חידושי הרמב"ן על הש"ס/ראש השנה/פרק ג

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד א

והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר. תמהני למה להו לדחוקי למתני' בחדא ועוד ולאוסופי בהא האי טעמא דהא טעמא מפני שהוא קרן וכולה מתני' כדקא מתרצינן מעיקרא קיימא.

ואפשר מפני שסוברין בעלי הגמר' שאלו הטעמים אמת וקשיא להו ליתנינהו במתני' ומפרקי' דאין הכי נמי.

ואפשר לומר שטעם משנתנו טעם חלוש הוא שאע"פ שמצינו שנקרא מין קרן ולא שופר הואיל ומצינו שאף השופרות נקראו קרן נמצא שלשון קרן כולל לכל דבר והכל לשון אחד לפיכך עשו לו סניפין מטעמים הללו. וזה נראה עיקר מדקאמרינן שפיר קאמר רבי יוסי כו' ועלה אתינן ואמרינן עולא אמר היינו טעמייהו דרבנן כו' אלמא לפרוקי דשפיר קאמרי רבנן אע"פ שאינו משנה אותו פירוק שאמרו ורבנן כל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר דהא על כרחין מתני' קתני לה אבל הוא בא לעשות לו סניפין מפני שלא היה יכול לעמוד בעצמו.

ומצינו בירושלמי שמקשה אהא דאמרינן הכא והתם ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר והתיבון והרי של יעל הרי אינו קרוי קרן ולא שופר (סברון) כההיא דא"ר לוי שנייה היא שאין קטיגור נעשה סניגור.

ונראה שכך פי' הרי של יעל בתמיה שאינו נקרא שופר ומפרקינן הרי אינו קרוי קרן פי' אע"פ שלא מצינו שנקרא שופר ומיהו אין לנו לומר שלא יהא שמו שופר עד שנמצא שיזכירנו הכתוב ולא יזכירנו אלא בלשון קרן ואקשינן מי כדון כלומר מה זו סמיכה שאתה סומך על טעם זה שמא אף של יעל יהא שמו קרן כמו של פרה אלו הזכירו הכתוב ומפרקינן עיקר הטעם הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. זהו שאמרתי שאין טעם ראשון מספיקו ועשו סניפין מאחר. ואם אין אתה מפרש הירושלמי כן קשי' לן לגמ' דילן נמי של יעל אמאי כשר והלא לא מצינו שנקר' שופר.

ויש להקשות היאך שנינו כל השופרות כשרין חוץ משל פרה והרי של ראם נמי קרן הוא כדכתיב וקרני ראם קרניו וכתיב ומקרני ראמים עניתני והיא חיה וקרניו נאות כדתניא בספרי ואפי' להני לישני דמוספין במתני' טעמא דקטיגור או דב' וג' שופרות מ"מ טעמא דקרן פסול במתני' וליתני של ראם וכ"ש ללישנא קמא דמתרצינן בגמרא. וי"ל חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכל שהוא קרן קאמר ומשום דלא שכיח לא קתני ליה בהדיא.

ולי נראה שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינם בלשון שופר אלא קרן שמם ואפי' קדח בהן פסולין לתקיעה וקרני הראמים כך הן עשויין, ומש"ה תנן כל השופרות שהם הקרנים החלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא שופר מפני שנקרא קרן כאותן שאינן חלולים ששמן קרן. והא דקתני מפני שהוא קרן ולא קתני שנקרא קרן משום דכיון דקרן איקרי שופר לא איקרי כקרן גמור הוא ולא שופר הוי ונסיב לה תלמודא וקרני ראם קרניו לומר שקרני השור כשל ראם שהם קרן ודאי ועכשיו נתרפא טעם המשנה בשל יעל ואותן שלא הוזכרו בכתוב דכיון דשופרות הן ודאי כשרין אלא פרה שפסלה הכתוב בשמו.

וראיה לפרושנו כי מה שאמרו קדחו בזכרותו יצא מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל. אלמא אין הכשר התקיעה בזכרות אלא בעליונו של קרן שהוא השופר אלא שאין הזכרות חוצץ בו הוא אילו לקח זכרות בלבד וקדחו ותקע בו לא יצא שלא תקע בשופר כלל. וליכא לפרושי משום דזכרותו וגלדו (אחד מגלדין) פרה לרבנן ומשום שאין העליון (של) שופר כשני שופרות הן אבל בקרנים שהן עצם אחד פשיטא דכשר דלא הוה ליה מין במינו אינו חוצץ אלא כיון דמחובר חד הוא ועוד שאין זכרותו וגלדו של קרן (א' מגלדי) פרה לרבנן ומשום שאין הכשר תקיעה בזכרו' שהוא עצם בעלמא קאמר הכי דלא הוי שופר בתוך שופר דזכרות לאו שופר הוי והוא הדין לקרנים שאינם חלולים כגון של צבי דפסולין לעולם.

וקשה לי עוד קרן השעיר יהא פסול דכתיב והצפי' קרן חזות בין עיניו וכתיב נשברה הקרן הגדולה. וי"ל כולן בכלל יובלות הן כדכתיב שה כשבים ושה עזים אי נמי התם דניאל הוא שראה לצפיר קרן שאינה חלולה כגון של שאר חיות ולא כדרך של שאר צפירים כמו שראה לו קרנים הרבה והורה זה על תוקפה של קרן שהיא חזקה:

דף כו עמוד ב

הא דתנן שופר של ר"ה של יעל. פשוט הוא שלא חלקו על משנה ראשונה שאמרה כל השופרות כשרין אלא בלכתחלה נחלקו ר"י ורבנן וזהו שאמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אבל דיעבד יצא בפשוטין. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי אחד מן המחברים שטעה בדבר:

והא דקתני בתענית בשל זכרים כפופים. נראה דבזכרים לאו דוקא אלא בכפופים בלחוד קפיד תנא דרישא דקתני של יעל פשוט ודאי בפשוטין בלחוד קפיד דיעל לא מיכתב כתיב ולאו אסמכתא דכלום איכא אלא בעי פשוטים וקתני להו ביעל דאינון פשוטין וסיפא בעינן כפופים וקתני להו בזכרים.

ואפשר לומר דקתני יעל וזכרים לומר שאם עשה של זכרים פשוט ושל יעל כפוף פסול דלאו דרך העברתו הוא ולא מסתבר מ"מ פשוט של שאר חיות שגדלתן כך כשל יעל וכפופין של שאר בהמות שדרכן בכפופים כשל זכרים לתנא דמתני' וההיא דאמרינן לעיל מפני מה תוקעין בשופר של איל מילתא אחריתי היא לומר שמצוה מן המובחר בשל איל ממש ולא בשאר כפופין והא לא מיתניא במתני' כלל, וכן זו שאמרו שם למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין מצוה שנהגו בה מן המובחר קאמר דמתניתין לא קתני אלא על סדר ברכות לכתחלה ודיעבד ושלא על סדר ברכות יצא אלא שנהגו מצוה מן המובחר בשתים שלא על סדר ברכות ועל הסדר ופירשתיה בספר המלחמות:

דף כז עמוד א

הא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. הראשונים פירשו שאם תקע בתקיעה האחרונה של תר"ת והאריך בה כשתים כדי שתעלה לו אף לתקיעה ראשונה של תר"ת השני לא עלתה לו אלא לאחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו ומאי אלא אחת היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפ"ע. וזהו הירושלמי כמו שכתבו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחתרבי אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא. ואמר הרב ז"ל מתוך שלא מצינו בעלי התלמוד באין לחלוק על המשנה חזרנו לומר על הראשונה נאמרת ועליה אמר אין בידו אלא אחת פי' אותה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השניה שמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן וזוהי דעת דר' זעירא.

