חידושי הרשב"א על הש"ס/ראש השנה/פרק ב


פרק "אם אינן מכירין

דף כב עמוד אעריכה


בראשונה היו מקבלים וכולי:    ירושלמי: "אמר ר' יונה הכן צורכא מתני' בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם. אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו. א"ר יוסי אפילו ממתני' אתיא אם אינן מכירין משלחין עמו אחר להעידו לפי שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם".


דף כב עמוד בעריכה


גמ' וחד מי מהימן והתנן וכולי:    אית ספרים דגרסי תני עדו ולומר דכיון דמדאורייתא אין צריכין להעיד עליו כלל ומדרבנן דאצרוך משום חשש המינין - די בעד אחד כשר משלנו. והכין נמי אמרינן בירושלמי דגרסינן התם: "ועד אחד נאמר משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכים עדים והן אומ' שיהא אחד נאמן כשנים".


וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך בשבת להעיד עליו:    פירוש, להעיד על העד. והכין איתא בהדיא בתוספתא דתניא התם "מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד בו.


אי הכי מאי למימרא:    מסתברא דהאי "אי הכי" קאי בין אתירוצא קמא בין אתירוצא דרב אשי; דמאי קושיא לרב אשי טפי מאידך? והכי קאמר: בשלמא אי אמרת ר' נהוראי לחודיה אזל לאסהודי ביה - איצטריך לאשמועינן דחד מהימן, דהם אמרו והם אמרו. אלא אי אמרת דאחרינא הוה בהדיה -בין דאזיל בהדיה בין דאיכא סהדא אחרינא באושא- מאי קמ"ל? דאי משום דמחללינן שבתא לאסהודי ואף על גב דמדאורייתא לא צריך - הא תניא במתניתין דפירקין קמא "מי שראה את החדש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור ואפילו על מטה וכולי" דאף זה משום קיומו הוא, והכא נמי אף על גב דמדאורייתא לא צריך, כיון דלא מקבלינן מיניה מדרבנן, אם כן אי אפשר להעיד על החדש אלא אם כן יחלל עליו אף מכרו.

והא דפריק "מהו דתימא, כיון דלא ידע אי משכח ליה וכולי" אתיא שפיר לפרוק' לדרב אשי אבל לאידך תירוצא קשיא לי להאי פירושא דפרישית מאי קאמר.    וי"ל דאף לאידך פירוקא סליק, דכל שחילולו תלוי בידיעת אחרים היכי מצי אזיל ומחלל, דדילמא כי קאי בפני בית דין לא מסהיד ביה ונמצא ר' נהוראי מחלל עליו מספק ומספיקא לא מחללינן שבתא, קמ"ל.


דף כג עמוד אעריכה


או דילמא מלא הוא והאי דלא עבוד השתא איתנוסי הוא דאיתנוס:    פירוש, בשיכרות משתה יום השבת.  ואם תאמר, אם כן השתא נמי כי מיקלע יום ל"א בשבת והוא מלא דלא עבדי' כלל אתו למטעי ואמרי דילמא האי חסר הוא והא דלא עבוד בערב שבת משום דלא אפשר והא דלא עבוד נמי במוצאי שבת איתנוסי הוא דאיתנוס, או דילמא חדש מלא הוא.   יש לומר כי עבדי' בין אמלא בין אחסר, השתא דלא עבדי' הויא מילתא דלא שכיחא דלא ידעי ליה כולי עלמא, הילכך איכא למימר דתלו ליה באונס. אבל השתא דלא עבדי' אמלא כלל כיון דכולי עלמא ידעי דאחדש מלא לא עבדי' ביה לא שבקי מידי דשכיח וידעי ביה כולי עלמא ותלוי במילתא דלא שכיחא, כלומר בשכרות.


גזירה משום בטול מלאכה לעם:    פרש"י ז"ל "אין לך ראש השנה שלא היו מתבטלין בני הגולה ממלאכה שני ימים, בין אמלא בין אחסר". הוצרך לפרש כן משום דבשאר ראשי חדשים מאי ביטול מלאכה אית בהו. ואינו מתחוור, דאפילו בשאר ראשי חדשים היו רגילין שלא לעשות מלאכה וכדאמרינן בפר' הקורא את המגילה עומד "ושאין בו בטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה" - אלמא בראשי חדשים לא היו עושין מלאכה. ובפר' ר' אליעזר אמרו שהוסיף הב"ה יום טוב לנשים בראשי חדשים על שלא נתרצו על מעשה העגל כדכתיב "ויתפרקו את נזמי הזהב אשר באזניהם וגומר" אבל דנשיהם לא הביאו שלא נתרצו בכך.


עץ שמן אפרסמא:    ואף על גב דכתיב (מלכים א ו, כג) "ויעש את הכרובים עץ שמן" ומתרגמינן "אעי דזיתא" - תרי גווני עץ שמן נינהו דכתיב בעזרא (נחמיה ח, טו) "צאו ההרה והביאו עלי זית ועלי עז שמן" ובמסכת תמיד שנינו שעץ זית פסול למערכה ועץ שמן כשר.


מוליך ומביא מעלה ומוריד:    ירושלמי: "א"ר זעירא דלא יהוון סברין דהוא כוכבא. א"ר יוסי חמינן כוכבא דסליק ונחית חמינן כוכבא דאזיל ואתי".


דף כג עמוד בעריכה


מתני' לא היו זזין משם כל היום:    פירוש, לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות בלבד וכל החצר חשובה כארבע אמות. ואף על גב דמשמע בעירובין (פרק מי שהוציאוהו) דכל העיר נמי כארבע אמות בעיר המוקפת מחיצות - אפילו הכי שאני ירושלים דלאחר שנפרצו בה פרצות חשיבה כרשות הרבים כדאיתא בפר' המוציא תפילין.


גמ' לישנא דצערא הוא:    פרש"י ז"ל על שם שלא היו זזין משם קודם תקנת רבן גמליאל והיו כאילו אסורין בזיקין. והקשו בתוספות דאם כן מאי קא מייתי מסעודות גדולות, שהרי אפילו קודם תקנת ר"ג היו עושין שם. ואינה קושיא, דאדרבה משום הכי קא מוכח דאפילו קודם ר"ג כך היה נקראת והיו עושין שם סעודות אם כן לא על שם שמצטערין שם נקראת כן. ובתוספות פירשו דהכי קא מיבעיא ליה: אם אותו מקום צר להם או מרווח.   ירושלמי: "מהו בית יעזק. ששם היו עוזקין את ההלכה דכתיב (ישעיהו ה, ב) "ויעזקהו ויסקלהו".


דף כד עמוד אעריכה


ומצטרפין לעדות אחרת:    פירוש, מצטרפין עם עד אחד של אותה עדות. כלומר, שאם יצטרף עד אחר הוו להו תרי לגבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואותו העד השני- פסול, בין לעדות זו בין לעדות אחרת, דסהדא שקרא הוא. ואין לפרש מצטרפין לעדות אחרת דעלמא ואי נמי לעדות חדש אחר. דבשלמא למאן דאמר התם בשילהי פרק כל הנשבעין "שני כתי עדים המכחישות זו את זו- זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה"; אלא למאן דאמר התם "בהדי סהדי שקרי למה לי" - קשיא. אלא ודאי כדפרישנא. וכן פירש רש"י ז"ל.


דף כד עמוד בעריכה


שפודין של ברזל היו:    להכי קרי להו "שפודין" משום דאינה באה גביעים כפתורים ופרחים אלא אם כן באה זהב, כדמוכח במנחות בפרק הקומץ רבה (דף כח.).


לא תעשון אתי- קרי לא תעשון אותי:    ואם תאמר, אם כן למה לי דאסר דמות ארבעה פנים בהדי הדדי? תיפוק לי משום פרצוף אדם לחודיה דאית בהו!?   יש לומר, נפקא מינה בשהיה שם כבר פרצוף אדם שאסור להוסיף עליו דמות שלשה פנים האחרים. ואי נמי, כל היכא דמצרף ארבעה בהדי הדדי לאו היינו לא תעשון אותי ולא ליתסר, קמ"ל - לא תעשון דמות שמשי.

ואם תאמר, מאי קא מקשה ואזיל מדתניא "כל הפרצופות מותרין וץ מפרצוף אדם" - דילמא התם במוצא וכדמוקמי לה רבא התם בע"ז (פרק כל הצלמים) ומשום איסור הנאת ע"ז נגעו בה; אבל עשיה - שריא.   ויש לומר, דהכא אליבא דאביי מקשה ואיהו מוקי ליה בעושה ודלא כרבא. ומיהו ליכא ראיה מהכא למשרי עשיית פרצוף אדם כרבא (ומשום ד"אביי ורבא הלכה כרבא"), דדילמא רבא נמי אפשר דאסר משום דבלא שום קושיא אפשר למדרש "לא תעשון אתי"- לא תעשון אותי".


אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון:    והני תלת מילי דאביי לא פליגן אהדדי ולא מהדר קא אהדר ביה אביי מחדא מינייהו, אלא מעיקרא הכי קאמר: לא אסרה תורה בשמשין של מטה אלא בית תבנית היכל ואכסדרה תבנית אולם, ובשמים במדור התחתון אסרה דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ובמדור העליון לא אסרה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי.


שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו:    ואף על גב דאמירה לגוי אסירה בכל מידי דמיסר לישראל למעבד (כדמוכח בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים גבי בעיא ד"מהו לומר לגוי חסור פרתי ודוש בה") - אפילו הכי שאני הכא דלמצוה שרי דאמירה לגוי אינה מדבריהם, והכא במקום מצוה לא גזור.


התם בחותמא בולט ומשום חשדא:    והשתא הוה מצי למיפרך מיד "אי הכי ר"ג נמי הא איכא משום חשדא", אלא דעדיפא מינה אקשי- "ומי חיישינן לחשדא?"; וכיון דשני ליה דאיכא לחלק בין חדשא דיחיד לחשדא דרבים הדר אקשי ליה "והא ר"ג דיחיד הוא" - ואם כן ליתסר משום חשדא.


הא דתניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה:    בצורת אדם; אי נמי בצורת חמה ולבנה היא, דאיכא משום עשה ומשום חשדא דע"ז והילכך בחותמה בולט אסור להניחה משום חשד ע"ז לפי שאלו צורות נעבדות ואותן הנעשין לעבודה אין עושין אלא בולטות, ומותר לחתום בה. דאי משום חששא‏[1] איסור עשייה לא אסרה תורה אלא כעין שמשין שבמדור שהן בולטין. אבל אי אפשר לפרש בצורת דרקון - דההיא ליכא משום איסור עשייה, דעשייה שלא לשם ע"ז מישרא שרי כדאמרינן התם (בפרק כל הצלמים) ואי בצורת דרקון בעשייה מי אסיר; והלכך חותמה שוקע היה מותר בין להניחה בין לחתום בה. והא דר"ג ה"ה דהוה מצי שלא היו בולטות. ובפרק כל הצלמים הארכתי בשמועה זו יותר בס"ד.


מתני' ראינוהו שחרית במזרח וערבית במעריב:    פרש"י ז"ל משום רבותיו: "ראינו הישנה בשחרית במזרח והחדשה ערבית במערב", וקאמר עדי שקר הם משום דעשרים וארבעה שעה מכסי סיהרא. והקשה הוא ז"ל דאם כן מאי שיך בה פעמים בא בארכה פעמים בא בקצרה דקאמר ר"ג בברייתא ומשום הכי פירש ז"ל כן דכולה בחדשה קאמרי, כלומר ראינוהו בשחר במזרח ובערב במערב ומשום הכי קאמר דעידי שקר הם שאי אפשר שילך כל כך מן המזרח למערב שחרית לערבית ועלה קאמר ר"ג דפעמים שהיא בקצרה.

ומיהו בירושלמי משמע כפי' הראשונים דגרסי התם: "א"ר שמלאי טעמא דר' יוחנן בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן. ותני כן נראה ישן שחרית לא נראה חדש בין העברים לא נראה ישן שחרית א"ר חייא בר אשי ולמה קבלו ר"ג שכן מסורת היא מאבותיו פעמים שבא בארכה פעמים שבא בקצרה.


דף כה עמוד אעריכה


לאורתא מקדשי' לך ואת קיימת הכא:    פרש"י ז"ל כלומר שאם תהא נראית בישנך לערב שוב אין אנו יכולין לקדשך למחר משום דבעינן דיהא לילה ויום מן החדש כדאמרן לעיל בפרק קמא.


זיל לאינטב וקדשי':    פירוש: משום דבעינטב היו בית דין קבועים לקדש את החדש כדאיתא בפסיקתא (פרשת תקעו שופר בציון) "למה בית דין מקדשין בעינטב? שהוא בית הוועד. אמ' הב"ה הוא בית הוועד של כל העולם שנאמר "כי מציון תצא תורה".   וגרסינן בירושלמי: "כן תוקעין ביבנה כן תוקעין בעין טב" דמשמע שהיה שם בית דין קבוע כיבנה.


  1. ^ מלה זו נראית כמיותרת. ואולי צ"ל "חשש" - הגהת ח.ז. דימיטרובסקי


סליק פירקא