שולחן ערוך אורח חיים קצב א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

היו המסובין ג' חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו' ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יותר טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל. ואם הם עשרה צריך להזכיר את ה' שאומר נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו'.

ואין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו או שאומר למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקום חיינו אומר חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:

מפרשים

ט"ז

מגן אברהם

כתוב בזוהר ריש פ' דברים שיאמר הב לן ונברך כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין בל"א לומר רבותי מי"ר וועלי"ן בענשי"ן והן עונין יהי שם יי' מבורך מעתה ועד עולם, כ' הב"ח יש לתמוה על מנהג כל הארצו' האלו שאומרים בפעם ראשון נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דלא נזכר כן בגמ' ובכל הפוסקים וכו' ומהר"ל מפראג הנהיג שלא לומר ובטובו חיינו עכ"ל ולי נראה שהאומר ובטובו חיינו אין מחזירין אותו מאחר שרש"ל ישב המנהג בטוב טעם וכ"כ הלבוש, כ' של"ה שהמסובין יענו אמן אחר שסיים המזמן ברוך שאכלנו וכו' ולבוש בסי' קצ"ח כתב דאין צריך לענות אמן כדי שיבינו וישמעו ודוחק, וכ"מ בל"ח סי' י"ט וברש"י בחולין דף פ"ו כ' שכר ד' ברכות שענה אחריהם אמן, משמע דעל ברכת הזימון אין עונין אמן דאל"כ ה"ל ה' וי"ל כיון דאחר בונה ירושלים גם המזמן עונה אמן לא קא חשיב ודוחק דמ"מ גם הוא נוטל שכר ול"נ דלפי מ"ש הרב"י סוף סימן ר' דברכת הזימון עד נברך צריכין לענות אמן ולרמ"א שם א"צ לענות אמן וכן המנהג אבל מדברי רמ"א בהג"ה סי' קצ"ח משמע דעונין אמן דמדמי ליה לכל הברכות וכ"מ באבודרהם שכתב בשם הירושלמי עונין אמן אף על פי שלא אכלו עכ"ל, משמע פה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא בי' שמזכיר השם או' ברוך הוא כו' אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמרו רק מתחיל ברוך אתה כו', נוסח ב"ה הקצר להרב מהר"ר נפתלי בהסכמ' הרבה גדולי חכמים ברכה ראשונ' כולה כתיקונה ואח"כ יאמר נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע בא"י על הארץ ועל המזון רחם ה' עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמינו בכפלים בא"י בונה ברחמיו ירושלים אמן בא"י אמ"ה האל א"מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא היטיב הוא מטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמיו ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ"ל ומכ"ש שיוכל לו' עד אל יחסרנו (ב"ח):

(א) יכול לו' ברכו:    כ' הב"ח ואם הם ג' ואמר ברכו לא יצא ודחק לפרש דברי הטור ע"ש אבל לא עיין ברמזים שכ' בהדיא שאם אמר בג' ברכו יצא וכ"כ רי"ו וכ"מ בגמ' דיליף זימון מקרא דגדלו לה' אתי ומקר' דהבו גודל משמע דאמר לשנים שיברכו כמו הבו גדלו וכן עיקר:

(ב) יותר טוב:    ואף על גב דבברכות ק"ש אומר ברכו שאני התם כיון דאומר המבורך לא הוציא עצמו והקשה בתשובת מ"ע דאם כן גם בב"ה יאמר ברכו את ה' המבורך כו' ע"ש שתי' בדרך דרש ול"נ דבברכות ק"ש אף על פי שהוא יצא כבר מוציא אחרים וא"כ לפעמים אינו יכול לומר נברך לכן תקנו שלעולם יאמר ברכו עיין סי' ס"ט אבל בב"ה אם יצא אינו מוציא ולכן לעולם יאמר נברך שגם הוא חייב בברכה כנ"ל:

(ג) בלמ"ד:    דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלקינו:

(ד) על המזון:    דמתחזי כמאן דמברך למזון:

(ה) למי שאכלנו:    דמתחזי כמאן דמברך לבע"ה ואף על גב דאמרי' למי שעשה לאבותינו כו' נסים שאני דמוכחא מילתא דקב"ה עביד נסים:

(ו) מטובו:    דמשמע דבר מועט ואם כן ממעט בתגמולו של הקדוש ברוך הוא, והא דאמרינן שבענו מטובך, שאלה שאני שהשואל אינו שואל שאלה גדולה רק כעני על הפתח (גמרא):

(ז) כיון שמזכיר כו':    מכל מקום לא יאמר למי שאכלנו משלו דמשמע ח"ו ששתי רשויות הן ומברך לאותו אלוה שאכלנו משלו [ב"ח] ונראה לי שגם הד"מ כוון לכך ע"ש:

באר היטב

(א) נברך:    כתב בזוהר שיאמר הב לן ונברך כי כל מיני דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין לומר בל"א רבותי מיר וועלין בענטשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. נוסח בה"מ הקצר להרב מוהר"ר נפתלי בהסכמת הרבה גדולים ברכה ראשונה כולה כתקונה. ואחר כך יאמר נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשבוע בא"י על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמנו בכפליים בא"י בונה ברחמיו ירושלים אמן. בא"י אמ"ה האל א"מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמים ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ"ל ומכ"ש שיוכל לומר עד אל יחסרנו. ב"ח.

(ב) חיינו:    והמסובין יענו אמן כאן של"ה עיין מ"א.

(ג) בא"י:    ומשמע מדברי המחבר שאין לומר ברוך הוא וברוך שמו וכ"כ מט"מ בשם רש"ל וכ"כ הב"ח דדוקא ביו"ד שמזכיר השם אומר ב"ה וב"ש ולא בשלשה או ביחיד. אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ"כ מהר"ל מפראג וכ"כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמר רק מתחיל ברוך אתה וכו'. מ"א.

(ד) נברך:    עיין הלק"ט ח"א סי' פ"ז ועיין מ"א ס"ק ב'.


משנה ברורה

(א) חייבין בזימון - דהיינו שחייבין להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:

(ב) נברך - בזוהר הזהירו לומר בפיו קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין) והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:

(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו - ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:

(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה וכו' - משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:

(ה) יכול לומר ברכו - כיון שהם שלשה וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר בשנים ברכו אפשר דיצא:

(ו) בלמ"ד - דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:

(ז) על המזון שאכלנו - דמשמע דמברך לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:

(ח) למי שאכלנו משלו - דמשמע דרבים הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע דהוא מוציא עצמו מן הכלל:

(ט) יכול וכו' - דתו ליכא למטעי דקאי על בעה"ב המאכילו:

ביאור הלכה

(*) שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו:    משמע מזה דלא יאמר ובטובו חיינו וכן כתב הב"ח ועוד כמה אחרונים ואף שהמ"א מצדד קצת דהאומר אין מחזירין אותו מ"מ לכתחלה לכו"ע אין כדאי לומר כן דאין לו שום מקור מן הש"ס וכ"כ הט"ז דנוסח זה שלא כדין הוא אך מה שמשמע מהט"ז דבעשרה יכול המזמן לומר נברך וכו' ובטובו חיינו מלבד דאין בזה שום טעם לחלק בין ג' לעשרה כמו שהקשה בא"ר גם מקורו שהביא לזה מדברי התוספות פרק ג' שאכלו דף נ' שכתבו ואומר ובטובו חיינו והבין הט"ז דאדלעיל קאי באמת לא קאי אדלעיל אלא הוא ענין בפ"ע ור"ל דלא יאמר מטובו ולא יאמר חיים אלא חיינו וכל הלשון של כל התוספות הזה מפורש בהדיא בתוספות רבינו יהודה על ברכות ושם איתא בהדיא כדברינו וידוע שתוספות של ברכות רובו הוא מזה התוספות:.


כף החיים

א) סעי' א. היו מסובין ג' חייבין בזימון וכו' וכתב בזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"ב וז"ל בשעתא דבר נש יתיב על פתורא שכינתא קיימא תמן וסט"א קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכה לקב"ה שכינתא אתתקנת לגבי עילא לקבלא ברכאן וסט"א אתכפייא ואי לא אזמין ב"נ לברכה לקב"ה סט"א שמע ומכשכשא למיהוי ליה חולקא בהאי ברכה עכ"ל. ואם חיוב הזימון מדאו' או מדרבנן עיין פתה"ד אות ד' שהכריע לומר דהוי מדאו' אפילו בג' יעו"ש אבל היפ"ל אות א' כתב דבג' הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אבל בעשרה דאיכא הזכרת השם הוא מה"ת יעו"ש. וכ"כ א"ר סימן קצ"ט אות ה' בשם ס' קרית ספר דבעשרה הוי מה"ת אבל מדברי העו"ת שם משמע דגם בעשרה הוי מדרבנן יעו"ש ונ"מ דאם נסתפקו אם זמנו חוזרין לזמן ואם היו עשרה חוזרין לזמן בלי הזכרת השם משום דכוון דאיכא פלוגתא אין להזכיר השם מן הספק דסב"ל. ועיין מש"ז אות א':

ב) וכתב עוד שם בזוה"ק דצ"ל המברך קודם שאומר נברך שאכלנו וכו' הב לן ונבריך כי כל מלי דקדושה בעי הזמנה יעו"ש. והביאו מ"א רס"י זה וכתב דמזה נוהגין בל"א לומר רבותי מיר וועלין בענשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם עכ"ל ונראה דיותר טוב לומר כלשון הזוהר הב לן ונבריך. ובספרד נוהגין לומר הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא ועונין המסובין שמים וחוזר ואומר ברשות מו"ר נברך שאכלו וכו' ואם יש כהן בתוך המסובין יאמר ברשות כהן ומו"ר וכו' ואם אחר מברך יאמר ברשות רב בעל הבית ומו"ר וכו' ואם הבן מברך יאמר ברשות אבי מורי ורב בעה"ב ומו"ר וכו' בי"מ. ועיין לעיל סימן קס"ז אות ק"ח. ומה שיש נוהגין לומר אחר הב לן ונבריך וכו' ברשות מלכא עילאה קדישא עיין יפ"ל אות ד' שכתב ישתקע הדבר ולא יאמר וכל המוסיף מגרעות נתן יעו"ש. אבל הרב מור אביו ברו"ח אות ב' כתב ליישב המנהג וכתב דבשבת נוהגין להוסיף עוד לומר וברשות שבת מלכתא ובתוך הסוכה אומרים וברשות ז' אושפיזין עילאין יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' קרח אות א':

ג) שם היו מסובין ג' חייבין וכו' כתב המרדכי בר"פ ג' שאכלו שכתב ראבי"ה משם רבינו האיי דג' שאכלו מז' מינים חייבין לזמן והביאו ב"י וכתב עליו דאין נראה מדברי הפו' אלא אין מזמנין אלא על הפת לבדו וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ה עכ"ל. וכ"פ הטור בסימן רי"ג ובש"ע שם ס"א דאין זימון אלא בפת יעו"ש כך הם דבריו כאן בש"ע וכן הכריח הפר"ח בליקו' בסימן זה וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ הער"ה דסברת ראבי"ה יחידאה היא שהרי הרמב"ם והראב"ד והרשב"א והטור ס"ל דאין מזמנין על ז' מינים וכן דעת התו' בפ' כ"מ והשיג על דברי הדרישה יעו"ש. וכ"מ מדברי הזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"ב ובשה"מ פ' עקב דאין מזמנין אלא על הפת יעו"ש וכן עמא דבר:

ד) וכתב הב"ח וע"כ צריך ליזהר שלא יעשו ג' קביעות על אחד מז' מינין לאפוקי נפשין מפלוגתא דרבוותא עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' מ"א סימן קצ"ג סק"ב אבל הברכ"י כתב דהמנהג פשוט לקבוע על הפירות על שלשים ועל רבעים אף מז' מינין וכן לאכול פת הבאה בכסנין וכיוצא ולא זהירי בזה עכ"ד והביאו שע"ת סימן קצ"ג אות ב':

ה) כתב בשל"ה דף פ"ג ע"א כשחוזר ומשיב המברך ברוך שאכלנו וכו' יאמרו המסובין אמן ומכ"ש לקמן סימן קצ"ח אם נכנס כשעונין ברוך שאכלנו וכו' עונה אמן יעו"ש. אבל הלבוש שם כתב דדוקא הנכנס עונה אמן לא כן המסובין דלא תיקנו להו לומר אמן כדי שיכינו לבם שלא יפסיק ויצרפו ברכת הזימון עם ברכת הזן יעו"ש. וכתב מ"א ברס"י זה דכן המנהג שלא לענות המסובין אמן. וכ"כ א"ר אות ב' מחב"ר אות ב' ר"ז אות ב' שע"ת אות ב' מיהו לד"ה המברך אינו עונה אמן אחר ברוך שאכלנו של המסובין כיון שחוזר לומר בפיו אחריהם מיד מה שאמרו הם. וכן לעניין ש"ץ שאומר ברכו אין לו לענות אמן אחר אמירת הקהל ברוך ה' וכו' וכן לעניין קריאת התורה. ר"ז שם. שע"ת שם. ועיין לעיל סימן קל"ט אות מ"ד:

ו) שם שאומר אחד מהם נברך שאכלנו וכו' כתב הב"ח דאיכא לתמוה על המנהג שבכל ארצות מלכות פולין ואשכנז שאומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דבמשנה ובגמ' ובכל הפו' מפורש שאומר נברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ומאיזה צד באו הדורות שלפנינו לשנות הנוסח בדבר שאין לו סמך ומהרש"ל כתב ליישב המנהג אבל הרה"ג מהר"ל מפראג ביטל מנהג העולם וגזר על הכל שלא יאמר המברך כ"א נברך שאכלנו משלו והעונים אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתפשטה גזירתו בכל המדינות וכך נוהגין העולם ממנו והלאה יעו"ש. וכן הסכים הט"ז סק"ב. שכנה"ג בהגה"ט אות א'. מיהו המ"א ברס"י כתב מאחר שרש"ל יישב המנהג וכ"כ הלבוש האומרו אין מזניחין אותו. וכ"כ הר"ז סוף אות א'. ועיין א"ר ומאמ"ר אות א':

ז) שם. ובטובו חיינו. ורבים נוהגים לומר ובטובו הגדול חיינו ואין צורך. שכנה"ג שם:

ח) שם. והוא חוזר ואומר וכו'. בטור כתוב והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו וכו'. ברוך הוא וברוך שמו בא"י אמ"ה וכו'. וכתב הב"ח דאיכא לתמוה מנא ליה לטור לומר כך כי לא נז' מגמ' ולא כתבו זה לא הרי"ף והרא"ש ולא הרמב"ם פ"ה וי"א דט"ס הוא. וכ"כ רש"ל אבל הרוקח בסי' רפ"ד והרד"א העתיקו כמו הטור וע"כ הכריע לומר דדוקא בעשרה כשמזמנין בשם אומרים ברוך הוא וב"ש אבל בג' אין לו מקום וכ"ש ביחיד יעו"ש. מיהו בלבוש משמע דגם בג' אומרים אותו אלא דמשמע מדבריו דדוקא המזמן אומר אותו ולא העונים יעו"ש. והביאו מ"א בריש הסי'. וכ"כ הא"ר אות ב' דדוקא המזמן אומר אותו ולא שנים העונים יעו"ש. והביאו שע"ת או' ג'. וכ"כ הר"ז אות ב'. אבל בס' מט"מ סי' שמ"ו כתב דאין שייך לומר על ברכת עצמו ברוך [הוא] וב"ש וגם הכלבו לא כתבו וכן מהרי"ק לא כתבו בש"ע וגם מהרמ"א שלא הגיה שיש לאומרו משמע דכוותיה ס"ל וכן מורי מהרש"ל לא היה אומרו עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ב' וכתב דמשמע מדבריו אפי' בעשרה אין לאומרו יעו"ש. וכ"כ בס' אור חדש קטן לדיני ברכות דאין לאומרו בין ביחד בין בזימון אפי' בעשרה. והביאו הבי"מ וכתב וכן עיקר וכ"כ החס"ל סי' קפ"ט אות ח'. וכן נראה עיקר דכיון דיש פלוגתא בזה ואינו מן החיוב שב וא"ת עדיף אלא רק במקום דאיכא מנהג לאומרו אין למחות בידם דבדברים כאלה נהרא נהרא ופשטיה:

ט) שם. ואם הם ד' יכול לומר ברכו וכו'. כתב הב"ח דאם הם ג' ואמר ברכו לא יצא והביאו המ"א סק"א וכתב עליו דלא עיין ברמזים שכתוב בהדיא שאם אמר בג' ברכו דיצא. וכ"כ רי"ו. וכ"מ בגמ' וכתב וכן עיקר יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ה'. א"א אות א'. בי"מ אות ה'. וכ"פ הצל"ח על מס' ברכות דמ"ט ע"ב. ד"מ בהגה"ט אות ג':

י) שם. יותר טוב לומר נברך וכו'. ואע"ג דבברכת ק"ש אומר ברכו שאני התם כיון שאומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל. פרישה אות ג' מ"א סק"ב. א"ר אות ה'. וכ"כ לעיל סי' קל"ע אות ל"ה:

יא) שם. ואם הם יו"ד וכו'. ואם טעה המזמן ואמר אלהינו ולא היו שם יו"ד אז העונים לא יאמרו אלהינו ולא המזמן בחזרתו אלא יאמרו ברוך שאכלנו וכו' רו"ח אות א':

יב) שם ואין לומר נברך לאלהינו וכו'. דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו. מ"א סק"ג:

יג) שם. על המזון שאכלנו. והטעם כתבו התו' משום דמשמע דמברך לבע"ה המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש לברכו. והרשב"א כתב דמיחזי כמי שמברך המזון. וכ"נ מדברי רש"י. ב"י. וכ"כ מ"א סק"ד:

יד) שם. למי שאכלנו וכו'. משום דשמע דמברך לבעה"ב וטעם דאין אומרים ומטובו חיינו מפני שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים. וטעם דאין אומרים ובטובו חיים מפני שמוציא עצמו מן הכלל כלומר דמשמע בטובו חיים שאר העולם ולא אני. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ה וסק"ו:

טו) שם. וכשהם יו"ד וכו'. והטעם כתב ב"י דכיון שמזכירין את השם ליכא למיטעי ולומר דעל המזון דקאמרי קאי לבע"ה או למזון וכתב דמה"ט מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו כשהם עשרה עכ"ד. אבל הב"ח כתב דלא מצי למימר למי שאכלנו אפי' בעשרה דמיחזי כב' רשויות וכתב דנראה דגם הב"י חזר בו מדלא פסק כן בש"ע והכי נקטינן עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג'. וכ"כ הט"ז סק"ה דאין נכון לומר הכי יעו"ש. מ"א סק"ז. א"ר אות ז' א"א אות ז'. בי"מ אות ג':


פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אורח חיים לחץ כאן



▲ חזור לראש