ראש השנה כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו:
גמ' תנו רבנן אארוך וקצרו כשר בגרדו והעמידו על גלדו כשר גציפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר דציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר הנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא ת"ר גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר גרדו והעמידו על גלדו כשר הניח שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא והפכו ותקע בו לא יצא אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב מ"ט כדרב מתנה דאמר רב מתנה (ויקרא כה, ט) והעברת דרך העברתו בעינן:
דיבק שברי שופרות פסול:
ת"ר זהוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול ר' נתן אומר חבמינו כשר שלא במינו פסול במינו כשר אמר רבי יוחנן טוהוא שנשתייר רובו מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שנפחת רובו מכלל דבמינו אע"פ שנפחת רובו כשר ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ינסדק לאורכו פסול כלרוחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול לוכמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן מהיה קולו דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשירין [בשופר] שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו ותקע בו יצא פשיטא כולהו נמי מיקדח קדחו להו אמר רב אשי נשקדחו בזכרותו מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל:
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו':
אמר רב הונא סלא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדין בבור יצאו תניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא והתנן לא יצא אלא לאו שמע מינה כדרב הונא ש"מ איכא דרמי להו מירמא תנן התוקע לתוך הבור או לתוך הדות לא יצא והתניא יצא אמר רב הונא לא קשיא כאן לאותן העומדין על שפת הבור כאן לאותן העומדין בבור אמר רבה
רש"י
עריכה
גמ' העמידו על גלדו - גלד דק:
מבפנים פסול - שהתקיעה בזהב:
אם קול חיצון שמע לא יצא - דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה:
ככתונא - כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון:
שקיצר את הרחב - ברותחין:
והעברת - דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים: דיבק שברי שופרות כו':
במינו כשר - אם אינו מעכב את התקיעה:
נסדק - כולו וכן נסדק לרחבו כל רחבו להקיפו:
אם נשתייר בו - מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו:
צרור - לשון יבש רו"ייש בלע"ז:
קדחו - נקבו וקס"ד נקב הנחת פה קאמר:
שקדחו בזכרותו - כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא נקב את הזכרות:
אותן העומדין בבור יצאו - שהן קול השופר לעולם שמעו:
איכא דרמי להו מירמא - יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין לא שנו לפרושי מתניתין אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה קאי רב הונא ומשני:
תוספות
עריכה
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. אם נפרשה דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא כיון דכל הקולות כשרין בשופר כדאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גרס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו וטעמא דפסול כיון דסתימה זו מסייעה לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחילה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו והיכא דלא סתמו קאמר בהדיא בירושלמי דכשר משום דכל הקולות כשרין בשופר והשתא רבי נתן דקאמר בגמרא במינו כשר שלא במינו פסול ע"כ אהיה מעכב את התקיעה קאי דאפ"ה כשר במינו דהא ר' יוחנן קאמר עלה בגמרא והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו ואי אפשר לנקב גדול כל כך שלא יעכב את התקיעה ומתני' כרבנן א"נ כר' נתן ובשלא במינו ללישנא קמא דרבי יוחנן ומיהו לאידך לישנא דרבי יוחנן דקאמר שלא במינו פסול והוא שנפחת רובו משמע אבל במינו אף על פי שנפחת רובו כשר קשיא מתני' כמאן דע"כ הא דאמרי רבנן בין במינו בין שלא במינו פסול יעמיד כמו כן רבי יוחנן כשנפחת רובו דמאי שנא לרבי נתן מלרבנן כמו שדומה לו לרבי נתן סברת דלא נפחת רובו כשר אפילו שלא במינו למה לא יאמר כמו כן לרבנן דכולה ברייתא בנפחת רובו מיתוקמא ואע"פ שלא נפחת אלא מיעוטו אי אפשר שלא יעכב הנקב את התקיעה אם לא נסתם ואפילו הכי כשר ולכך נראה ודאי לפרש מ"מ דאם מעכב את התקיעה לאחר שסתמו קאמר ובירושלמי קתני במילתיה דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכן בתוספתא (פ"ב) ואפילו הכי קאמרי בירושלמי דמתני' ר' נתן ומסקנא דשמעתא והלכה למעשה נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר לקולו לכמות שהיה מתחילתו קודם שנקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דפי' זה עיקר דאם מעכב את התקיעה לאחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדקאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר:
ארוך וקצרו כשר. איצטריך לאשמועינן דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת:
צפהו זהב במקום הנחת הפה. היה נראה לפרש דעובי השופר במקום שמניח פיו קרי מקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ אבל א"כ היינו צפהו זהב מבחוץ ואם נפרש דשלא במקום הנחת הפה היינו ראשו האחד לצד הרחב הא אמרינן בסמוך הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול והיינו יכולין לפרש דהתם בשאין בין הכל אלא שיעור שופר ודוחק:
צפהו מבפנים פסול. לפי שאין קול שופר אלא קול זהב וכן מבחוץ כיון דנשתנה קולו:
אם קול חיצון שמע לא יצא. שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות:
נסדק לארכו פסול. לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מיפסל אא"כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו:
ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא. הא דאמרינן בפ' כל גגות (עירובין דף צב: ושם) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור והא דאמרינן בשילהי כיצד צולין (פסחים פה: ושם) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים קשה במאי קא מיירי אי לענין צרוף כגון צבור ושליח צבור או ט' ויחיד אם כן הויא סוגיא דכל גגות דלא כרבי יהושע בן לוי וכוותיה קיימא לן דהא הני נשי קיימי לחודייהו כדמוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (דף לח: ושם) דמייתי מינה ראייה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי לענין לצאת איירי אם כן קשיא מתניתין לרב ויש לומר דאיירי לענין לענות עם הצבור קדושה ויהא שמיה רבא משום דאמרינן (ברכות דף כא:) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מי' אבל בתקיעה ומגילה מודו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהכ א מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף י"ג:
כא ב מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף י"ד:
כב ג ד מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ט"ז:
כג ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף כ':
כד ו מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף י"ב:
כה ז מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף י"א:
כו ח ט מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ז':
כז י מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ח':
כח כ ל מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ט':
כט מ מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ו':
ל נ מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ו סעיף ט"ו:
לא ס מיי' פ"א מהל' שופר הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
ר' יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וקיי"ל כוותיה:
[מתני'] שופר שנסדק ודבקו פסול כו'.
ת"ר ארוך וקצרו כשר. גרדו והעמידו על גלדו כשר. ציפהו זהב מבפנים פסול. מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא.
ואם קול חיצון שמע לא יצא.
ת"ר גרדו בין מבפנים בין מבחוץ וכן אם גרדו והעמידו על גלדו כשר הפכו כגון שהרחיב את הקצר והוא ראש הקרן או קצר הרחב והוא מקום הדבוק לראש של בהמה ותקע בו לא יצא כדרב מתנה דא' והעברת שופר תרועה בעינן דרך העברתו בשעה שתוקע ומריע.
דיבק שברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. מדחזינן ר' יוחנן דמתרץ אליבא דר' נתן ש"מ הלכתא כותיה והוא שנשתייר רובו של שופר שלם והני מילי שסתמו בקרן שהוא מינו אבל שלא במינו אפילו נשתייר רובו שלם פסול. אע"ג דלישנא בתרא לאו הכי הוא אתברירא לן הי מינייהו לישנא בתרא הלכך עבדינן לחומרא.
נסדק לאורכו פסול. לרחבו אם נשתייר בו שלם למעלה או למטה מהסדק שיעור תקיעה והוא טפח שוחק כשר. דאמרינן כאילו מקום הסדק חתוך הוא והנותר הוא השופר. ואם נשתייר פחות מזה השיעור פסול וכמה שיעור תקיעה פי' רשב"ג כדי שיאחזנו בידו לכאן ולכאן. שיערו חכמים טפח שוחק. כדגרסינן בנדה פרק ג' תני אושעיא זעירא דמן חבריא ה' שיעורן טפח ואלו הן שיליא ושופר ושדרו של לולב ואזוב ודופן סוכה.
היה קולו עבה או דק או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
שלחו ליה [לאבוה] דשמואל קדח בזכרותו כלומר נקבו במקדח בזכרותו שבתוך הקרן כשר.
מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל דאין במינו חוצץ.
התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטוס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ואוקמה רב הונא באותן בני אדם העומדין על שפת הבור. אבל העומדים בבור יצאו.
תני נמי הכי כו':
ניקב וסתמו. פי' בירושלמי דוקא סתמו אבל לא סתמו כשר.
אם מעכב את התקיעה פי' לאחר סתימה שהקול פגום וחלוש מכמות שהיה פסול ואפילו סתמו במינו שאותה הסתימה פוסלתו שכיון שלא נסתם יפה יפה אינו מצטרף עם השופר והוו ליה כשני מינין ופסול ואפילו לרבי נתן.
ואם לאו שאינו מעכב כלל התקיעה שהסתימה מהודקה יפה יפה עד שאין קול השופר רעוע מחמת הנקב כשר פי' כשסתמו במינו לר' נתן שסתם סתימה דמתני' במינו הוא כדקתני רישא ודבקו שהוא בעצמו דהיינו במינו.
והאי דלא פריש בהדיא במתני' פי' בברייתא דקתני נקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול אף על פי שאינו עכשיו מעכב את התקיעה הואיל ומקודם סתימה היה הנקב מעכב את התקיעה לפי שנמצא בקול שני שופרות ושופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות, ורבי נתן סבר במינו כשר הואיל ונסתם כלומר לגמרי שאין מעכב כלל את התקיעה אבל שלא במינו פסול בכל ענין והאי דלא פריש בבריי' אם אינו מעכב משום דסתמו לגמרי קאמר ת"ק וכל לשון סתמו נמי הכי משמע לפיכך לא פירש בברייתא ומאי דשייר מתני' פי' בברייתא ומאי דשייר בברייתא פירש במתני' שכל דברי תורה צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח אי נמי מתניתא אהדדי תניא קתני חדא אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר וקתני אידך שחכמים פוסלין ור' נתן הוא דמכשיר במינו ותנא דברייתא בכולהו מוסיף ומפרש הוא.
וכך מצינו בירושלמי שופר שנסדק ודבקו פסול למאי נצרכא לר' נתן פי' דאלו לרבנן מאי איריא נסדק כולו לארכו ואפי' ניקב נמי אבל לר' נתן סד"א מדנקב במינו כשר אף נסדק כולו ודבקו בעצמו כשר צריכא דבק שברי שופרות פסול עוד היא דר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא דתניא ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה לא גרסי' בכאן היה אע"פ שהוא במקצת נוסחי לא גרסי' וכן במקצת נוסחי ליתא מעכב את התקיעה פסול. ור' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן כיני מתנ' אם היה מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' כך היא הבריתא דברי ת"ק אם היה מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ שעכשיו אינה מעכבת שכבר סתמה יפה יפה. ורבי נתן סבר כיון שסתמה לגמרי במינו כשר. נמצאת מתני' ר' נתן שאלו לת"ק לעולם פסול בסתמו אע"פ שאינו מעכב עכשיו את התקיעה והאי דלא קתני בברייתא בגמ' דילן אם היה מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דבנקב שמעכב קאמרי דאי בשאינו מעכב פשיטא דהא אין קול הסתימה ניכר בו ואותו הנקב כמאן דליתיה דמי.
וכן פרש"י ז"ל במינו כשר דר' נתן אם אינו מעכב את התקיעה ואי אפשר לפרש דמתני' נמי אם היה מעכב את התקיעה מתחלה קתני דהא בלישנא בתרא דר' יוחנן בגמרא מוקי שלא במינו פסול דר' נתן והוא שנפחת רובו והוא הדין דמינו ושלא במינו דרבנן נמי בהכי מיתוקמי דחד דינא הוא וחד גוונא קתני הא נשתייר רובו כשר לד"ה והדבר ידוע שמעכב תקיעה הוא אלא ש"מ כדפרישית ע"כ. ורבי אבא בר זמינא אמר בשם ר' זעירא והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
וא"ת והיכי אפשר דרישא קתני נסדק ודבקו פסול. ופי' אפי' דבקו וכ"ש בשלא דבקו וסיפא קתני וסתמו ואתה מפרשה דוקא כשסתמו היכי אפשר דלא הוה מפרש תנא דמתני' אי נמי גמרא דילן תשובתך פשיטא דמאן דקתני דבקו אף דבקו קאמר שאלו מתחלה לא היה הסדק פוסלו היאך יפסלנו דבוקו בעצמו אבל סתמו בדין הוא שיפסלנו מין אחר שהוא תוקע בו או אפי' מינו כשאינו סתום יפה שאינו בטל וחוצץ לפיכך שנה סתם, א"נ סיפא נמי הכי קתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר אע"פ שסתמו וא"צ לומר שלא סתמו ודומיא דרישא הוא אבל על כרחינו יש לנו לסמוך על פי' הירושלמי ואינהו דייקי וידעי לישנא דמתניתין טפי מינן ואיכא למימר דה"מ בשופר ארוך אבל שופר שאין בו אלא שיעורו אם ניקב פסול דהא לית ביה לשיעור דשופר ואע"פ שיש לדון בדבר הזה מינקט לחומרא טפי עדיף.
ר"ש בעל הלכות ורב חננאל ורבינו הרי"ף ז"ל כולם פסקו כלישנא קמא דרבי יוחנן לחומרא וכך נהגו הגאונים הראשונים ז"ל דכל בדאורייתא לחומרא אף ע"פ שהוא לישנא קמא ולא אמרו הלכה כלישנא בתרא אלא בשל סופרים ובמקום שאינו ראוי להחמיר והכי נמי אמרי רבנן בכמה דוכתי בענין גיטין ואיסורי דאשת איש:
[נסדק] לרחבו. פרש"י ז"ל שנסדק כל הקיפו לרחבו. ומסתברא רובו ככולו שמצינו בכל מקום רובו ככולו אלא מיהו בלישנא בתרא דרבי יוחנן מכשירין נפחת רובו וסתמו במינו ואילו כולו היינו נסדק דפסול אלא דהתם כיון דשני ראשין שלימין כשר אבל ברחבו רובו ככולו דהא כניטל הוא להחמיר ונשתייר בו שיעור תקיעה במקום הנחת פה קאמרי. וכן פרש"י ז"ל ורב יצחק בן גיאת ז"ל אפי' למעלה כנגד ראשו. ואינו:
נקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה- פסול; ואם לאו- כשר: פירוש: אם מעכב את התקיעה עכשיו לאחר שסתמו. וטעמא, דכשהוא מעכב את התקיעה לאחר הסתימה נמצא שאין מה שהוסיף בסתימתו מהודק בו יפה ואינו בטל לגבי השופר אלא הרי הוא כדבר אחר והרי יש כאן קול שופר ודבר אחר. [ואפילו] סתמו במינו פסול. אבל בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה, בין שהיה מעכב בתחלתו וכל שכן שלא היה מעכב מתחלתו- כשר, לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר.
ותדע לך דהא בפלוגתא דר' נתן ורבנן בניקב וסתמו, ללישנא בתרא דר' יוחנן דקאמר "שלא במינו פסול והוא שלא נשתייר רובו; אבל נשתייר רובו כשר". מכלל דבמינו -אף על פי שנפחת רובו- כשר. אלמא בשלא נשתייר רובו פליגי, ואהא הוא דקאמר נתן דבשלא במינו פסול. ורבנן פסלי בין במינו בין שלא במינו דהא[4] לא פליגי. ובודאי בנקב גדול כל כך אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם שנסתם ואם כן מתניתין כמאן? אלא ודאי אף על פי שמתחלתו היה מעכב, כיון שעכשיו אינו מעכב (כלומר, שהסתימה מהודקת יפה) - הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר.
ואף על פי ששנינו "צפהו זהב מבחוץ, אם נתשנה קולו מכמות שהיה פסול" - התם הוא לפי שאין השופר צריך לו ואינו עכשיו לתקנו ולחזקו, ולפיכך הרי הוא כדבר אחר. וקול דבר אחר נשמע עמו - פסול. אבל כאן, שצריך לו לתקונו ומהודק בו יפה - הרי זה מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו "במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר" לפי שהוא מכלל הכלי כנ"ל. ופלוגתא דר' נתן ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא ומתניתין ר' נתן היא. אבל דאי בשמעכב את התקיעה - אתיא מתניתין דלא כר' נתן דהא סתמו במינו משמע מן הסתם ואפילו הכי קתני פסול. וכן תני תוספתא בהדיא "ניקב וסתמו אפילו במינו; אם במינו - אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר." ועוד, דלישנא בתרא הא קא מכשיר ר' נתן אפילו שלא במינו ובשנשתייר רובו, וכיון דמפרש ר' יוחנן הא דר' נתן ודאי משמע דכותיה סבירא ליה. ואי מתניתין דלא כר' נתן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא איהו כאיל למפסק הלכה כסתם משנה ובכל מקום מקשה לה אדר' יוחנן ואף על גב דאיכא דמוקי לה באמוראי מכל מקום מקשי ואזיל ומתרץ; והוה ליה לאקשויי כנ"ל. ומתניתין איכא למימר ר' נתן היא ולא רבנן[5] מודו בה אלא דר' נתן סבר אם מעכב את התקיעה לאחר סתימה הא קודם לכן לא מעלה ולא מוריד ורבנן סברי אם מעכב את התקיעה קודם לכן לעולם פסול לפי' שקול התוספת נכר בו והוה ליה כצפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול.
וכן היה נראה ממה שנמצא במקצת הספרים בגרסת ירושלמי דגרסינן התם (פ"ג ה"ו) "שופר שנסדק למי לר' נתן. נראה רבנן [דיבק] שברי שופרות עד היא דר' נתן. ניקב וסמתו בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול" - אלמא בשאינו מעכב מכשרי רבנן.
ומיהו אי אפשר לומר כן לפום גמרין כדאמרן מדמפרש ר' יוחנן הא דר' נתן. דאי בשמעכב קא מפלגי מתניתין דלא כר' נתן, דסתמו במינו משמע. ואי במעכב דמתניתין פליגי דר' נתן סבר מעכב ואינו מעכב לבסוף קאמר ורבנן סברי משמעכב מעיקרא קאמר. הא לא אפשר נמי כדאמרן דהא ללישנא בתרא דר' יוחנן ודאי משמע דאפילו לרבנן בשנשתייר רובו כשר וההוא ודאי אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מעיקרא. אלא ודאי שאותה גירסא ירושלמי ליתה, ובמקצת הנוסחאות נמי לא גרסי לה. אלא הכי גרסי: "נקב וסתמו. ר' חייא בשם ר' יוחנן דר' נתן היא". וזה כפירוש הראשון וללישנא קמא דר' נתן. ואף על פי שהוא לישנא קמא אלא שבדיני ממונות ובשל סופרים פסקו כלישנא בתרא וכן פוסקין בכל מקום רבותינו הצרפתים כשל תורה כלישנא דחומרא, דתרי לישני כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי, דאי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל. אבל הרב ר' יצחק אבן גיאת פסק אך הכא כלישנא בתרא ולקולא. ופסק הראשון עיקר.
ירושלמי:[6] ניקב וסתמו. ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא והוא שסתמו. הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר.
ניקב וסתמו אם מעכב וכו': פי' ניקב אפילו כל שהו לפי חד לישנא דר' יוחנן דהילכתא כותיה:
סתמו: פי' אפילו במינו דהכי משמע מסתמא דסתם מתני' ר' נתן היא כדבעינן למימר קמן והיה נראה דכי קתני וסתמו לרבותא היא כדפרישית גבי ודבקו אבל בירושלמי פי' לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ואע"ג דברישא דקתני ודבקו לאו דוקא הכא וסתמו דוקא לא קשיא דפסולין משונין הן כל חד וחד כדאיתא אפ"ה לפי גמרא דילן ראוי לחוש למעשה ולמדנו מזה הירושלמי דהא דקתני מעכב את התקיעה לא שיהא קול פסול כיון דבלא סתימה יש קול כשר לא נתקלקל מפני הסתימה אלא לומר שאין קולו ברור כמו בהיותו שלם שהוא עבה או צרור ולפיכך אמר שאם לא סתמו כלל כשר והא דקתני אם מעכב את התקיעה פי' בו דארישא קאי דניקב כלומר אם היה הנקב קודם לכן מעכב התקיעה וסתמו פסול ממה נפשך שאם כשנסתלק העיכוב הרי הסתימה גורמת קול בכאן וה"ל קול ב' שופרות ואם לא הועיל כלום שעדיין מעכב כ"ש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וה"ל כב' שופרות וכאלו נתן שם חתיכת עץ אבל אם לא היה מעכב מתחילתו את התקיעה אינו חשוב נקב וכשלם דמי ואין מה שנתן בו אלא כנותנו על שופר שלם או כמצפהו בחוץ שאינו פוסל בשלא נשתנה קולו וז"ש ואם לאו פסול ואע"פ שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפי' זה אינו כן ע"ד האמת חדא דה"ל למתני אם היה מעכב את התקיעה ועוד דהא מתני' ר' נתן היא וללישנא בתרא דפריש ר"י דברי ר' נתן בנפחת רובו וא"כ משמע דלההוא לישנא מתני' ה"ק שופר שנפחת רובו וסתמו במינו אם [אינו] מעכב את התקיעה כשר ואם לאו פסול והיכא שייך לומר כן בנפחת רובו שהרי א"א בנפחת רובו אפילו ברוב רחבו בלבד מצד אחד שלא יעכב הנקב קצת את התקיעה ועוד נשתייר רובו שלם דכשר לד"ה ואפי' שלא במינו האיך אפשר שלא יעכב התקיעה לכך פי' דמעקרא ודאי מעכב את התקיעה דאי לא פשיטא דכמאן דליתא דמי וה"ק אם מעכב עדיין הנקב לתקיעה לאחר סתימה כבתחלה פסול דמה שהניח שם קאי באפי נפשה וה"ל ב' שופרות אבל אם אינו מעכב עכשיו לאחר סתימה את התקיעה כיון דמינו הוא ותקנו הרי הוא מתערב ומתבטל שם כאלו הוא מעצמו ושופר אחד מקרי ואין זה דומה להוסיף עליו כ"ש ולא לדבק ב' שברי שופרות דמחזי שנים ממש ואין זה בטל להיות גוף אחד וכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ואע"פ ששנינו צפהו זהב מבחוץ אי נשתנה קולו מכמות שהיה פסול התם לפי שאין קול השופר צריך לו ואינו עושהו לחזקו ולתקנו ולפיכך הרי הוא כדבר אחר וקול דבר אחר נשמע עמו פסול אבל כאן שצריך לו לתקנו ומהודק יפה הרי הוא מכלל השופר והרי זה כאותה שאמרו במקום העשוי לחזק אינו חוצץ לפי שהוא מכלל הכלי וזה נכון להלכה וגם למעשה אבל יש חוששין למעשה שלא יהא הנקב מתחלה מעכב את התקיעה ושיסתמו במינו וישתייר חוץ מן הנקב שיעור תקיעה כדברי ר' יוחנן ואם לא סתמו כלל לדברי הירושלמי כשר ואפילו נפחת רובו ויש בו שיעור שופר שכל הקולות כשרין בשופר אבל לפי גמרא דילן יש להחמיר ולדון כשלא סתמו לפסול אם מעכב התקיעה שלא אמר בגמרא דילן שכל הקולות כשרין בשופר אלא כשהוא בעצמו שלא מחמת ריעות:
גמ' היה ארוך וקצרו כשר: פי' קמ"ל דאכתי דרך העברתו היא וכן בגרדו והעמידו על גלדו:
צפהו זהב במקום הנחת הפה פסול: פי' דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע ורמז לדבר אל חכך שופר ומכאן שאף נפח בו מבחוץ ולא נתן פיו בשופר לא יצא וכ"ת תיפוק לי' דהוסיף עליו כ"ש פסול בין במינו בין שלא במינו וי"ל דהכא אינו מוסיף עליו בראשו אלא כשכופפין צדו הקצר (כלחוץ) [לחוץ] לעשות לו מקום הנחת פה ושם הוא מצופה ומעתה למדנו שמה שאמר שלא במקום הנחת פה כשר שהוא הנשאר חוץ לפיו באותו מקום רחב שעשו להנחת פה ואינו נדון לא מבפנים ולא מבחוץ ולפיכך שנוהו בפני עצמו בדין שלישי תדע דמתניתין דקתני ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה ואפ"ה קרי ליה פיו:
צפה זהב מבפנים פסול: שהרי הזהב חוצץ בנתים ואין הקול יוצא מן השופר לבדו בשום צד שלא יהא הזהב מתערב וחוצץ ואפילו בצפוי כ"ש נפסל דלא סגיא שלא יחוץ וישנה קולו דטעמא דרישא משום שפיו שנוי קולו הוא ומאי דלא פריש לה כדפריש בסיפא משום דהכא לא שייך חילוק כי לעולם משתנה קולו ודאי וצפהו זהב אורחא דקרא נקט ולישנא דמתני' וה"ה בכל צפוי הראויות לשנוי קול בחוץ דאלו מבפנים פשיטא שכל צפוי משנה הקול:
צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו: פי' ואפי' למעליותא פסול דבעינן קול שופר לבדו וליכא ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אא"כ עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הצפוי ושלא היה בו נקב וסדק ג"כ וכ"כ הרמב"ן ומורי נר"ו וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד (שהשתא) [שנשתנה] ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא דלאיסורא ספיקא דאוריתא (לקולא) [לחומרא] ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא:
נתן שופר וכו': פי' בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בנתים ומשנה בנתים ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא ג"כ מחמת הצפוי וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ וה"פ אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין צפוי ואם קול חיצון ג"כ שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או כראשו הרי קול אחר יוצא משני שופרות ופסול. ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לב' בני אדם שתקעו כאחד אעפ"כ לא יצא דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברי ושני שופרות לא משתמעי (ואפשר) [ואי אפשר] לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא:
גרדו [כו'] הפכו (כשר) [לא יצא] אמר רב פפא וכו': פי' לא תימא דהא בלחוד פסול אלא הרחיב את הקצר וקצר הרחב פסול:
דרך העברתו: פי' מראש הבהמה שראשו הקצר כנגד פי האדם וכ"ש הפכו כחלוק שאינו דרך העברתו וכן אמר בירושלמי הפכו פסול לפי שבטל חללו ושם אמר שהרחיב הקצר וקצר הרחב פסול משום דבעינן דרך העברתו כדמפרש בגמרא דילן.
איכא דגריס הוסיף עליו כ"ש וגמרו בין במינו וכו' וליתא דלישנא דגמרו משמע שלא היה בו שיעור שופר ואלו לישנא דהוסיף עליו משמע על שופר שלם אלא ה"ג הוסיף עליו כ"ש בין במינו בין שלא במינו פסול פי' ואפילו אינו מעכב התקיעה דאפי' משום תוספת כ"ש חשבינן ליה שני שופרות:
ניקב וסתמו וכו' ר' נתן אומר וכו': היה נראה דבמעכב את התקיעה פליגי ומ"ה פליגי רבנן אפי' סתמו כמינו ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו אע"פ שמעכב את התקיעה וסתם מתני' דפוסל במעכב את התקיעה רבנן דסתמו סתם אפילו במינו משמע וכיון דכן הלכתא כרבנן וכ"ת והא פריש ר"י בלישנא בתרא שלא במינו פסול (בשופרות שנו) [בשנפחת רובו] וכי הוי במינו כשר אע"פ שנפחת רובו ואם איתא דפלוגתא במעכב את התקיעה א"כ בשאינו מעכב התקיעה אפילו שלא במינו כשר והאיך אפשר שיהא חתיכת עץ נתונה על רובו של שופר ויהא כשר והלא זה גרוע מהוסיף עליו כ"ש ולא קשיא לפי מאי דמשמע לן דרובו דא"ר יוחנן אינו רובו ממש שנפחת רוב בנינו דהא לא אפשר אלא רוב רחבו של שופר מאותו צד שהנקב בו כמ"ש בירושלמי בעלתה חזזית על רובו שהוא רובו מצד אחד והשתא עדיף מהוסיף עליו כ"ש ומיהו אינו מחוור דהא משמע דר"י כר' נתן ס"ל והיכא לא אקשינן ליה מדפסק בעלמא הלכה כסתם משנה וכדפרכינן בכל דוכתא ועוד שהרי בנוסחאות מדוייקות בירושלמי אמר בפי' דמתני' ר' נתן היא דגרסי' התם בנוסחי דוקני שופר שנסדק ודבקו פסול למאן נצרכה לר' נתן דבק שברי שופרות פסול למאן נצרכא לר' נתן ניקב וסתמו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ר' נתן היא ניקב וסתמו אם מעכב וכו' א"ר חייא בר אבא בש"ר יוחנן כיני מתני' אם מעכב את התקיעה קודם סתימה פסול אע"פ [שתוקע] יפה יפה כלומר שאינו מעכב עכשיו ר' נתן אומר כיון דסתמו יפה יפה במינו שאינו מעכב עכשיו כשר נראה מכאן דפלוגתיהו בשאינו מעכב עכשיו את התקיעה דרבנן פסלי ור' נתן מכשיר כשסתמו במינו וסתם מתני' ר' נתן הוא והלכה כוותיה ולא אצטריכא בריתא לפרושי אם מעכב את התקיעה משום דפשיטא ליה דינא שאם לא היה מעכב הנקב מתחלה אינו כלום וסמך בזה אמתני' דבריתא פי' דמתני' היא ומה שסתם התנא במינו ושלא במינו פריש תנא ברא וכן דעת הרי"ף שפסק כר' נתן אליבא דר"י דלישנא קמא דבשל תורה לא אזלינן בתר לישנא בתרא אלא אחר המחמיר ולישנא דניקב נמי לא משמע שנפחת רובו:
וי"א דפלוגתיהו דמעכב התקיעה ובהא מכשיר ר' נתן כשסתמו במינו ומתני' ר' נתן היא דכי קתני וסתמו היינו שלא במינו ולפיכך פוסל במעכב את התקיעה וכשאמר בירושלמי שופר שנסדק פסול למאן נצרכה לר' נתן לפי שנסדק ברובו מסתמא מעכב את התקיעה ולהכי קאמר דתנא תני פסולא דידיה משום סדיקת רובו ולא משום עיכוב תקיעה ר' נתן היא דלרבנן תיפוק לי' דמעכב התקיעה פסול ואין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי ובלשון משנתינו ומה שכתבנו הוא הנכון בשיטת הרמב"ן ז"ל ולפי שיטה זו הנכונה ללישנא קמא דר"י תלת בעינן לטיבותא שנשתייר רובו ושסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה וללישנא בתרא סגי לן בתרתי שסתמו במינו ושאינו מעכב התקיעה ואע"פ שנפחת רובו א"נ נשתייר רובו ואע"פ שסתמו שלא במינו אבל לעולם בעינן שלא יעכב התקיעה דמתני' מלתא קתני אם מעכב את התקיעה פסול ואלו היה כשר לעולם לא סגיא דלא מפליג ותני בה והרי"ף ור"ח וכל הגאונים והרמב"ן פוסקין כלישנא קמא דר"י לחומרא כיון דאיסורא דאוריתא הוא דכל תרי לישנא באיסורא נקטינן לישנא דחומרא בין שהוא קמא ובין שהוא בתרא דחשבינן ליה כתרי תנאי או אמוראי שהם שקולים שאם היו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכמ"ש רבני צרפת אבל בדיני ממונות פוסקין כלישנא בתרא א"נ מספיקא יד נתבע על עליונה וכן עיקר שלא כדברי הרי"ץ גיאת שפסק בזה כלישנא בתרא דר"י לקולא שהוא ז"ל סובר שבכל מקום לישנא בתרא עיקר דמהדורא דלישנא קמא הוא וכאלו הוא סברא דאחריתא:
נסדק לרחבו וכו': פי' דליכא משום ב' שופרות כדכתיבנא לעיל וכיון שכן יש להכשיר אפילו כשנשתייר שיעור תקיעה לצר הרחב ואף על פי שזה המיעוט שבפיו חוצץ מין במינו הוא ואינו חוצץ שאין אנו רואין אותו כאלו ניטל דא"כ אפילו יש שיעור בקצה הקצר תפסל משום הוסיף עליו כ"ש אלא ודאי לא שנא וזהו ששנו אותו סתם ולא פי' שנשתייר כלפי פיו אבל רש"י אומר דדוקא שנשתייר כלפי פיו ולמעשה ראוי לחוש הואיל והורה זקן:
וכמה שיעור תקיעה: פירש (ר' גמליאל) [רשב"ג] כדי שיאחזנו בידו וכו'. ובנדה אמר שיעורו טפח ולא פליגי דטפח ד' אצבעות בגודל שהוא ו' באמה נמצא שיאחזנו בד' אצבעות פסת ידו ויראה לכאן ולכאן (ור' גמליאל) [ורשב"ג] לפרש בא למה שיעורו בטפח ולא כדי שיאחזנו התוקע שהרי בן אבטיח שאגרופו ישנו בראשו של כל אדם צריך יותר מכמה טפחים אלא שהתנא שיער טפח באדם בינוני וכן נתן רשב"ג הטעם כי באדם בינוני יאחזנו ויראה לכאן ולכאן ובבן בטיח וכיוצא בו בעינן כפי מה שהוא שלא תהא מפסקת ידו בין קול שופר:
היה קולו דק או עבה: פי' כשאין בהם ריעות מחמת תערובת דבר הפוסל:
קדחו בזכרותו: הוציא זכרותו במקדח ונשתייר ממנו בתוכו אם תקע בו יצא ואינו חוצץ:
מתני' התוקע לתוך הבור: שעת שמד היה ובור ודות אחד הן אלא שהבור חפור והדות בנוי:
פיטם: חבית גדולה:
אם קול שופר: בגמרא מפרש דכל שעומד בתוך הבור קול שופר הוא שומע וכל שעומד על שפת הבור קול הברה הוא ומתניתין כולה באדם אחד וא"כ ע"כ ה"פ אם קול שופר שמע כגון שהכניס ראשו לתוך הבור יצא ואם קול הכרה שמע כגון שעמד כולו בחוץ לא יצא:
וכן מי שהיה עובר: האי וכן לא אתי שפיר שאין סוף המשנה מענין תחלתה אלא שדומה לה לפי מה שפי' שיש בו ב' צדדין באדם א' אם הכניס ראשו לבור אם לאו וכן בזו אם כיוון לבו יצא כגון שעמד שחזקה הוא שכיוון כמ"ש בירושלמי ואם לא עמד אלא שעבר בלי כוונה לא יצא והא דתנן היה עובר וכו' הקשה בתוס' האיך יצא כיון שהוא ברשות אחרת דהא אמרינן בעירובין ט' בקטנה וא' בגדולה אין יוצאין י"ח ותירצו שאני התם דליכא עשרה עם ש"ץ וצריכין צירוף והקשו עוד מהא דתנן בכיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה וריב"ל אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ואי לענין צירוף מיירי תקשה ההיא דפ' כל גגות לר' יהושע ואנן קיי"ל כותיה דרביה דרב הוא ועוד דסוגיין בסוטה גבי ברכת כהנים כותיה נקטינן ומתרצינן לה ואי מיירי לענין לצאת ולא לענין צירוף תקשה מתניתין דהכא לרב ותירצו דההיא דפסחים לא מיירי לענין צירוף אלא לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור הוא דפליגי רב ור' יהושע והלכתא כר"י שהוא עונה עמהם ואפשר שיוצא ג"כ י"ח כאלו היה בפנים וכדמיירי לענין פסח לאפוקי י"ח וכדמייתי' ליה במס' סוטה להיות כולל המתברכין וקשה להו דהא מגילה תנן הכא דבעי עשרה שלא בזמנה ובזמנה רב חייש לדרב אסי ולא תירצו בזה כלום ורבותי אומרים דמתניתין לא קשיא דאפילו במגילה לא בעי עשרה מדין דבר שבקדושה אלא משום פרסומי ניסא וכל ששמע מתוך עשרה דאיכא פרסומי ניסא סגי בהכי דבקריאתה בעינן פרסומי ניסא ומעתה לפי שיטה זו לענין צרוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו כולם ברשות א' כההיא דפ' כל גגות ואם לאו אינו עולה להם וגם אינו יוצא וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא אפילו [אינו] מרשות א' יצאו לעולם אפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם. ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם אינו עונה אלא בשהוא עמהם כההיא דכל גגות וההיא דפסח ב' ליתא לדריב"ל ולא נהירא:
גמ' א"ר הונא וכו': ליכא לפרושי ל"ש דאם שמע קול הברה לא יצא אלא לאותם העומדין על שפת הבור אבל לאותם העומדים בבור אפילו שמעו קול הברה יצאו דהא אמאי יצאו וכי אינם חייבים לשמוע קול שופר אלא ה"פ ל"ש דשייך האי חלוק אלא לעומדין על שפת הבור אבל העומדין בבור סתמן יצאו שלעולם שומעין קול שופר מן הסתם והיינו דתניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא ומלתא פסיקתא קתני דלעולם יצא והא אנן תנן לא יצא כלומר היכא פסיק ותני יצא לעולם והא אנן תנן כי לפעמים לא יצא אלא לאו ש"מ כרב הונא:
אמר רבה כו' למימרא כו': ופי' וממילא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף יצא פי' להכי אצטריך למימר תלמודא וממילא דאלו פשטא דמימרא לא משמע אלא ששמע סוף תקיעה ולא תחלת תקיעה דכיון דקתני שמע מקצת תקיעה בבור כו' משמע דמיירי בעומד חוץ לבור ושמע לחבירו תוקע ועומד מן הבור ופתח בבור וסיים חוץ לבור וכן פרש"י:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ ע"פ מ"ש הר"ן בד"ה ואם נראה שצריך להוסיף ולתקן כך: "אבל נשתייר רובו, בין לרבנן בין לר' נתן, בין במינו בין שלא במינו- כשר, דבהא לא פליגי..." - ח.ז. דימיטרובסקי
- ^ נראה שצריך להוסיף כאן "וליכא למימר דרבנן" - ח.ז. דימיטרובסקי
- ^ ירושלמי ראש השנה (פ"ג ה"ו)
- ^ ע"פ מ"ש הר"ן בד"ה ואם נראה שצריך להוסיף ולתקן כך: "אבל נשתייר רובו, בין לרבנן בין לר' נתן, בין במינו בין שלא במינו- כשר, דבהא לא פליגי..." - ח.ז. דימיטרובסקי
- ^ נראה שצריך להוסיף כאן "וליכא למימר דרבנן" - ח.ז. דימיטרובסקי
- ^ ירושלמי ראש השנה (פ"ג ה"ו)