מלבי"ם על דברים יח

פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יח:


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מ.

לא יהיה לכהנים הלוים . ומוסיף לא לבד לכהנים, כי גם לכל שבט לוי שהם לוים.

ואמר מלת " כל ", ר”ל אף בעלי מומים שאין ראוים לשירות.

ואמר " חלק " שהוא חלוקה בביזה.

" ונחלה " היא ירושת הארץ.

ונגד החלק אמר אשי ה' , שהם קדשי המקדש. שעליהם אמר, חלקם נתתי אותה מאשי , שנוטלים חלק מהשייך לגבוה.

ונגד ה נחלה אמר ונחלתו יאכלון , שהם קדשי הגבול. שהם נחלה תמיד, אף בזמן שאין בהמ"ק קיים, כמ"ש בספרי (פ' קרח מו ו קרח נד ).

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מא.

ונחלה לא יהיה לו . ר"ל גם לעתיד שהבטיח - ואם ירחיב ה' את גבולך , שיתן להם נחלת שלשה, שהם קיני וקנזי וקדמוני, גם אז לא יהיה נחלה. ועז"א " בקרב אחיו ", ולא אמר "עם אחיו". כי מציין בעת שאחיו כבר יושבים בנחלתם, שנחלו נחלת שבעה עממין. [ולגי' "נחלת חמשה", היינו חמשה עממין. מפני שעקר הוא ארץ חמשה עממין, שהיא זבת חלב ודבש, כמ"ש בפ' בא קד עיי"ש]. ור"ל גם בעת שכבר הוא בקרב אחיו , שיושבים בנחלת ז' או ה' עממים, ויתן להם ה' עוד נחלת שלשה, [ורש"י היה לו הגי' "נחלת שאר", והיינו ג"כ נחלת שלשה שנשארו, ולא ירשוהו בעת ההיא.] בכ"ז נחלה לא יהיה לו .

והמפרשים נדחקו בפי' מאמר זה, עיין עליהם. ועי' ברמב"ם (הל' שמטה ויובל פי"ג הי"א).

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מב.

וזה יהיה משפט הכהנים . כבר בארתי ב אילת השחר רמח , שכל מלות המושאלות, השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמיי. ובתוכם מלת "משפט" שבא על הנהגה או סדר, יפרשוהו מענין “משפט" הנרדף עם דין. ומזה הוכיחו, שהמתנות יוצאות בדיינים, ממ"ש משפט הכהנים . ופלפלו בזה בחולין קל ע"ב.

ומן כנוי הרומז " וזה ", שמציין תמיד מעוט זה ולא אחר, ממעט קדשים ממתנות. ר”ל שמשפט זה, רק מאת זובחי זבח של חולין.

ובחולין קל, ממעט קדשים ממתנות, מן ואתן אותם . (וכך הוא בספרא צו קנז . )

וממ"ש וזה משפט הכהנים , ממעט חולין מחזה ושוק. [וע"כ הגיה הגר"א דברי הספרי, שיסכים עם הש"ס.] ולא קשיא מידי, שהספרי לשטתיה, שאמר בפ' ראה גבי בשר תאוה - "יכול יהא חולין חייבים בחזה ושוק? ת"ל כצבי וכאיל ". וזה דלא כשטת הש"ס. ממילא מוכרח שמן פסוק דבכאן, ממעט קדשים; כקושית התוס' בחולין (שם ד"ה זה)

מג.

מאת העם . ממעט עכו"ם וכהנים, דלא מקרי " עם ". והיינו כמ"ש במשנה, (חולין קלב) "השוחט לכהן ולנכרי, פטור מן המתנות".

מד.

מאת זובחי הזבח . בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה, ונשחטה עד שלא נתגייר פטור. וגם שיהיה זבח כשר, שיקרא בשם "זבח" וראוי לאכילה; לא טרפה.

מה.

אם שור אם שה . כבר בארתי בהתו"ה ( ויקרא קס ) שמלת "אם", הונח בעצם על התנאי, או על החלוקה וכדומה; לא כמלת "בין בין". ובכ"מ שבא על כוונה זו, יפורש לרבותא. כמו אם דל ואם עשיר , כל דל ועשיר שיהיה. וכן דרשו פה, כל שהוא שור וכל שהוא שה.

וא' מרבה כלאים, וא' מרבה חוץ לארץ - אף שה שבחוץ לארץ. שסתמא דספרי, ר"ש לא ס"ל כר' אלעאי, שס"ל שאין נוהג אלא בארץ. כמו שמבואר מדברי הש"ס, חולין קלו ע"ב, “מ"ט דר"ש וכו"' ע"ש.

וכן יסבור כר"א, דכוי פטור מן המתנות. ולכן לא דריש " אם שה " - לרבות את הכוי.

מו.

ונתן לכהן . לכהן עצמו. אף שזכה הכהן המתנות לאחר (=בשביל אחר) , אסור ליתן לו, אא"כ הזוכה ת"ח (ז"ר).

" הזרוע " בה"א, הזרוע הימנית.

" והלחיים ", זה לחי התחתון. ומקרי “לחיים" מפני שהם שני עצמות. וכל המאמר נמצא בגמ' (חולין קלד ע"ב).

ומדעת ר' יהודה נראה, שמצוה זו נתחדשה אחר שקנא פינחס והרג לזמרי. ובזה נכון שלא נאמרה מצוה זו עד עתה, ולא חשב מתנה זו בין מתנות כהונה בפ' קרח. אולם גם ראשית הגז לא נאמרה שם, ובספרי ( קרח כז ) פי', שרמז שם גם שניהם! וזה שלא כדעת ר' יהודה.

והרמב"ן כתב, שנתנו להם מתנות אלה בתחלה, ע"ש מה שיעשה פינחס בעתיד. עיי”ש.

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מז.

ראשית דגנך . היינו מיטב דגנך. וכבר למד בבכורות נז ממ"ש (בפ' קרח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן , שאין תורמין מזה על זה (עפ"י הכלל שבארתי ויקרא קטו ). ומזה למד שה"ה כל שני מינים, אין תורמים מזה על זה.

והנוסח "שבתבואה ושבירק", הוא כדעת הרמב"ם, שכל המינים חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא. וירק שהוא דרבנן שתקנו כעין דאורייתא. ולדעת הראב"ד אין לגרוס כן. וכבר העירותי בזה בפ' ראה, על פסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך .

מח.

וראשית גז צאנך . עוקר השערות אחד אחד, אינו בכלל גזיזה (עי' חולין קלז).

ולשון "שטף", נראה שמורה עקירת שערות. כמ"ש במדרש רבה (פ' זאת תהיה) מי פלג לשטף תעלה, אית אתרה דקריין לשערה "שיטפא".

ומ"ש "פרט לטרפה", סתמא כר"ש, דיליף " צאן " " צאן " ממעשר, כמ"ש בחולין קלו ע"ב.

מט.

ראשית גז . דלא כר’ אלעאי, דמקיש לתרומה, ופטור בח"ל.

וכן בלקח צאנו לגוז, אף דגדל בפטור; רק אם לקח הגיזה לבד, אז פטור. דכ' " צאנך ", ולא של אחרים (חולין קלו).

ובלקח גז צאנו של חברו, ולא שייר הלוקח - חייב, דא"ל מוכר, "מתנה (=מתנת כהונה) דהן, לא זבני לך" (חולין קלח ע"ב)

נ.

תתן לו . נתינה עם מלת " לו ", מורה תמיד שנותן לו דבר חשוב. ושערו, כדי שיכול לעשות אבנט, שהוא הפחות שבבגדי כהונה. דכתיב לעמוד לשרת , שיהיה ראוי לשירות (חולין קלח).

ושעור הצאן ס"ל לב"ה שהם חמש, שנאמר וחמש צאן עשויות . ופי' בגמ' (חולין קלז), שמעשות את הבעלים, ואומרים לו "קום עשה מצוה”. ור"ל, שחמש צאן אלה (שנאמרו באביגיל) , גזזו בראשונה, לקיים בם מצות ראשית הגז. והכינה אותם לחלקם לעניים, ולעשות בם עוד מצוה, כי מצוה גוררת מצוה; ולכן נתנה אותם לדוד.

ור"ע שער, שסתם לש (ו) ן "גז צאנו" הוא אם י"ל (=יש לו)חמש. שכן דרכם, שבפחות מכאן, אין עושים גיזה מיוחדת. ותפס לצחות הלשון - " גז " שתים, " צאנך " שתים.

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נא. כי בו בחר וגו' לעמד לשרת . למד מניה דשירות מעומד. ופי' בז"א שזה לענין נ"כ. וכבר העירותי בזה למעלה ( שפטים כו ). ועז"א בין בארץ בין בחוץ לארץ.

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נב.

וכי יבא הלוי מאחד שעריך, ובא בכל אות נפשו ושרת . מדבר מן הכהן, לא מן הלוי. דהא אמר " ושרת " ("שירות" נאמר דווקא בעבודת הכהנים) (והשאר מחקו הגר"א).

ופי' הדבר, שהגם שתקנו משמרות, והיה העבודה שייך לכהני המשמר, מלמדני שיש דברים וזמנים, שגם כהן שאינו מאנשי המשמר זוכה בעבודה. וציין זה במ"ש מכל ישראל אשר הוא גר שם , כי כהני המשמר, היה כל משמר גר בעיר מיוחד. וכשבא זמנו, הלכו כלם לעבודה.

עפ"ז מציין כהן יחידי הבא לשם, שבא מכל ישראל אשר הוא גר שם. לא מעיר, שהמשמר שלו הלכו ביחד, רק הוא בא יחידי ממקום אחר, שלא בזמן משמרתו.

והאופן שילך הכהן לירושלים שלא בזמן משמרתו, הוא או כשרוצה להביא איזה קרבן, או כשהולך להראות בג' רגלים.

ועל האופן שמקריב שם קרבן, אמר ובא בכל אות נפשו ושרת . ורשות בידו להקריב הקרבן בעצמו, אף שלא בזמן משמרתו, וכמ"ש בבא קמא קט.

ועוד יש אופן שיוכל לשרת שלא בזמן משמרתו, בשירות של ברכת כהנים. שזה מרמז במ"ש ושרת בשם ה' , שהשירות הוא על הזכרת השם המפורש.

ועוד אופן שיוכל להקריב, בעת שעולה לרגל. וזה ציין במ"ש וכי יבא הלוי מאחד שעריך , שאז יוצאים כל ישראל מכל שעריהם לעלות לרגל. וגם הכהנים יוצאים, אף שאינו זמן משמרתם. והרשה להם לבוא לשרת ככל אחיו הלוים, המשרתים בעמידה בהקרבת הקרבנות. והיינו בקרבנות הרגל, הבאים מחמת הרגל, כמו שיתבאר ב שפטים נג .

ולדעת הרמב"ן, בהשגותיו למ”ע לו, היו נמצאים כהנים שלא נתחלקו למשמרות, והם באו ועבדו כל אימת שירצו. שעז"א לבד ממכריו על האבות , היינו מי שנתחלקו למשמרות, ומכרו זכותם זה לזה, שלא יעבוד רק בזמן משמרתו. אבל מי שלא קבעו לעצמם משמר, כל זמן שבאו, נתוספו על אנשי המשמר.

ולדבריו יש לפרש מ"ש בספרי, "יכול בבן לוי וכו', ת"ל מאחד שעריך , מי שלא נטלו שעריהם במקום אחר וכו'" (וכן הביא הרמב"ן בגירסתו). ר"ל הכהנים שלא נטלו שעריהם במקום אחר, ר"ל שלא הקבעו למשמורת, ש ( י )זה יכול לעבוד תמיד. כי אינו מוציא לבד ממכריו על האבות , היינו שקבעו משמרותיהם בקביעות.

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נג.

חלק כחלק יאכלו . עוד למדני, שברגלים שבאים שם מכל שערי ישראל לרגל, מלבד מה שיש לכל הכהנים הבאים זכות לעבוד עבודה, יש להם גם חלק באכילה באמורי הרגלים. [פי' בסוכה נה, דהיינו בקרבנות האמורים מפני הרגל, הראוים להתחלק. כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה, ועורות של עולת ראיה, ומוספי צבור ושעירי חטאת]. אולם זה אין צריך ללמדני, שכבר נאמר (בפ' צו) לכהן המקריב אותה לו תהיה , שפי' המוכן להקריב (כמש"ש צו צב ). שהמקריב ממש, נלמד בספרי פ' נשא לב ממ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו . וע"כ שעקר מלמד על לחם הפנים, שאין בו שום עבודה, שכבר נעשה עבודתו בשבת שעברה (כן פי' בסוכה נה). ועז"א חלק כחלק יאכלו , שגם לענין אכילה י"ל חלק, כמו שי"ל חלק לענין עבודה.

ואמר לבד ממכריו , ר"ל שזה דוקא בקרבנות הבאים מחמת הרגל. אבל קרבנות הבאים שלא מחמת הרגל, שבהם יש לכהני המשמר, זכיה ומכירה וקניה מן האבות; שחלקו המשמרות בימי אלעזר ואיתמר, ואחר כך בימי דוד ושמואל. שאז מכרו וזכו זה לזה, שכל אחד יקריב במשמרו, ולא יהיה לאחר זכיה בהם. [ומלת “ממכריו" מענין מכירה או מסירה, כמו כי נכר אותו א-להים בידי (ש"א כג). והרשב"ם מפרשו מענין הכרה, שכ"א מכיר את אנשי משמרתו מימי האבות]. בזה אין זכיה לכהן הבא.

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נד.

כי אתה בא אל הארץ . תלה זה בביאת הארץ, מפני מ"ש ובגלל התועבות האלה ה' מורישם מפניך . וא"כ, הלא בשכר שאתה לא תעשה כן, תבוא אל הארץ; ובשכר זה, הוא נותן לך.

נה.

לא תלמד לעשות . אבל הלמוד להבין, אינו מוזהר (כמ"ש בשבת עה, סנהדרין סה וע"ז סג ע"ב).

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נו.

לא ימצא בך. כבר הוזהרו ע"ז בפ' קדושים, לא תנחשו ולא תעוננו . ופה מזהיר את הב"ד.

והנה על מכשפה הוזהרו הב"ד בלא תעשה, מכשפה לא תחיה , כמ"ש הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ד), ובא לאזהרה גרידתא, כמ"ש במכלתא משפטים קעה .

רק לא תנחשו ולא תעוננו שכפל פה, הוא להזהיר את הב"ד.

נז.

מעביר בנו ובתו באש . מ"ש "אין לי אלא בנו ובתו וכו', ת"ל בתתו מזרעו ", בסנהדרין סד מקשה ומתרץ ברייתא זו. ובארתי פירושו בהתו"ה קדושים צג , ע"ש.

ומ"ש "נאמר " העברה " " העברה " לגז"ש", התבאר היטב שם ( קדושים צ ).

ומ"ש "ד"א זה הבועל ארמית וכו'“, באמת במשנה (מגילה ד ט) תנן, "האומר " מזרעך לא תתן להעביר למולך - מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא", משתקין אותו בנזיפה", משום שנותן כרת לבא על הארמית. רק שמדבר (כאן בספרי) , אם כורת עמה ברית, שהבנים שיולדו יהיו שייכים לעכו"ם; ע"ז מחייב, דהוה כמוסר בניו למולך. ובמשנה מיירי, שאינו כורת ברית על הבנים.

נח.

קוסם קסמים . הקוסם הוא שעושה מעשה מן המעשים הידועים, עד שיפנה לבו להגיד עתידות. והיו עושים מעשים עם קסמי עץ, להגיד על ידם עתידות. כמו שנעשה בזמנינו, ע"י הנחת האצבעות על טבלא של עץ; ובסיוע כח הדמיון, כוונו להשיג איזה דברים נעלמים. וכמ"ש עמי בעצו ישאל .

והיו עוד כמה מיני קסמים, כמ"ש קלקל בחצים וגו' ראה בכבד בימינו, היה הקסם ירושלים (יחזקאל כא).

ובא נוסף שם " קסמים ", לחייב על כל קסם וקסם. כמו לא יקרחו קרחה , לחייב על כל קרחה וכדומה.

נט.

מעונן . מאמר זה מובא בספרא קדושים עב , ושם התבאר. והוא בסנהדרין סה.

ס.

מנחש . התבאר קדושים עא , וסנהדרין שם.

סא.

ומכשף . דוקא העושה מעשה (סנהדרין סז).

וי"ל ת"ק ס"ל כדעת חכמים, ( שפטים נט ) שאוחז עינים הוא עכ"פ בכלל מעונן. ור"ע לשטתו, שמעונן הם נותני העתים. וי"ל שאוחז העינים פטור לגמרי.

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סב.

וחובר חבר . פי המפ' שמקבץ חיות ע"י לחש. והרמב"ם פי', שדובר על הנחש דברים, ומעלה בדעתו שלא יזיקו לבני אדם. ולפ"ז י"ל, מ"ש "אחד חובר את העקרב", אף שהעקרב מוכן יותר להזיק מהנחש. וזה כמ"ש אביי בסנהדרין סה ובכריתות ג, "האי מאן דצמיד זבורא ועקרבא - אסור, אף דמכוון דלא ליזקו".

אמנם הרמב"ם לא הביא שאסור, אף שמכוון שלא יזיקו. וצ"ל משום שהרמב"ם ס"ל, שזה הוי דבר שאין מתכוון. וכמ"ש (הל' שבת י כח) דצידת נחשים בשביל שלא יזיקו - מותר, מהאי טעמא.

ואביי לטעמיה, דס"ל כר' יהודה, דדבר שאין מתכוין אסור. כמ"ש בפסחים כח ע"ב, בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, ללישנא בתרא, דאביי כר"י.

והרמב"ם שפסק כר"ש, לא הביא דאסור במכוון שלא יזיקו, וכן הספרי שסתמא כר"ש.

ולפ"ז צ"ל, מ"ש “אחד חובר את הנחש”, באינו מתכוין שלא יזיקו, רק מתכוין לחברם. וקמ"ל דאף העקרב שמסוכן יותר, כיון שלא כוון בפירוש שלא יזיקו - אסור.

סג.

ושואל אוב . זה פיתום. משנה בסנהדרין סה, ומובא בספרא ( קדושים עט ). ושם פרשתי עיי"ש.

ומ"ש "אחד המעלה בזכורו", גמ' (סנהדרין סה ע"ב) “בעל אוב, א' המעלה בזכורו וכו'".

ובגי' הגר"א הוסיף בכאן, " ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו, והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה, היה אומר "חבל עלינו" " (הנדפס בטעות בשפטים סה). כמו שהוא בגמ' שם.

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סד.

כי תועבת ה' כל עשה אלה . כבר בארתי בהתו"ה ( אחרי קמז ), שבמאמר המחייב, אם כתב " עושה אלה ", משמע אפי' אחד מהם. כמ"ש במכות כד, וסנהדרין פא, "ר"ג כי מטי להאי קרא, בכי. עשה אלה לא ימוט (=במצוות) - עושה כולם הוא דלא ימוט, הא (עשה רק)חדא מינייהו - ימוט! א"ל ר"ע, מי כתיב “עושה כל אלה" (במצוות)? " עשה אלה " כתיב, אפי' בחד מינייהו!"

וזה דוקא אם כתב מלת "אלה" בלא ה' הידיעה. אבל כשכתב ובגלל התועבות האלה , בה' הידיעה, מציין את כלם.

לכן כתב כל עושה "אלה" , שמשמע אפי' מקצתם. ר"ל, אפי' העושה א' מהם, הוא תועבת ה'. ואת הכנענים הוריש בגלל התועבות "האלה" , שהם עשו את כלם.

סה. ) אחר ודורש אל המתים (כנ"ל שפטים סג ). והגר"א מחקו מכאן, והעמידו למעלה, כנ"ל שם.

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סו.

תמים תהיה . שם "א-להים" שבא בכנוי אל ישראל, מורה על הדבוק הא-להי עם ישראל, והשגחת הפרטית. ושם "תמים", מציין שאין לבו חלוק. ר"ל אם תהיה תמים עם ה', ולא תפנה עמו לבקש לדעת עתידות ע"י מעוננים, ואף לא ע"י אופן המותר; כי תסמוך על ה', כי הוא יכין העתידות עליך לטוב - אז חלקך עם ההשגחה הפרטית. וא"צ לך לחקור על העתיד לבא, או לעונן על שעה מוצלחת וכדומה. כי כל זה יכין ה' לטובתך, מצד שהוא א-להיך, ומאתו מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו .

ובזה יש לתרץ מה שתמה הרמב"ן בסוף השגותיו (למ"ע ח) על הרמב"ם, שלא חשב תמים תהיה למצות עשה, עיי"ש. שהרמב"ם סמך על הספרי, שהוא תנאי - אם תמים תהיה , חלקך עם ה' א-להיך; לא צווי. אבל בגמ' פסחים קיג, משמע שהוא צווי, שאין שואלים בכלדיים.

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סז.

כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם . ר"ל הלא בשביל זה אתה יורש אותם, ע"י שהם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' . ובעבור זה נגרשו מארצם, ואתה יורש אותה.

ואמר כי הגוים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן . ר"ל פן תשאל, "הלא הם יש להם ממי לשאול עתידות ודברים שצריכים לדעת, ואתה לא כן"?, ע"ז משיב, נתן לך ה' א-להיך . שדברים האלה - לדעת השעה המוצלחת לעסקיך, מה שידעו הגוים ע"י מעוננים וקוסמים, נתן ה' לך. שע"י שתלמד את התורה, היא תאיר עיניך ותופיע עליך רוח הקדש, לדעת מה לעשות ובמה תצלח.

וז"ש "לך נתנה", שכ"א מכם ידע להצליח דרכיו ולתקן עתידותיו, עפ"י עצת התורה. ואיך תניח דברי תורה, לשאול במעוננים; שעי"כ תבטל ממך ההצלחה התוריית, התלויה בך בעצמך.

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סח.

נביא מקרבך מאחיך . הנה מ"ש כי הגוים אל מעוננים ישמעו , בודאי לא הזהיר שלא ישמעו אל מעוננים מבני ישראל, דהא גם הם מוזהרים מלעונן! רק כונתו, פן תרצה לדרוש העתידות ממעוננים בני נכר. ע"ז השיב, שהנה הענין של ידיעת העתידות יצויר בשני ענינים,

  • א] בשתרצה לדעת דבר לעניניך הפרטים. שגם זה היו משיגים ע"י הנביא, כמו שהיה בשמואל בדבר האתונות. עז"א, שזה תדע מעצמך בכח התורה, וטוב יותר ש תמים תהיה , ותסמוך על ה'.
  • זאת שנית, לדעת דבר בענינים הכלליים. ע"ז השיב, אתה לא תצטרך על זה למעוננים וקוסמים מבני נכר, כי " לך , נביא אקים ". לא מעונן ומנחש, ולא בני נכר וגוים, רק " מקרבך , ו מאחיך ".

ולא שיהיה ענינו, להגיד לכל שואל, אף לאומות העולם. כי " נביא יקום", שיהיה מיוחד " לך " לבדך, להזהירך בעניני התורה והמוסר ויראת ה'.

ולא יצטרך לעשות מעשים זרים, כמו המעוננים והמנחשים, שהם קוסמים קסמים, ועושים מעשים להגביר כח הדמיון; רק " יקים לך ה' ", הוא יקימו. ועז"א " כמוני ", שגם משה באה אליו הנבואה במראה הסנה פתאום, מבלי שעשה איזה מעשים לזה. ואני מצוך "ש אליו תשמעון ".

ומלת " אליו " משמע רק אליו. והלא ישראל מוזהרים לשמוע גם לחכמיהם ובפרט לסנהדרין! רק שיש בשמיעה לדברי הנביא ענין פרטי - אם מצוה, לעבור על אחת מכל מצות התורה (חוץ מעכו"ם) לפי שעה. שבזה לא ישמעו לסנהדרין, דכתיב רק עפ"י התורה אשר יורוך . אבל להנביא תשמעו בהחלט, אפי' לעבור על דת.

והרלב"ג באר זה, שמ"ש אליו תשמעון , כולל אפי' בעניני מצות התורה. ואא"ל (=ואי אפשר לומר) אם יצוה לעשות מצות התורה - והנה זה לא יהיה שמיעה אליו, רק שמיעה אל התורה! ואם שיצוה לסור ממצות התורה, הנה אם יצוה לעבוד עכו"ם, כבר נתבאר שלא ישמע לו, אפי' לפי שעה! ואם יצוה לסור ממצוה אחרת תמיד, הנה יהיה זה גרעון מהתורה; והתורה אמרה, לא תגרעו ממנו , וכן בהוספה אמרה לא תוסיפו ! ועל כרחך מדבר, אם ישנה מצוה אחת לפי שעה, כמו אליהו בהר הכרמל.

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

סט.

ככל אשר שאלת . הנה בארתי במקומו, שתחלה רצו לשמוע כל התורה מפי ה' בלא אמצעי. וזאת היתה נגד הכונה העליונה, שרצה שיהיה להם בחירה, ושיצויר יראת ה'. שזה רק אם יש להם יצה"ר, ויש להם אפשריות לעשות טוב ורע. משא"כ אם היו תמיד מופשטים מן החומר, כמו בעת מתן תורה, שפקע יצה"ר מלבם - לא היה להם בחירה, ולא יצויר יראת חטא, אחר שלא היה להם אפשרות על החטא.

וע"ז כשבקשו שמשה יהיה האמצעי בינם לבין ה', אמר ה' " היטיבו אשר דברו ”, כוונו לדעתי. והזמין את משה לאמצעי בין ה' ובינם. ועז"א מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי , שעי"כ יהיה לבבם ברשותם, ויהיה להם בחירה, ועי"ז יצויר היראה.

וזה נאמר גם על לעתיד, שגם אחרי משה יעמדו נביאים אחרים, יהיו אמצעיים בין ה' ובינם. וז"ש "שבזו זכו שעמדו להם נביאים". ואמר, ש"בשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים". אולם אמר ונתתי דברי בפיו , שזה מיותר, שכבר אמר נביא אקים להם כמוך ! ופי' חז"ל, שר"ל שבכ"ז לא יהיה לגמרי כמוך. שנבואת משה היה פנים אל פנים, והם רק קבלו הדבור. שזה מדרגה קטנה מ פה אל פה אדבר בו . כמו וישם ה' דבר בפי בלעם . וע"ז אמר, ש"מכאן ואילך, רק רוח הקדש ניתנה בפי הנביאים".

והתנה ודבר אליהם , שהוא לא ידבר ע"י אמצעי ומתורגמים, רק בעצמו. ושידבר את כל אשר אצונו , תיכף וכסדר שאצונו. וכמ"ש במשה, ויצא ודבר אל בנ"י את אשר יצוה , כמ"ש במכילתא בא ה , ויצא ודבר , מיד.

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ע. "ז.

ומת , מיתת חנק.

וכ"ז מובא בסנהדרין שם.

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

עא.

וכי תאמר בלבבך, איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' . הרי"א, והר"ן בדרשותיו, הרבו להתפלא, מדוע לא שאל "איכה נדע את הדבר אשר דברו ה'"? דהא באו בפרשה שני משפטים, הא', מאמרו - ו היה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו , וע"ז צריך אות, שנדע שדברו ה', כדי שהממרה יתחייב. והשני, שהנביא ש יזיד לדבר דבר אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא . וע"ז צריך אות, שנדע שלא דברו ה'. ומדוע לא הזכיר הצד השני?

ופי' הרי"א, שעקר הבחינה צריך, כשעמדו שני נביאים שמכחישים זה את זה בנבואתם. ומפני הסתירה שיש ביניהם, יצטרך הבחינה. כי ידעינן בבירור שיש דבור אחד, שלא דברו ה'. ונצטרך לדעת את הדבר אשר לא דברו ה', כדי שנדע מי הוא הנביא שקר, כדי להמיתו; עי"ש. ומשמע שזה דעת הספרי.

ומציין שכבר ראה שיקרה כן בעתיד, שיהיו שני נביאים מכחישים זה את זה. וז"ש "עתידים אתם לומר". והוא על פי מה שבארתי, ( ויקרא יב ) שיש הבדל בין מלת "כי" ובין מלת "אם". שמלת “אם" מציין את הספק. וכפ"ז (=וכפי זה) היה ראוי לומר פה מלת "אם" - "ואם תאמר". ומבואר שמדבר על צד הודאי, שעתידים אתם לומר.

וזה היה בימי ירמיה, שהיו שני נביאים מכחישים זה את זה. ואז בודאי תאמרו "למי אשמע?", תלמוד לומר אשר ידבר, ולא יהיה הדבר , אז תדעו ש הוא הדבר אשר לא דברו ה' . וממילא מבואר "שאיזה הדבר אשר דברו המקום הוא, זה שהוא אומר". ר"ל מה שאומר הנביא השני. וע"כ לא הזכיר הצד אחר, שנשמע ממילא אחר שהוכחש המנגד, אין מנגד לנבואתו, ואין צריך בחינה על נבואתו. אחר שלא נבא לעקור דבר מן התורה בהוראת שעה, ואין מתנגד לו, לא יצא מגדר נביא אמת.


קיצור דרך: mlbim-dm-18