פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) ממקום למקום:    הנה בש"ס מבואר אליבא דרבא דקי"ל כוותי' הא דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם משום עדים אינן מצוים לקיים וכשאומר בפני נכתב ובפני נחתם נתקיים הגט ובמדינה א' מצוים לקיים ואצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם ורמב"ם פוסק ממקום למקום צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אפילו במדינה א' ובמקום א' אצ"ל ב"נ ס"ל לפי המסקנא דתירץ שאני בני מחוזא דניידי יליף ממקום למקום דומה לבני מחוזא אבל בחד מקום אצ"ל ב"נ וכ"כ המגיד פ"ז ותוס' למדו מזה אפילו בחד מקום דינו כבני מחוזא:


(ב) הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם:    הטעם כמ"ש בסמוך ואז נתקיים הגט על פיו אף על גב בעלמא קי"ל קיום צריך ב' עדים כאן משום תקנות עגונות הקילו חז"ל הואיל וקיום שטרות דרבנן הוא דקי"ל עדים החתומים כמה שנחקרו עדותן בב"ד דמי כמ"ש בש"ס אז מ"ש בפני נכתב ובפני נחתם אפי' אם אתא הבעל ומערער לא משגיחין בו ולהני פוסקים דס"ל כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא ובסי' הקודם כתבתי דכן ס"ל להמחבר לפ"ז לכאורה קשה כשאתא הבעל ומערער שהגט מזויף למה מהני קיום של ע"א כיון שצריך קיום מדאורייתא ואפשר אם אתא הבעל מיד ומערער לא מהני העדות של ע"א אלא כשאינו מערער מיד בעת שאומר בפני נכתב ובפני נחתם ואז הוי כאלו נתקיים ע"פ ב' עדות תו אפילו אם מערער לא משגיחין ביה כיון דכבר נתקיים, ולהרמב"ם דס"ל כל עדות בשטר מדאוריית' אין עדות קשה ליישב סוגי' זו ועיין תשו' מהרשד"ם סי' א' ב' וכשנתקיים הגט ע"פ השליח גובה הכתוב' מן הלקוחות דנלמד מספר כתובה כשתנשא לאחר תטלי וכו' ול"ד למ"ש בסימן קמ"א סעיף נ"ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער לכן אינה גובה מלקוחות אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל לכן גובה מן הלקוחות מיהו תוספ' כתובה כתב הר"ן והמגיד פ"ז בשם הרמב"ן דאינה גובה דאין מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה ולא לתוספ' וכיון ממדרש כתובה אין לה לית לה מדינא דקי"ל אין קיום שטרות אלא בתרי עדים לענין ממון, ולכאורה נראה גם מן הבעל אינה גובה ת"כ דהא לענין ממון לא מהני קיום ע"א ומדרש כתובה לא אמרינן לת"כ מכ"ש כשמביא גט בא"י דאינה גובה ת"כ מבעלה מחמת ספר כתובה גובה מב"ח ות"כ לא מהני מדרש כתובה מיהו יש לומר לענין זה מהני הרשאה דהוי כאלו נתקיים הגט בשני עדים ותגבה ת"כ:


(ג) וכן שליח שהביא גט מא"י וכו':    אבל נשים השונאים זא"ז יש פוסלין להביא גט בא"י אפילו אם אומרות בפני נכתב ובפני נחתם כמ"ש בסימן קמ"א משום בנשי חיישינן טפי דלאו דיני גמירי והן סברי דבעל יכול לערער אפי' כשאומרת בפני נכתב וב"נ כיון בעלמא בא"י יכול לערער אפשר דטעה בזה ומעידים מחמת שנאה וסברוהו דבעל יכול לערער אבל בח"ל דא"י לערער לא אמרינן דסברא דבעל יכול לערער:


(ד) הרי זה פסול:    כ"כ הרמב"ם ולפי הכלל שכתב בפ"י אם נשאת לא תצא אף על גב לרמב"ם כל עדות בשטר אינו אלא מדרבנן מ"מ כל שאין ערעור עליו אינו פסול אלא מדרבנן ועיין בכ"מ, אבל אם הבעל מערער וא"י לקיים ס"ל דלא נעשה כתיקון חז"ל שתקנו אם מערער הבעל צריך קיום מ"ה הגט בטל ועיין במגיד פ"ז אבל לדעת תוס' והרא"ש והטור אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם תצא וכ"פ בש"ג והיינו כשא"י ליטול ממנה וליתן ולומר ב"נ כמ"ש בסעיף ז':


(ה) אינה מגורשת:    כך כתב הרמב"ם לפ"ז הגט בטל ואם נשאת תצא והולד ממזר ודאי והרא"ש כתב בשם הרמב"ם ספק ממזר הוא וכ"כ בטור ולכאורה תמוה הא רפ"ז מבואר דממזר ודאי הוא וב"ח כתב מ"ש הרא"ש ספק ממזר היינו היכא דהבעל מערער אחר שנאבד הגט אבל אם מערער כשהגט עדיין בעין וא"י לקיים הוי ממזר ודאי ואנ"ל דאיך כתב הרא"ש בשם הרמב"ם מה שהוא אינו כותב ובודאי ט"ס בהרא"ש ומ"ש הטור ספק ממזר הוא משום דס"ל כהני פוסקים שהביא המגיד שם דס"ל ספק ממזר הוא כי שמא יתקיים עוד ומ"ש באבד הגט ספק מגורשת לאו לענין ממזר כ"כ דהא כתב בערעור הבעל ספק ממזר ש"מ באבד הגט לאו ספק ממזר אלא ספק מגורשת לענין קידושין של אחר וכ"כ בדרישה וכאן נמי מוכח דס"ל להרא"ש והטור אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא דאל"כ אינו ממזר ולא ספק ממזר דהא העדים החתומי' הם כאלו נחקרה עדותן בב"ד ואינו אלא פסול דרבנן אלא ודאי ס"ל דצריך קיום מדאורייתא וכבר הוכחתי כן בסי' הקוד' מן הפוסקים שהביא המגיד ועיין תשו' מהרי"ק שורש ע"ז ובש"ך בחושן המשפט סי' מ"ו וא"י איך לא הזכירו מכל הני פוסקים וש"ך דלא הזכיר מה שמבואר בסי' זה ובסי' הקודם, ועיין תשו' מהרשד"מ סי' א' ב':


(ו) דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר:    אף על גב דאיירי כאן באומר ב"נ וב"נ ש"מ דס"ל לעולם יכול להכחישו ולומר דהוא אינו שלוחו ועיין מ"ש בסי' הקודם ע"ז:

סעיף געריכה


(ז) כשם שא"צ לקיים הגט וכו':    כ"כ הרא"ש ריש גיטין ושאר פוסקים לכאורה נראה לדייק כמה דיוקי' מזה א' דוקא ש"ה נאמן משום דהוא נאמן לומר ב"נ נתנו חז"ל ליה נאמנות ג"כ לומר דהוא שלוחו אבל ש"ק אינו נאמן גם משמע דוקא בח"ל דאומר ב"נ וב"נ נאמן ולא בא"י ולא כהרמ"ה ובסעיף י' בהג"ה לא משמע כן גם משמע אפילו בעיר א' נאמן ואפילו אם הבעל מכחישו ובסמוך גם בסי' קמ"א לא משמע כן וכתב בט"ז אשה שנתגרשה צריכה כתב מב"ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע"ז יחידי ול"ד לקיום שטרות דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב"ד ואז יכולה להראות בכל מקום אשר תבוא דהיא מגורשת:

סעיף דעריכה


(ח) בד"א שנתנו לה בפני ב':    הא דמצטרפים השליח היינו דוקא להיות א' מדייני קיום כשהוא אינו קרוב ופסול אבל לענין ע"מ אפי' בגט מקוים צריך למסור דוקא בפני שנים בזה איתא פלוגתא אם מצטרפים השליח כמ"ש בסי' קמ"א:

סעיף ועריכה


(ט) או סמוך לו:    פי' הן שנתן הגט שסמוך לו אמר אחר הנתינה או קודם הנתינה ועיין בתוס' והר"ן נסתפקו אם מהני כשאומר ב"נ וב"נ קודם הנתינ' ואפשר שם איירי אחר כ"ד, וכן מ"ש בסעיף א' אומר ב"נ וב"נ ואח"כ יתן היינו תכ"ד:

סעיף זעריכה


(י) נוטלו ממנה וכו':    כבר כתבתי בשם המגיד אפי' היכא דאצ"ל ב"נ אם נתן בינו לבינו בלא ע"מ אפי' לשיטות הרי"ף והרמב"ם ע"ח כרתי ולא ע"מ שהבעל נותן הגט לאש' בלא ע"מ א"צ ליטול ממנה מ"מ כשנותן ע"י שליח ס"ל דנוטל ממנה, ולכאורה סותר למ"ש בסעיף י"ג בשם ח"ר וע"ש:


(יא) אף על פי שיוכל לכתוב:    אף על גב לענין עדות מיתת בעלה מהני ע"פ כתב כמ"ש בסי' י"ז שם משום תקנות עגונות הקילו אף על גב לענין נשים השונאי' זא"ז מקילין טפי בגט התם הטעם משום נאמנות מקילין טפי בגט משום הגט מסייע ובמיתת בעלה דליכא שום סיוע לא מהני אבל לענין עדות ע"פ כתב דלאו משום נאמנות אלא שלא לחלק בין עדות לעידות לכן אף על פי שמקילין בעדות שמת בעלה מטעם הנ"ל מ"מ אין מקילין בגט כ"כ הב"י וא"ל לרמב"ם למה בנשתתק אם כותב לגרש את אשתו הולכים אחר כתיבתו משום שם אין עדות אלא מגלה דעתו, ולמ"ש הב"י נראה אפי' אם יכול לדבר וכותב ב"נ וב"נ לא מהני כדי שלא לחלק בין עדות לעדות ועיין תשו' ריב"ש סי' תי"ג דמכשיר לקיים ע"פ כתב וכ"כ בהג"ה ש"ע בחושן המשפט סי' מ"ו סעיף ז' לפ"ז ג"כ כשר לכתוב ב"נ וב"נ דהיינו קיום וע"כ מ"ש הריב"ש בסי' ק"מ דלא מהני ע"פ כתב היינו דוקא באלם דא"י לדבר אז לא מהני כתיבה משא"כ כשיכול לדבר וכן מדיוק שם בתשוב' אף על גב דקי"ל בשאר עדות דא"י להעיד בכתב אפי' אם יכול לדבר היינו דוקא עדות ממש אז צריכים להגיד בפיהם ולא מהני כתב כלל אפי' אם יכול לדבר אבל קיום מקילין להעיד ע"פ כתב כשיכול לדבר דוקא בזה צדקו יחדיו מה שפסק בהג"ה שם סעיף ז' וסעיף ל"ו ולא כש"ך שם, ובתשו' ריב"ש סי' ר"מ תירץ בע"א לעולם בעידי מיתה מקילין טפי והא דנשים השונאות זא"ז מעידים בגט ולא במיתה משום בגט אומר' ב"נ וב"נ והבעל תו א"י לערער ליכא חשד עליה ולא משום קולא:

סעיף טעריכה


(יב) שנים:    והוא כבר כתבתי בסי' הקודם דמשמע דמקילין בזה טפי אפי' לדעת המחמירין בסעיף ד' דאין מצטרפין השליח כלל כשמוסר ליד האשה מ"מ כשמוסר ליד השליח מקילין וכ"כ בפרישה סקנ"א:


(יג) יש לו הרשאה:    אף על גב דכתב בסעיף א' הרשאה לא מקרי קיום משום דחיישינן שמא אבד גט הראשון וזה גט אחר מ"מ לענין זה מהני הרשאה כמ"ש בתשו' ריב"ש שם:

סעיף יעריכה


(יד) וי"א דלא מהני וכו':    הב"י מדייק כן מדברי הריב"ש ובסי' קמ"א כתבתי באריכות:


(טו) הרשאה:    משום בהרשאה מבואר שאמר השליח הראשון ב"נ וב"נ ממילא מקוים הגט או אם נתקיים הגט א"צ שטר הרשאה ונאמן לומר שעשאו לש"ה אף על גב דאצ"ל ב"נ וב"נ מזה משמע לא כתירוץ א"נ שכתב הב"י בסי' קמ"א סעיף כ"ב:

סעיף יאעריכה


(טז) שאי"ל ב"נ וב"נ:    וקל קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר ב"נ וב"נ מחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז"ל כ"כ הרא"ש ועיין תוס' והר"ן:


(יז) ה"ז אומר ב"נ וב"נ:    היינו בפני ג' דוקא כמ"ש הרמב"ם דהא הוא פסול לדיין דהוא סומא משא"כ העדות מה שאומר ב"נ וב"נ כשר דהא אשה וקרוב כשירים לעדות זה:


(יח) בטביעו' קול:    עיין סי' קל"ב מ"ש בשם המגיד בזה"ז שום אדם אינו נאמן בטביעות עין אפי' צורבא דרבנן ואין לחלק בין טביעות עין לטביעות קלא דהא לפי סוגי' בפ' גיד הנשה מוכח דשוין הם ולכאורה קשה למה פסק כאן דמהני טביעות קלא, וא"ל דאפשר לנסות אותו אם מכיר אותה אם כן גם שם אפשר לנסות וליתן לפניו שאר גיטין הנכתבין כזה ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח הגט סמכי' ע"ז דהוא גם כן מכיר אותה כיון דנותן לאשה זו ולא לאשה אחרת לפ"ז אם א"י לנו אם זו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא אף על גב הוא אומר דמכיר אות' בטביעות קלא, והנה כשם שצריך להכיר את האשה כן צריך להכיר את האיש בט"ק כמ"ש בש"ס דא"י ממי נוטלה בסעי' זה איירי בהי' פתוח מעיקר' ואז מסר לידו והיה יודע ממי קיבל הגט ובסעיף אח"ז שכתב שמסר לסומא צריך להכיר בט"ק האיש והאשה:


(יט) שני עידים כשירים שאינן קרובים:    עיין סימן קמ"א סעיף ל"ו שם לא כתב דצריך ליתן לפני עדים כשירים ש"מ מ"ש כאן אינה אלא לכתחלה וכ"כ בט"ז וראיה של הת"ה שם אין מוכרח, לכן מהני בדיעבד אם נשאת אפי' קרוב ואשה כמו בהכרת החלוץ:

סעיף יבעריכה


(כ) כיון שיש עדים אצ"ל ב"נ:    כתב ב"ח אפי' אם העדים אין מכירים החתימות מ"מ כיון שמעידים דהבעל מסר גט זה ליד הסומא אצ"ל ב"נ וב"נ דלא עביד לקלקל אותה במזיד ואם אתא הבעל ומערער צריך לקיים ועיין בסמוך:


(כא) ויהיב לה באפי הנהו סהדי:    כי היכא דלהוי דבר שלם ולא חצי דבר, מיהו בדין זה פליגי הרי"ף ותוס' כמ"ש בתוס' מרובה דף פ' להרי"ף כל שאינו מהני הראיי' של כת זו בלי כת השניה הוי חצר דבר לכן אם כת א' אומרת דראו שערה א' וכת שניה מעידים על שערה אחר הוי חצי דבר אבל כשמעידים ג' כיתות עדים על חזקת ג' שנים כל כת מעיד שאכל שנה א' הוי דבר שלם משום כל כת מהני להוציא ממנה פירות שנה זו ולתוס' תליא הדבר אם היו יכולים לראות יותר כמו בשערות דהיו יכולים לראות שתי שערות ולא ראו הוי חצי דבר אבל בחזקה בשנה זו לא היו יכולים לראות יותר, לפ"ז דין דכאן תליא בפלוגתא זו והרמ"ה דס"ל כאן דהוי חצי דבר ס"ל כהרי"ף דהא לתוס' שראו המסירה לא היו יכולים לראות יותר אבל להרי"ף כיון דלא מהני המסירה לבד הוי חצי דבר, ובזה מיושב מה שהקשה בד"מ ע"ש, וכל זה ראיתי ג"כ בט"ז והא דמהני כשהיא עושה ש"ק וכת א' מעידים דעשתה אותו לש"ק וכת א' מעידים דקיבל הגט לתוס' שפיר דלא היו יכולים לראות יותר ולהרי"ף צ"ל משום דעידי אמירה א"צ לעידי קבלה כיון הגט בידו והאי תירוץ דחו תוס' שם וכ"כ הריב"ש סימן שי"ח אליבא הרמ"ה ומזה מוכח נמי דהרמ"ה ס"ל כהרי"ף:


(כב) כשר בכל גוונא:    כלומר אפי' בח"ל אפי' היה סומא מעיקרו אפילו אין כאן עדים שמסר לו הגט אבל מ"מ צריך להכיר את האיש והאשה בט"ק:

סעיף יגעריכה


(כג) הרי את שליח להולכה וכו':    ואם אמר הרי את ש"ה עד לשם ושם הוי את ש"ק לא הוי גט כלל משום דלא חזרה השליחות לבעל וגרע טפי ממ"ש ריש סימן קמ"א דשם היה ראוי השליח להשיב לבעל את שליחתו בתחלת שליחתו אבל כאן לא היה ראוי מיד להשיב את שליחתו, ואם א"ל שם תעשה את ש"ק אז דומה לחצירו הבא אח"כ ותליא בפלוגתא ריש סימן קמ"א:


(כד) עד ב"ד פלוני:    עיין ב"י מ"ש בשם הרשב"ץ אם שולח ע"י א' ליתן הגט לשלוחו אז הראשן לא הוי שליח לגירוש כלל דאינו עושה אלא מעש' קוף ואינו נאמן בדיבורו ב"נ וב"נ אא"כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט לפ"ז נ"ל גם כשאמר לה שתמסו' לב"ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיז' ב"ד שתרצ' מהני מה שאמ' הב"נ וב"נ אבל אם מייחד הב"ד ואומר לב"ד פלוני תמסו' אז הוא לא נעש' לשליח כלל ולא מהני ב"נ וב"נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון הבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה:


(כה) וצריכה לאמרו וכו':    אף על גב אם אמרה סתם נתגרשתי נאמנת כשהגט בידה כמ"ש במסוך מ"מ כשאומרת שהיא שליח צריכה לאמר ב"נ וב"נ כשאר שליח ואינה נאמנת מכח מיגו כ"כ הר"ן ואם מסרה ליד ש"ה ולא אמרה ב"נ וב"נ לא מהני כי כבר עשתה שליחות שלה כ"כ בת"ה מיהו בתשו' ריב"ש סימן שי"ח כתב בענין אם עשה שליח הראשון שליח אחר יש תקנה שיחזיר הגט ליד שליח הראשון ויעשה אותו בפני ב"ד וכן משמע בסעיף ז' וכמ"ש בש"ס המביא גט ממה"י ולא אמר ב"נ יחזור ויטלנו ממנה מה לי שנתן לידה ומה לי אם נתן ליד השליח, וא"ל שם איירי כשהבעל נותן לו רשות הא הבעל אינו שם דהא תנן המביא גט ממ"י גם רשות של הבעל לא מהני לענין זה, ואיתא בש"ס עוד אוקימתא בסוגיא זו האמר לה הוי ש"ה עד לשם וכי מטי התם שוי' ש"ה וכתבו תוס' דאז אצ"ל ב"נ וב"נ בעת שמסרה הגט ליד השליח אלא בשעה שתקבל הגט מיד השליח והרשב"א והטור חולקים על תוס' וס"ל דצריכה לומר ב"נ בעת שמסרה הגט ליד השליח:

סעיף ידעריכה


(כו) ויש חולקין:    עיין תשו' הריב"ש סימן שפ"ה היש חולקי' הוא הראב"ד פי"ב וס"ל האשה דומה לשליח בשעה שמסר הגט נאמן לומר ב"נ וב"נ אבל אחר שמסר תו לא מהני דיבורו כן ה"נ האשה כשהיא מביאה הגט בתורת שליח ועדיין לא נתגרשה מהני דיבורה כמ"ש בש"ס ובדין לפני זה אבל אם באתה והביאה גט בידה ואומרת כבר נתגרשה תו לא מהני דיבורה כמו בשליח אחר שמוסר הגט וצריכה עדים וע"ש איך מיישב הסוגיא פ"ב לכן בדין קמייתא כשהיא מביא הגט בתורת שליח נאמנת וכן אם הביא השליח הגט בא"י ואינו אומר ב"נ נאמן כיון דאתא בתורת שליחות שאני:


(כז) בעל שמביא גט בעצמו וכו':    דין זה כתב א"ח והביאו הב"י בסי' קמ"א ולכאורה דין זה תמוה דהא בברייתא איתא בעל שהביא גט אצ"ל ב"נ וב"נ כמ"ש ריש גיטין דף ה' ובא"ח כתב בזה הלשון כדי שיוכל הבעל לומר ב"נ וב"נ כיון שהבעל עצמו מביא כדאמרינן ריש גיטין הבעל עצמו וכו' כי בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים וכו' ונ"ל דא"ח ס"ל כראב"ד דס"ל הלכה כרבה דאמר הטעם שצ"ל השליח ב"נ וב"נ משום דאין בקיאין לשמה ומשום דאין עדים מצוין לקיימו ס"ל כל הסוגיא שם איירי אחר שלמדו אז אצ"ל ב"נ וב"נ וכן הא דתניא שנים שהביאו גט וכן חרש ונתפקח דא"צ ב"נ וב"נ איירי אחר שלמדו אז אצ"ל ב"נ וכן הבעל דוק' אחר שלמדו אצ"ל א"כ השתא בעונתינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים מ"ה צ"ל אפי' הבעל ב"נ דהוי כמו קודם שלמדו אבל לדידן דקי"ל כרבא דאמר הטעם משום קיום אם כן הבעל אצ"ל ב"נ כיון הוא בעצמו הביא הגט לא מהני עירעור שלו וגם הוא אינו חשוד להכשילה במזיד כמ"ש בתוס' ורמ"א הוסיף מדלי' דצ"ל ב"נ כדי שלא לטעות בשליח אחר כיון אנן אינן בני תורה ס"ל מ"ש הטעם דאנן אינן בני תורה היינו מ"ה ראוי לגזור אטו שליח אחר ואנ"ל דא"כ בשנים המביאים גט יש לחוש אטו שליח אחר דהא בש"ס איתא אחר שלמדו מ"מ חד ואשה צ"ל ב"נ שמא יחזור דבר לקלקולו וכדי שלא תחלוק בשליחות ומ"מ כשמביא הבעל הגט או שנים לא אמרינן לא תחלוק בשליחות ואצ"ל ב"נ, ולא גזרינן אטו שליח אחר:

סעיף טועריכה


(כח) אם מקצתו הראשון:    הטעם שאומר השליח ב"נ משום קיום כמ"ש לעיל ואצ"ל בפני נכתב אלא כדי שלא אתא לאחלופי בשאר קיום שטרות מ"ה אומר בפני נכתב להיכר לכן די אם נכתב לפניו מקצת הראשון ולדעת רש"י ותוס' צריך להיות נכתב בפניו השיטה שיש בה שם האיש והאשה ולדעת הר"ן גם היא מותרת צריך לכתוב בפניו ומדברי הרמב"ם והרא"ש והטור משמע אפי' לא נכתב שם איש וכו' יש לומר ב"נ וכן סתם המחבר כרמב"ם מיהו יש להחמיר כדעת רש"י ותוס' משמע דוקא כשאמר ששמע תיקון הקלף צ"ל שהיתה התיקון לשמה אבל אם נכתב בפניו אמרינן מסתמא היה כותבין לשמו ולשמה:


(כט) קול קולמוס:    יש בזה כמה פרושי' ועיין ברש"י ותוס' והג"א ומלשון הרמב"ם דהיינו לשון המחבר משמע דשמע הקול כשכותבין על הקלף כפי' השני של רש"י ואפי' קול מקצת הכתיבה היינו מקצת הראשון ולפי' הראשון של רש"י פירושו שראה חיתוך הקולמוס והקלף לכתוב הגט לשמה וכ"כ הטור אבל אם לא ראה החיתוך אלא א"ל בפניו לכתוב הגט לא מהני ובהג"א כ' אם שמע שאמר הבעל כתוב הגט לאשתי והסופר לקח הקלף והקולמוס מהני:


(ל) וחתמו העדים בפניו:    משמע בחתימת העדים לא מהני קול הקולמוס וכן משמע בטור אפי' אם נשמע קול מכל החתימה ולכאורה תמוה דהא כתבו תו' והרא"ש דאין להכשי' סומא ע"י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר ב"נ וב"נ כמ"ש לעיל וכ"כ הר"ן ואי ס"ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי' מי שאינו סומא מה הקשו בסומא וצ"ע, שוב ראיתי בחדושי רש"ך הרגיש ג"כ בזה:

סעיף טזעריכה


(לא) ונחתם ע"א:    אף על גב דקי"ל אין עידי הגט חותמים אלא זה בפני זה מ"מ לא הוי קיום לשני כמ"ש בתשו' רשב"א:


(לב) אפי' אם הוא א' מעידי הגט:    משום דבעינן או כולו בקיום הגט שכ"א יאמר זה כת"י או כולו בתקנות חז"ל שהשליח יאמר שניהם חתמו בפני ש"ס אף על גב אם אומר בפני חתם מהני א"כ למה לא מהני אם אומר אני הוא העד השני תירצו תוס' משום דהוה כנוגע בעדות דמעיד על חבירו משום שחתום עמו וע"ש:


(לג) הוא ואחר:    אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימת השני שלא חתם בפניו לא מהני משום דוקא כשחותם בפניו אז מדייק שפיר ולא מרע לנפשו לומר שנעש' בפניו והוא לא ראה אבל כשאומר ידעתי מצי לאשתמוטי לומר סבור הייתי שאני מכירה כ"כ תוס' והרא"ש והר"ן ולא כרש"י:

סעיף יזעריכה


(לד) אין בכך כלום:    הנה בירושלמי מדמי דין זה לפלוגתא ר"י ור"ל באומר לעשרה חתמו אם כולם משום עדים או שנים משום עדים והשאר משום תנאי כמ"ש בסי' ק"כ ולר"י דפסק המחבר שם כוותיה שפיר דשלישי משום תנאי היא אין קפידא אם יחתום שלא בפניו מיהו אם הוא חתום בתחלה פסול כדלעיל לענין קרוב או פסול וכ"כ ב"ח אבל ר"ל דס"ל כולם משום עדים אז אם השלישי חתום שלא בפניו פסול ורמ"א פסק שם דיש להחמיר כר"ל וכאן לא הגיה כלום קשה ליישב וצ"ל דס"ל אף על גב דמחמירים שם כר"ל מ"מ כאן דליכא פסול די"ל השלישי ג"כ שפיר חתם אין להחמיר בזה:

סעיף יחעריכה


(לה) עשה הבעל כו':    לרמב"ם אין הבעל יכול לערער וכ"כ הרא"ש ריש גיטין מתוך שהוא יודע שאם בא לערער ערעורו בטל אז הוא מחתים עדים כשרים וכן משמע בתשו' ריב"ש סי' שי"ח וע"ש בדרישה וב"ח כתב שם הרא"ש להיפוך תמוה בעיני ומ"ש הטור דהבעל יכול לערער והיינו הי"א שהביא בהג"ה אפשר שכ"כ לחוש לדעת רש"י שפי' שם ריש גיטין דאתיא תרי ואם יבא הבעל לערער יכולים הם לקיים וכ"כ בפ"ב שנים שהביאו אצ"ל ב"נ משום דהם עידי קיום ש"מ דוקא כשהם יכולים להעיד על חתימתו מהני חושש הטור לדעת רש"י:


(לו) שהרי שלוחיו הם עדיו:    ולא יהא שיאמרו בפנינו נתגרשה דנאמנים מ"ה בעינן שיהיו כשירים להעיד ואז שייך מיגו זה:


(לז) וערער:    היינו שמערער שנתן לה גט מזויף אף על גב דלא עביד לקלקל אותה במתכוין היינו דאין חוששים לזה אבל אם מערער וטוען כך טענתו טענ' משא"כ כשטוען מכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ"ע:


(לח) וי"א אפי' לא עשה וכו':    כ"כ תוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א וכתבו אפשר גם הרמב"ם מודה לזה הואיל יש שני עדים שמסר הגט מידו לידם ואין נמצא שום חולק ע"ז ומ"ש הב"י דהרמ"ה חולק ע"ז תמוה דהא הטור כתב בזה וכ"כ הרמ"ה אלא ס"ל להרמ"ה דצריך למסור הגט לפני אלו שנים יחדיו כמ"ש בסמוך אבל גוף הדין לא מצינו חולק ואפשר דהבין מלשון הרמב"ם דכתב עשה שנים שלוחים משמע דוקא כשהשנים שלוחים הם ובתשובת ריב"ש כתב ג"כ בשם וי"א:


(לט) ויש מי שמצריך:    היינו סברות הרמ"ה בין אם שניהם מעידים שמסר לידו ובין אם א' מעיד צריכים עדים אלו להיות בעת מסירת הגט לידה ומכל שכן כששניהם שלוחים כי צריכים להיות בעת המסירה דהא צריכים לקיים שליחותם ועיין בב"ה והטעם דצריכים המעידים להיות בעת המסירה כי היכא דלא הוי חצי דבר כיון השליח לא יאמר ב"נ והעיקר הגט ע"י עדות אלו האומרים שמסר הגט לידו צריכים להיות שם, ובסעיף י"ב פסק בפשיטות כדעת הרמ"ה וכאן כתב ויש מי שמצריך וראיתי בבדק הבית שהקשה כאן על הרמ"ה למה הוי חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד מ"ה כתב כאן ויש מי שמצריך והא דלא הקשה כן לעיל בסומא אפשר שאני סומא שאינו ראוי כלל לשליחות בלא עדים מודה הב"י דהוי חצי דבר אבל שליח כשר ושני מעיד בפניו מסר לידו כי היכא דאצ"ל ב"נ ס"ל דהוי דבר שלם, ומה שאחד העיד בפניו מסר הגט ליד השליח היינו שאומר שעשאו לשליח בפני שנים ומסר בפניו הגט כמ"ש ריש סימן קמ"א דאין מצרפין השליח:

סעיף יטעריכה


(מ) אם אין שליח אלא אחד:    והשני לא ידע דנמסר לזה דאל"כ כשר לי"א שהביא בסעיף הקודם:


(מא) אלא א' מהם:    אף על גב דהוה כשנים ושנים מעידים על הכתיבה מכל מקום לא מהני כיון שהוא א' ואינו מעיד על הכתיבה אתא לאחלופי בשאר שטרות משא"כ בשנים מעידים על החתימה ואפילו אם אחד מאותן שנים המעידים על החתימות הוא השליח לבדו מכל מקום כשר דהא עכ"פ מעידים שנים על החתימות והמחבר סתם ופסק כרמב"ם והשמיט דעת הטור ועיין ב"י וב"ח ובתשובות בן לב דף ל"ח:


(מב) דמן התורה וכו':    אף על גב בלא קיום נמי מן התורה כשר דקי"ל העדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי מ"מ לא מקיל בזה אלא בקיום בזה דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום בזה הוא מקיל ועיין בב"י סי' מ"א שם הביא תשובת ר"ש בן רשב"ץ: