פתיחת התפריט הראשי

משלי כא כג: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ."

תרגום מצודות: שומר פיו ולשונו מלהרבות בדברים שומר מצרות נפשו, כי אם ירבה אמרים לא יחדל מדבר פשע וחוטא נפשו.

תרגום ויקיטקסט: אדם השומר על פיו (שלא יאכל דברים מזיקים) ועל לשונו (שלא ידבר דברים מזיקים) - שומר על נפשו (חייו) מצרות.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כא כג.


דקויותעריכה

שתי המילים פיו ולשונו הן בדרך-כלל מילים נרדפות המציינות דיבור, אולם בפסוק שלנו הן באות שתיהן באותה צלע (ולא בשתי צלעות נרדפות), ולכן מסתבר יותר שמשמעותן שונה - הפה מסמל את האכילה, והלשון מסמלת את הדיבור. על שניהם צריך לשמור ולהשתמש בהם רק במידה המתאימה: לשמור על מה שמכניסים לפה - לא לאכול יותר מדי, ולשמור על מה שמוציאים מהפה בעזרת הלשון - לא לדבר יותר מדי:

"הוא ששלמה אמר בחכמתו: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר: שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע; ולשונו מלדבר, אלא בצרכיו" (קיצור שולחן ערוך לב).

הקבלותעריכה

1. שמירת הדיבור נזכרה כבר בפסוקים רבים בספר משלי, למשל (משלי י יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"*, (משלי יג ג): "נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ"*, (משלי יח ז): "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ, וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ"*, (משלי יח כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ"*. מה מחדש הפסוק שלנו?

לפי מלבי"ם, הפסוק הוא המשך של הפסוק הקודם, (משלי כא כב): "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה", המדבר לשיטתו על מלחמתו של האדם ביצרו*: "אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש"ישמור פיו ולשונו", שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש"פה" רומז על דיבור החכמה וה"לשון" רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה "שומר נפשו" הרוחנית "מצרות", בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך" (מלבי"ם).

2. דוגמה לפסוקנו מובאת בסיפורו של ר' אלעזר בן ר' שמעון בר יוחאי, שהועסק בעל כורחו כשוטר מטעם השלטון הרומי: "יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה 'חומץ בן יין'; אמר: מדחציף כולי האי - שמע מינה רשיעא הוא; אמר להו 'תפסוהו' – תפסוהו; לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה, ולא מצי; קרי עליה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (בבלי בבא מציעא פג ב). יש מפרשים שהפסוק מתייחס לכובס - הוא לא שמר על לשונו וכתוצאה מכך הזיק לנפשו. ויש מפרשים שהפסוק מתייחס לר' אלעזר עצמו - שמיהר לשפוט את הכובס, וכשהתחרט כבר היה מאוחר מדי. ויש מפרשים שר' אלעזר מביע חרטה גם על הדיבורים שבגללם הגיע לתפקיד בזוי זה, להיות שוטר עבור הרומאים (ר' יעקב שכטר, "דברי יעקב" על הפסוק).




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/21-23