וזה הפי' כמה הוא דחוק שיאמר תנא דמשנתנו אין בידו אלא אחת ויאמר ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ולא בא לשנות אלא לפרש והלשון הוא דבר והפוכו ועוד אראך שאין זה דרך הירושלמי ולא זו העיר.

אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפידעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונ' חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא וסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה ואע"פ שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה.

ועוד דהוה לן למישני בגמרא ואמאי לסליק נמי לתרתי כלומר לא מבעיא לחדא שהוא בדין שעלתה לו אלא לשתים נמי תעלה לו מדלא קאמר הכי ש"מ דלא קשיא ליה אלא אמאי לא סליק לתרתי לפי שלאחת ודאי עולה לו. ועוד דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אמאי לא עלתה לו כלל מי גרע מתוקע לשיר ולכ"ע נמי יוצא בה בין ברישא בין בסיפא דהא לשם מצוה הוא תוקע וכי לא מיפסקת בתקיעות יוצא הוא באחת.

ועוד שאם אינה עולה לו אותה תקיעה הארוכה כלל אף אחת אין בידו לפי שהוא צריך לתקוע תקיעה אחרת ונמצא שאותה תקיעה הארוכה שלא עלתה לו מפסקת בין תרועה לתקיע' וצריך לחזור לראש כדאמרינן בגמ' לקמן באידך פרקין ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה ודילמא גנוחי הוא וקא מפסיק תרועה כו'. ואם תאמר תקיעה ותקיעה לאו הפסק היא ודאי כיון שלא עלתה לו הפסק הוא דומיא דשברים ותרועה דפשוטה לפניה ולאחריה בעינן ואין בתקיעה שיוצא בה לאחריה ממש ותניא נמי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' שאין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע פי' לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא כדאמרינן בתרועה ושברים בשילהי מכילתין וכדבעינן לפרושי קמן.

אלא מאי אין בידו אלא אחת שלא עלתה לו לשתים מחמת אורכה אלא לאחת עלתה לו והא דקתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת משום דאי תנא הכי הוה אמינא דהכי קתני אם האריך בתקיעה ראשונה של סימן לא עלתה לו לשתי תקיעות ולא יהא צריך לתקוע אחרת בסוף אלא משום דבעי' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם שתי תקיעות סמוכות על הסדר תקע בנשימה אחת עלתה לו לשתים קמ"ל. ועוד איכא למימר לפי שאין שיעור לתקיעות למעלה ואם רצה להאריך מאריך אם האריך בה כשתים פשיטא שלא עלתה לו לשתים שעדיין מעין התקיעה הראשונה היא ואחת היא שהרי אין לה שיעור למעלה ומש"ה קתני תקע בראשונה שהיא תקיעה שבתחלת הסימן והאריך (בה' בשתים) בראשונ' הרי אלו כאילו הפסיק ותקע שתים שהרי השניה ניכרת כאן קמ"ל, וזה נ"ל באמת ובנכון.

ועכשיו אחזור לפרש הירושלמי ולכתוב לך הגרסא מתחלתה שהרב הנזכר ז"ל קצר בה וכך הוא הירושלמי הזה בפ' הזה בפסיקת' דמתניתין שופר של ר"ה של יעל פשוט כו' א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו'.

וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שמתחלה התחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוון ותקע לי וכוון והשלים תקיעותיו או שהתחיל בה להוציאו ומשך בה יותר מן השיעור להתעסק בעלמא יצא והידא אמרה דא איזו משנה אמרה כן ומפרק תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת והא כיון שהשלים הראשונה ונתכוון לשם שנייה ואינה עולה לו אינו אלא כמתעסק בעלמא אלמא שמע תחלת תקיעה בלא סוף אלא כמתעסק עולה לו אחת ובא ר' בא ברבי זמינא בשם רבי זעירא לחלוק על רבי יוסי ואמר היכא ששמע מקצת תקיע' מן המתעסק לא עלתה לו שנייה ואינו דומה למשנתנו למה רישא בסיפא מצטרף וסופו גבי רישא מצטרף פירוש כל תקיעה ראשה וסופה מצטרפין לפיכך שמע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא לפי שראשה אין לה סוף כלומר אם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה שחזר בסופה להתעסק לא יצא שאותו ראש התקיעה אין לה סוף וכן אם היה מתעסק בראש וחזר ותקע לשם מצוה אין לאותו הסוף ראש לפיכך לא יצא אבל משנתנו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ועלתה לו לאחת והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ולא מיבעיא שתים לישנא בעלמא קאמר משום לתא דמתניתין דגבי מתעסק פשיטא דלא תעלה לשתים ומדברי רבי יוסי סיוע לפרושנו הפך מדברי רבי יצחק ז"ל.

וכמדומה לי שהביאו זה הענין בכאן בגמרא זו משום דקתני מתניתין שופר מאריך וחצוצרות מקצרו' שמצות היום בשופר וקס"ד דבאותו אריכות הוא יוצא דהוא מקצת תקיעה ועלה קאמר הדא אמרת פשוט' ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ושאלו עוד והידא אמרה דא במתעסק דמתני' דילמא מכולה תקיעה נפיק כדמוקמינן בגמרא ואהדר תקע בראשונה כו' כדפרישית.

עוד במקום אחר שוה לנו הסוגיא בפרק בתרא הכי איזו תרוע' חנניא ור' מנא חד אמר הדין טרופטה וחרנא אמר דקיקין רבי חנניא חשש להא דרבי מנא ולהדא דילן והיידא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו' ופירוש שר' חנניא חושש לדברי ר' מנא שהתרועה קול המתרעש שנקרא להם טרופטא והוא ילולי והיה חושש עוד להדא דילן דעבדינן תלת דקיקין שהם שלשה שברים והיה עושה שברים וחוזר ועושה תרועה או הפך ולא היה רוצה להוציא עצמו בסימן תשר"ק כלומר שיעשה תרועה ושברים כאחת והידא אמרה דא שאם יאריך בתרועה אחת או עשה שברים ותרועה לא יצא דתנן אין בידו אלא אחת אף כאן לא היתה עולה לו אלא אחת רבי בא בר זמינא אמר אף אחת אין בידו לפי שתחלתה שברים וסופה תרועה ואי שברים לאו תרועה ואי תרועה לאו שברים הילכך אין לראש סוף ולסוף ראש ולא מזו יצא ידי חובתו ולא מזו יצא ידי חובתו ונראה שלא היו חוששין בירוש' בהפסק בעושה תרוע' ושברים כאחת אבל היה להם כמאריך בתקיע' ואם היה עושה תרועה ומפסיק ועושה שברים היו חוששין להפסק ומשו"ה לא הוה אמר ר"ח דעושה תרוע' וחוזר ועוש' שברים בהפסק' בינתים שיהא להן ראש וסוף ובזה אינו הולך בשיטת הגמ' שלנו.

ואני חושב עוד בזה מה שהוא נהוג בירושלמי במקומות רבים תדיר שהחזירו כאן והידא אמרה דא על פשוט' ששמע מקצתה מ' המתעסק ואיתמר אפסיקא דמתניתין תקע בראשונה ומשך כון ואינו מחובר למחלוקת רבי חנניא ור' מונא ומ"מ פירוש הענין כמו שביארתי לא כדברי הרב ר"י ז"ל ובזה הדרך ישכן אור.

והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא אף על פי שתקע וקצר בראשונה שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן אבל תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששנוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה. ולמדתיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפ' דלקמן אמרן בנפיחה אחת אשכח תנויי תנא אמר בנפיחה אחת יצא והתנינן סדר תקיעות ג' של ג' ג' שלא יפחות פי' כיון דקתני של ג' ג' אלמא מופסקת בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש ומפרקי' שלא יפחות לא באה משנתנו אלא לומר שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שהרי לא פיחת וקול תקיעה משונה מקול תרוע' וניכר הוא שהן שלש.

והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא תסמוך עלה ומשבשתא היא ותני יצא שהיא אותה הברייתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא ואף ע"ג דפרישנא לעיל בירושלמי דתרוע' ושברים כאחת אינו עול' לו שאני התם דתרוייהו שברים נינהו דדמו להדדי ואפסוקי תקיע' היא:

והא דאמרינן ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ואמאי ליפוק בתחילת תקיע' מיקמי דליערבב קלא. תמהני ודילמא לית בה שיעור מיקמי ערבוב ואפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה אפ"ה לא יצא. א"נ קים להו דלא מיערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו:

הא דתנן שופר שנסדק ודבקו פסול. נראה מפירושי רש"י ז"ל שהוא מפרש שנסדק כולו לארכו וכן הא דתניא נסדק לארכו שנסדק כל ארכו ולפיכך פסול דלאו שופר הוא כלל ואפי' יכול לתקוע בו פסול שאינן אלא הברה א"נ משום דלאו שופר הוא כלל אלא כשברי שופר הוא.

והאי דקתני דבקו ה"ה שלא דבקו כדקתני ברייתא בשמעתין נסדק ולא קתני דבקו אבל מתני' רבות' קמ"ל סד"א כיון שדבקו בעצמו ולא משופר אחר ולא ממין אחר אלא בעצמו יכשר קמ"ל שאפי' דבקו פסול.

ומה שכתב רש"י ז"ל ודבקו בדבק שקורין גלו"ד אינו נכון דהוה לי' שלא במינו אלא שמא רצה לומר שמדבקין אותו בדבק הזה וגוררין אותו לאחר שנדבק, ואין צורך לזה הפי' שהשופר בעצמו מתדבק כשמחממין אותו באור:

דף כז עמוד ב

ניקב וסתמו. פי' בירושלמי דוקא סתמו אבל לא סתמו כשר.

אם מעכב את התקיעה פי' לאחר סתימה שהקול פגום וחלוש מכמות שהיה פסול ואפילו סתמו במינו שאותה הסתימה פוסלתו שכיון שלא נסתם יפה יפה אינו מצטרף עם השופר והוו ליה כשני מינין ופסול ואפילו לרבי נתן.

ואם לאו שאינו מעכב כלל התקיעה שהסתימה מהודקה יפה יפה עד שאין קול השופר רעוע מחמת הנקב כשר פי' כשסתמו במינו לר' נתן שסתם סתימה דמתני' במינו הוא כדקתני רישא ודבקו שהוא בעצמו דהיינו במינו.

והאי דלא פריש בהדיא במתני' פי' בברייתא דקתני נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול אף על פי שאינו עכשיו מעכב את התקיעה הואיל ומקודם סתימה היה הנקב מעכב את התקיעה לפי שנמצא בקול שני שופרות ושופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות, ורבי נתן סבר במינו כשר הואיל ונסתם כלומר לגמרי שאין מעכב כלל את התקיעה אבל שלא במינו פסול בכל ענין והאי דלא פריש בבריי' אם אינו מעכב משום דסתמו לגמרי קאמר ת"ק וכל לשון סתמו נמי הכי משמע לפיכך לא פירש בברייתא ומאי דשייר מתני' פי' בברייתא ומאי דשייר בברייתא פירש במתני' שכל דברי תורה צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח אי נמי מתניתא אהדדי תניא קתני חדא אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וקתני אידך שחכמים פוסלין ור' נתן הוא דמכשיר במינו ותנא דברייתא בכולהו מוסיף ומפרש הוא.

וכך מצינו בירושלמי שופר שנסדק ודבקו פסול למאי נצרכא לר' נתן פי' דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לארכו ואפי' ניקב נמי אבל לר' נתן סד"א מדנקב במינו כשר אף נסדק כולו ודבקו בעצמו כשר צריכא דבק שברי שופרות פסול עוד היא דר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא דתניא ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה לא גרסי' בכאן היה אע"פ שהוא במקצת נוסחי לא גרסי' וכן במקצת נוסחי ליתא מעכב את התקיעה פסול. ור' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן כיני מתנ' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' כך היא הבריתא דברי ת"ק אם היה מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ שעכשיו אינה מעכבת שכבר סתמה יפה יפה. ורבי נתן סבר כיון שסתמה לגמרי במינו כשר. נמצאת מתני' ר' נתן שאלו לת"ק לעולם פסול בסתמו אע"פ שאינו מעכב עכשיו את התקיעה והאי דלא קתני בברייתא בגמ' דילן אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דבנקב שמעכב קאמרי דאי בשאינו מעכב פשיטא דהא אין קול הסתימה ניכר בו ואותו הנקב כמאן דליתיה דמי.

וכן פרש"י ז"ל במינו כשר דר' נתן אם אינו מעכב את התקיעה ואי אפשר לפרש דמתני' נמי אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קתני דהא בלישנא בתרא דר' יוחנן בגמרא מוקי שלא במינו פסול דר' נתן והוא שנפחת רובו והוא הדין דמינו ושלא במינו דרבנן נמי בהכי מיתוקמי דחד דינא הוא וחד גוונא קתני הא נשתייר רובו כשר לד"ה והדבר ידוע שמעכב תקיעה הוא אלא ש"מ כדפרישית ע"כ. ורבי אבא בר זמינא אמר בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר.

וא"ת והיכי אפשר דרישא קתני נסדק ודבקו פסול. ופי' אפי' דבקו וכ"ש בשלא דבקו וסיפא קתני וסתמו ואתה מפרשה דוקא כשסתמו היכי אפשר דלא הוה מפרש תנא דמתני' אי נמי גמרא דילן תשובתך פשיטא דמאן דקתני דבקו אף דבקו קאמר שאלו מתחלה לא היה הסדק פוסלו היאך יפסלנו דבוקו בעצמו אבל סתמו בדין הוא שיפסלנו מין אחר שהוא תוקע בו או אפי' מינו כשאינו סתום יפה שאינו בטל וחוצץ לפיכך שנה סתם, א"נ סיפא נמי הכי קתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר אע"פ שסתמו וא"צ לומר שלא סתמו ודומיא דרישא הוא אבל על כרחינו יש לנו לסמוך על פי' הירושלמי ואינהו דייקי וידעי לישנא דמתניתין טפי מינן ואיכא למימר דה"מ בשופר ארוך אבל שופר שאין בו אלא שיעורו אם ניקב פסול דהא לית ביה לשיעור דשופר ואע"פ שיש לדון בדבר הזה מינקט לחומרא טפי עדיף.

ר"ש בעל הלכות ורב חננאל ורבינו הרי"ף ז"ל כולם פסקו כלישנא קמא דרבי יוחנן לחומרא וכך נהגו הגאונים הראשונים ז"ל דכל בדאורייתא לחומרא אף ע"פ שהוא לישנא קמא ולא אמרו הלכה כלישנא בתרא אלא בשל סופרים ובמקום שאינו ראוי להחמיר והכי נמי אמרי רבנן בכמה דוכתי בענין גיטין ואיסורי דאשת איש:

[נסדק] לרחבו. פרש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו. ומסתברא רובו ככולו שמצינו בכל מקום רובו ככולו אלא מיהו בלישנא בתרא דרבי יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול אלא דהתם כיון דשני ראשין שלימין כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא להחמיר ונשתייר בו שיעור תקיעה במקום הנחת פה קאמרי. וכן פרש"י ז"ל ורב יצחק בן גיאת ז"ל אפי' למעלה כנגד ראשו. ואינו: