה בישראל יותר ממשה", דמה ענין משה אצל תקנתן? אלא על כרחין כרב אחא אתיא.

אלא דאיכא למידק, אם כן לותיב התם מהא מתניתין לר' אבהו ולרבה. ועוד, ברייתא גופא דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי -- אם כן אתיא כרב אחא. ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה. ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההיא אברייתא משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעינן מומחין כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת; אלא לפום סוגיין דהכא, ברייתא דבר תורה קאמר.

וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במס' סנהדרין‏[1] דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה ומיהו לר' אבהו נמי, כיון דתנן היתר נדרים בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי, סד"א תהוי קידוש החדש כהפרת נדרים, קמ"ל דכתיב "החדש הזה לכם" וכדתניא בפרק יש נוחלין מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה, ע"כ.  ואף על גב דקיימא לן כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהם דין, אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא -- דאורחא דתלמודא בהכי, דלא חייש בכל האי למינקט אליבא דהילכתא אלא במאי דמיחזי טפי לפשיטותא דמילתא. וכשתמצא לומ' ולית הלכתא הכין אלא כאידך דוקא מינה כאידך[?] ובהרבה מקומות איכא דכוותא בתלמודא.


דף כו עמוד אעריכה

אפילו תימא ר' עקיבא, עד כאן לא קאמר ר' עקיבא אלא בדיני נפשות דכתיב "ושפטו העדה..והצילו העדה" וכולי:    איכא למידק דהא במכות בפרק אלו הן הגולין (דף יב.) נפקא לן מקרא אחרינא דאמרינן התם תניא ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין? תלמוד לומר "עד עמדו לפני העדה למשפט"-- עד שיעמד בבית דין אחד. ומסתברא דכיון דבעלמא דרשינן עדה שופטת ועדה מצלת נקט הכא האי טעמא כיון דלחד ענינא סליק בהדי ההוא דרשא דדריש ר' עקיבא מ"עד עמדו". וארחא דתלמודא בהכין דלא למיחש לאייתויי עיקר קרא דמיניה מידריש מילתא כיון דכולה מילתא סלקא לחד ענינא. וטובא איתא דכותה בפירקין קמא דשמעתא דחייבי הדמים והערכין והצדקות.

ולהאי טעמא נמי דנסיב לר' עקיבא בין דחזו בליליא בין דחזו ביממא כולן נעשין עדים לר' עקיבא דהא בעינן עדה שופטת ועדה מצלת, וכל היכי דחזו דקטל נפשא בין דדייני אסהדותא דאחריני (כגון דחזו בליליא, דמקצתן נעשין דיינין) בין דדייני אראייתן (כגון דחזו ביממא)-- לעולם ליכא 'עדה מצלת' ואנן בעינן לעולם "והצילו העדה" וליכא.

והא דאקשינן בפרק החובל (דף צ:): למימרא דעד נעשה דיין, והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכולי (ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא דמקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין אבל עד אינו נעשה דיין).ופרקינן: בשראוהו בליליא. לאו למימרא דלר' עקיבא נמי בשראוהו בלילה דוקא, הא ראוהו ביום בין לר' טרפון בין לר' עקיבא עד נעשה דיין - דלא מתרץ התם הכין אלא לר' טרפון, ולר' יהודה דאמר הא אנא דחזיתך כר' טרפון כנ"ל.

אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב דלהאי דרשא דהכא דוקא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום שדנין על פי ראיתן ליכא למימר עדה מצלת. והא דהכא ר' עקיבא לטעמיה דר' טרפון קאמר ליה. כלומר, לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואף על פי שראוהו ביום מדכתיב "עד עמדו לפני העדה"; אלא לדידך דאמרת בשראוהו ביום שממיתין אותו בראייתן בלא עדות ולא סבירא לך משמעות מדרש ד"עד עמדו" - היכא דראוהו בלילה מיהא דאמרת מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינים אמאי? אודי מיהת כיון שראו בשעה שאינן ראויין לדין אלא להעיד הרי כולן נעשים עדים ואין עד כי האי נעשה דיין בדיני נפשות משום דכתיב "ושפטו העדה..והצילו העדה" שיש להם לבדוק בעדות העדים כדי להציל הרוצח, והני דחזו דקטל נפשא לא בקדי להו לעדים בדיקה יפה. ואמר ליה ר' טרפון לא.

ואינו מחוור בעיני כלל. חדא כדאמרן דאפילו דחזו ביממא נמי בעינן עדה מצלת וליכא. ועוד, דאכתי מאי טעמא קא נסבי בעלי הגמרא הכא האי טעמא דכיון דשמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בהדיא טעמא אחרינא, מאי טעמא נסבינן אנן מדעתא דנפשין טעמא אחרינא ונימא דר' עקיבא אמר ליה טעמא אחרינא לטעמיה דר' טרפון. דאטו מי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר האי טעמא בהדיא דניצטריך למימר דלטעמיה דר' טרפון אמר ליה אנן דאמרינן ומאי דוחקין לאוקומי טעמיה דר' עקיבא בטעמא דלא סבירא ליה.


מתני' כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן:    פירוש, כל השופרות החלולין. אבל השאר שאינן חלולין כגון של ראם ושל שאר החיות כקרני הצבי ודומיהן - לא איצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלאו שופר נינהו אלא אותן שהן חלולים מלשון "שפופרת". ותדע לך דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלינן ליה. וזכרותו נמי מדאי אפקיה לבר וקדחו ותקעו בו לא יצא דלאו שופר הוא.


שופר של ראש השנה של יעל פשוט:    פרש"י ז"ל יעל בוקאי שטאנין שהיא חיה ושל זכרים היינו של איל כדמתרגמינן איל דכרא. ואי נמי יובל דאיקרי דיכרא כדאמר בגמרא ומנא לך דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא. ובעל הערוך ז"ל פירש יעל כשבה נקבה. ונראין דברי רבינו שלמה ז"ל כדמתרגמינן "ואקו ודישון" יעלא ורומא וכתיב "הרים הגבוהים ליעלים" דאלמא יעל מין חיה הוא.


יש מפרשים דכולה מתניתין פלוגתא נינהו ולעכובא תניא. כלומר תנא קמא סבר דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה ור' יוסי מכשיר אפילו של פרה; ואידך תנא סבר דשל ראש השנה אין כשר בו אלא של יעל פשוט משום "נשא לבבינו אל כפים". והוא הדין לשל יובל משום ד"שביעי" "שביעי" לגזירה שוה כדאיתא בפירקין דלקמן. ור' יהודה בראש השנה בשל זכרים כפופים משום דכתיב "והיו עיני ולבי שם כל הימים" וביובלות בשם יעלים משום דהוי סימן לחירות; ואי נמי כטעמא דגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ה) תקנו את מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי.

והדין פירושא לא מסתבר.

  • דאם איתא, היכי מסתים סתומי ותני "שופר של ראש השנה של יעל פשוט" דמשמע דהני תנאי דלעיל מודו בהא. דאי לא, הוה ליה לפרושי-- "ור' פלוני אמר של ראש השנה של יעל" ואי נמי "אחרים אומרים". ודכותא לא אשכחן בשום דוכתא.
  • ועוד, דבקרא לא כתיב ביה פשוט ולא כפוף אלא "תעבירו שופר" כתיב ביה וכולהו איקרו "שופר".
  • ור' יהודה נמי דאמר דשל ראש השנה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בראש השנה - מנא ליה?


אלא ודאי כולהו למצוה קאמרי ומדרבנן. ותנא קמא ור' יוסי לא שייכא בפלוגתא דר' יהודה ותנא קמא דידיה. דר' יוסי ותנא קמא פליגי בהכשר שופרות ופסולן; תנא קמא סבר כולהו כשרין חוץ משל פרה שהוא פסול לפי שהוא קרן, ור' יוסי מכשיר אפילו של פרה. ואחר כך נחלקו אידך תנאי במצוה מן המובחר, דתנא קמא סבר למצוה מן המובחר של ראש השנה של יעל פשוט והוא הדין לשל יובלות משום גזירה שוה, ור' יהודה סבר דשל ראש השנה כל מה דכאיף טפי עדיף ושל יובלות משום דלחירות קאתי כל מה דפשיט טפי עדיף. ואף על גב דגמרינן "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה - הא מילתא לאו דאורייתא. דאי מדאורייתא הני והני כשרין, בין בשל יובלות בין בשל ראש השנה. ואנן הוא דאמרינן מסברא הי מינייהו עדיף טפי לסימנא בעלמא לזכור נישא לבבינו אל כפים ושלא(?) יהא בלב כפיפות ועקימות או להיות הלב כפוף ונכנע. הילכך גזירה שוה לית לה דוכתה בהא מילתא.

ותדע לך דלמצוה קאמרינן מדאמר ר' לוי בגמרא מצות של שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופים -- אלמא כולה מילתא למצוה קאמרינן ולא לעכובא. ור' אבהו נמי דקאמר בפרקין קמא למה תוקעין בשופר של איל - למצוה מן המובחר קאמר. והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק -- טעמי נינהו למאי דתקינו רבנן.

ואף על גב דר' לוי אמר ביובל נמי בשם כפופים משום גזירה שוה דראש השנה -- לא קשיא מידי. דר' לוי הכי קאמר: כיון דבראש השנה טפי עדיף בכפופין ובשל יובל לא איכפת לן בין האי להאי ובכלהו מילייהו שוו ראש השנה ויובל, לענין כפוף ופשוט נמי טפי עדיף למעבד בכפוף כראש השנה דכיון דאפשר למעבד האי כי האי - עבדי.


גמ' והא תנא מפני שהוא קרן קאמר. חדא ועוד קאמר:    הקשה הר"מ ב"ן נ"ר מאי טעמא דחקי ומוספי בה במתניתין ואמרינן "חדא ועוד קאמר". ותירץ משום דמיתחזי להו טעמא דרבנן דמתניתין חלוש, דכיון דאשכחן כולהו דאיקרו "קרן" ואיקרו "שופר" - שמע מינה היינו קרן והיינו שופר. לפיכך עשו לה סניפין מהנך טעמי.


דף כו עמוד בעריכה

הא דאמר ר' לוי ושל כל השנה בפשוטין:    תמיה לי, ר' לוי דאמר כמאן? דהא תנא קמא דמתניתין בכפופין קאמר, ור' יהודה מסתייעא‏[2] משמע דפליג אלא בשל ראש השנה ושל יובל -- הא בשל תעניות לא.    ושמא ר' לוי לאו דוקא פשוטין קאמר אלא אפילו בפשוטין, לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין בראש השנה ויובל. ואי נמי, בפשוטין דוקא להיכירא בעלמא, דאינו אלא לכנופיא.

דף כז עמוד אעריכה

תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים-- אין בידו אלא אחת:    יש מפרשים "אין בידו אלא אחת" דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה, אבל אותה תקיעה שנייה לא עלתה לו כלום לפי שהוא סבר לאפסוקא שתהא כשתים ואין לה הפסק לפיכך רישא לית לה סוף וסופא לית לה ראש. והביאו ראיה מן הירושלמי דגרסינן: תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סופא מצטרף וסופא גבי רישא מצטרף. לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא.    והיינו נמי דקתני תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים, דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה? אלא לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה.

ואינו מחוור. דלמה לא תעלה לו אותה תקיעה משום אחת מיהת? דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן, דאטו מיגרע גרע האי מן התוקע לשיר דיצא?! ועוד, דאם איתא דלא עלתה לו אותה תקיעה לכלום, אפילו תקיעה ראשונה לא תעלה לו! דהא אפסקה לה אותה תקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו. כדמשמע בפרקין דלקמן גבי דר' אבהו דחיישינן להפסק שבין תקיעה לתרועה ושבין תרועה לתקיעה. כדאמרינן וקא אתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה וקא אתיא תרועה ומפסקה בין שברים לתקיעה.   ומיהו ההיא בלכתחלה קאמר, כלומר היכי מתקין ר' אבהו לכתחלה מילתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה, אי נמי בין תקיעה לשברים.


והפירוש הנכון: "אין בידו אלא אחת"-- שהיא תקיעה שלאחר התרועה; ולומר שלסוף תשר"ת עלתה לו ולא לתחלת תשר"ת. והא דאיצטריך למיתני "תקע בראשונה" ולא קתני "האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת" -- כתב הר"מ ב"ן נ"ר משום שאין שיעור לתקיעות למעלה, ואם רצה להאריך מאריך. הילכך דין הוא שאם האריך בה כשיעור חיוב שתים שלא תעלה אלא לאחת שעדיין מדין התקיעה הראשונה הוא, ובמה יודע שאריכות זה מחמת תקיעה אחרת הוא? משום הכי קתני "תקע בראשונה" שבתחלת הסימן, והאריך בשנייה כשתים בראשונה, סד"א כיון שהאריך בה כשתים שבראשונה-- ליהוי כאילו הפסיק ממש ותקע שתים. קמ"ל.

והירושלמי שהביאו לראייה דחהו הרב נ"ר וכתב דלאו אמתנתין דתקע בראשונה קאי אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות. א"ר יוסה הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק-- יצא. ועלה קאמר אבא "אפילו אחת אין בידו". והכי גרסינן התם:

הדא אמרה פשוטה ששמע מן המתעסק יצא, והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. רבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה וכולי

ופירושו: זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע למתעסק ולא לשם מצוה ובא אחד ואמר לו איכוין ותקע לי, והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורא או בהפך-- יצא. והדא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת. ואף על פי שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק ואפילו הכי עולה לו מקצתה לאחת. ואתי ר' אבא לחלוק על ר' יוסה ולומר דלעולם תחילת תקיעה שהיתה מן המתעסק אינה כלום וכיון שכן סוף התיקעה אינה עולה כלל. דכיון דסופא גבי רישא מצטרף ואותו ראש אינו כלום-- סופא נמי אינה כלום. ולא דמי שמשך בשנייה כשתים שאף על פי שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלתה לו אלא לאחת -- התם משום שתחלת התקיעה וסופא לשם תקיעת מצוה היו והילכך לשתים הוא דאינה עולה (דאפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן), משום אחת מיהא עולה דסופא ורישא תקיעת מצוה הן.

והא דקאמר "אפילו אחת אין בידו" (ואין צריך לומר שתים) -- לישנא בעלמא קאמר, דפשיטא דלא תעלה לשתים אלא משום לתא דמתניתין דמישך בשנייה כשתים דקתני "אין בידו אלא אחת" קאמר הכא "אפילו אחת אין בידו".


וזה הענין דחוק מעט שיאמר ר' אבא גבי מתעסק "אפילו אחת אין בידו". שבו בלשון שאמרה ר' יוסה הוה ליה למימר, ולימא ר' בא "לא יצא". ומסתברא דבפירושא דמתניתין פליגי ר' יוסה ור' בא ופלוגתייהו שייכא בפלוגתיה דגמרין דהתוקע לשיר אם מצות צריכות כונה. והכי קאמר פשוטה ששמע מן המתעסק יצא שאף על פי שנתכון להתעסק בתחלתה, אינה מפסדת כלום לסוף התקיעה שלא היתה להתעסק. ואף על פי שלא התחיל בה לשם מצוה-- אין בכך כלום דכונת מצוה אינה מעכבת. ורישא ודאי אינה כלום ואפילו למאן דאמר מצוה אינן צריכות כונה דמתעסק קא שני כדאמרינן לקמן מ"מ אינה מפסדת בסוף התקיעה שלא היתה להתעסק כיון דמצות אינן צריכות כונה והדא אמרה כן תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים, אותה שהאריך בה לא עלתה לו אלא אחת דאפסוקי תקיעתא לא מפסקינן, ואפילו הכי לאחת מיהא עולה ולא אמרינן כונתו במחיצתה לשם תקיעה אחרת [במחציתה] מפסדת בתקיעה הראשונה ולא עלתה לו באחת מיהא משום דמצות אין צריכות כונה, הילכך ממילא יצא שהרי נתכוין לתקיעה מיהא. אמר לו ר' בא דההיא שנייה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והלא אין כאן רישא לסופא ולא סופא לרישא. והוא הדין והוא הטעם לשומע מקצתה מן המתעסק. והא דקתני במתניתין "אין בידו אלא אחת" היינו ראשונה.  ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות אין צריכות והתוקע לשיר-- יצא. הילכך אף בשנייה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה כנ"ל.


תניא נמי הכי מקום שיש שופר אין חצוצרות. מקום שיש חצוצרות אין שופר:    פרש"י ז"ל מקום שיש שופר כגון ראש השנה ויובל. מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. וכן פירשו המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל: ואני תמה ממנו שראיתי בתשובת הגאונים ז"ל נהגו לתקוע בתעניות בשופר. ופי משנה זו נראה לנו שאין לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות. והר"א ב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במ' תענית בפרק מאימתי מדאמרינן התם (דף יד.) במה מתריעין? בשופר, והכא אמרינן בחצוצרות. ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין, ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות; וההיא הרעה היא שלא שלא בשעת הברכות אלא בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים. והיינו דאיכא מאן דאמר דאין מתריעין אלא בפה והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים. אבל מכל מקום כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל ומנהגן תורה היא.

ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"ד) בשמעתין דהכא

קומי ר' יהושע תקעון בתענית . ר' יוסה בעא ויתקעון קומי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. בתענית בשופר היו תוקעין ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש

ולפי זה הא דקתני מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה כדכתיב "והרעותם בחצוצרות". אחר כן מצאתיה לר"מ ב"ן ז"ל בליקוטיו.

ועוד אפשר לומר דהא דתניא מקום שיש שופר וכולי לאו עכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות אלא באחד מהן. והילכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין שמצות היום מן התורה בשופר-- אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות-- אין שופר. ואם יש שם שופר-- אין חצוצרות. ולא שיהא החיוב על כל פנים בתניות בגבולין בחצוצרות אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות.   והא דמקשי בירושלמי ויתקעון בחצוצרתא - עם השופר קאמר. ואמר ליה דמתינין תני כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר. וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה (כראש השנה ויובל) בין בבחירה (כתענית), שא[י]לו רצה לתקוע בזה או בזה עשה, ותקע בשופר לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי היא הא ברייתא דמייתינן הכא. ומעתה בגבולין שהתקיעו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כנ"ל.


כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיף זכרון ליום ראשון. כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם:    ואיכא למידק דהא קיימא לן כר' יהושע כדאמרינן בפירקין קמא (דף יב.) לתקופה כר' יהושע.

ורבינו תם ז"ל תירץ דקיימא לן כרב עינא דפריך מ"שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" והכי קאמר: והא איכא "זה היום תחלת מעשיך" דלדבריך איתיה בראש השנה וליתיה ביובל; אלא ודאי לאו משום ד"זה היום" היה תחלת מעשה בראשית קאמר אלא תחלת דין קאמר, שהיום הוא תחלת דין על כל המעשים, וזה שייך נמי ביובל דהוקש לראש השנה, אבל לא בשאר יומי דכפורי.

והקשו בתוספות דאם כן לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר' אליעזר הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאמר.  ומסתברא דאינה קושיא. דאילו אי אתיא מתניתין כר' אליעזר ולדידיה אמרינן בראש השנה זה היום תחלת מעשיך על שם שבו נברא העולם, אם כן היכי אמרינן ליה ביובל? הא לא אמרינן ליה. ואם כן, אינו שוה לברכות. והילכך על כרחין לא אשכח פירוקא לאוקומי מתניתין ד"שוה היובל" כר' אליעזר אלא דנימא דלא קאמר אלא לשארא. כן נראה לי.


מתני' שופר שנסדק ודבקו-- פסול:    פרש"י ז"ל דהוה ליה כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש "שנסדק" משני צדדיו. כלומר, שנחלק לגמרי לשתי חתיכות.

ואינו מחוור. דאם כן היינו דבק שברי שופרות. אלא "נסדק" שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לאורכו והיינו טעמא דכיון שנסדק כולו - אין שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר. ומכל מקום אינו פסול אלא בשנסדק כולו; הא נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים-- כשר.

והא דתניא בברייתא נסדק לאורכו פסול. לרוחבו: אם נשתייר בו שיעור תקיעה-- כשר; ואם לאו-- פסול -- לאו למימרא דלאורכו לעולם פסול, בין נשתייר בין לא נשתייר, אלא משום דבנסדק לרחבו כי לא נשתייר בו שיעור תקיעה פסוק הוא דמפרש הכי, אבל לארכו לא מפרש משום דלעולם אינו פסול עד שנסדק כולו והיינו דתני "נסדק" סתמא, דנסדק לגמרי משמע.

והא דתני ודבקו פסול -- כל שכן לא דבקו. ודבקו לרבותא נקטיה. כלומר, אפילו דבקו בעצמו, אפילו הכי - אין שם שופר עליו אלא כמי שחבר חתיכת שופר ועשאה שופר.


דף כז עמוד בעריכה

נקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה-- פסול; ואם לאו-- כשר:    פירוש: אם מעכב את התקיעה עכשיו לאחר שסתמו. וטעמא, דכשהוא מעכב את התקיעה לאחר הסתימה נמצא שאין מה שהוסיף בסתימתו מהודק בו יפה ואינו בטל לגבי השופר אלא הרי הוא כדבר אחר והרי יש כאן קול שופר ודבר אחר. [ואפילו] סתמו במינו פסול. אבל בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה, בין שהיה מעכב בתחלתו וכל שכן שלא היה מעכב מתחלתו-- כשר, לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר.

ותדע לך דהא בפלוגתא דר' נתן ורבנן בניקב וסתמו, ללישנא בתרא דר' יוחנן דקאמר שלא במינו פסול והוא שלא נשתייר רובו; אבל נשתייר רובו כשר. מכלל דבמינו --אף על פי שנפחת רובו-- כשר. אלמא בשלא נשתייר רובו פליגי, ואהא הוא דקאמר נתן דבשלא במינו פסול. ורבנן פסלי בין במינו בין שלא במינו דהא‏[3] לא פליגי. ובודאי בנקב גדול כל כך אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם שנסתם ואם כן מתניתין כמאן? אלא ודאי אף על פי שמתחלתו היה מעכב, כיון שעכשיו אינו מעכב (כלומר, שהסתימה מהודקת יפה) -- הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר.

ואף על פי ששנינו צפהו זהב מבחוץ, אם נתשנה קולו מכמות שהיה פסול - התם הוא לפי שאין השופר צריך לו ואינו עכשיו לתקנו ולחזקו, ולפיכך הרי הוא כדבר אחר. וקול דבר אחר נשמע עמו - פסול. אבל כאן, שצריך לו לתקונו ומהודק בו יפה - הרי זה מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר לפי שהוא מכלל הכלי כנ"ל. ופלוגתא דר' נתן ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא ומתניתין ר' נתן היא.   אבל דאי בשמעכב את התקיעה - אתיא מתניתין דלא כר' נתן דהא סתמו במינו משמע מן הסתם ואפילו הכי קתני פסול. וכן תני תוספתא בהדיא "ניקב וסתמו אפילו במינו; אם במינו - אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר." ועוד, דלישנא בתרא הא קא מכשיר ר' נתן אפילו שלא במינו ובשנשתייר רובו, וכיון דמפרש ר' יוחנן הא דר' נתן ודאי משמע דכותיה סבירא ליה. ואי מתניתין דלא כר' נתן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא איהו כאיל למפסק הלכה כסתם משנה ובכל מקום מקשה לה אדר' יוחנן ואף על גב דאיכא דמוקי לה באמוראי מכל מקום מקשי ואזיל ומתרץ; והוה ליה לאקשויי כנ"ל. ומתניתין איכא למימר ר' נתן היא ולא רבנן‏[4] מודו בה אלא דר' נתן סבר אם מעכב את התקיעה לאחר סתימה הא קודם לכן לא מעלה ולא מוריד ורבנן סברי אם מעכב את התקיעה קודם לכן לעולם פסול לפי' שקול התוספת נכר בו והוה ליה כצפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול.

וכן היה נראה ממה שנמצא במקצת הספרים בגרסת ירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"ו)    שופר שנסדק למי לר' נתן. נראה רבנן [דיבק] שברי שופרות עד היא דר' נתן. ניקב וסמתו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול -- אלמא בשאינו מעכב מכשרי רבנן.

ומיהו אי אפשר לומר כן לפום גמרין כדאמרן מדמפרש ר' יוחנן הא דר' נתן. דאי בשמעכב קא מפלגי מתניתין דלא כר' נתן, דסתמו במינו משמע. ואי במעכב דמתניתין פליגי דר' נתן סבר מעכב ואינו מעכב לבסוף קאמר ורבנן סברי משמעכב מעיקרא קאמר. הא לא אפשר נמי כדאמרן דהא ללישנא בתרא דר' יוחנן ודאי משמע דאפילו לרבנן בשנשתייר רובו כשר וההוא ודאי אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מעיקרא. אלא ודאי שאותה גירסא ירושלמי ליתה, ובמקצת הנוסחאות נמי לא גרסי לה. אלא הכי גרסי:    "נקב וסתמו. ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא". וזה כפירוש הראשון וללישנא קמא דר' נתן. ואף על פי שהוא לישנא קמא אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא וכן פוסקין בכל מקום רבותינו הצרפתים כשל תורה כלישנא דחומרא, דתרי לישני כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי, דאי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל. אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת פסק אך הכא כלישנא בתרא ולקולא. ופסק הראשון עיקר.


ירושלמי:‏[5] ניקב וסתמו. ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא והוא שסתמו. הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר.

דף כח עמוד אעריכה

ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דלערבב קלא:    הקשה הר"מ ב"ן נ"ר בליקוטיו: ודילמא לית ליה ביה שיעורא מקמי דליערבב קלא. ותירץ דאפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע כלל קול הברה ואפילו בסוף לאחר שיעור תקיעה, אף על פי כן לא יצא. אי נמי: קים להו דלא מיערבב קלא דבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו.

ודחוק הוא. ואי לאו דמסתפינא, אמינא דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור בשלא האריך בה בכולה אלא כדינא ואין בה מקצת התקיעה שבבור ומקצת שעל שפת הבור אלא כשיעור תקיעה, דמקצת תקיעה הכין משמע, ואפילו הכי יצא דמכל מקום יש בכל התקיעה כשיעורא, וקא מפרש טעמא משום דאפילו ראש התקיעה כשרה היתה לאותן העומדים בתוך הבור. ואקשי' התוקע לתוך הבור ואמאי ליפוק באותו מקצת שישמע הוא מקמי דליערבב קלא דהא שמע תקיעה מעליאתא כיון דזמן חיובא הוא לאותן העומדים בתוך הבור. וכן ההיא דלעיל נמי, דאמרינן לכך מאריך בשופר, משמע אף על פי שאינו מאריך בה לאחר הפסק חצוצרות כדי שיעור תקיעה, דהא סתמא קתני שופר מאריך ולא [קתני] שופר מאריך שיעור תקיעה, ומשום דתקיעה כולה שיעור תקיעה אית לה ואף על פי שהוא לא יכול לכוין לכולהו מכל מקום התוקע שיעור תקיעה לתקיעת מצות שמע. ומכל מקום אסיקנא דבמקצת תקיעה לא יצא אלא טעמא בההיא דלעיל משום דתרי קלי במקום חביבותא משתמעי והכא בתוקע ועולה. כנ"ל.


הכי גרסינן בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא במקצת הספרים: אמר רב יהודה שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. ואי קשיא מאי שנא משופר של שלמים דאמר רב יהודה לא יתקע ואם תקע לא יצא דמצות ליהנות ניתנו.    י"ל דהא דאמ' רבא עלה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו, לאו לטעמ' דנפשיה קאמ' אלא אדרב יהודה קאי, כלומר לא ה"ק רב יהודה אלא ה"ק בין בשל עולה בין בשל שלמים יצא, מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו לכולי עלמא.

ויש גורסים הכא אמר רבא ורבא לטעמיה דאמר בין של עולה בין של שלמים יצא מצות לאו ליהנות ניתנו, הא לרב יהודה בין בשל ע"ז בין בשל עיר הנדחת אפילו דיעבד לא יצא דמצות ליהנות ניתנו סבירא.


ואם תקע יצא. ובמסכת חולין בסוף פרק כיסוי הדם (דף פט.) תניא לא יצא. ואוקימנא לה באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעוריה. והוא הדין בשל תקרובת ע"ז דגוי דלית ליה בטלה עולמית דאיתקש למת. אבל הכא בשופר שהוא עצמו ע"ז, אי נמי שהוא משמשי ע"ז. והכא במאי עסקינן בשנטלו על מנת שלא לזכות בו, הא נטלו לזכות בו בדאגבהיה קנייה ונעשה דישראל.


המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה:    ודוקא במודר הנאה ומשום דמצות לאו ליהנות ניתנו; הא באומר "תקיעת שופר עלי" אסור לתקוע לו, אפילו תקיעה של מצוה לפי שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. אבל האומר "שבועהשלא אשמע קול השופר של מצוה" לוקה ותוקע תקיעה של מצוה כדאמרינן התם בפרק שני דנדרים בראשו (דף טז:) הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה.


דף כח עמוד בעריכה

הא דתנן היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת. אם כיון לבו יצא    הקשו בתוספות מהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (דף צב:) צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור.

והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשילהי פרק כיצד צולין (דף פה:) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב "וכן לתפלה". ור' יהושע בן לוי אמר "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים". במאי קא מיירי. אי לענין צירוף, וכגון ההיא ד"כל גגות" -- תיקשי לר' יהושע בן לוי! ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי כדמוכח בפרק ואלו נאמרין (דף לח:) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצת מפסקת. ואי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא - אם כן תקשו מתניתין לרב!

ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור; דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע בן לוי אין מחיצה מפסקת והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועולה עמהם.

וקשיא להו, דהא קול מגלה תנן ומגילה בעינן עשרה, בין בזמנה בין שלא בזמנה. ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן התם (דף ה.) דחש לה להא דרב אסי דאמר בעשרה וסלקי' להו בתיובתא.   ומסתברא דאי משום הא לא קשיא דהא דבעינן עשרה למגילה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום הוא דבעו פרסומי ניסא בעשרה והא איכא. ואף על גב דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה - קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה, ושפיר דמי.


דקא מנבח נבוחי:    פרש"י ז"ל דאינו תוקע כשיעור תקיעה. וקשה, דאם כן היכי נתכוון שומע? לא משמיע ולא שומע איכא. ואפילו איכון משמיע לא יצא. ושמא לכך נתכוין רש"י ז"ל לפרש: שלא נתכוון לתקוע כשיעור תקיעה ושלא מדעת עלתה בידו שיעור תקיעה. ואי נמי כמו שפי' הוא ז"ל בפרקין דלקמן במקומה‏[6] כגון שהיה נופח בשופר ולא לכונת תקיעה כלל ועלתה בידו תקיעה.


שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן:    פירוש, ואפילו במתכוין לשם מצוה. ותדע לך מדאקשינן עליה מכהן שעלה לדוכן, וההוא ודאי הא מתכוין, וכדאמרינן הואיל ונתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי.


ורב שימי בר אביי התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך:    מכאן משמע שכהן שעלה פעם אחת ביום לדוכן -- שוב אינו מחויב לעלות ולברך באותו יום. ואף על פי שאמרו לו לעלות -- אינו עובר בעשה. ד"אמור להם" אינו כל היום אלא פעם אחת ביום.


אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה:    כלומר דמצות אינן צריכות כונה. לעבור בזמנה לא הכי כונה, והיינו הא דמתן דמים דאף על גב דאינו מתכוין להזות מדם הבכור אלא פעם ראשונה -- אפילו הכי עובר, דכל שעתא ושעתא זמניה כיון דאלו מתרמי ליה בוכרא אחרינא מדי והדר מדי. שלא בזמנו בעי כונה והיינו ההיא דכהן דאף על גב דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה אחת משלו עובר. ואף על גב דאי מתרמי ליה ציבורא אחרינא אי בעי מברך ואי בעי לא מברך, וכבר כתבתיה למעלה בפירקין קמא גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף.

ותירצו בתוספות דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע אפילו אלף פעמי באותו יום ליכא משום בל תוסיף (ותקע ביום אחר[7]). וכן אם נטל לולב אלף פעמים ביום אחד וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות.

ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף התם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקיבועא דירחא מאי איכא למימר?   אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך בין מחמת ספק בין מחמת גזירה (כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעברו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי) -- ליכא משום בל תוסיף דעל פי הדבר אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני וכדאמרינן לקמן לא שמע איניש קל אודניה מקל תקועיה היינו כדברי רבותינו הצרפתים שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף. ואף על פי שמתכוונין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.


אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי:    הרב אלפסי ז"ל כתב הא דר' זירא. ואף על גב דאיימא לן כרבה ורבא וכשלחו ליה לאבוה דשמואל וכרב אשי, דכולהו סבירא להו מצות אין צריכות כוונה -- הא דר' זירא לא פליגא אהנך אמוראי דלא אמר ר' זירא "איכון למצוה ותקע לי" אלא איכוין להשמיעני קול שופר בעלמא. וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב בהלכות.

והרב בעל המאור ז"ל הקשה עליו דדואי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי דאמר ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא כונת מצוה בעי כדר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים (דף קיד:) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. הילכך ליתה לא לר' יוסי ולא לר' זירא. ואף רש"י ז"ל כן פירש איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי - משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבה ואנן קיימא לן דמצות אין צריכות כונה.


דף כט עמוד אעריכה

ג"ד [=גירסא דווקנית] מקדישין לעולם וגואלים לעולם -דהיא ראשונה לההיא ד"מוכרין לעולם וגואלים לעולם" דההיא דמקדישין איתא בפרק אין מקדישין (דף כו:) וההיא דמוכרין איתא בפרק בתרא דערכין ולא משמע דמייתי בתרייתא ומנח קמייתא.


גירסת הספרים: קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות, בהשמטת כספים ובשילוח עבדים מיהא איתנהו. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה כלל אלא "קא משמע לן" גרסינן ותו לא. דאי אפשר דגרסינן "נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות" דהא ודאי איתנהו. דבין שלקחו הם מאחרין-- מחזירין, דהא איתנהו בכלל כל המצות כישראל; ובין שלקח ישראל מהם מן האלפים אמה שניתנו להם חוץ לעריהם-- יוצא להם ביובל. ואפילו בתי ערי חומה (שאין חוזרין לישראל ביובל) חוזרין להם שנאמר "ואשר יגאל מן הלוים".

ומיהו אי משום הא איכא למימר דהשמטת קרקע דקאמר הכא היינו מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר. שאילו בישראל אינה חוזרת לו לפי שהיובל מפקיעה מן המקדיש וחוזרת לכהנים ביובל. ואילו לוי שהקדיש חוזרת לו ואינה נשמטת ממנו ביובל.

אבל בתוספות הקשו דמכל מקום כשאמ’ נהי דליתנהו בהשמטת קרקע אבל בהשמטת כספים ובשילוח עבדים איתנהו הוה ליה למימר בהשמטת קרקע במכירה מיהא איתנהו. ועוד היכי קאמר דהשמטת כספים איתנהו, דמה ענין השמטת כספים ביובל, הא בהדיא תניא בספרי בפרשת "ראה אנכי" דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמטת כספים וממעט ליה מ"וזה דבר השמיטה"-- שמיטה משמטת כספים ולא יובל. ואית דגרסי נהי דליתנהו בהני בהשמטת קרקעות ובשילוח עבדים מיהא איתנהו.


סליקא פירקא

  1. ^ רמב"ן על סנהדרין (דף כג:)
  2. ^ אולי צ"ל מסתמא משמע דלא פליג... - ויקיעורך
  3. ^ ע"פ מ"ש הר"ן בד"ה ואם נראה שצריך להוסיף ולתקן כך: אבל נשתייר רובו, בין לרבנן בין לר' נתן, בין במינו בין שלא במינו-- כשר, דבהא לא פליגי... - ח.ז. דימיטרובסקי
  4. ^ נראה שצריך להוסיף כאן "וליכא למימר דרבנן" - ח.ז. דימיטרובסקי
  5. ^ ירושלמי ראש השנה (פ"ג ה"ו)
  6. ^ (דף לג:)
  7. ^ מלים מיותרות ונראה למחוק