קיצור שולחן ערוך לב

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן לב | במהדורה המנוקדת | >>

שמירת הגוף על פי הטבע
ובו כ"ז סעיפים:

א - ב - ג - ד - ה - ו - ז - ח - ט - י - יא - יב - יג - יד - טו - טז - יז - יח - יט - כ - כא - כב - כג - כד - טו - טז - כז

הואיל והיות הגוף בריא ושלם – מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף. וכן הוא אומר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד טו).

הבורא ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם (וכן כל בעלי חיים), ונתן בו חום הטבעי. וזהו החיות של האדם, שאם יכבה האש הטבעי, אפס חיותו. והחזקת החום הזה הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל, כמו האש הבוער, שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים – יכבה לגמרי. כן האדם, אם לא יאכל, יכבה האש אשר בתוכו וימות.

המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ הרוק, ויותך. ומשם יורד לאצטומכא, ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האצטומכא ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים, ומתעכל. הברור שבו – ממנו ניזונים כל האברים, ומקיים חיות האדם; והפסולת, שהוא המותרות, נדחה לחוץ.

ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר (לפירוש אחד): "ומפליא לעשות", שנתן הקב"ה את הטבע באדם לברור את טוב המאכל, וכל איבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסולת בתוכו, יתעפש ויבא לידי חולאים רחמנא ליצלן.

ולכן רוב בריאות הגוף וחולשתו תלוי בעיכול המאכל: אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא; אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום.

העיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל. שאם אכל האדם הרבה והאצטומכא מלא, אז קשה העיכול, כי האיצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעו ולטחון את המאכל כראוי. וכמו האש, שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי – אינו בוער יפה, כמו כן המאכל באיצטומכא.

ולכן, האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר, שלא לאכול – רק כשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט, ולא כל שבעו. ורוב החולאים הבאים על האדם אינם אלא, או מפני מאכלים רעים; או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים.

הוא ששלמה אמר בחכמתו: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא כג), כלומר: שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע; ולשונו מלדבר, אלא בצרכיו. ואמר החכם: האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים.

האדם בנעוריו – כוח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן, לחלישות כוחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות, להחזקת כוחו.

בימי החום, נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושיערו חכמי הרופאים לאכול בימות החמה רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.

כלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה – ייגע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו, ואחר כך יאכל. וזהו שכתוב: "בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג יט), ונאמר: "ולחם עצלות לא תאכל" (משלי לא כז]]).

ויתיר חגורתו קודם אכילה. (וסימנא: "ואקחה פת לחם" (בראשית יח ה); אקחה ראשי תיבות למפרע: התר חגורה קודם אכילה; פת לחם ראשי תיבות: פן תבוא לידי חולי מעיים). ובשעת האכילה, ישב במקומו, או מיסב על שמאלו.

ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן האצטומכא טרם שיתעכל ויזיק לו; אלא ילך מעט וינוח. ולא יטייל, ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה. ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למוח ויזיקוהו. וכן המרחץ וההקזה והמשגל אינם טובים לאחר האכילה.

בני האדם אינם שווים במזגם: יש מי שמזגו חם, ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע. והמאכלים גם כן משונים. ומי שמזגו ממוצע, יאבל מאכלים שהם גם כן ממוצעים. אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת היפך מזגו: מי שמזגו חם, לא יאכל דברים חמים, כמו תבלין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים; ומי שמזגו קר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים.

וכן ישתנה המאכל לפי הזמן ולפי המקום: בימות החמה, יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים ואפרוחי תרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים; ובימי הקור, מאכלים חמים. וכן במדינה קרה – מאכלים חמים, ובמדינה חמה – מאכלים קרים.

המאכל הממוצע הוא לחם חיטה. ולא סולת ממש, כי הסולת מתאחר מלהתאכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן, ויהא נתחמץ במיצוע, ובו מלח, ומאפה תנור. ויתר המאכלים שנעשו מהחיטה אינם טובים.

ממיני הבשר, הטוב הוא כבש בן שנתו, וכן הגדיים היונקים. אך כל מיני בני מעיים, וגם הראש, המה לא טובים. העיזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה המה מאכלים רעים ועבים.

כל בשר עוף קל להתעכל יותר מבשר בהמה. והטוב שבעופות, התרנגולת. אמרו הרופאים, כי המאכל שהאדם רגיל בו – אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע; ובלבד שלא ימלא בו כרסו.

אין לאכול לב בהמה או עוף, משום דקשה לשכחה. וכן לא יאכל ממקום שאכל עכבר או חתול, דגם כן קשה לשכחה.

זמן האכילה הוא כשיתאווה לאכול תאווה אמיתית, לא זרה. ולהבדיל בין תאווה אמיתית לתאווה זרה היא זאת: הראשונה נקרא רעב (הונגער), כי האיצטומכא ריק; והשניה היא כשמתאווה מאכל מיוחד, ונקרא תיאבון (אפעטיט).

ובדרך כלל, האדם הבריא והחזק יאכל שתי פעמים ביום. וחלשים וזקנים, יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שיהיה האיצטומכא ריק מן המאכל הקודם. וסתם עיכול, בבני אדם הבריאים, האוכלים מאכלים ממוצעים ומתעמלים בדרך המיצוע, הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שישבות האיצטומכא מעבודתו ויתחזק כח עיכולו. ונראה כי השמטה זאת טוב שתהא בערב שבת.

טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בשחרית (עיין מסכת ב"מ דף ק"ז ע"ב).

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחילה את המשלשל. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף קודם לבשר בהמה; בשר בהמה דקה קודם לבשר בהמה גסה. ודברים שמאמצין את בני מעיים יאכל מיד לאחר האכילה, ואל יאכל מהם הרבה.

מהיות כי התחלת העיכול הוא בפה, על ידי טחינת השינים והתערבות עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלי לעיסה, כי אז תכבד העיכול באיצטומכא לבדו.

כבר אמרנו (בסעיף ז') כי בני אדם אינם שווים במזגם. ויש לכל איש לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים לפי מזגו ומקומו ושעתו.

ובדרך כלל, הנה הרופאים הקדמונים חילקו את המאכלים במדרגות שונות. יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון: הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות, והבשר המלוח הישן, ויין מגיתו, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המוות.

ויש מאכלים שהם רעים, אבל אינם כמו הראשונים לרוע; לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלם עם מזונו תמיד. כגון: דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב עשרים וארבע שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם, ואין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאוד, ובימות הגשמים. אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל.

ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו. והם כמו: עוף המים (אווזא ובר אווזא), ובני יונה הקטנים, ותמרים, ולחם שנילוש בשמן, והסולת שניפו אותה כל צורכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי להרבות במאכלות אלה.

לעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים, ומכל שכן רטובים. אבל קודם שיתבשלו באילן כל צורכן, הרי הן כחרבות לגוף. וכן החרובים רעים לעולם. וכל הפירות החמוצים – רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים. והתאנים והענבים והרימונים לעולם טובים, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צורכו. ומכל מקום לא יתמיד באכילתם, אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות.

בענין השתייה, המים הם המשקים הטבעיים לאדם ובריאים לגוף. אם הם זכים וצלולים – מועילים ששומרים הרטיבות שבגוף, וממהרים להוציא את הפסולת.

כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרווים הצימאון ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים. אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את החום הטבעי. ומכל שכן כשהאדם הוא עייף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו עד שיוכל לבוא לידי סכנה חס ושלום.

ואף כי המים טובים לבריאות הגוף, מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שיתקרר האיצטומכא ולא יעכל את המזון כראוי. וגם בתוך אכילתו לא ישתה, רק מעט מים מזוג ביין. ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל, אז ישתה שיעור בינוני.

וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד; ומכל שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תיכף אחר המשגל, לפי שאז החום הטבעי הוא חלוש, ויהיה גורם שיתקררו האיברים.

היין מחזיק החום הטבעי, ומיטיב את העיכול, ומוציא את המותרות, ועוזר לבריאות הגוף, כשישתה מהם שיעור בינוני. מי שמוחו חלש, יזהר מן היין, שמוסיף על חלישותו וממלא את הראש עשנים.

היין יפה לזקנים, ומזיק לנערים, לפי שמעורר החום הטבעי, והוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד עשרים ואחת שנה.

אין ראוי לשתות יין קודם אכילה אלא מעט, כדי לפתוח הבני מעיים, ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזיעה, ולא אחר עמל ויגיעה. ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט.

לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא. ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד. ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה, שמא צריך לנקביו.

לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפויים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזהו כלל גדול ברפואה. כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי, חולאים רעים באים. ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו ואין בהם כוח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו.

היגיעה בדרך ממוצעת, טובה לבריאות הגוף (ועיין לעיל סעיף ו'). אבל היגיעה הגדולה, וכן המנוחה, מזיקין לגוף.

בזמן החום אין להתייגע, רק מעט, ובזמן הקור צריך יותר. האדם השמן צריך שיתייגע יותר מן האדם הכחוש.

הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם. והם כמו השמחה והדאגה והכעס והפחד, שהם הפעולות בנפש.

וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת; כי היא סיבה לגדל החום הטבעי, ולעכל המאכל, ולדחות המותרות, ולחזק אור העינים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברוב השמחה – יצא החמימות לשטח הגוף, ויותך החום הטבעי, ויתקרר הלב פתאום, וימות בלא עיתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צרים, ומרוצת הדם – שהוא מקור החום – היא לאט.

הדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת, לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המוות.

הכעס מעורר חמימות הגוף, עד שיוליד מין ממיני הקדחת.

הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד – רעדה. וכשתתרבה הקרירות, אולי ימות. ומכל שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת.

השינה הממוצעת – טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים. ואם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה. אבל ריבוי השינה – מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים, כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן, ויזיק לגוף היזק גדול.

כמו שיש לו לאדם ליזהר שלא לישן תיכף אחר האכילה, כן יש לו ליזהר שלא יישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף, יפעל החמימות במותרות, ויתיילד ממנו עשן נפסד ויעלה למוח.

כשיישן, יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור לרדת את המאכל מפי האיצטומכא, ויתמעטו העשנים העולים למוח.

השינה הטבעית היא בלילה. ושינת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהורגלו בה (עיין עוד בסדר השינה בסימן ע"א).

דרך הרחיצה, שייכנס אדם למרחץ מז' ימים לז' ימים. לא יכנס למרחץ, לא כשהוא רעב, ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין, ואחר כך בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין, עד שירחץ בצונן.

כשייצא מן המרחץ – ילבש בגדיו, ויכסה ראשו היטב, שלא תשלוט בו רוח קרה. ואפילו בימות החמה צריך להזהר בזה. וישהה לאחר שייצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל. ואם יישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה מאד.

לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאוויר זך ונקי, במקום גבוה ובבניין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון ולא לצד מזרח, ושלא יהיה שם שום דבר מעופש. וטוב מאוד לנקות אוויר הבית תדיר בריחות טובים ובעשנים מועילים.

האוויר הטוב לבריאות הגוף הוא שיהא ממוזג שווה, ממוצע בין הקור והחום. ולכן יזהר כל אדם, שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות – הרבה חולאים באים רחמנא ליצלן. אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות, ולא יחם לו ביותר.

לשמור חוש הראייה, ייזהר מדברים אלו: לא יבוא בחיפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט, ויסתכל באותו אור מועט איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר, ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כולה. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך. כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע, מזיק לראייה.

ולכן ה' יתברך שמו ברחמיו ברא את העולם בעניין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט. ועל זה אנו מברכין: "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים", שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום.

אור החוזר מן השמש, פירוש – שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לעינים. לכן ייזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראין מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר.

ייזהר מלעסוק בכתיבה, או לקרות בספר, או לעשות כל מלאכה דקה, באור בין השמשות. וכן בעצם היום, כאשר השמש בתוקפה. וכן לא ירבה בכתיבה, או לקרות בספר באותיות קטנות ובכל מלאכה דקה, לאור הנר בלילה.

ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיקה לעיניים. ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעיניים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש, מזיקה גם כן. העשן וריח גופרית מזיקין גם כן. וכן אבק דק או רוח הבא לנגד העיניים.

וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה, ובכייה מרובה, כמו שאמר הכתוב: "כלו בדמעות עיני" (איכה ב יא). והקשה מכולן הוא רוב המשגל. אבל "מצות ה' ברה מאירת עינים" (תהלים יט ט) (רמב"ם).