בבא קמא נו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בכותל רעוע אמר מר הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי נחייב אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה ורב אשי אמר טמון אתמר משום דשויה טמון באש:
אמר מר השוכר עדי שקר ה"ד אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי ניחייב אלא לחבריה והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא (ויקרא ה, א) אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ותו ליכא והאיכא (סימן העושה בסם ושליח חבירו נשבר) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא הנותן סם המות בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והאיכא נשברה כדו ברה"ר ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר"מ מחייב בהזיקן וחכ"א פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים אין מיהא איכא טובא והני אצטריכא ליה מהו דתימא בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל הפורץ גדר בפני בהמת חבירו מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי מה עביד בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל הכופף קמתו של חבירו נמי מהו דתימא לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר מהו דתימא אנא כסויי כסיתיה ניהלך ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל והשוכר עדי שקר נמי מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו נמי מהו דתימא מי יימר דכי הוה (אתינא) מסהדינא ליה הוה מודה דלמא הוה משתבע לשקרא ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל:
נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים כו':
אמר רבה והוא שחתרה אבל לא חתרה מאי חייב היכי דמי אילימא בכותל בריא כי לא חתרה אמאי חייב מאי ה"ל למעבד אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא הניחא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב מאי איכא למימר אלא מתני' בכותל בריא ואפילו לא חתרה וכי איתמר דרבה אסיפא איתמר הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצתה והזיקה חייב אמר רבה ואפי' חתרה לא מבעיא היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה הוא אלא אפי' חתרה נמי מהו דתימא הויא לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס קמ"ל דכולה פשיעה היא מ"ט דאמר ליה מידע ידעת דכיון דשבקתה בחמה כל טצדקא דאית לה למיעבד עבדא ונפקא:
הוציאוה לסטים לסטים חייבין:
רש"י
עריכהבכותל רעוע - דלא אפסדיה דלמסתר קאי:
דמטי ליה - כשכפפה הגיע בה הדליקה:
ברוח מצויה - הרי בידים הבעיר ובדיני אדם ניחייב:
ברוח שאינה מצויה - דמידי דלא סלקא אדעתיה היא:
טמון איתמר - שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה והוא לא שלח את הבערה ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש:
לנפשיה - להוציא ממון מחבירו לעצמו:
ממונא בעי לשלומי - אותו ממון שהוציא חייב להחזיר:
לחבריה - שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון:
פשיטא דאורייתא הוא - דחייב בדיני שמים:
אם לא יגיד - בתרי קא משתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון ועוד קי"ל (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש (דברים יט):
אלא בחד - שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד מחייב ליה שבועה ודלמא לא הוי משתבע בשיקרא ומשלם:
ותו ליכא - דחייבינן בדיני שמים:
העושה מלאכה במי חטאת - ששקל כנגדן משקלות במסכת גיטין (דף נג.) והן נפסלין במלאכה:
פטור מדיני אדם - דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתי מתנייתא נינהו:
המבעית - תקע לו באזנו פתאום ובעתו דלא עבד ביה מעשה בגופו:
ר"מ מחייב בהזיקן - פלוגתייהו מיפרשא בהמניח את הכד (דף כט.) בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו:
אנא כסויי כסיתיה - שלא תבעיר בה האש מהר:
דברי הרב שומעין - והיה להם שלא יעידו:
והוא שחתרה - הא דתנן נפרצה בלילה פטור כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל דאנוס הוא:
אבל לא חתרה - אלא מעצמה נפלה:
תחילתו בפשיעה - אצל נפילה דעביד למיפל:
וסופו באונס - דהא לא נפלה אלא חתרה:
הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בסוף המפקיד (ב"מ דף מב.) תרי לישני דש"ס אליבא דרב יוסף:
ה"ג - אלא מתני' בכותל בריא ואפילו לא חתרה:
הניחה בחמה כו' אמר רבה ואפילו חתרה - ובכותל בריא:
תחלתו בפשיעה - שהניחה בחמה ופשיעה היא אצל פתיחת הדלת דאמרינן לקמיה כל תחבולות שיכולה לעשות עושה אגב צערה:
וסופו באונס - שחתרה:
טצדקא - תחבולות:
תוספות
עריכהאילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב. וא"ת כיון שאין חילוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר אמאי אמרינן בפרק כל הנשרפין (סנהדרין דף עז. ושם) כפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא פטור ליחייב למ"ד אשו משום חציו וכן כפתו לפני ארי וי"ל דודאי אי כפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבא או ארי חייב אבל התם מיירי שכפתו במקום שהיה ולא הזיזו ממקומו ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצינה והארי אין עליו בשעת כפיתה וההיא דאתקיל עליה בדקא דמיא אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אתקיל פטור דדמי לזורק חץ ותריס בידו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור וא"ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפי מה שפירש בשמעתין דפי פרה (דף כג:) ששם ידו לתוך פיו והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם וי"ל דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם:
ממונא בעי לשלומי. וכי תימא פטור מדיני אדם משום דלא ידעי' שהם עדי שקר מ"מ כיון שאם היינו יודעין שהם עדות שקר משלם אין שייך למיתני פטור מדיני אדם:
אלא לחבריה. כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו דאין נראה לומר דנקט שוכר לאשמועינן דאפי' שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש ולקמן לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים ועוד . דבפירקין תנן (דף נט:) השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים:
פשיטא אם לא יגיד וכו'. וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז:) ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד:
העושה מלאכה במי חטאת. עד שלא נתן האפר כדתניא במס' פרה (פ"ד מ"ד) פרה נפסלת במלאכה עד שתעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שישים האפר לתוכה ובספרי יליף מקרא יכול אף קדשן ת"ל למשמרת למי נדה ולא שכבר מי נדה:
פטור מדיני אדם. בפ' הניזקין (גיטין נג.) פריך מיניה למ"ד היזק שאין ניכר שמיה היזק:
אבל הני אצטריך ליה. וא"ת הנותן סם המות נמי חידוש הוא למיתני כדאמרינן לעיל (דף מז:) דאפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים ושמא אין כל כך חידוש:
כסויי כסיתיה. וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה וי"ל דאפי' במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך:
מהו דתימא הויא לה תחלתו בפשיעה וסופו באונס קמ"ל דכולהו פשיעה היא. ק"ק דה"ל למימר מהו דתימא כולה אונס הוא וכגון שנעל כל כך יפה שאינה יכולה לצאת אלא בחתירה קמשמע לן דפושע הוא אצל חתירה שהניחה בחמה:
ראשונים נוספים
אלימא בכותל בריא. בדיני אדם נמי ליחייב לאו חייב בבהמה קאמר דגרמא בעלמא הוא וכדקתני במתניתין או שפרצוה לסטים פטורין ומשמע פטורין בין שהזיקה בין שהוזקה דגרמא היא ותנן הוציאוה חייבין ואוקימנא בשהכישוה אלא בדיני אדם לחייב על הכותל קאמר ואיכא למידק מאי קשיא ליה דלמא פטור על הבהמה קאמר י"ל כל שחייב כלל בדיני אדם על מה שפרץ לא הו"ל למיתני סתם פטור וא"ת א"כ כי אוקימנא בכותל רעוע אי פטור וחייב על הכותל קאמר בכותל רעוע אמאי חייב בדיני שמים והלא הבעלים חייבים לסותרו כדי שלא יפול על בנ"א ועוד אי אכותל למה לי למימר בפני בהמת חברו י"ל דה"ק הפורץ גדר רעוע בפני בהמת חברו פטור בין על הכותל בין על הבהמה מדיני אדם ומיהו חייב על הבהמה מדיני שמים ולא היה לו לפרוץ עד שיודע לבעלים וישמרו את בהמתן והא דאמרינן לקמן מהו דתימא כיון דלמסתריה קאי כדי שלא יפול על בני אדם הוה אמינא כל הקודם זכה ואינו צריך לחוש אפילו על הבהמה קמ"ל דחייב בדיני שמים על הבהמה.
היכי דמי אי דמטיא ברוח מצויה אפילו בדיני אדם נמי חייב. איכא למידק דהכא משמע דמקרב קמה אצל האש כמקרב האש אצל הקמה ואלו בפרק הנשרפין אמרינן כפתו במקום שסוף חמה לבא סוף צנה לבא פטור וכן כפתו לפני ארי ותי' בתוס' דהתם נמי אלו כפתו והביאו למקום שסוף חמה לבא חייב אלא התם בשלא הזיזו ממקומו אלא שכפתו במקום שהוא כדי שלא יכול לברוח ומצמצם נמי לא הוו שלא אמרו מצמצם אלא כשהוא בתוך האש בתוך המים והוא מצמצמו שם ואיננו מניח לו לעלות אבל כפתו במקום שסוף חמה לבא שאין עדיין החמה שם או שאין הארי עליו אין זה מצמצם והא דאמרינן בפרק כיצד הרגל בשהשיך בו את הנחש פטור למ"ד ארס נחש מעצמו הוא מקיא ומפרשים לה אפילו לקח יד חברו והכניסה לתוך פי הנחש ואמאי והלא קרב ידו לארס לא היא דשאני התם דבאותה שעה לא היה הארס בעולם והתם בין שקרב לו את הנחש בין שקרב ידו לנחש פטור והא דפטרי' בפרק הנשרפין כפתו ואשקול עליה בדקא דמיא לא שנא כפתו במקומו ולא שנא כפתו והזיזו וקרבו למיא ואח"כ אשקול עליה בדקא דמיא פטור דההיא דמיא לזרק חץ ותריס בידו אפילו קדם ונטלו פטור כדאיתא התם.
אלא לחבריה. וכגון שהלך חברו למדינת הים או שאין לו מה לשלם אפ"ה הוא פטור מדיני אדם.
אי בתרי מדאורייתא נמי מחייב. כלומר לא היה צריך לומר בזו ר' יהושע דמחייב בדיני שמים דפשיטא שהתורה חייבתו דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ותי' ההוא בנשבע וכפר כתיב דחייב בקרבן כדכתיב ושמעה קול אלה. י"ל דקרא הכי קאמר כשעובר בדבר שאם לא היה מגיד נושא עון או שמע קול אלה חייב קרבן ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי חייב ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובים שאינם מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים כל שלא ענו אמן כנ"ל.
מה שאמרו: חייב בדיני שמים. היינו שכפר בב"ד אבל שלא בב"ד אף מדיני שמים פטור שהרי יכול לחזור ולהעידו בב"ד אע"פ שכפר בחוץ וכדאיתא התם בשבועות.
אלא בחד. כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד בעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר' אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי.
העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת. פירוש במי חטאת קודם שנתן לתוכן את האפר ובפרת חטאת קודם שנעשית אפר כמו ששנינו במסכת פרה פרה פסולה במלאכה עד שלא תעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר והא דאמרינן דפטור מדיני אדם כמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדאיתא בפרק הניזקין.
אבל הני אצטריכי ליה. הקשו בתוס' אמאי לא אמר נמי הנותן סם המות בפני בהמת חברו דאף היא הוי חדוש כדאמרינן בפרק הפרה דאמר לא הוה לה למיכל ובעינן למימר אף בדלא עבידא דאכלה ואפ"ה חייב בדיני שמים והם תירצו דשמא אינו כל כך חדוש ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך היא בפר"ח ז"ל.
מהו דתימא לימא דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין אפילו בדיני שמים לא ליחייב קא משמע לן. ודוקא שוכר אבל אומר אפילו בדיני שמים אינו חייב דאי אפשר לומר דשוכר דנקט לומר דאפילו שוכרן פטור מדיני אדם דפשיטא דגרמא בעלמא היא.
מהדורא תליתאה:
אי לימא דמטיא לי' ברוח מצוי' בדיני אדם נמי נחייב פי' ולא דמי האי לסוף חמה לבא. וסוף צינה לבא דאמרי' בסהנהדרין דהוי גרמא דשמש וצינה לא קטל מיד כ"א באיחור גדול. ואע"ג דמטו יש להם הצינה אבל האור דקלי מיד כיון שסופו לבא אין לך מעשה גדול ממנו:
היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה דעד שלא נכפפה לא היתה דלקה שולטת בה ברוח מצויה ועכשיו שנכפפה שולטת בה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב. אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה פירוש דעד שלא נכפפה לא היתה שולטת בה אף ברוח שאינה מצויה ועכשיו שולטת בה ברוח שאינה מצויה ומכל מקום ברוח מצויה אינה שולטת בו ובאה רוח שאינה מצויה והאחיזה בו את האור פטור מדיני אדם שהרי רוח שאינה מצויה סייעתה. ולא עוד שזה כמקצת אונס ומכל מקום חייב בדיני שמים. הרב המאירי ז"ל.
אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וכו': מקשו בתוספות כיון דמחייבינן בדמטיא ליה ברוח מצויה שמעינן מינה דכי מקרב הקמה אצל האש דינו כמקרב האש אצל הקמה וכיון דכן תמיהא מילתא הא דאמר במסכת סנהדרין כפתו בחמה ומת וכו' ואמאי לא הוי ככופף קמתו של חבירו לפני הדליקה ומטיא ליה ברוח מצויה דמחייב. ותירצו דהתם שלא שנהו ממקומו אלא שכפתו באותו מקום עצמו שהיה עומד וכיון שכן לא קרבו כלל אצל הנזק אלא דהוה ליה מצמצם שלא הניחו לברוח ומצמצם לא מיחייב אלא בשכבר הגיע כגון כפתו בחמה או בצינה שכבר היתה שם החמה או הצנה אבל בשעדיין לא הגיע הסוף כגון סוף חמה סוף צנה לבא בהא ודאי מצמצם פטור הילכך מי שהיה במקום שחמה וצנה לא סופן לבא ובא אחד ונטלו משם והביאו במקום שסוף חמה סוף צנה לבא וכפתו חייב.
ומיהו אכתי קשה דיני מיתה אדיני נזיקין דאלו גבי נזיקין אמרינן בבבא בתרא מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ומשמע התם דאי בהדי דמנח ליה קפצה גיריה נינהו ומחייב לשלומי ואפילו כי אתיא לבתר הכי נמי חשבינן ליה גירי דידיה כיון דכי אתיא וקפצה לאלתר הויא היזיקא דגיריה וכיון דכן אף על גב דבהא לא מחייב לשלומי מחייב ודאי לסלוקי. ואלו גבי מיתה אמרינן בסנהדרין השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין ואמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שניו הוא עומד לפיכך משיך בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה ומשיך פטור והשתא ודאי תמיהא מילתא דבהא ליפטר משיך ואלו גבי נמייה היכא דבהדי דמנח לה קפצה מחייב לשלומי.
ונראה לי דהפרש איכא בין חיוב מיתה לחיוב נזיקין דנזיקין מחייב על גרמתו כיון דהוי גיריה ומיתה ליכא לחיובי על גרמתו אפילו היכא דהוי גיריה אלא במזיק בגופו או בכחו ואשו למאן דאמר משום חציו וחציו ממש כחו גמור חשבינן ליה אבל בעלמא לא. ומסתברא נמי דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחשבינן להו תולדה דאש ליכא למחשבינהו חציו אלא ממונו ובנפל גדר שלא מחמת דליקה דשורו הוא דלא טפה באנפיה. תדע דהתם בסנהדרין משמע דזורק את האבן ובחזרתה נפלה לצדדין והרגה חייב דכיון דנפלה לצדדין אכתי מכחו הוא אלא דכח כחוש הוא אבל נפלה כדרכה בחזרתה פטור דנסתלק כחו ואף על גב דבנזקין בכי האי גוונא חייב. הילכך משיך דפטרינן לעיל לרבנן דוקא ממיתה אבל בנזקין חייב דודאי חשיב גיריה.
ומיהו משסה כלב בחבירו פטור אפילו לענין נזקין דהתם אינו מקרב הכלב אצלו כלל אלא דמשסה בו בלחוד והוי ליה גרמא בעלמא. ואף על גב דהתם בסנהדרין אמרינן איפכא גבי מצמצם דבמיתה חייב ופטור בנזקין שאני מצמצם דמדינא לעולם היה פטור דלא כלום קא עביד שאינו מניח לו לילך ממקום שהיה שם אלא דרחמנא חייביה א"ה לענין מיתה כיון דהוי בגופו ממש של מזיק ופטריה לענין נזיקין אף על גב דהוי בגופו של מזיק כיון דהוי גרמא. הרא"ה ז"ל.
(חו"מ ר"ז) והשוכר עדי שקר וכו'. אבל השוכר עדי שקר להעיד על דבר אמת בין לנפשיה בין לחבריה אינו חייב אפילו בדיני שמים אלא שעובר על מה שכתוב בתורה מדבר שקר תרחק. הרא"ה ז"ל.
אלא לחבריה ולכך פטור מדיני אדם ומכל מקום חייב בדיני שמים דמיירי כגון דלא מצי לאשתלומי מחבריה כגון שאין לו מה לשלם או שהלך למדינת הים או מחמת שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ולא נתברר הדבר. ובכהאי גוונא נמי שייך למתני פטור מדיני אדם אשוכר דהוי פטור מדיני אדם. אי נמי דידעינן שהם עידי שקר. ודוקא נקט שוכר אבל אומר וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל השוכר עידי שקר להעיד אם לצורך עצמו עד שגבה מפיהם ממון חייב להחזירו אף בדיני אדם. ודוקא בשהודה שאם על פי אותם עדים אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע אלא כשהודה ועדים בהזמה אם לא הוציאו מוציאין ואם הוציאו אין מוציאין. וגדולי המחברים כתבו שאף אם שלם מוציאין מידם וכן אם הלקו לוקין. נראה שאינם סוברים כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא בהרגו שאין אחיו קיים. ויש חולקים במלקות כמו שביארנו בראשון של מקום. ונשוב לדברינו שאם לצורך חבירו שכרם עד שגבה ממון על פיהם ואין לחבירו ממון כדי להוציאו ממנו או שאין חבירו מודה פטור מדיני אדם שהרי לא על ידו לבד נעשה ההיזק. ועוד שאין שליח לדבר עבירה וחייב בדיני שמים. ע"כ.
כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא קא עביד אלא שלענין השבה נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב. הרב המאירי ז"ל.
פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו: על מה שתירצו בתוספות יש לומר דמנא ליה דהכי קאמר קרא דמקשה בפשיטות דאורייתא נמי מחייב. ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אף על פי שלא ענה אמן הוא ואי הכי כשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דבשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בבית דין ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וקרובין שאינם מעידים לו אינם חייבין מפני שאין בעדותם כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים וכיוצא בהם אם לא היו חייבים להעיד כל שלא ענו אמן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אלא בחד: כלומר בחד שאינו מחייב בעדותו ממש ממון בעד אחד דעלמא אבל עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דרבי אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל היודע עדות לחבירו ואינו מעיד בין שהם שנים שכבישת עדותם מפסדת ממון בין שהוא אחד שכבישת עדותו מפקעת שבועה פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים שאף גרמא אין כאן הואיל ואין כאן מעשה. ומה שאמרו בסוגיא אי בתרי באם לא יגיד קאי לאו למימרא דליחייב בדיני אדם דמה ענין לחייב את האדם במניעת דיבור אלא כך פירושו באם לא יגיד קאי ופשיטא דחייב בדיני שמים. ואף ברוב ספרים גורסים בה בהדיא פשיטא.
ושמא תאמר והלא במחיצת הכרם שנפרצה אם נתיאש בעל הכרם ולא גדרה חייב באחריותה. יראה לי בו שמכל מקום יש כאן מעשה שלו והוא שגפניו מתפשטין מתוך גידולם ומקדשים התבואה. וחכמי הדורות שלפנינו תירצו בה שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא על ידי כך הרי הוא כגורם בידים. ע"כ.
העושה מלאכה במי חטאת: מי חטאת הוא אחר שנתערב אפר הפרה בתוכה הא קודם שנתערב אפר בהם אין נקראין מי חטאת אלא מי המילוי. ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהם אף מלאכה אחרת רצה לומר שכל שנתעסק במלאכה בעוד שהוא ממלא את המים נפסלו ואלו מי חטאת אין זה פוסל בו הא מלאכת עצמן מכל מקום פוסלות בו ואין צריך לומר מלאכה שבגופן כגון שהיו המים בכלי שיש בו שנתות וידע כמה עולין המים כשנותנין בתוכם ליטרא בשר ועד אי זה שנת הם מגיעים והכניס זה את הבשר לתוכו כדי להבחין אם יש ליטרא בבשר שלו אלא אף מלאכה שאינה בגופן פוסלת בו כגון ששקל כנגדן כגון שהיה נודע לו כמה ליטראות מים באותו כלי שמי חטאת לתוכו עם הכלי והניחן בכף עם הכלי ושם הבשר בכף שניה הואיל ועשאן משקולת פסלן.
ויש מפרשים בגופן מה שפירשנו בכנגדם ומפרשים בכנגדם ששקל כנגדם אבן שלא לצורך וחזר ושקל כנגד האבן דבר אחר הצריך לו אלא שבכנגדן אינו פוסל אלא בהיסח הדעת. ומכל מקום יש מפרשים שכל ששקל כנגדם דבר אחר פסולין אף בלא היסח הדעת אבל אם כיון לשקול את המים בדבר אחר אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרים. וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שסוגיא זו אינה הולכת על שיטתם וכבר הרגישו בה גדולי המגיהין.
העושה מלאכה במי חטאת בין בגופן בין בכנגדן וכן העושה מלאכה בפרת חטאת הואיל והיזק שאינו ניכר הוא דינו כדין גרמא ופטור מדיני אדם שהרי אין כוונתו להזיק וחייב בדיני שמים.
גדולי המחברים כתבו שהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור אבל אם הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש וכן הסיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואף על פי שזו באה כדעת האומר במסכת גיטין היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואף הם פסקו שאינו היזק אפשר שהם עושים אותה כמזיד אף על פי שאין כוונתם להזיק ומתורת קנס וכן עיקר.
המבעית את חבירו ונבעת לקולו אחר שלא הכהו ולא נגע בו פשיעתו מסייעתו שהיה לו להתחזק בעצמו ומתוך כך פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכן הרבה נכללו בדין זה כמו שאמרו בכאן מיהא טובא איכא כגון ליבה וליבתו הרוח; שסה בו כלב ונחש; הרחקת סולם מן השובך; נפילת הפשתן הנזכר בפרק לא יחפור; נתיאש ולא גדרה; סלק את הכרים האמור בפרק כיצד הרגל; הבאיש מריחו האמור למעלה; הוזקה באכילה; נפל מקול הכריה; והרבה כיוצא באלו שהוא גרמא ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כוונתו כלל להזיק כי הוא יודע תעלומות לב ויש גרמות שהוא חייב בהם על פי הכלל כגון שורף שטר חבירו והמוחלו אחר מכירה; שף מטבע של חבירו; והמראה את של חבירו ומפסידו; המראה דינר לשולחני ואינו בקי בו; וכל שעושה עצמו בקי ואינו בקי הרי הוא מכוון להזיק ולבדו הוא עושה; וכן מסלק את הכרים לכלי הנופל מן הגג לדעת קצת כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל; וכן מחיצת הכרם שנפרצה שאם נתיאש ולא גדרה חייב באחריותו. ודן את הדין אם קבלוהו עליהם וטעה אין כאן דינא דגרמי אפילו בהדיוט ואם קבלוהו עליהם כוותיה מיהא אין כאן דיני דגרמי ופטור אלא אם כן נשא ונתן ביד מפני שאין בהם כוונה להזיק ובמסכת סנהדרין יתבאר. ויש בענינים אלה כללים אחרים לקצת מפרשים ואולי נרמז עליהם במקום אחר בעזרת השם. הרב המאירי ז"ל.
והאיכא נשברה כדו: קצת קשה דמהך לא קשיא כל כך דפלוגתא היא ושמא הך דלא חשיב ליה לעיל בברייתא גבי ארבעה דברים וכו' משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמחייב אף בדיני אדם ולא סבירא ליה כחכמים דפטרי מדיני אדם ומחייבי בדיני שמים. ושמא יש לומר דחכמים דרבי מאיר היינו רבי יהודה דבר פלוגתיה הוא. וכן מוכח לעיל בהדיא פרק המניח וברייתא דלעיל רבי יהודה קתני לה ומקשה מדידיה לדידיה. והנוסחא ברוב ספרים רבי יהודה אלא שיש קצת ספרים דגרסי רבי יהושע ואינו נראה. שיטה.
אבל הני איצטריכו ליה: וא"ת הנותן סם המות לפני בהמת חבירו איכא רבותא כדאמרינן לעיל אפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים. יש לומר דמכל מקום אין זה חידוש כל כך ולעיל רצה לומר דהוי רבותא לאשמועינן סם המות דחייב בדיני שמים טפי מבשאר פירות אבל ודאי בין בשאר פירות בין בסם המות לא הוי רבותא דחייב בדיני שמים. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל. ויש ספרים דמייתי ליה הכא בהנך דקאמר ותו ליכא וכך הוא בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ולרב אשי דאמר נמי טמון איתמר מהו דתימא אנא כסויי כסיתיה ובדיני שמים נמי לא ליחייב קא משמע לן: פירוש אף על פי שכוונתו להזיק אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפילו בדיני שמים קמשמע לן. הרא"ה ז"ל.
והתוספות חולקים עליו. ומדברי הרב המאירי ז"ל משמע דסבירא ליה כפירוש הרא"ה ז"ל שכתב וז"ל היתה דלקה מתפשטת ובאה וטמן קמתו של חבירו ונעשית טמון באש ונפטר בעל הדליקה מתשלומיה הרי יכול לומר שלטובה נתכוון שלא יבער האש כל כך ונמצא שאין כאן כוונה להזיק פטור מדיני אדם. ומכל מקום חייב בדיני שמים אם היתה כוונתו להפקיע את תשלומין. ע"כ.
אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב בפירוש התוספות דאפילו נתכוון לטובה חייב בדיני שמים דהיה לו ליזהר שלא יבוא הפסד לחבירו בכך דהצלה מועטת נמי לא חשיבא. ע"כ.
תחילתו בפשיעה וסופו באונס מאי איכא למימר: וא"ת והלא לא בא האונס מחמת הפשיעה דאפילו שהיה הכותל בריא היה יכול לשמור. לפירוש רש"י ניחא שפירש שחתרה והפילה הכותל על ידי חתירתה הרי מחמת הפשיעה שהיה רעוע בא האונס שאם היה בריא לא היה נופל בחתירה. הקשה ר"מ לוקמה כגון שלא בא אונס מחמת הפשיעה כגון שחתרה ויצאה דרך חתירה ובכהאי גוונא פטור לכולי עלמא. ותירץ דמשמע ליה דחתרה והפילה הכותל מדקתני נפרצה בלילה ואהא קאמר והוא שחתרה דמשמע שנפרץ הכותל על ידי שחתרה. הרא"ש ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו אלא בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא שהרי פשע כשהניחה שם ומפני שהניחה שם גם כן בא האונס שחתרה. ע"כ.
וכי איתמר דרבא אסיפא איתמר וכו': קצת קשה דהוי ליה למימר אלא אי איתמר הכי איתמר ואסיפא וכו' שהרי הוא משנה הלשון ממה שאמרו בראשונה דקאמר והוא שחתרה ועתה הוא אומר ואפילו חתרה. וכמדומה שיש דכוותה בכתובות. שיטה.
אמר רבה ואפילו חתרה: ולא מיבעיא היכא דלא חתרה דכולה פשיעה היא כיון שהניח הבהמה כשפתחה הדלת ודאי פושע גמור הוא אלא אפילו היכא דחתרה נמי ואפילו בריא דמהו דתימא הויא ליה תחילתו בפשיעה וכו'. כלומר ואיכא מאן דפטר בה לעולם ואיכא מאן דמחייב בה בעלמא בהא פטור משום דלא הוי האונס בדבר שפשע שהוא לא פשע אלא בדלת ולא בכותל ומשום דאיכא דפטור בכל תחילתו בפשיעה וסופו באונס נקט האי לישנא קלילא קמשמע לן דכולה פשיעה היא. הרא"ה ז"ל.
מהו דתימא הויא לה תחילתו בפשיעה: ואם תאמר כיון דלא ידע הא דקאמר כל טצדקא דאית לה למעבד עבדה ונפקא אמאי קאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכו' כולה באונס הוא כיון שנעל בפניה כראוי. יש לומר כדפירש בקונטרס דודאי היה סבור דאצל חתירה אונס הוא שלא תדחוק עצמה כל כך לצאת בחתירה אבל מכל מקום על ידי שמצטערת תקשקש לפתוח לה פתח ולגבי האי הוי פשיעה. תלמיד הר"פ ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה