פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) ה"ז ספק מגורשת:    להמגיד הספק היא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמנהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל משמע דס"ל הא דאמר שם הא לא חזרה השליחות אצל הבעל כלומר עדיין לא נגמר ולפרש"י הספק הוא כיון דאין שהות להשיב להבעל דעשה שליחתו, וא"ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ"ב סעיף י"ג אינו גט לגמרי משום כאן בתחילה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו:


(ב) ומשיגיע לידה וכו':    כ"כ הרמב"ם ולא אמרי' כשאמרה לו שיהיה ש"ק שלה מיד חזר משליחות הבעל ואינו שליח הבעל:


(ג) מיד בעלה:    וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוק' לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו:


(ד) וי"א שאין האשה יכולה וכו':    בש"ס מבואר ב' טעמים טעם א' משום בזיון הבעל אם היא בעצמה אינה מקבלת הגט ואז יש חשש דאורייתא, ובתשו' רשב"א שהביא הב"י סס"ז מבואר ה"ה דאין הבעל עושה שליח ליתן ליד ש"ק של האשה משום בזיון דהאשה כשהוא בעצמו אינו רוצה ליתן ליד שלוחה ומ"ש הרב בהג"ה כשהיא אמרה לקבל מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו צ"ל כשהיא אמרה לקבל מיד בעלה איכא קפידא אליבא דכ"ע אפי' למאן דלא חייש משום בזיון אבל אליבא דרב דחייש משום בזיון אפילו לא אמרה לקבל מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו כ"כ בט"ז, טעם שני משום דדומה לחציר' הבאה אח"כ כלומר כאלו מניח בחצר של אחר והיא קנתה אותו החצר ולפ"ז ליכא אלא חשש דרבנן, גם נ"מ אם אין הבעל מקפיד אז להאי טעמא משום בזיון ליכא קפידא, ואם היא עשתה שלוחה בתחילה אז משום חצירה הבאה אח"כ ליכא ומשום בזיון איכא אף על גב דהיא עשתה שלוח' קודם לכן ואם היא היתה טרודה בעת שהביא לה גט ומחמת טרדה עשתה שליח לקבלה י"א בכה"ג ליכא משום בזיון דהבעל והר"ן כת' אף בכה"ג איכא משום בזיון דהבעל וכתב בתשוב' ריב"ש סי' נ"ה דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכ' שום חשש איסור אם ישלח ע"י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא ש"ק לקבל מיד שלוחו:

סעיף דעריכה


(ה) שלא מדעתו:    כ"כ הרשב"א בתשובה אבל בבדק הבית הביא תשו' הר"ל בן חביב דיש להחמיר שלא לגרש ע"י הסכמת אביה וכ"כ הנ"י בשם כמה פוסקים:


(ו) וי"א שהיא יכולה לקבל גיטה:    בדין זה פליגי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם וכמה פוסקים ס"ל דוקא אביה מקבל ולא היא ותוס' וכמה פוסקים ס"ל דהיא יכולה לקבל וכתב הרא"ש דראוי להחמיר שלא תקבל ע"י עצמה ומ"ש המחבר בספרו ב"י להגיה בטור חזר בבדק הבית וצוה למחוק ולא כפרי' שהביא הג"ה של הב"י ושם בספרו פסק כהרי"ף והרמב"ם דוקא אביה מקבל ולא היא וכן משמע דהמחבר ס"ל כן שהביא דעת החולקים בלשון וי"א ונ"מ מזה דלא קנתה מתנה הבאה לחצרה כיון דאין לה יד אין לה חצר וכ"כ הנ"י כמ"ש בחושן המשפט סי' רמ"ג ובסדר הגט משמע דס"ל עיקר כהני פוסקים דס"ל דאית לה יד לקבל הגט:

סעיף ועריכה


(ז) וי"א דהיינו משתגיע לעונת הפעוטות:    ופלוגתא זו תליא בגירסא ולי"א אלו דוקא כשהגיע' לעונת הפעוטו' יכולה לקבל הגט אבל צרור וזרקו לא מהני לקבלת הגט אלא לענין קידושין דצריכ' מיאון ולדיע' קמייתא לענין גט מהני צרור וזרקו ומכ"ש עונת פעוטו' ולענין מיאון א"צ מיאון אא"כ כשהגיע לעונ' פעוטו' משום בקדושין איכא קדושי כסף דצריך שמירה מעולה כ"כ הר"ן ובסי' קנ"ה לא הביא דעת הי"א:


(ח) ע"י אביה מתגרשת:    בש"ס איתא תרי טעמים למה שוטה אינה מתגרשת טעם א' משום דכתיב ושלחה מביתו ושוטה חוזרת לביתו, טעם שני משום חשש זנות ובקטנה ליכא חשש זנות גם אין חשש דחוזרת לביתו כיון דאביה חי:


(ט) אפי' וכו':    אף על גב דנראה דעדיף טפי כשהכל כת אחת ולא הוי חצי דבר מ"מ כתב בלשון אפילו וכו' משום די"ל דנראה כשקר שכת זו היו אצל האמירה ואצל הקבלה קמ"ל כ"כ תוס':

סעיף חעריכה


(י) ולכתחלה וכו':    אפילו בדיעבד שמסר לידו ג"כ אינו נאמן לומר שהוא ש"ק אם ליכא עדים וצ"ל דה"ק כיון דצריך לברר אפי' אחר הנתינה לכן לכתחלה אל ימסור לידו עד שיברר קודם הנתינה:

סעיף טעריכה


(יא) מצטרף עם ע"א:    הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע"א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש"ק די אם ע"א מעיד על שליחתו כ"כ בדרישה וב"ח וכן בש"ה דאי אם ממנה אותו לפני ע"א כי מצטרפים השליח ג"כ עם העד וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע"א והחולקים הוא הרא"ש וס"ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפים אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה אבל מ"מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ"ש בסמוך ואם שנים הם שלוחים לכ"ע נעשו עדים והיינו דתניא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב"ח:

סעיף יעריכה


(יב) א"צ עידי קבלה:    כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמירה שעשא' אותו לש"ק כ"כ הב"י ובכ"מ אף על גב דהוא שליש דהא הגט בידו מ"מ לענין שתתגרש מיד בעת קבלתו בעינן עדים דהוא ש"ק כמ"ש לקמן ואם איכא עדים שהוא ש"ק אפילו אם הבעל לא היה ידע שהוא ש"ק אמרי' מסתמא מוסר לידו שתתגרש מיד אם הוא ש"ק כ"כ הר"ן וכשאין עדים שהוא ש"ק לא אמרי' עכ"פ תתגרש מיום שבא עם הגט לכאן במיגו דהיה יכול ליתן לידה הגט די"ל דאין רצונו לקבל הגט כשא"י דבעלה נתן לידו ליתן לה כן משמע בהרא"ש ולקמן הבאתי מ"ש תוספות בזה ואם אין הגט עכשיו ביד השליח רק עדים ראו בידו יתבאר לקמן ועיין בטור שכתב דאיירי כאן בגט חתום וניכר החתימות אז אמרי' מסתמא נמסר ליד ש"ק כדינו לפני ע"מ מיהו קשה לקמן הביא המחבר פלוגתת הפוסקים כשהבעל מכחיש אותו אם יכול להכחישו וכאן כתב דא"צ עידי קבלה משמע דהבעל א"י להכחישו ולכאורה היה נראה לומר דס"ל כהרא"ש דוקא כשהבעל מכחישו בזה פליגי הפוסקים אבל כשהבעל אינו בפנינו לא חיישינן שמא יבוא ויכחישו אלא קשה דהא בסעיף נ"ז איירי דאין הבעל כאן ופליגי אם יכול להכחישו ושם סתם דחיישינן שמא יבוא הבעל ויכחישו ונראה דמוכח כן מדברי הרי"ף דפוסק כרב חסדא נגד רב הונא וראיה שלו מדהקשה בש"ס וליהמניה לשליש שאומר שנתן הגט לגרש אותו וס"ל דאתיא כרב חסדא דהא לרב הונא אין השליש נאמן ואם איתא דיש חילוק בין אם הבעל בפנינו ומכחיש לבין דאין הבעל בפנינו א"כ מנ"ל להביא ראיה מזה דאתיא כר"ח דהא אף לר"ה בכה"ג דאיירי מתני' דאין הבעל כאן ומכחיש אותו א"כ אף לר"ה השליש נאמן א"כ אתיא שפיר כר"ה אלא וודאי דאין חילוק בדבר ואפי' אין הבעל בפנינו חיישינן שמא יבוא הבעל ויכחיש ולא כב"י וכ"מ גם א"ל משום דאיירי דיש בידו שטר שליחות אז אמרינן מסתמא מסר לידו לשם גירושין דהא לקמן איירי נמי דהוא ש"ק משמע בידוע שהוא ש"ק ומ"מ חיישינן שמא יבוא הבעל ויכחיש אותו וצ"ל דאיירי כאן בשליח המביא גט ממקום למקום אז לכ"ע השליח נאמן אבל אם היה במקום א' אפילו אין הבעל כאן חיישינן שמא יבא הבעל ויכחישו אף על פי שדבריו סתומים הם מ"מ נ"ל כן:

סעיף יאעריכה


(יג) אין שליח הולכה וכו':    כן ס"ל לרמב"ם דא"צ לעשותו בפני עדים אם הודו דהוי כשליח להפריש תרומה וכיוצא בזה:


(יד) ואם המשלח כופר וכו':    ע"כ צ"ל דהמשלח כופר ואומר לפקדון נתתי לך והשליח אומר לגירושין דאם אומר ממני נפל ואתה מצאת כתב המגיד בשם הרשב"א דאינו נאמן א"כ קשה כשאינם בעיר א' למה יכול להכחישו דהא לשיטות הרי"ף כמ"ש בתשו' והרשב"א איירי הסוגיא בש"ה ולכ"ע כשאינם בעיר א' השליח נאמן וכאן כתב בסתם דיכול להכחישו, וא"ל דאיירי כאן דאין הגט ביד השליח מ"ה יכול להכחישו דהא קשה היכא הוא הגט אם בידה הגט הא כתב המחבר לקמן כשהגט ביד האשה הוי כאלו היה ביד השליח ואם נקרע הגט א"כ אפילו אם המשלח מודה דנתן לגרושין ה"ז ספק כמ"ש לקמן, וא"ל הסוגיא איירי בידוע שהוא ש"ה שלה וכן איירי לקמן בזה אמרי' דא"י להכחישו אא"כ כשמסייע ליה הסברא אי לגרושין נתה היה לו ליתן לידה לכן כשאינם בעיר א' א"י להכחישו אבל אם א"י כלל אם הוא שלוחו יכול להכחישו, דהא מ"מ שליש הוא א"כ למה יכול להכחישו שלא נתן לגירושין, גם א"ל דאיירי באומ' ממני נפל ואתה מצאת ואינו שליש כלל אף על גב הרשב"א ס"ל דאינו נאמן לומר ממני נפל מ"מ הגמיי' לא ס"ל כן אלא ס"ל כהרא"ש דס"ל די"ל ממני נפל כמ"ש בתשו' הביא' הב"י בחושן המשפט סי' נ"ה, והא שכתב הטור לקמן סימן קנ"ב כשהגט ביד האשה אינו יכול לומר הבעל ממני נפל י"ל כשהגט ביד האשה שאני, והא שכתב הטור בחושן המשפט שם אם אמר להשליש ממני גזלת אינו נאמן י"ל טענות גזילה שאני אבל ממני נפל נאמן לומר דהא דין זה כתב הגמיי' וכתב שם הבעל יכול להכחישו כשאין הגט ביד השליח כמ"ש בסמוך ואי ס"ל כהרא"ש א"ש אפילו כשהגט ביד השליח נמי יכול להכחישו ולומר ממני נפל אלא ע"כ לא ס"ל כהרא"ש גם כתבתי בסמוך דמוכח לא כהרא"ש דחייש לנפילה גם לא כהפוסקים דס"ל דנאמן לומר לשאלה נתתי ואפשר דאיירי דאין הגט ביד השליח ולא ביד האשה אלא השליח מסר לידה הגט בפני ע"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אף על גב דראו בידו הגט לא מהני והיינו כמ"ש לקמן בהג"ה דלא מהני מה שראו הגט ביד השליח וע"כ צ"ל בעת שמסר הגט לידה לא אמר שהוא שליח הבעל דאם אמר באותו פעם כשהיה הגט בידו אז היה השליחות בידו והיה נאמן מה שאמר שהוא ש"ה תו א"י הבעל להכחישו כמ"ש בח"ה שם, וכתב בהגמיי' הא דהבעל יכול להכחישו משום דיצא השלישות מידו משמע אם הגט ביד השליח א"י להכחישו ולכאורה קשה אם הגט ביד השליח למה א"י להכחישו הלא יש להבעל מיגו דיכול למחות לו שאל ימסור הגט לידה א"כ למה אינו נאמן לומר שנתן לפקדון במיגו דיכול למחות וצ"ל דהשליש נאמן אפילו אם יש מיגו לבטל הדבר וכן משמע ממ"ש בח"ה דהשליש נאמן כתרי עדים א"כ הוי כמיגו במקום עדים:


(טו) מיהו השליח נאמן וכו':    כ"כ רי"ו והרא"ש כתב ג"כ ריש גיטין וכתב אפי' אם הבעל מכחישו נאמן וע"כ צ"ל דלא איירי במכחישו ואומר ממנו נפל דהא הרא"ש ס"ל דיכול לומר ממנו נפל כמ"ש בסמוך אלא איירי לפקדון נתן לו, וכתב בד"מ דאיירי כשהגט ביד השליח מ"ה נאמן השליח ומ"ש בסמוך דאיירי כאן דאין הגט ביד השליח ואם רמ"א איירי נמי דאין הגט ביד השליח קשה למה הוא נאמן וא"ל בד"מ איירי כשהבעל מכחישו אז אינו נאמן אא"כ הגט בידו וכאן איירי דאין הבעל כאן מ"ה הוא נאמן אפילו אין הגט בידו דהא אכתי קשה למה לא חיישינן שמא יבוא הבעל ויכחישו כמ"ש לקמן סעיף נ"ז, וע"כ צ"ל דברי רמ"א דאיירי כשהגט ביד השליח כמ"ש בד"מ אף על גב דהמחבר איירי כשאין הגט ביד השליח, גם צ"ל דאיירי בש"ה ממקום למקום ואז א"י הבעל להכחישו דאל"כ היה יכול להכחישו כמ"ש בסוגי' דאיירי לשיטות הרי"ף והרשב"א בש"ה וכ"כ הרב רמ"א לקמן אף בש"ה יכול להכחישו במקום א' מיהו נראה דהרא"ש ורי"ו ס"ל בש"ה א"י להכחישו אפילו בעיר משום כיון דהוא נאמן לומר ב"נ וב"נ נאמן ג"כ לומר דהוא ש"ה וכן כתבתי בסי' קמ"ב אבל בטור סעיף כ"ב לא משמע כן וכן משמע שם בב"י לכן כתב דא"צ הרשאה ע"פ הדין כשמביא גט ממקום למקום משמע במקום א' צריך הרשאה ע"פ הדין משום דהבעל יכול להכחישו, ומשמע מהרא"ש הא דנאמן לומר ש"ה אני ועשאו בעדים היינו דוק' כשצריך לומר ב"נ וב"נ אז הואיל הוא נאמן ע"ז נאמן הוא ג"כ לומר שהוא ש"ה אבל בא"י דא"צ לומר ב"נ וב"נ אינו נאמן לומר דעשאו לש"ה וכ"כ הב"י בתירוץ א"נ אבל הרמ"ה ס"ל אפילו בא"י נאמן, ונראה דהרמב"ם ג"כ ס"ל כשיטות הרמ"ה מ"ה כתב כשהגט מקוים יכול לעשות שליח הראשון שליח אחר בינו לבין עצמו וכתב הריב"ש בתשו' סי' נ"ג דא"צ שטר שליחות משום השליח נאמן לומר שהוא שלוחו אף על גב דא"צ לומר ב"נ דהא הגט מקוים הוא מ"מ נאמן לומר דהוא שלוחו והיינו כהרמ"ה והרב רמ"א בסי' קמ"ב הביא דברי הריב"ש משמע דס"ל כרמב"ם והרמ"ה דנאמן לומר דעשאו לשליח אפי' בא"י או הגט מקוים אף על גב דאינו אומר ב"נ וב"נ, ולהרמב"ם אפילו לא עשאו לשליח בעדים הוא שלוחו ולהרא"ש צ"ל דעשאו בעדים כמ"ש לעיל, וכל זה איירי בש"ה אבל ש"ק אינו נאמן לומר דעשאו לש"ק כיון דהגט אינו בידו כמ"ש לעיל:


(טז) ונוהגין להצריך וכו':    כלומר כשמביא גט ממקום למקום לא היה צריך הרשאה ע"פ הדין כי הוא נאמן לומר דעשאו בעדי' אלא נוהגין כן אבל בעיר אחת צריך הרשאה על פי הדין לדעת הפוסקים דפסקו כרב הונא כמ"ש בהג"ה סעיף נ"ה, מיהו קשה אפי' ממקום למקום נמי יש לחוש שמא יאמר ממני נפל ואתה מצאת, גם יש לחוש שמא יאמר לשאלה נתתי אם כן לאו שליח הוא וע"כ ל"פ ר"ה ור"ח אלא כשאומר לפקדון נתתי דהימנוה והוא שליח לו אבל אם אומר ממני נפל או נתתי לשאלה אינו נאמן כמ"ש בתוספת וכמה פוסקים ס"ל כן ועיין בש"ך בחושן המשפט סימן צ"ו, וע"כ מוכח דסותם כאן כדעת בעל התרומה דס"ל אפילו אם אמר לשאלה נתתי מכל מקום דינו כשליש ולא כתוספ' הנ"ל ומכ"ש דאינו נאמן לומר ממני נפל ואתה מצאת:

סעיף יבעריכה


(יז) הרי זו ספק מגורשת:    כן כתב הרמב"ם פרק ט' הלכות גיטין דין ל"ב ולכאורה קשה מ"ש מכסף קידושין שנותן לשליח דמהני הודאתו ולמה לא מהני כאן וצ"ל כאן איכא ריעותא לפנינו דלא חתמו עליו עדים אף על גב הרמב"ם ס"ל בע"מ לבד כשר מכל מקום לכתחלה צריכין להיות עידי חתימה גם כן כמ"ש בסימן קל"ג ועיין פרק ג' ה"א מ"ש בכ"מ בשם רמ"ח:

סעיף יגעריכה


(יח) וא"א לחזור וכו':    כן כתב הרמב"ם אף על גב בעלמא ס"ל ע"ח כרתי ואין צריך ליטול ממנה וליתן לה מכל מקום כשניתן על ידי שליח ס"ל דצריך ליטול ממנה אם אפשר ועיין במגיד פ"ו ועיין סימן קל"ג:

סעיף ידעריכה


(יט) אין צריך שישמעו מפיהם:    והא דאינו יכול לומר על ידי שלוחו להסופר שיכתוב כתבתי לעיל סימן ק"כ:

סעיף טועריכה


(כ) כמו גרשוה או שלחוה וכו':    המגיד כת' בשם הראב"ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעסקי גיטין דאל"כ מהיכא יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפילו אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה:


(כא) לא אמר כלום:    משמע מרש"י והר"ן דספק גט הוא כי י"ל הני לשונות נמי לשון גט הם:

סעיף טזעריכה


(כב) והוא אדם וכו':    ה"ה שאר חולה אחר ג' ימים טור וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד"מ בשם הר"ן:


(כג) והיוצא בשיירא:    פרש"י היוצא למדברות משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב"י:

סעיף יזעריכה


(כד) מיד וכו':    לכאורה משמע כשם דלא בעינן לאלתר כשידוע שהמית את עצמו וכן משמע מהתוספת' דאית' שם בספק אם הרג את עצמו אם לאלתר נפל אומר אני מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבים שמא רוח דחפתו מכלל אם ידוע שמעצמו נפל לא חיישינן שמא באותו זמן לא היה בדעתו להמית את עצמו ואפשר לומר התוספת' קמ"ל אפילו בספק מ"מ אם לאלתר נפל הוי גט וכן נשמע מן התוספת' אפילו בספק ולא נפל מיד מ"מ הוי ספק גט כמ"ש שם אין כותבין שם רוח דחפתו משמע מידי ספק לא נפיק ולא אמרי' דהוי ספק ספיקא שמא רוח דחפתו ואת"ל הוא המית את עצמו שמא באותו זמן לא היה בדעתו להמית את עצמו מ"ה פסק המחבר בסעיף אח"ז בספק ולא נפל לאלתר ה"ז ספק:


(כה) כל זמן שיש בו נשמה:    עיין סי' קכ"ב דצריך בדיקה אף על גב דאמר ליתן גט קודם לכן מ"מ צריך בדיקה אם הוא שפוי בדעתו וכתב הר"ן דצריך בדיקה ג"פ שמא נטרפה דעתו:

סעיף יחעריכה


(כו) אם לאלתר וכו':    אז אמרי' הוכיח סופו על תחלתו דהיה בדעתו להמית את עצמו וליתן גט אף על גב בעלמ' לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכמ"ש בחושן המשפט סי' רמ"ה ש"ה דאמר כתבו ש"ס פ"ב דחולין וכ"כ הר"ן:

סעיף יטעריכה


(כז) כל השומע קולי:    אז מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב כתבו תוס' כמ"ש דף ס"ו בתירוץ א' דלא מהני וכ"כ המ' והר"ן בשם הרמב"ן ובחד תירוץ כתבו דמהני אף על גב אם מודר הנאה מחבירו מותר לומר כל הרוצה לתרום ולא חשיב שלוחו לענין הנאה שאני ולא חשיב כמהנ' כיון דלא צוה לו לעשות וכן הסכים הר"ן ואפי' להפוסקים דס"ל דא"צ שליחות בכתיבת הגט כמ"ש בסי' קכ"ג מ"מ צריך הוא לצוות לו ועל חילוק של תוס' הנ"ל קשה דהא ריש פ' המדיר הקשה בהא כל השומע קולי יכתוב דנעשה שלוחו ולמה במדיר יכול לומר כל הזן לא יפסד ולפי חילוק הנ"ל לק"מ דהא אף על פי דנעשה שלוחו מ"מ לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו דיהיה שלוחו ונ"מ מהני שני תרוצים מ"ש בסי' ע' בשם בעה"ת וע"ש:


(כח) ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו:    וכ"כ הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם והוא שידעו אותו פי' היינו דפי' שמו ושם עירו בחדושי רש"ך הביא יש מפרשים מ"ש והוא שידעו היינו שידעו שהוא אדם ולא שד:


(כט) וי"א דהני מילי וכו':    עיין סי' י"ז סעיף י' כתב בזה"ז לא סמכי' על ראיות בואה דבואה וע"ש מ"ש:

סעיף כאעריכה


(ל) ונעשה הבן שליח וכו':    וס"ל להב"י דנעש' הבן ואביו שלוחין בהולכה אלא דא"י לחתום האב ובנו אלא האב או הבנו עם אחר אבל מהרש"ל ס"ל אפילו שליח להולכה לא נעשו שניהם יחדיו שלוחין האב והבנו ולא היה דעתו אלא על א' מהם כיון דיש אחרים:

סעיף כדעריכה


(לא) ממקום למקום:    כבר כתבתי דוקא ממקום למקום א"צ הרשאה ע"פ הדין אבל בעיר אחר צריך הרשאה ע"פ הדין ועיין בתשובת רש"ך פ"א סי' קמ"ב:


(לב) א"צ:    אבל בש"ק צריך ומחמירים בקיום דידי' כמ"ש בסמוך משום ש"ה שאני הואיל האמינוהו חז"ל לומר ב"נ וב"נ נאמן לומר שעשאו לש"ה משא"כ ש"ק:


(לג) גם שלא לשנות:    משמע אם שינה דינו כמו בר"ת וכשר:


(לד) ולא לעידי הגט:    כתב בתשובת מהר"מ מינץ סי' כ"א בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום עידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה:


(לה) נתבטל כל השליחות:    אף על גב כשאין בידו הרשאה נאמן לומר שהוא ש"ה מ"מ בכה"ג שנעשה לפני פסולים גרע טפי והוי כאלו מכחישים אותו כי כל דבר הנעשה לפני פסולים נתבטל אותו דבר, ולכאורה נראה דלא נתבטל אלא השליחות ואם חזר והביא הרשאה אחרת כשר הגט, אלא בד"מ כתב בשם סדר הגט דהגט פסול ואפשר משום דמוכח דמסדרי גט היו ע"ה מ"ה פוסל הגט כמ"ש לקמן:


(לו) רק חתימה אחד:    כשר ועיין בטור שם משמע מדברי הרי"ף אפי' אינן מכירים שום חתימה כשר ובתשובת רש"ך הקשה בממ"נ אם צריך קיום א"כ צריכין לקיים כל החתימות ואם א"צ קיום למה לי הרשאה ובדרישה וב"ח בק"א כתבו באמת ע"פ הדין א"צ הרשאה כי הוא נאמן לומר דהוא ש"ה אלא הואיל בכל שליחות צריך הרשאה צריך כאן ג"כ הרשאה מיהו אפי' אין מכירים החתימות סמכינן אהא דקי"ל עידי החתומים הוי כאלו נחקרו עידותן בב"ד, נשמע מכל זה אפילו אם אין ניכר שום חתימה או אפילו אין מקוים כשר:

סעיף כהעריכה


(לז) טוב להצריך לדקדק:    כלומר באמת אין קפידא ממ"נ אם הוא גדול יכול לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושין קידושין וא"צ גט כמ"ש בסי' מ"ג, ובד"מ כתב דיש חשש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט:

סעיף כזעריכה


(לח) שיהיו חתימות הדיינים נכרת:    ול"ד להרשאה של ש"ה דא"צ להכיר החתימות שם מקילין משום הגט בידו משא"כ בש"ק, וכתב בלבוש ובדרישה וב"ח אף על גב בעלמא די אם מכירים ב' חתימות מדייני הקיום מ"מ כאן בגט מחמירים וצריכים להכיר כל ג' דייני הקיום הרשאת ש"ק מיהו הרשב"ץ כתב כל זה איירי לכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות אבל במקום עגון מקילין אפי' בש"ק אם הביא שטר חתום מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אף על גב דא"י לקיים החתימות דקי"ל קיום שטרות מדרבנן כתב הבית יוסף בשם א"ח כשרוצי' לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדי' החתומי' בשטר קבלה וכתב וכן נראה דהא קיום שטרות שלשה וכו' נשמע מזה אם הם בעצמם מכירי' החתימות מ"מ צריך להיות הקיום בשלשה ולא כסמ"ע בסימן מ"ו סק"ז שכתב כשהם בעצמם מכירין החתימות יכולי' שנים לקיים וליתא אלא לעולם צריך להיות קיום שטרות בשלשה:

סעיף כטעריכה


(לט) שלא יטיל בו שום תנאי:    כתב הב"י הטעם אפשר שידעו העדי' בקבלת הגט ולא ידעו מהתנאי ואזלו ומסהדי שיגיע הגט ליד שלוחה ונמצא הגט בטל, והב"ח כתב הטעם משום האשה יכולה לומר לא מניתי השליח אא"כ שיקבל בלי שום תנאי לפיכך אם אמרה שיקבל הגט אפילו על תנאי יכול להתנות תנאי וכן הסכים בט"ז:


(מ) אבל י"א שנכון להחמיר וכו':    כתב בט"ז אם אי אפשר בלא ש"ק יכולה לעשות ש"ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דייני', וב"ח ג"כ התיר לעשות ש"ק ומעשה היה בא' שהיה עתי' שוטה ועתי' חלי' וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקו' שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש"ק שלה:

סעיף לעריכה


(מא) בנוסח הרשאת:    כתב בד"מ בתחלה ממני' השליח קודם שמצוה לכתוב, ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה, דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא, וכותבים פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לו כי שמא הוא שליח רק על הנתינה אף על גב השליח נאמן לומר דעשאו לשליח מ"מ כאן הכתב מכחישו ועיין תשו' מהר"ם מינץ סימן קי"ד, וכותבי' ושליח שליח עד מאה אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחי' עד מאה י"ל דקאי הכל על הראשון דהוא יכול לעשות שלוחי' עד מאה אבל השני א"י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח וכו', וכותבי' אפי' בלא אונס ואם לא כתב כן בפירוש מ"מ יכול לעשות שליח בלא אונס דהא א"צ הרשאה אלא משום עשיות השלוחי' בלא אונס כמ"ש בתשו' ריב"ש וכינוי שליח אין כותבי' משום את"ל דהוא איש אחר מ"מ הוא כשר לשליחות פסקי מהרא"י וא"ל למה לא חיישינן שמא אין זה שלוחו אלא איש אחר שלוחו נמצא דזה הנותן הגט אינו שלוחו וי"ל דלא חיישינן כיון שהגט ביד זה אמרי' בוודאי זה הוא שלוחו ואם מגרש את ארוסתו יכתוב בהרשאה שהבעל שולח הגט והרב המסדר כששואל לשליח ישאלנו בשם ארוס שם בשם תיקון ישן:


(מב) שליח הולכה וכו':    עיין בגוף התשובה בב"י סוף סימן זה, וא"ל אף על פי שתאמר שהוא ש"ה וש"ק אכתי פסול הגט מחמת דמוכח דהמסדרי' הגט היו ע"ה וסברו דהבעל יכול לעשות ש"ק, וי"ל דאפשר לומר דלא היו ע"ה אלא מה שכתבו דהוא ש"ק לא כתבו אלא ליפוי כח ובאמת הוא ש"ה אבל אם לא אמר דהוא ש"ה מוכח דהוא ש"ק והבעל א"י לעשות ש"ק מוכח דהם ע"ה, וא"ת אם יכולים לתרץ שהוא ש"ה ומה שכתבו שהוא ש"ק אינו אלא ליפוי כח א"כ איך יכול השליח להכחיש וכן הקשה בד"מ, וי"ל תירוץ זה לא טענינן אנחנו אא"כ כששליח אומר כן שומעים ולא נתבטל הגט אבל אנן לא טענינן כן ובגוף התשובה יש שם איזה דברים להתיישב:

סעיף לאעריכה


(מג) חוץ מחש"ו:    אלו חמשה פסולים אפי' בא"י דא"צ לומר ב"נ מ"מ הם פסולים לשליחות ואם נתנו הגט אינו גט והא דמגורשת אם נתן הגט ליד עבדה דשם היא מתגרשת מתורת חצר, תוס', אבל רשעים כשירים לשליחות אלא דאין לסמוך על דיבורם מה שאומרים ב"נ לכן בא"י כשירים לשליחות וכן כשגט מקוים דא"צ לומר ב"נ כשר לשליחות, כתב הריב"ש סי' ש"צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולי' להיות דייני' ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין:

סעיף לגעריכה


(מד) להבאת הגט:    אא"כ נתקיים הגט וצ"ל דליכא בידו שטר הרשאה דהא הרשאה הוי קיום כמ"ש במרד' ובתשובת רשב"א וכמ"ש בסי' קמ"ב סוף סעיף א' והריב"ש דמחמיר שם אינו אלא חומרא בעלמא קשה למה הוא נאמן לומר דהוא ש"ה דהא כתב הרא"ש ש"ה נאמן לומר דעשאו לשליח הואיל האמינוהו חז"ל לומ' ב"נ וב"נ וכאן אינו נאמן לומר ב"נ וב"נ ולמ"ש דהמחבר פוסק כרמב"ם והרמ"ה דס"ל הא דנאמן לומר דעשאו לשליח לא תליא באמירת ב"נ וב"נ אפילו בא"י או בגט מקוים נאמן לומר דעשאו ש"ה כן י"ל ברשע כשהגט מקוים אז נאמן לומר דעשאו לש"ה כיון דגט כשר בידו אלא להרא"ש קשה ואפשר דס"ל דאיירי דיש הרשאה בידו מ"מ חיישינן שמא לא זהו הגט דמסר הבעל בידו אף על גב בעלמא לא חיישינן מ"מ כשהגט ביד הרשע חיישינן שמא זייף זה לכן צריך להתקיים הגט:


(מה) אא"כ נתקיים:    משמע אפי' בא"י דאין צריך לומר ב"נ וב"נ מ"מ פסול להביא אם אינו מקוים וב"ח מפרש דברי הטור בזה פליגי הרא"ש והרמ"ה, הרא"ש ס"ל בא"י יכול להביא אפי' אינו מקוים כיון דא"צ לומר ב"נ וב"נ והרמ"ה ס"ל אפילו בא"י א"י להביא הגט כשאינו מקוים מיהו למ"ש בסמוך אפילו אם יש הרשאה חיישינן שמא מזויף הוא צריך ישוב למה יכול להביא בא"י כשאינו מקוים ולמה לא חיישי' שמא מזויף הוא:


(מו) ויש פוסלין:    כן הוא דעת הרמב"ם וכתב כשהגט אינו מקוים אינו גט נשמע דס"ל דהגט בטל ואין קידושין של אחר תופסין בה ולא ככ"מ שכתב דספק גט הוא, והראב"ד הקשה למה הגט בטל ולא חיישינן שמא יתקיים הגט והמגיד תירץ דאיירי שחקרו אחר עידי קיום ולא נמצאו אז הגט בטל ואין קידושין של אחר תופסי' בה, מיהו קשה דהא אם שליח מביא גט או האשה מביאה קי"ל דמותרת לישא ע"פ הדין אפילו לא ניכרת לנו חתימות העדים ולמה כאן הגט בטל אף על גב הכא גרע טפי כיון השליח הוא רשע מ"מ למה הגט בטל לגמרי ואין קידושין של אחר תופסים בה הא ליכא אלא חשש זיוף, ואפשר לומר הרמב"ם לטעמו דס"ל עדים החתומים מדאורייתא הוי מפי כתבם אלא חז"ל תקנו דמקבלין עדותן אפילו בגיטין הבאים לכן כל שאינו כתקנות חז"ל הגט בטל גם י"ל למ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כשא' טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא וס"ל כל כה"ג שהוא ביד רשע טענינן אנן מזויף הוא וצריך קיום מדאורייתא:


(מז) ודין מומר וכו':    כ"כ הש"ג וטעמו משום נכרי ממועט מטעם שהוא אינו בן ברית או מטעם שאינו בתורת גיטין ומומר בן ברית הוא והוא בתורת גיטין וקדושין לכן ס"ל דהוא כשר לשליחות, והא דהוא פסול לכתוב גט משום דאינו כותב לשמה, מיהו בתוס' סנהדרין דף ע"ב משמע דדין מומר כדין נכרי דכתבו שם מומר לאו בן ברית הוא וכן משמע מהרמב"ם פ"ג לכן כתב דין מומר כדין נכרי ומיום שנעשה מומר הוי כאלו אינו בתורת גיטין וקדושין ועיין סי' קכ"ג:

סעיף לדעריכה


(מח) כשרים:    כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות אלא הטעם הוא משום דחיישינן שמא הוא משקר כיון שהוא רשע לכן כשעשה תשובה תו ליכא חשש דמשקר הוא כשר לשליחות:

סעיף לועריכה


(מט) איני מכירה:    ואם אמר לשנים כתבו הגט ותנו לפלוני שלוחי או שאמר להם כתבו גט ותנו לפלוני שלוחי ויוליך לה מבעיי' בש"ס ופי' הרי"ף הסוגי' איירי לענין אם שנים אלו יכולים להיות שלוחים למסור הגט לידה, ושאר מפרשים פירשו לענין אם נאבד הגט מיד השליח יכולים לכתוב גט אחר כמ"ש בסי' קכ"ג וא"ל לשיטות הרי"ף דס"ל לענין אם שנים אלו יכולים למסור לה הגט דלא אפשט בעיי' זו וכאן פליגי בש"ס אם הראשון יכול למסור הגט, וי"ל שאני הכא דאמר בפי' דאין מכיר אות', והרמב"ם כתב פ"ט דין ל"א אם אמר תן לפלוני והוא יוליך לה אם הוליך בעצמו אינו גט וכתב עוד שם דין ל"ט הדין דכאן אם אמר הראשון איני מכיר' ופי' המגיד מ"ש הרמב"ם אם אמר תן לפלוני ויוליך לה אינו גט למד מדין דכאן וצ"ל דלא ס"ל החילוק זה ולרמב"ם גם כאן אם הראשון מסר הגט לה אינו גט ומ"ש ואם נתן הראשון ה"ז ספק מגורשת כ"כ הרשב"א אבל הרמב"ם ס"ל שני דינים הללו שוין ובשניהם אם מסר הראשון אינו גט אבל הבעיי' בש"ס אם אמר תן לשלוחי ויוליך לה ס"ל דאיירי לענין אם נאבד הגט כדעת כל המפרשים לא כשיטות הרי"ף כמ"ש בסי' קכ"ו:


(נ) יתנהו לה ע"פ שנים:    אף על גב סומא א"י ליתן ע"פ שנים שאני סומא דא"י לראות, תוספות:

סעיף לזעריכה


(נא) חלה או נאנס:    ואם יש בידו הרשאה דיכול לעשות שליח אף על גב דלא כתב דיכול לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יכול לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול"ל הרשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפי' בלא אונס ב"י וד"מ:


(נב) ובלבד שיאמר הבעל וכו':    וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהי' נאמנת ש"ג ספ"ג:


(נג) ויש מי שאומר וכו':    הטעם משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך ל' יום ועיין סעיף נ"ח:

סעיף לחעריכה


(נד) לא ישלחנו:    והא דכתיב ושלח ושלחה ולמדו מזה דשליח עושה שליח ומשמע אפי' בלא אונס י"ל הקרא איירי כשגילה דעתו דאינו מקפיד כ"כ תוס' והר"ן ומזה נשמע אפי' לא התנה בפי' דיכול לעשות שליח רק גילה דעתו דאינו מקפיד יכול לעשות שליח:


(נה) פי' לו שלא ישלחנו:    ק"ק בעובדא דרבא דמסר השליח לשליח אחר ואמר רבא מ"ט משום אנוס האי נמי אנוס ולא שאל שמא פי' לו המשלח שלא ישלחנו ע"י אחר וכעין זה הקשה הר"ן על הראב"ד דס"ל אם אמר הולך סתם יכול לשלוח ע"י אחר אפי' אם לא חלה והקשה מסוגיא דרבא למה אמר רבא האי נמי אנוס ולא שאל לשליח שמא אמר הולך סתם ויכול לעשות שליח בלא אונס ומכ"ש דקשה למה לא חייש שמא אסור לשלוח ע"י אחר ותירוץ של הר"ן לא שייך כאן:

סעיף מעריכה


(נו) אין צריך למנותו בפני ב"ד:    כי מה שאומר ב"נ הוא הקיום לכן צריך ב"ד אפי' אם הבעל נתן לו רשות לעשות שליח אחר, ואם ממנה שליח אחר בפני שנים מצטרפים השליח ג"כ והוי ג' כ"כ בתשובת ריב"ש ולקמן סי' קמ"ב סעיף ט' ומשמע אפי' מאן דמחמיר שלא להצטרף השליח כשנותן הגט לאשה מ"מ כאן מקילין וכ"כ בפריש' סי' קמ"ב:


(נז) אבל צריך למנותו בפני עדי':    כ"כ הרא"ש ולטעמו אזיל דס"ל ש"ה צריך למנותו בפני עדים אבל רמב"ם ס"ל דא"צ עדים כמ"ש בפ"ז דין כ"א והמחבר בסעיף י"א הביא דעת הרא"ש בלשון י"א משמע דס"ל עיקר כהרמב"ם ומ"ש כאן צריך למנותו אלא בפני עדים צ"ל דחושש לחומר' מלצאת כל הדיעות אבל אין לומר מ"ש דצריך למנותו בפני עדים משום דצריך להביא כתב בעדים דעשאו לשליח דלמה לא מהני כתב שליח הראשון גם כתבתי לקמן דהמחבר פוסק כהרמב"ם והרמ"ה דשליח נאמן לומר דהוא שליח אפי' היכא דאין צריך לומר ב"נ וב"נ אלא ע"כ דחושש לחומרא כדעת הרא"ש:

סעיף מבעריכה


(נח) יכול שליח וכו':    מזה נמי משמע אפי' אם כבר נתן השליח הראשון את הגט לשליח השני עדיין לא נגמר שליחתו דאל"כ איך יכול הוא להיות שליח אלא ע"כ דעדיין הוא שליח ולא כח"ר שהבאתי בסי' קמ"ב סעיף י"ג, ובט"ז כתב אפילו אם השני חי יכול הראשון ליקח ממנו הגט:

סעיף מגעריכה


(נט) משום דה"ל מילי:    כיון דאינו מוסר לו שום דבר מ"ה הוי מילין אבל ש"ה מוסר לו הגט ושליח הבאה שלה לא הוי מילין כיון דעיקר שליחות נגמר בעת שנותן הגט ליד השליח, ובבדק הבית הקשה על הטור בסי' זה משמע אומר אמרו לא הוי מילין ויכול לעשותו ובסי' ק"כ פוסל אומר אמרו ותירץ בד"מ מ"ש הטור דלא הוי מילין לאו כוונתו דמכשיר אומר אמרו אלא כוונתו משום מילין ליכא פסול אבל אומר אמרו אסור משאר טעמים כמ"ש בסי' ק' ועיין דרישה וב"ח:


(ס) ואז יכול למנות אחר בלא בית דין:    דהא השליח אין צריך לומר ב"נ וב"נ וכן יכול לעשות שליח בלא אונס ועיין בתשובת רשב"ץ שהביא הב"י שם מבואר כמה חלוקי דינים:

סעיף מדעריכה


(סא) כל שהגיע הגט ליד א':    כתב הרשב"א אם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה ועיין סי' ל"ז סעיף י' מ"ש:

סעיף מהעריכה


(סב) תנהו לה במקום פלוני וכו':    דיש לומר דאין רצונו שיתן לה במקום אחר דשם יעליזו לכן יש קפידא אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני, אבל אם אמר שיתן בעליה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא"כ שאמר אל תנהו אלא כך וכך:

סעיף מחעריכה


(סג) בתוך הזמן וכו':    כי מסתמא יש קפידא שלא יקדים לגרש כמו שכתב בש"ס לא מקדים אניש פרעניות לגרש את אשתו לכן יכול לאחר ולא להקדים:

סעיף נעריכה


(סד) בכל מקום שיקבלנו הוי גט:    וא"ל אפילו כשיגיע לאותו מקום למה היא מגורשת הא הוי כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאינה מגורשת משום שלא בא לידה מידו וה"נ לא בא הגט מיד הבעל כיון דאינה מגורשת נמי תירצו תוס' בתירוץ א' דאמר לש"ק שלה שהוא יהיה ש"ה עד לשם ושם יעשה ש"ה אחר ויקבל ממנו הגט ונ"מ למ"ש לעיל רס"ז ועוד תרצו דהוי כאלו קבלה מידו והא דאינ' מגורשת מיד משום דהוי כאלו התנה שאל תהי' מגורשת עד שיבוא לשם והוי כאלו מתנה עמו שאל תגרש עד אחר ל' יום ולכאורה היה נראה דצריך ליתן לה נאמנות שתהיה נאמנת לומר שלא פייס אותה כמ"ש לקמן מיהו דלא מצינו בשום פוסק דכתב כן י"ל דוקא כשהוא מתנה שאל יהי' גט עד אותו זמן אז יש לחוש שיערער ויאמר שקבע הזמן בכיון שיכול לפייס אותה תוך הזמן אבל כשהי' קובע /קובעת/ זמן אין חוששין:

סעיף נאעריכה


(סה) לא ישלחנו ביד אחר:    הנה לשיטות הרמב"ם הטעם הוא דלא ישלחנו ביד אחר משום אין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר לפ"ז דבר שאין קפידא כגון שצוה שתמחול לא זכות שלה קודם נתינות הגט יכול לשלוח ע"י אחר ולא חיישינן שמא ישנה השליח השני וכ"כ תוס' שם אבל לשיטות רש"י חיישינן שמא ישנה השליח השני ואסור לשלוח ע"י שליח אחר אפילו בדבר שאין קפידא מיהו למסור הפקדון ליד אחר אף לרש"י אסור אלא אפי' דבר שאין פקדון אלא בכה"ג שתמחול הזכות מ"מ אסור לשלוח ע"י אחר מטעם הנ"ל ודברי הטור תמוה מ"ש דיכול לשלוח ע"י אחר גם דברי השואל בתשו' הריב"ש לשיטות רש"י תמוה וקי"ל כחומרת תרי טעמים ואסור לשלוח ע"י אחר אפילו אם חלה הראשון לא מבעיא לפירוש תוס' לא ישלחנו ע"י אחר דהא הוי שינוי אלא אפילו לשיטות הרמ"ה ורש"י נראה דלא ישלחנו ע"י אחר דהא חיישינן שמא ישנה לפ"ז אפילו אם נתן לו רשות לשלוח ע"י אחר ולא כתב אפילו בלא אונס א"י לשלוח בלא אונס אף על גב דכתבתי לעיל אם נותן לו רשות סתם לשלוח ע"י אחר יכול לשלוח אפילו בלא אונס דשם הטעם משום דדרשינן לישנא יתיר' למה נתן לו רשות לשלוח דהא ע"י אונס רשאי לשלוח בלא רשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לשלוח בלא אונס אבל כאן א"י לשלוח אפילו אם יש לו רשות י"ל נתינות רשות הוא אם יהיה לו אונס מיהו בתשובת ריב"ש לא משמע כן:


(סו) אינו גט:    לדעת הרמב"ם אפילו אם אמר סתם טול חפץ ותן לה הגט אמרינן דהוא מקפיד שאל יתן לה הגט עד שתתן החפץ כיון דהזכיר לקיחות החפץ קודם נתינות הגט אבל אם מזכיר נתינות הגט קודם לקיחות החפץ לא אמרינן דמקפיד שיתן הגט קודם הלקיחות החפץ דאין זה סברא שיקפיד בזה מיהו אם אמר תן גט ואחר כך טול החפץ י"ל דהוי קפידא, והרמ"ה ס"ל אם אמר סתם טול החפץ ותן לה הגט ליכא קפידא שיעכב הגט עד אחר נתינות החפץ אלא א"כ שאמר טול החפץ ואח"כ תן הגט אז הוא מקפיד שאל יתן הגט עד שתתן החפץ והרמב"ן ס"ל אפי' אם אמר תן הגט וטול החפץ מ"מ הוא מקפיד שאל יתן הגט עד שיטול החפץ כיון דזכר הלקיחות החפץ כמ"ש בחושן המשפט סי' נ"ח:

סעיף נגעריכה


(סז) במקום שא"צ לומר ב"נ:    אבל היכא דצ"ל ב"נ אם לא אמר הגט פסול אפי' בלא ערעור כמ"ש לקמן סי' קמ"ב, אף על גב בעלמא טענינן בשביל יתומים שמא מזויף הוא מ"מ כאן מקילין משום תקנות עגונות או משום חומרא שהחמירו בסוף כ"כ תוס' ב"מ דף י"ג ובריש גיטין ובכתובו' פ' הנושא דטועני' בעלמא מזויף בשביל יתומים וכאן משמע אם השליח מביא הגט מותרת לישא אפי' אין מכירי' החתימו' אפי' מאן דמחמיר לקמן בסי' קמ"ב כשהיא בעצמה מביאה גט שאין מקוים מ"מ כשהשליח מביא מודה דמותרת להנשא:


(סח) מבני חרי:    אבל אין מוציאין מלקוחות ומיתומי' משום דטוענין שמא מזויף הוא אבל מב"ח גובה דמספר כתובה נלמד שכותבי' כשתנש' לאחר תגבה כתובתך כ"כ הרא"ש פ"ק דגיטין, אף על גב ר"י ס"ל דאין טוענין מזויף בשביל יתומים ולקוחות לא קי"ל כר"י וכ"כ הר"ן דאין גובה מלקוחות משום דטוענין שמא מזויף הגט ועיין בש"ך בחושן המשפט סי' ק"ו וא"י למה לא הביא הדין מה דמפורש כאן דטוענים מזויף ומשמע מהרא"ש אפי' אם הלקוחות טוענין ברי דמזויף הגט מותרת להנשא ואמרי' דאומרי' כן כדי שלא תטרוף מהם:


(סט) תצא ואם בא הבעל וכו':    משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ועיין בטור סוף סימן קנ"ב:


(ע) הולד ממזר וכולי אבד הגט ה"ז ספק מגורשת:    כ"כ הרמב"ם וכ' המגיד הטעם הואיל הבעל טוען ברי מזויף והיא א"י אמרינן העמד אשה על חזקתה דהיא א"א לכן הולד ממזר ודאי ושאר פוסקים ס"ל דהיא ספק מגורשת והולד ספק ממזר ולכאורה קשה למה הולד ממזר ודאי לדעת הרמב"ם או ספק ממזר לדעת שאר פוסקים דהא קי"ל כריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרו עדותן בב"ד והקיום אינו אלא מדרבנן א"כ כאן ליכא ספק דאורייתא אלא ספק דרבנן ולמה כתב דהגט בטל ולשאר פוסקים ספק מגורשת הא ליכא כאן אלא ספק דרבנן וכן הקשה ברש"ך ונ"ל מכאן מוכח דס"ל להרמב"ם ולפוסקים אלו כהגמ' דקדושין דכתב כשאיש טוען מזויף בעינן קיום מדאורייתא ור"ל לא איירי בטוען מזויף ועיין בסימן מ"ב מ"ש ובמוהרי"ק שורש ס"ו ובתשובת מהרשד"מ סי' א' וכן מוכח מרמב"ם רפי"ב והטור בסי' קנ"ב ובש"ע שם דכתבו כשהי' מביאה את הגט והבעל טוען מזויף אינה מגורשת ושם טוענת היא ברי ומ"מ מדאורייתא בטל ע"כ דסבירא ליה כהג"מ גם בל"ז אין סברא לומר כשהלוה טוען מזויף והמלוה טוען ברי עדיף מה לנו בברי שלו פשיטא כשרוצה לגבות יאמר דשטרו טוב אלא ודאי אם בעינן קיום ומדאורייתא כשמלוה א"י והלוה טוען מזויף ולא אמרי' עדים שנחתמו כמו שנחקרו עדותן כן הוא אפילו כשמלוה טוען ברי דשטרו טוב הוא והלוה טוען ברי בעינן קיום מדאוריי' ועיין בחושן המשפט סי' כ"ח שם מבואר דהרמב"ם ס"ל עדים החתומים על השטר מדאורייתא הוי עדות מכתב אלא חז"ל תקנו דפוסקים ע"פ שטר וכבר השיגו עליו הרמב"ן ושאר פוסקים מסוגיא זו דאמר ר"ל עדים החתומים כמו שנחקרו עדותן בב"ד גם קשה לדידיה א"כ הגט הבא ממה"י מדאורייתא לא מהני דהא הוי עדות החתומים המעידים על הגט כעדות ע"פ כתבם ואי אמרת באמת ס"ל להרמב"ם אף בזה מכאן דמקדש ע"ד דרבנן וחז"ל תקנו גט כזה כשר א"כ לא צריך המגיד ליתן טעם לדין זה דהא מדאורייתא לא מהני אלא מתיקון חז"ל אם כן אם אינו מקוים אז הוא בטל מדאורייתא:


(עא) שהרי אינה מגורשת:    כ"כ הרמב"ם משמע דאינה מגורשת כלל ואין קידושין של אחר תופסים לפי הכלל מ"ש בפ"י ולא כהב"י שכתב קידושי' של אחר תופסים בה מיהו לדינא בודאי יש לחוש לקדושין של אחר דהא לשאר פוסקים אינה אלא ספק מגורשת ואם אין צריך קיום מדאורייתא אף בכה"ג אינו אלא ספק מדרבנן:

סעיף נדעריכה


(עב) אפילו היא אחותה:    הנה רש"י פי' בש"ס הטעם דיבמה אסורה להביא גט משום דחיישינן לאתי לקלקלה משום דיראה שמא סופה להיות צרתה לפ"ז באחותה דלא שייך טעם זה י"ל דמותר' להביא גט מיהו המגיד כתב לא פלוג חז"ל כיון יבמה שאינה אחותה אסורה להביא גיטה ה"ה אחותה ה"ה אין הכלה נאמנת לחמותה ולא אשת האב לבת בעלה ונראה ה"ה אם יבמה א"י להביא הגט ה"ה להעיד על בעלה כמ"ש בסימן י"ז אפילו היכא דהיא אסור' לבנה א"י להעיד דלא פלוג חכמי' ועיין סי' י"ז:


(עג) וי"א שאינן נאמנות:    דנשים לאו דינא גמירי וסברה אפילו כשאמרה ב"נ וב"נ אין בכך כלום ובעל יכול לערער:

סעיף נהעריכה


(עד) אם נתקיים בחותמיו:    דש"ק הוא כאשה עצמה וכיון שהבעל אומר מזויף צריך קיום ובלאו הכי אינה נאמנת כך דין השליח כ"כ המגיד אפי' להפוסקים דס"ל השליש נאמן אפי' אם הבעל דבר אומר דלא נתן לידו בתורת שלישית כמ"ש בחושן המשפט סימן נ"ו ש"ה כשאינו מקוים הוי כאלו אין בידו כלום:


(עה) השליח נאמן:    אפי' בלא מיגו אפילו אם אמר דמסר לידו בעדים מ"מ הימני' דזמנין ימותו העדי', תוס' והרא"ש:


(עו) בעיר אחת וכו':    כן ס"ל כמה פוסקים דפסקו כרב הונא דבעל נאמן דוקא בעיר אח' ולכאורה נראה דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל חילוק זה אליבא דר"ה דהא הם פסקו כר"ח שהוא תלמיד משום דהביאו ראיה מהסוגיא דאתי' כר"ח משום דהקשה שם ולהימני' לשליש וכו' ש"מ דהלכה כר"ח דס"ל דהשליש נאמן ואי הוי ס"ל לר"ה ג"כ השליש נאמן כשאינה בעיר א' א"כ שפיר אתי' אף אליבא דר"ה היינו כשאינה בעיר א' אלא ודאי דלא ס"ל חילוק זה:


(עז) אבל אם טוען שעשאו ש"ה וכו':    והשליח טוען שהוא ש"ק אז לא אמרי' אם איתא בתורת גירושין לדידה יהיב הלא לפי דבריו נמי לגירושין נתן ומ"מ לא יהיב לדידה ולא אמרי' דלא יהיב לדידה כי היכא דלא תתגרש מיד, ולפי שיטה זו אם הבעל אומר לפקדון נתתי והשליח אומר להולכ' הבעל נאמן מטעם אם איתא דלגירושין יהב לדידה הוי יהיב ולא אמרי' דלא נתן לידה כי היכא דלא תתגרש מיד וכן מוכח מתוס' שהבאתי לעיל דהא הקשו מה הועילו חז"ל בתקנתן שיאמר ב"נ וב"נ אכתי יאמר הבעל לפקדון נתתי ש"מ אפי' בש"ה נמי הבעל נאמן לומר לפקדון נתתי וכן כתב הר"ן בשם תשו' הרי"ף והרשב"א דהסוגי' איירי בזה דהבעל אומר לפקדון נתתי והשליח אומר להולכ' ונתן ליד' ופליגי בזה ר"ה ור"ח ולא כהר"ן שכתב בתירוץ א' בכה"ג לא אמרי' למה לא יהיב לדידה די"ל דלא יהיב לה כי היכא דלא תתגרש מיד, והרא"ש פוסק כרב הונא דבעל נאמן וס"ל אם הבעל אומר לפקדון והשליח אומ' להולכ' נאמן השליח כמ"ש ריש גיטין וכבר כתבתי דמשמעות הוא אפילו כשהם בעיר א' והטור לא כ"כ:


(עח) והוא שבאים וכו':    כלומר הא דשליח נאמן ותתגרש בקבלתו דוקא כשיש עדים שהוא ש"ק אבל בש"ה אפילו ליכא עדים נאמן הוא ותתגרש כשמגיע הגט לידה כמ"ש לעיל ומשמע אפילו אם הבעל א"י שהוא ש"ק מ"מ הוא נותן ליד השליח הגט שתתגרש מיד אם הוא ש"ק, ולהפוסקים דס"ל בעיר א' הבעל נאמן משמע אפילו אם יודע שהוא ש"ק ועיין לקמן:


(עט) וי"א דוקא וכו':    לא מצינו דיעה זו מפורש אלא בד"מ מדייק כן מדברי הטור שכתב הרמב"ם כתב השליח נאמן בכל ענין אפילו אם אין הגט בידו רק ראו הגט בידו וא"א כתב כסברא הראשונה פי' הוא להרא"ש אין השליח נאמן אא"כ הגט בידו ולא מהני מה שראו העדים בידו ולא כהרמב"ם, ואין מוכרח די"ל כוונת הטור דהרא"ש פוסק כסברא הראשונה היינו בפלוגתת ר"ה ור"ח פוסק כר"ה דהבעל נאמן בעיר א' אבל כשאינו בעיר א' השליח נאמן יש לומר דנאמן אפי' אם הגט אין בידו אלא ראו בידו, ואין להוכיח מדברי הרא"ש דראו לא מהני דהא הרא"ש פי' הסוגיא דהגט ביד השליח ומחמת זה הוכרח לדחוק במימרא שם מודה ר"ה אם היא אמרה בפני נתת לגירושין נאמנת איירי נמי דהגט ביד השליח נאמנת היא לומר בפני נתת ליד השליח במיגו גרשתני כמ"ש בסמוך ואם איתא דסבירא ליה ראו ביד השליח מהני למה ליה לדחוק ולמה לא מפרש דאיירי דהעדים ראו הגט שלה ביד השליח והיום הגט ביד האשה מ"ה נאמנת היא לומר בפני נתת לגירושין במיגו לידי נתת לגירושי' אלא ע"כ ראו לא מהני דיש לדחות דלמא ס"ל כסבר' הר"ן אם הגט ביד האשה עדיף טפי ומודה ר"ה דהשליח נאמן ופלוגתת ר"ה ור"ח היא כשהגט ביד השליח בזה ס"ל ר"ה הבעל נאמן כיון דלא מסר לה להתגרש בו ומתוס' משמע ראו מהני דהא פירשו להמקשן דהקשה קיבל למה לי היינו דסגי אם ראו בידו הגט, וי"ל דס"ל לרמ"א תוספת כ"כ אליב' דמתני' דלא בא הבעל ומכחיש אותו אז מהני אם ראו בידו הגט משא"כ כשהבעל מכחישו ועיין לקמן, ובד"מ הבי' ראיה לזה ממ"ש בחושן המשפט סי' נ"ו השליש קודם שנותן השלישית מידו צריך שיאמר אופן שלישתו לפני הב"ד או לפני עדים משמע אם ראו בידו לא מהני ויש לדחות בוודאי לענין אופן שלישית לא מהני ראו בידו אבל לענין זה מהני אם ראו בידו גט והוא ש"ק אמרי' בוודאי נמסר לידו לגירושין ולא לפקדון ועיין מ"ש בסעיף י"א:


(פ) ואין חילוק בזה וכו':    היינו אם הבעל אומר לפקדון נתתי והשליח אומר להולכה נתן לידי לר"ה בעיר אחת הבעל נאמן ולא כסברת הר"ן דכתב בזה לכ"ע השליח נאמן כמ"ש לעיל, וע"כ בש"ה צריך לומר דליכא עדים דהבעל עשאו לש"ה דאם לא כן איך י"ל לפקדון נתתי אלא דליכא עדים ומ"מ נאמן כמו שליש בעלמא דנאמן אלא בש"ק בעינן עדים כי היכא דתתגרש בקבלת השליח, ולהרי"ף בתשו' איירי הסוגיא כשהבעל אמר לפקדון והשליח אומר ש"ה אני ופוסק ר"ח השליח נאמן, ולתוס' נאמן הבעל לומר לפקדון נתתי כשהם בעיר א' וכן הוא לשיטות הרשב"א, ולכאורה קשה על הרב רמ"א כאן כתב ואין חילוק וכו' משמע בעיר א' יכול הבעל להכחישו ובסי' קמ"ב פסק כשם שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם כן הוא נאמן שהוא שלוחו, ואין לומר כאן איירי כשאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אז יכול להבעל להכחישו ובסי' קמ"ב איירי כשהשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם דהא שם סעיף ו' לא משמע כן גם לפ"ז דבריו סתומים ואפשר אף על גב הבעל יכול להכחישו מ"מ לא חיישינן שמא יבוא ויכחיש ואיירי שם כל זמן דלא בא ומכחיש נאמן הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם מיהו הלשון שכתב שם כשם שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' משמע אפילו אם מכחיש הבעל וע"כ צ"ל מ"ש שם כשם שנאמן לומר איירי כשאינן בעיר א' אף על גב לענין בפני נכתב ובפני נחתם נאמן אפי' בעיר אחת מ"מ לענין נאמנות שהוא ש"ה אינו נאמן בעיר אחת:


(פא) נאמנת:    במיגו אפילו אם הגט ביד השליח ואפילו בעיר אחת נאמנת במיגו די"ל לידי נתת והפקדתיו ליד השליח ואז היא נאמנת דהאשה אומרת גרשתני נאמנת אף על גב השליח מסייעה לא אמרינן דמעיזה כל שאין שני עדים דמסייעין לה כ"כ הרא"ש ועיין ריש סימן י"ז שם כתב הטור אפילו אם איכ' א' דמסייעה מעיזה ולא כהרא"ש וצריך ישוב, אבל אם אינה אומרת בפני נתת ליד השליח לגירושין והם בעיר אחת אינו נאמן השליח להני פוסקים ולא אמרינן מיגו דיהיב השליח הגט לידה די"ל דאין רצונה לקבל הגט כל שא"י בודאי דהבעל נתן ליד השליח לגרושין כן משמע מהרא"ש לפ"ז אפילו אם היא א"י דהבעל מערער מ"מ כל שא"י שנתן לגירושי' אין רצונה ליטול הגט, ובתוס' לא משמע כן דהא כתבו דאין רצונה לקבל הגט כיון דשמעה דהבעל מערער משמע כשהי' א"י דהבעל מערער מקבל הגט ואף לדעת תוספות נראה אם עדיין הגט ביד השליח ועכשיו מערער הבעל תו לא אמרינן מיגו דהיה נתן קודם הערעור של הבעל הגט ליד האשה דאז הוי מיגו למפרע ולא אמרינן מיגו למפרע כמ"ש בהרא"ש סוף כתובות ועיין בסמ"ע ובש"ך בחושן המשפט סי' פ"ב:


(פב) וי"א דוקא וכו':    וכן הוא לשיטת הרי"ף שהבאתי לעיל דכל הסוגיא איירי כשהגט ביד האשה ובזה נאמנת לומר בפני ניתן לגירושין וכן הוא לפי מ"ש בתשובת הרשב"א ובח"ר:

סעיף נועריכה


(פג) היה הגט יוצא מיד האשה:    כ"כ הרמב"ם וס"ל כשהגט ביד האשה הוי כאלו היה ביד השליח אפילו לא ראו הגט ביד השליח אלא כיון דיכולה ליתן לידו הוי כאלו הגט בידו ועיי' בתשובת רשב"א ובח"ר מיהו צ"ל דאיירי כאן כשהם בשני מקומות דהא בעיר אחת יכול הבעל לומר לפקדון נתתיו אבל אין לומר כשהגט ביד האשה עדיף טפי כמ"ש בהר"ן והבאתיו לעיל דהא בסעיף נ"ז איירי נמי שהגט ביד האשה ומ"מ יכול הבעל להכחישו בעיר אחת:


(פד) אעפ"י שהבעל אומר לגירושין נתתי וכו':    הנה לפי הסוגיא פי"נ אם אומר גרשתי אינו נאמן והיא ספק מגורשת כמ"ש לקמן סי' קנ"ב אם כן אפילו אם הבעל אומר נתתי ליד השליח והוא ש"ק הוי ספק דהא לא עדיף מאומר גרשתי ונתתי לידה הגט השליח אינו אלא ע"א והא דאיתא בסוגיא זו דהיא ספק מגורשת משום לקולא לא אמרי' שליח עושה שליחותו משמע אם אמר נתתי לש"ק מגורשת בודאי יש לומר דסוגי' זו אתיא אליבא המ"ד בעל שאמר גרשתי נאמן אבל להמסקנא פי"נ אפילו אם אמר נתתי ליד ש"ק היא ספק מגורשת ובזה מיושב שפיר דברי רי"ו שהבי' הב"י וע"ש ומ"ש הטור דספק הוא אם שליח עושה שליחותו יש לומר כוונתו אפילו בש"ה ספק הוא:


(פה) הואיל והבעל והשליח מסייעים:    ואם השליח לבד מסייע היינו פלוגתא כמ"ש בהרא"ש וכמ"ש בסמוך:

סעיף נזעריכה


(פו) וערער שלא כתבן:    ואם ערער ואומר לפקדון נתתי אז תליא בפלוגתא הנ"ל ואם אמר ממני נפל כתבתי לעיל דפליגי בזה הפוסקים:


(פז) שהרי עדים מעידים:    ואם ע"א הביא לה נאמן אם היה אצל הכתיבה והחתימה במיגו די"ל הוא ש"ה כ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף רנ"ח:


(פח) וי"א שאם שלשתם וכו':    לדעת הרא"ש כל זמן שלא בא הבעל ומכחיש לא חיישינן שמא בא ויכחיש ומותרת אפילו לר"ה אלא המגיד כתב לשיטות הפוסקים דפסקו כר"ה אפילו לא בא הבעל חיישינן שמא יבוא ויכחיש, וכ"כ הרשב"א וכן הוכחתי לעיל לשיטות הרי"ף ורמב"ם לר"ה חיישינן שמא יבוא ויכחיש:


(פט) ואפילו אינן בעיר א':    הג"ה זו תמוה כי בד"מ מדייק זאת מהטור ואין שום משמעות בטור כמ"ש לעיל גם הבאתי דברי תוס' דכתבו אם ראו עדים הגט בידו מהני מיהת כשלא בא הבעל ומכחיש והיינו קושית המקשן קיבל למה לי וכאן נמי מיירי דאין הבעל מכחיש ועדים אלו ראו בידו הגט מנ"ל דלא מהני, אבל אין להקשות עליו ממ"ש הרי"ף והרשב"א דסוגיא איירי כשהגט ביד האשה ומ"מ לר"ח השליח דינו כשליש ונאמן, די"ל דס"ל לר"ח השליח נאמן טפי אבל לר"ה הבעל נאמן אא"כ כשהשליח שליש בודאי והגט בידו לכן לא הביא י"א אלו בסעיף נ"ו דס"ל שם אייתי כשיטות הרמב"ם דפוסק כר"ח וכאן דאייתי כשיטו' הפוסקים דפסקו כר"ה מביא י"א אלו גם בל"ז שפיר להרי"ף ורשב"א הטעם דאי בעי מהדר לה בידיה וכ"כ בח"ר משא"כ דשליח קבלה שלה אינו בכאן ובזה ניחא נמי דלא הביא י"א אלו בסעיף נ"ו:

סעיף סעריכה


(צ) בפני שנים:    אבל כשמבטל בפני השליח א"צ שנים כן הוא דעת הרמב"ם והטור אבל תוס' ר"פ השולח מסופקים בזה:


(צא) ואין הבעל נאמן:    כשאין עדים דביטל כ"כ הב"י ועיין בח"ר שכתב הבעל נאמן לומר דביטל כבר במיגו דאי בעי יכול עדיין לבטל ובחדושי רש"ך הביא דבריו לפ"ז מ"ש הב"י ובהג"ה דאין הבעל נאמן וכו' לכאורה תמוה למה אינו נאמן דהא איירי בש"ה אם כן יש לו מיגו כהנ"ל וא"ל דאיירי דכבר הגט ביד האשה אם כן קשה למה השליח נאמן דהא ע"כ משקר דאם לא כן למה מסר ליד האשה וא"ל דאיירי דשלח שליח אחר שליח הראשון שיבטל את שליחתו ושליח הראשון לא השגיח בו ומסר הגט ליד האשה ובזה אין הבעל נאמן אא"כ שליח השני מעיד ע"ז דהא כתבו במרדכי והג"מ ר"פ דשליח אינו נאמן ע"ז אא"כ עדים מעידים ע"ז, ויש לומר דאיירי כאן דהגט הוא ביד השליח ואמר הבעל שביטל אף על גב דיש לו מיגו אינו נאמן כשהשליח אינו מודה כמ"ש לעיל דהשליח נאמן אפילו אם יש לו מיגו וא"ל למה אין הבעל מבטל עוד וי"ל דאיירי דאינו בכאן אלא אמר כאן דביטל והלך ועכשיו בא השליח, ומ"ש בח"ר דהבעל נאמן במיגו יש לומר דאיירי באומר דביטל לפני עדים דהשליח א"י להכחישו:


(צב) או האשה מודים:    בודאי אם הגט כבר בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור את עצמה על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו, ואיירי דהגט בא לידה דאם לא בא לידה קשה כקושיא הנ"ל למה הוא אינו נאמן בלי דיבורה, וכשמבטל השליח ע"י שליח אחר כתב הב"י בשם ירושלמי דשליח עול' א' משנים ועיין בהרא"ש פ' השולח, ורי"ו כתב דאינו עולה אפילו לא' כי הוא במקום הבעל וכתב הב"י דנראה משמעות הירושלמי אפילו כשמבטל בפני השליח צריך שנים ולא כרמב"ם דפוסק אם הוא מבטל בפני השליח א"צ שנים, ולפי' הב"י יש ליישב גם כן דרי"ו ל"פ על הירושלמי אלא רי"ו איירי כשמבטל שלא בפני השליח הראשון צריך שנים בלי שליח השני כי שליח השני הוא במקום הבעל אבל שליח הראשון אינו במקום הבעל כיון דמבטל שליחתו לכן מצטרפים שליח הראשון כשמבטל בפניו וא"ל עמ"ש הב"י הא ס"ל לירושלמי דאין מצטרפים השליח כמ"ש בריש סימן כי לענין ביטול שאני כמ"ש בירושלמי להדיא:


(צג) י"א דאלו השנים וכו':    מ"ש בשם י"א כאלו יש פלוגתא בדבר נראה דלא קאי על דין זה דצריכים אלו להיות ביחד כמ"ש בתוס' שם ר"פ השולח וכן משמע ממתני' היה עושה ב"ד ומבטל ש"מ דצריכים להיות יחד אלא קאי אהא אם מבטל ע"ז כתב י"א אפי' זה שלא בפני זה:


(צד) ביחד:    הטעם כיון דרוצה לבטל מה שנעשה כבר צריכים להיות ביחד אף על גב דקי"ל אפי' דבר אישות דומה לדיני ממונות ומצטרפים יחד מ"מ בכה"ג צריכים להיות ביחד אבל לבטל הגט הוי כאלו מוסר מודעא על להבא לכן א"צ להיות ביחד:

סעיף סאעריכה


(צה) יכול לכתחלה וכו':    זה שלא בפני זה כלומר שאומר לשנים שהם אל יהיו שלוחים אבל א"י לבטל בפני שנים שליחתו של שנים אחרים ועיין ב"ח ודרישה מפרשים דברי הטור לבטל כולם אפי' אם רוצה לבטל כל שנים ושנים בפניהם אסור לכתחלה:


(צו) ויש מ"ש וכו':    לפי' המגיד והב"י היינו דעת הרמב"ם דס"ל לחלק בין שליחות לבין עדים לכתוב ולא מצינו חילוק זה ובש"ס משמע קצת להיפך ויש ליישב דברי הרמב"ם בע"א ועיין ברש"ך:

סעיף סבעריכה


(צז) היה מחזר:    ה"ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה:


(צח) לבא אלי אקיימנה:    כתב בט"ז דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי כגילוי מלתא אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תכ"ד אז השליחות נעשה ע"מ כן ואז אם ראובן בעיר ולא יכול להתפייס עמה א"י ליתן לה הגט:

סעיף סגעריכה


(צט) אמר בטל הוא:    דרך כלל שצריך לומר לישנא דהוא מבטל עכשיו הגט ולא יאמר משמעות דהגט מעצמו בטול או פסול דהא ראינו דהגט כשר מעצמו והנה למ"ש לעיל בשם ח"ר אם אמר הבעל דכבר ביטל גט זה נאמן במיגו דהא יכול עוד לבטל וליישב הסוגיא עיין בחדושי רש"ך מיהו מה דמבעיי' שם אם אמר בטל ולא אמר בטל הוא צ"ל ה"פ דאם לא אמר הוא משמע דהגט מעצמו בטל והיינו לשון עבר כלומר לעבר בטל הוא מעצמו ולא שהוא ביטל דאם היה פירושו דהוא ביטל כבר היה נאמן במיגו כהנ"ל ואף למ"ש לעיל דהשליח נאמן שלא ביטל היינו כשאומר שביטל בפניו אף על גב דאיתא להבעל מיגו מכל מקום השליח נאמן אבל אם אומר דביטל בפני שנים שלא בפניו מזה א"י השליח וא"י להכחישו יש לומר לכ"ע הבעל נאמן במיגו, וא"ל אם אמר פסול למה לא אמרינן דכוונתו דפסול מחמת שנכתב במחובר או מזויף ונאמן במיגו כהנ"ל ויש לומר אם היה כוונתו לזה היה לו לפרש דבריו, ח"ר:


(ק) פועל עבר:    כלומר להרמב"ם הבעיא בש"ס היא אפילו אם אמר בטל בפתח תחת הטי"ת משמע לשון עבר וציר"י תחת הטית משמע להבא:

סעיף סדעריכה


(קא) יהא פסול:    דהוי כמו יהא כחרס ועיין בטור מ"ש ע"ז וי"ל אף לדידיה מכל מקום ספק גט הוא וכך כתב ב"ח:

סעיף סהעריכה


(קב) אם לא גילה דעתו וכו':    אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי"ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גם כן לא הוי דהא ראינו דכוונתו היה לבטל ולא לערער:

סעיף סועריכה


(קג) אינו מגרש בו לעולם:    ואם גירש ה"ז ספק כמ"ש בסמוך משום דאפלגי בזה הפוסקים אם יכול לבטל הגט אחר שנכתב, ואם ביטל קודם שנכתב עיין סימן קל"ד:

סעיף סזעריכה


(קד) מכין אותו:    עיין סימן קל"ד מ"ש ועיין בדרישה:

סעיף סחעריכה


(קה) גוסס:    עיין סוף סימן קכ"א דוקא גוסס המדבר יכול לגרש ואיירי הכא כשהוא מדבר אבל אם הוא עכשיו אינו מדבר אפי' אם הוא חי עדיין ובעת שמסר הגט ליד השליח היה מדבר יש לחוש שמא עכשיו מטורף דעתו דהא גוסס צריך בדיקה מיהו י"ל כיון בעת שמסר הגט היה מדבר והיה מיושב בדעתו אף על גב אח"כ נעשה אלם ואינו מדבר א"צ בדיקה כיון שהיה גוסס והיה מיושב, וב"ח כתב אם מסר הגט קודם שהיה גוסס יכול השליח למסור הגט בעת שנעשה גוסס ואצ"ל אם יש לחוש שתטרוף דעתו אחר שנעשה גוסס כגון שאינו מדבר ואם נתן הגט אחר שנעשה גוסס ואינו מדבר אז הוא ספק שמא תטרוף דעתו:


(קו) לא יתננו לה:    דאין לו להחזיקה בספק גרושה כ"כ המגיד והנה אם היא זקוקה ליבם שפיר טעם זה אבל כשאינה זקוקה ליבם ורוצה ליתן לה גט ותנשא לישראל י"ל דאין שום חשש איסור ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' צ"ט:


(קז) או יותר מק':    כ"כ הטור בשם הרמ"ה ורש"י פי' בש"ס מבן תשעים ולמעלה הוא בחזקת חי כיון דאפלג ומה דאתמר שם בן מאה לרבותא קאמר אפי' בן מאה הוא בחזקת חי:

סעיף סטעריכה


(קח) שאבדה בים:    אבל אם נטבע בים אז קי"ל דהם בחזקת מתים אלא מדרבנן מחמירים דהיא אסורה להנשא אם כן אם נתן לה גט אינו ספק גט מדאורייתא ועיין בש"ג:


(קט) ובדיני עכו"ם:    כ"כ הרמב"ם ספ"ו משמע דס"ל בדיני ישראל הוא בחזקת מת כלישנא בתרא שם מיהו לכמה פוסקים קי"ל כחומרי תרי לישנא ובין בד"י ובין בד"א הוי ספק וכן נראה דהרי"ף ס"ל כן מ"ה הביא המשנה והשמיט כל הסוגיא, והרא"ש כתב הרי"ף ס"ל בד"י הוי ספק ולא בד"א ועיין סימן י"ז מ"ש: