התורה והמצוה על דברים יח יא

<< | התורה והמצוה על דבריםפרק י"ח • פסוק י"א | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יט • כא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים י"ח, י"א:

וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים׃



פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יח יא:

סב.

וחובר חבר . פי המפ' שמקבץ חיות ע"י לחש. והרמב"ם פי', שדובר על הנחש דברים, ומעלה בדעתו שלא יזיקו לבני אדם. ולפ"ז י"ל, מ"ש "אחד חובר את העקרב", אף שהעקרב מוכן יותר להזיק מהנחש. וזה כמ"ש אביי בסנהדרין סה ובכריתות ג, "האי מאן דצמיד זבורא ועקרבא - אסור, אף דמכוון דלא ליזקו".

אמנם הרמב"ם לא הביא שאסור, אף שמכוון שלא יזיקו. וצ"ל משום שהרמב"ם ס"ל, שזה הוי דבר שאין מתכוון. וכמ"ש (הל' שבת י כח) דצידת נחשים בשביל שלא יזיקו - מותר, מהאי טעמא.

ואביי לטעמיה, דס"ל כר' יהודה, דדבר שאין מתכוין אסור. כמ"ש בפסחים כח ע"ב, בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, ללישנא בתרא, דאביי כר"י.

והרמב"ם שפסק כר"ש, לא הביא דאסור במכוון שלא יזיקו, וכן הספרי שסתמא כר"ש.

ולפ"ז צ"ל, מ"ש “אחד חובר את הנחש”, באינו מתכוין שלא יזיקו, רק מתכוין לחברם. וקמ"ל דאף העקרב שמסוכן יותר, כיון שלא כוון בפירוש שלא יזיקו - אסור.

סג.

ושואל אוב . זה פיתום. משנה בסנהדרין סה, ומובא בספרא ( קדושים עט ). ושם פרשתי עיי"ש.

ומ"ש "אחד המעלה בזכורו", גמ' (סנהדרין סה ע"ב) “בעל אוב, א' המעלה בזכורו וכו'".

ובגי' הגר"א הוסיף בכאן, " ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו, והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה, היה אומר "חבל עלינו" " (הנדפס בטעות בשפטים סה). כמו שהוא בגמ' שם.





קיצור דרך: mlbim-dm-18-11