תשובות ריב"ש/שפה
טודילה אל הרב רבי חסדאי בר רבי שלמה להשיב על דבריו בענין הגט חליצה של מעלה
החכם כמלאך אלהים נורא מאוד הוד והדר לובש הרועה בשושנים דעה והשכל. הגיעתני תשובתך מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל עשת שן ספירים מעולפת שמתיה כחותם על זרועי ועל ראשי עטרה ומצנפת ובין עיני לטוטפת הלא היא המורה על עצם עושה והיולדה ומחזיקה מכלכל דבריו במשפט לא ימעל פיו רב להושיע מדבר בצדקה אבל אחר שומי ענן כבוד לבושך חתולתי ויראתך על פני לזכרון תמיד לא אנשה ולא אזנח אשיב מעט במה שחשבת בדעתי ולא עלה על לבי כבודך במקומו מונח. והוא שכתב כבודך שמתוך דברי נראה שראיתי לדמות התר זאת האשה בזה הגט חליצה לגביית בני חרי אלמא לא נתקן זמן בגט חליצה ומוקדם אינו פסול בו שאם לא כן הוה ליה כגט אשה וכגביית משעבדי והיה פסול בין מזמן ראשון בין מזמן שני ואמרת שהדין עמי בזה דודאי טעם גט אשה לא שייך בגט חליצה דיבם אין לו פירות וזנות דבת אחות שתנשא לאחיו ותפול לפניו ליבום ותזנה בזמן מועט שבין מיתה ליבום או לחליצה אפילו לרבי יוחנן (בגיטין י"ח.) ודאי לא שכיח ולא חיישינן להכי וכ"ש לדעת רש"י ז"ל שאין ביבמה לשוק אפי' אסור לאו ומזאת ההקדמה לולד לך פלא ותמה איך כתבתי עדים פסולים שהרי חתמו שקר ומה להם לשקר והלא הקדמה זו לא מעלה ולא מורידה. ועוד הוספת להפליא על מה שסיימתי לחזק דברי שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא לולדה זו דאדרבה היא הנותלת שטעו בודאי ולא חתמו שקר דודאי זה הגט האשה שואלת אותו לראיה שיכתבו לה הדיינין איך נחלצה בפניהם והקדמה כזו אינה תועלת לה בשום פנים שמא תאמר שלא נחלצה מעולם ועל הכל העידו שקר לטובת האשה אם כן למה הקדימו זמנו קודם ללידתה:
ואני לא היתה זאת כונתי דמה שלא נתקן זמן בגט חליצה לא מן השם הוא זה רוצה לומר משום דאין ליבם פירות שהרי היבם יש לו פירות כמו שהעלו רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים זכרונם לברכה אם בנכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל אם בנכסי צאן ברזל אם בכלן אם במקצתן וזה תלוי בפירוש אותה סוגי' שבפרק החולץ (יבמות ל"ט.) ידו כידה או ידו עדיפא מידה וכן בפסק ההלכה אם ההלכה כאביי משום דמתני' דיקא כותיה או כרבא כמו בכולא תלמודא ואין בכל הפוסקים שראיתי דבריהם שיהיה דעתו דיבם אין לו פירות כלל זולתי הרמב"ם ז"ל שכתב כן ונדחו דבריו מההיא דאמרינן בפרק החולץ אדמפלגי בגופה לאחר מיתה ניפלגו בחייה ולפירות ואף הרב בעל מגיד משנה המהפך בזכותו של הר"ם ז"ל בכל מה שאפשר לא מצא לו זכות בנכסי צאן ברזל כי אם בנכסי מלוג ואמר כי היה דעת הר"ם ז"ל בנכסי מלוג מפני שפרקונה תחת פירות נכסי מלוג וכיון שאין היבם חייב לפדותה אין לו פירות ולי נראה שמפני טעם זה אין לנו לדחות אותה סוגיא שבפרק החולץ דמה שתקנו פרקונה תחת פירות היינו תחת כל פירות רוצה לומר נכסי מלוג שנפלו לה קודם שנשאת ושנפלו לה בעודה תחתיו אבל יבם אין לו פירות בנכסי מלוג שנפלו לה בעודה זקוקה ליבם אלא בפירות נכסים שנפלו לה בעודה תחתיו דבעל משום דיבם במקום בעל קאי *(ב"י אה"ע סי' ק"ס בסד"ה ואם מתה) וכי תימא יתחייב בפרקונה כשנשבית בחיי בעלה כיון שאוכל פירות נכסים שנפלו לה אז. הא לא אפשר לפי שכיון שנשבית בחיי בעלה נתחייב לפדותה הבעל וכשמת פקע ליה חיוביה לפי שאין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ"ב.) והיבם אע"ג דלגבי נכסים קאי במקום בעל מ"מ אינו הבעל בעצמו שנהא קורא בה ואהדרינך לי לאנתו. וכל האחרונים הרמב"ן וזולתו כן העלו דיבם יש לו פירות נכסי מלוג ואם מפני שחלץ אין לו להפסיד אלא משעת חליצה ואילך. ואפשר דביבמה משום זנות ליכא ולא מן הטעמים שכתבת דהא לרבי יוחנן דחייש לבת אחותו הרי כשאנו דנין על היבמה יש לנו לחוש בה משום בת אחותו שהרי היא ג"כ בת אחותו של אחיו המת ודבר קרוב הוא ומצוה לישא בת אחותו ואי משום זמן מועט שבין מיתה לחליצה הלא בגמרא חששו לנכתב ביום ונחתם בלילה משום זנות זמן מועט בתכלית כמו שכתב רש"י ז"ל וכ"ש בכאן שהרי אפשר שתעמוד זמן מרובה ויבמה זו שלפנינו תוכיח שיש קרוב לי' שנים שמת בעלה אבל טעם אחר אפשר לומר ביבמה משום דאין בה מלקות בזנות גרידא כי אם בשקדש ובעל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואעפ"י שחלקו עליו בשאר חייבי לאוין ביבמה מודו ליה משום דכתיב בה הויה דומיא דהנהו לאוי דכתיב בהו קיחה כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק עשרה יוחסין וזנות כי האי על ידי קדושין אפשר דלא שכיח אלא שכיון שלא מצינו חלוק זה בגמרא אין לנו לאמרו אלא כל היכא דאיכא למיחש חיישינן משום בת אחותו לרבי יוחנן אע"ג דלא שכיח. ומיהו אף אם נאמר דליכא משום זנות כיון דאיכא משום פירות שפיר שייך למתקן ביה זמן אפילו לרבי יוחנן דהא רבי יוחנן לא פליג אדריש לקיש אלא משום דקסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה הא לאו הכי שפיר איכא לתקוני משום לתא דידיה. אבל טעם אחר יש בגט חליצה שלא תקנו בו זמן לפוסלו כשאין בו זמן לפי שהחליצה היא המתרת ואף בלא גט חליצה מותרת היא וגט חליצה ראיה בעלמא הוא והוה ליה כשאר שטרות הכשרי' בלא זמן מה שאין כן בגט אשה שהוא המתיר האשה ומשו"ה תקנו בו זמן שכיון שהוא מגרשה על כרחה איכא למיחש שיכתוב לה גט בלא זמן וימכור אחר כן הפירות ואם אין בו זמן פסול משום משלה ממטבע שטבעו חכמים בגטין אלא שאין הולד בו ממזר ומוקד' נמי אפילו לדעת הסוברין בשאר שטרות שמוקדם כשר לבני חרי בגט אשה פסול להתיר האשה משום דהוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגטין ובגט חליצה אין בו זמן כשר ומיהו מוקדם פסול בו כיון דאיכא משום פירות ולמיחש להפסד לקוחות אי זבין פירי דכשאר שטרות הוא וכל שכן מוקדם למיתת הבעל דאיכא משום פירות מזמן הבעל לכ"ע. וכי תימא הא לא אפשר שתוציא פירות מזמן הבעל שכשתבא להוציא מן הלקוחות יוציאו שטרם המאוחר שמכר בעל הפירות וממנו יתברר שלא מת עדיין הבעל וא"כ הוו להו תרי ותרי ולא תטרוף. לא היא לפי שיש לנו אז לומר הבעל מכר קודם זמן הכתוב בגט החליצה אלא שאחרו זמן המכירה ברצון הלקוחות שמחלו ההקדמה כדאמרינן גבי מאוחר דעלמא ואין שטרות אלו מכחישין זה את זה. ומ"מ אעפ"י שמוקדם פסול בגט חליצה כיון שאינו מפני שנתקן בו וגם שאין לומר בו כל המשנה אלא שהוא כשאר שטרות אי אמרינן דבשאר שטרות פסול לגמרי ה"נ פסול לגמרי אפילו להיות ראיה בהתר האשה שאין דין שטר עליו ואין אנו מאמינין בדבר ממנו ואי בשאר שטרות כשר לבני חרי גם זה דין שטר יש בו להיות ראיה בהתר האשה אלא שיהיה פסול כיון שהוא מוקדם שלא יהיה בו ראיה לענין טריפת פירות מן הלקוחות זאת היא כונתי:
ומה שכתבתי שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו לא לחזק דברי שלא טעו העדים אלא שאמרתי אמתת הדבר לטענת מחזי כשקרא שכתבתי אחר כן ומפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירהו. ואתה האדון נ"ר הפרזת על מדותיך והכשרת מוקדם בגט חליצה אפילו הקדימוהו לדעת לפי שלדעתך אין בהקדמתו תועלת והפסד ואפי' בעל הריב לא אמר להתיר אלא מפלי שתולה שנעשה בשכחת הסופר אבל להתיר מוקדם לדעת ראה זה חדש הוא:
ומה שכתבת שיש לחוש שגט זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת ויציב אין ספק בו וגם אני הרגשתי בטענה זו לולי כי מפני הטורח היה די לי בספקות אחרים לפוסלו אפילו לפי דברי האשה שחתמו עליה. ובספק הזה שכתבת כתב אלי החכם אחי נ"ר כי הוא והחכם הגדול דון חסדאי קרשק"ש נ"ר עוררוהו בברצלונה לרבינו הרב רבינו נסים ז"ל הכ"מ והודה בו להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו מן הזמן ההוא והלאה והתנצל על התירה סתם בתשובתו אל השואל ולא אמר להצריכה בדיקה זו באמרו כי לרוב פשיטותו לא היה צריך לבאר זה ואין בזה די התנצלות כבודו במקומו מונח והנני שולח לך טופס מה ששלח לי אחי נ"ר בספק זה. ואנכי תקנתי עוד שיש לנו לומר דהא עדיף מהוחזקו דאי כהוחזקו דעלמא משווינן ליה מפני הקדמת הזמן הנה כיון שהגט יוצא מתחת ידה של זו יש לנו לומר דשלה הוא והא קיימא לן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ב:) דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ואע"ג דקיי"ל (שם ע"ז.) אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה והיינו משום דאמרינן דכיון שיוצא מתחת ידו של זה לא מספקינן ליה באידך כיון דשקולין הן אבל בנדון זה שהשטר מוכיח מתוכו שלא נכתב על זו כי אם על אחרת אע"ג דלא הוחזקו ויוצא מתחת ידה של זו הוי כודאי העידו על האח' ולא על זו ולא נתלה טעות בעדים וזה אמת אין ספק בו כי אם למתעקש. מה שהבאתי ראיה מההיא דפ' האשה שנתארמל' ומפרק זה בורר על מ"ש באשרתא אנחנא סהדי לא הבאתי ראיה זולתי לומר כי לישנא דבי דינא לא הוי כמו אנחנא בי דינא כמו שנראה שם דאי ליכא לספוקי בדשמואל כל שכתבו בי דינא תו לא צריך אע"פ שלא חתמו בו כי אם שנים ואי לא כתבו בי דינא אע"ג דכתבו כל לישנא דבי דינא חיישינן דטפי משמע שהיו תלתא כשכתבו בי דינא מלישנא דבי דינא כיון שלא חתמו כי אם שנים בנדון זה ג"כ שכתבו בפירוש שהם עדים אין לבטל זה מפני לישנא דבי דינא אף אם נאמר לבטלו אם כתבו בפי' בי דינא או שחתמו פלוני הדיין ופלוני הדיין. זאת כונתי וכן נראה מן הלשון וסוף דבריך בזה אלא שיש לדחוק ולומר ודי לי בזה לענין הספק השני שאין שעת הדחק ראיה:
ומה שכתב כבודך להתיר גט אשה בלא קיום לינשא לכתחלה כיון שאין עליו עוררין אלו דברי הרמב"ם ז"ל הם ויליף לה מההיא שהבאת מסוף המביא תנין (כ"ד.) אשה מכי מטי גיטא לידה אגרשה אבל הראב"ד ז"ל שמשוה האשה לדין השליח יפרשה בדרך אחרת כיון שכבר נתגרשה מכי מטי גיטא לידה ואינה שליח למה צריכה שתאמר בפני נכתב כדי שלא תזקק לעדים כיון שכבר נתגרשה הרי אין דבורה מועיל כלום כמו השליח אחר שנתן לה הגט ולא אמר בפני נכתב וצריכה לעדים דמאי דאמרינן במתני' (כ"ג:) צריכה שתאמר בפ"נ דומיא דמאי דאמרינן גבי שליח המביא ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפני נחתם כדי שלא יזקק לעדים ואם לא אמר יתקיים בחותמיו וכשר כדאיתא בפרק קמא (ה'.) דמאי דקתני לה מתני' באינו יכול לא שאם יכול לא יהא די בקיום חותמיו אלא שביכול אינו צריך קיום דוקא אלא באומר בפ"נ סגי ובאינו יכול אין תקנה אלא בקיום כמו שפי' ר"ת ז"ל במאי דאקשי לרבה (שם) אי הכי יכול נמי דמשמע הא לרבא ניחא וכמו שבשליח המביא בחוצה לארץ ולא אמר בפני נכתב צריך קיום אפילו בלא ערער כדקתני במתניתין (ט.) אם יש עליו עדים ולא קתני אם יש עליו עוררים כדקתני (ב'.) במביא בא"י הכי נמי באשה עצמה אף ע"פ שאינה שליח כדקס"ד מעקרא ואפשר שרש"י ז"ל לזה נתכוין שאם לומר כיון דלאו שליח היא אינה צריכה לומר בפני נכתב אלא תנשא בלא קיום א"כ לישני ליה צריכה לומר כדי שאם יבא הבעל ויערער לא תהא צריכה לעדים ומנא ליה שאין לחוש שיבא הבעל ויערער כשבא מידו לידה דלקשי ליה אלא הפירוש הוא כיון שהגט כבר נתן לה והרי נגמרו הגרושין ולמה לה למימר בפני נכתב שהרי לא יועיל לה כמו בשליח אחר שנתן לה הגט וצריכה קיום שהרי זו אינה שליח שנאמר לא נגמרו הגרושין ולהכי מוקמינן לה בהנהו אנפי דהויא כעין שליח שלא נתגרשה מכי מטא לידה. ומעולם לא שמענו מי שנהג קולא כזו למעשה להתיר אשה שהיא בחזקת אשת איש בגט שבידה בלא קיום ומה במקום שאין מצויין לקיימו ולא ראיתי להרמב"ן ז"ל שיחלק בין אשה לשליח כי מה שכתב בחדושיו (ט'. בד"ה אם וכו') גבי מתני' דהמביא גט בארץ ישראל דאשה אינה צריכה קיום בלא ערער בארץ ישראל היא דממתני' דקתני אם יש עליו עוררין יליף לה אבל בחוצה לארץ דאין עדים מצויין לקיימו דקתני מתני' בשליח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו דמשמע אף בלא ערער באשה נמי חיישינן וצריכה קיום קודם שתנשא. ומה שהוכיח ר"י ז"ל למוציא שטר חוב על חברו שאין חוששין למזוייף היכי דלא טעין בברי מארץ ישראל יליף לה שהמוציא שטר חוב על חברו אינו מביאו ממדינת הים אלא סתמא דמלתא בעירם נכתב ועדים מצויין לקיימו ואל תשיבני ממ"ש שם הרמב"ן ז"ל וזה שאמר שמואל [בב"מ ט"ז: המוצא שטר הקנאה בשוק] יחזיר ולא חיישינן לזיוף אפשר שהיא בשעדים מצויין לקיימו דמשמע שדבריו בשאין עדים מצויין לקיימו לא היא דלעולם דבריו בא"י הם וההיא דמוקי בשעדים מצויין לקיימו אינו כמו עדים מצויין לקיימו דא"י שרוצה לומר אפשר לקיימו אבל ר"ל שיש כאן עדים שמכירין החתימות ומקיימין אותן עכשיו אבל בעת שמצא השטר לא היה מקוים ומשום הכי חיישינן ביה לכתב ללות ולא לזה ולא חיישינן למזוייף ולעולם סובר הרב ז"ל דדין השליח והאשה שוין דבארץ ישראל לא צריך ובחוצה לארץ דאין עדים מצויין לקיימו ואי אתי בעל ומערער לא תמצא קיום אף קודם שיצא ערער עליו נחוש לו. ונדון זה הרי אין מצויין לקיימו. ואל תשיבני ממה שאמרו בפ' קמא (ה':) השתא איהו לא מערער אנן נקום ונערער דהתם בשנשאת היא דאנן לא נקום ונערער להוציאה מתחת בעלה אבל לחוש לא אמרו והרמב"ן ז"ל לדמיון בעלמא נקטי' להיכא שעדים מצויין לקיימו וגם מדברי הרשב"א ז"ל במתני' דהמביא גט בארץ ישראל נראה דהיכא שאין עדים מצויין לקיימו חיישינן וגם מדברי הרמב"ן ז"ל נראה דדוקא בגט אשה ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה אבל ביבמה לא ממ"ש וז"ל ועוד שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כעין מה שהאמינוה לומר מת בעלי ע"כ. ואתה האדון נ"ר גלית מדבריו טפח וכסית טפחיים ובודאי זה הטעם האחרון הוא העיקר כי הטעם הראשון יש לדון עליו הרבה כי אחר שהסכים הרב ז"ל דבדיני ממונות אע"ג דלא טעין מזויף צריך קיום כ"ש באסורא ואפי' בארץ ישראל ואם מפני שהאשה ברשות עצמה להנשא ואינו כמו ממון שנוציא ממון מחזקתו הרי ג"כ יש כאן חזקה דאסורא ובסוף פ"ק דב"מ (כ':) משמע דטפי חמיר אסורא מממונא דא"ל רב עמרם לרבה היכי פשיט מר אסורא מממונא ורבה לא פליג עליה בטעמיה אלא משום דבמתני' תנן נמי אסורא ועוד תינח לאשה עצמה שטוענת בברי שלא נמחה בידה אבל הבא לימלך אשה זו אסורה או מותרת והיא אצלנו בחזקת אסור וגם הוא אינו יודע בהתרה איך נוציאנה מחזקתה ונתיר לו לישאנה *(ב"י אה"ע סי' קמ"ב (ד' נ"ח ע"ב) ד"ה וכ"כ הרמ"ה. שו"ע שם סעי' י"ד) ומה שהביא ראיה דאנן לא נקום ונערער התם בשנשאת היא כמ"ש למעלה אלא ודאי מפני זה אין ראוי להוציאה מחזקתה ולהתירה אם לא מפני הטעם האחרון דמתוך חומר שהחמרת טליה בסופה וא"כ ביבמה שאין לומר טעם זה יש לנו לומר שצריכה קיום ולא נוציאנה מחזקתה דחזקת אסור יבמה ואסור חזקת אשת איש שוין אע"פ שאין הולד ממנה ממזר כיון דתרווייהו אסורא דאורייתא כדמוכח בפ"ק דמציעא גבי ההוא גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא דאמר ליה רב עמרם לרבה היכי פשיט מר אסורא מממונא ואהדר ליה תרתי שטרי חליצה ומאונין תנן ועדיין היה לו להשיב שני אסורא דאשת איש שהולד ממנה ממזר מאסורא דיבמה אלא ודאי כיון שהכל אסורא דאורייתא אין לחלק וכי תימא לא מחליצה מייתי ראיה אנא ממאונין שהולד ממנה ממזר כגון שגדלה ובעל תינח לרב דאמר התם ביבמות (ק"ט:) דאינה צריכה גט משני אבל לשמואל דאמר צריכה גט משני וראשון על דעת קדושין הראשונים הוא בועל מאי מייתי ראיה ממאונין דאי אפשר לבא כי אם לידי אסורא דרבנן לגט אשה דאסורא דאורייתא אלא ודאי מחליצה מייתי ראיה לאשת איש משום דהא אסורא דאורייתא והא אסורא דאורייתא וכי תימא הכא בנדון זה כיון שיש שטר חתום בידה אין כאן כי אם אסורא דרבנן בגט אשה ג"כ אין בו כי אם אסורא דרבנן כל שאין כאן ערער דעדים ואף היכא דאיכא ערעור דבעל דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ואעפ"כ חשו חכמים שלא תנשא במדינת הים בלא קיום הכא נמי דכותה וא"כ העולה מזה דבשליח שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם במקום שעדים מצויין לקיימו אינו צריך קיום אלא בשהבעל מערער ובמקום שאין עדים מצויין לקיימו צריך קיום אף אם אין הבעל מערער באשה עצמה כן הדין לפי דעת הראב"ד ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא בדין השליח דין האשה עצמה נראה מדבריו ששוין הן ביבמה לעולם צריך קיום אף בלא ערער אף למי שאינו מצריך בגט אשה משום דליכא טעמא להאמינה משום שהחמרת עליה בסופה לפי הטעם האחרון העקרי שכתב הרמב"ן וכן הרמב"ם ז"ל וא"כ בנדון זה שהיא יבמה ובמקום שאין עדים מצויין לקיימו דהוא ממדינה למדינה צריכה היא קיום וכ"ש למה שכתב הרשב"א ז"ל בשם ר"ת ז"ל דהאידנא כל שבא מחוץ לעיר הוי כמו ממדינה למדינה דדיינינן להו כבני מחוזא דניידי כדאיתא בפ"ק דגטין (ו'.) *(ב"י שם ס"ס קס"ט): שעל הכתב לדזיו ליה כבר בתיה מפליא עצה מגדיל תושיה החכם הגדול הרב רבי חסדאי נ"ר ב"ר שלמה זלה"ה: