פתיחת התפריט הראשי

משלי כא כז: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ."

תרגום מצודות: זבח רשעים, אשר עודם ברשעתם בעת יזבחו הקרבן כי לא שבו לה', הנה הקרבן הוא תועבה; אף כי (כל-שכן) שתועבה היא כאשר יביאנו בזמה (במחשבה רעה), לרמות את הבריות, להחשיבו לצדיק וזובח לאלהים.

תרגום ויקיטקסט: כשאדם רשע מקריב זבח לה', על הכהנים לתעב את הזבח הזה ולא לקבלו ברצון, גם אם הרשע מביאו בתום-לב; אף כי (קל וחומר) כאשר הרשע מביא את הזבח מתוך כוונת זימה, להתפרסם ולהטעות את הציבור שיחשבו שהוא צדיק.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כא כז.


דקויותעריכה

אף כי בזימה יביאנועריכה

המושג זימה כולל סוגים שונים של מחשבות ומעשים רעים:

1. "להרשיעו ובעצה רעה, כגון קרבנות בלעם ובלק שלא היו מביאים אלא לקלל את ישראל" (רש"י).

2. "במחשבה רעה לרמות את הבריות להחשיבו לצדיק וזובח לאלהים" (מצודת דוד).

3. "השתקעות המחשבה בעומק הרהורי עבירה... גם בעת הבאת הקרבן כוונתו לזימה ועצת חטא, שחוץ ממה שלא יתקבל מפני המביא, לא יתקבל מפני ההבאה בעצמה, שתכליתה לרע" (מלבי"ם).

4. "בעבירה, שהוא גזול או משאר עבירה... בעת שמתפלל הוא חושב מחשבות זרות ופניות, להרים גאוותו ולהתנשא" (הגאון מווילנה, וכן רמ"ּד ואלי).

הקבלותעריכה

1. הפסוק שלנו מכוון לציבור, שצריך לדחות ולתעב את קרבנותיהם של הרשעים.

פסוק דומה נמצא ב(משלי טו ח): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ", ושם הכוונה היא ללמד את הרשע, הרואה שקרבנותיו אינם מתקבלים לרצון לפני ה', שיתקן את מעשיו כלפי הזולת*.

כך כנראה הבין הרמב"ן את פסוקנו בפירושו על (שמות י כה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים ועלת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ": "לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק, יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת, כי כאשר אמר להם "וברכתם גם אותי", היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות "זבח רשעים תועבה"..." (רמב"ן על שמות י כה)

ישנן כמה הלכות מעשיות המיישמות עיקרון זה:

א. אסור להקריב קרבנות של רשעים גם לאחר שהוצאו להורג, כגון בעיר הנידחת: "היו בה קדשים: קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו... ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה! - רבי יוחנן אמר: זבח רשעים תועבה" (סנהדרין קיב ב).


ב. אדם שמכחיש חוב שהוא חייב לזולת, ונשבע על כך לשקר, צריך קודם כל לפצות את הזולת ולהחזיר לו את החוב, ורק אחר-כך לכפר על שבועת השקר ולהביא קרבן אשם (ראו ויקרא ה21-26). אם הביא קודם את הקרבן, אסור לכהנים לקבל אותו. כאשר בעל החוב נפטר ואין לו יורשים, החוב עובר לכהנים (ראו במדבר ה6-8), וגם כאן צריך קודם-כל להחזיר את החוב ואחר-כך להביא קרבן אשם: "נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא, אשם ליהויריב וכסף לידעיה - אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא - יחזיר ויביא אשם אחר; שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא", "דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם, דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף" (משנה בבא קמא ט יב, בבלי בבא קמא קי. רש"י). יהויריב וידעיה הם שני משמרות של כהנים - בני יהויריב הם המשמרת הראשונה ובני ידעיה הם המשמרת השניה; אם החייב נתן את הקרבן לבני יהויריב, ורק אחר-כך - בשבוע הבא - נתן את הכסף לבני ידעיה, קונסים את בני יהויריב ומונעים מהם את הזכות להקריב את הקרבן, כי היה אסור להם לקבל קרבן מאדם שעדיין לא החזיר את החוב.


ג. בדרך כלל, אסור לשתף רשעים בתפילה הציבורית, כי התפילה הציבורית היא במקום קרבן; רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, מתירים להתפלל עם העבריינים, ואומרים בתחילת תפילת ערבית: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". וייתכן שהדבר נובע מהתחשבות בדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאמר: "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר..." (שבועות יב ב).

2. אמנם, בדברי חז"ל משתמשים תמיד במשפט זבח רשעים תועבה, גם כשהוא מכוון לרשע עצמו, למשל:

א. לגבי קרבן עולה, שמכפר על מצוות עשה, "אמר רבא:... היכי דמי? אי דליכא תשובה - זבח רשעים תועבה! ואי דאיכא תשובה - התניא "עבר על מצות עשה ושב, לא זז משם עד שמוחלים לו"! אלא, שמע מינה דורון הוא... אמר רבי שמעון: חטאת למה באה... לפני עולה? - לפרקליט שנכנס. ריצה פרקליט - נכנס דורון אחריו" (זבחים ז ב): האדם עצמו רשאי להקריב קרבן עולה רק לאחר שעשה תשובה, אחרת הוא נחשב רשע וקרבנו נחשב תועבה.

ב. "היה מתפלל ומצא צואה במקומו... זבח רשעים תועבה... הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל, תפלתו תועבה" (רבא, ברכות כב ב): אפשר לפרש שהאדם נחשב רשע כי לא בדק היטב לפני התפילה אם המקום שהוא מתפלל בו נקי (רש"י); אך לענ"ד קשה לקרוא לאדם כזה "רשע". נראה לי שהלימוד הוא מסוף הפסוק, "אף כי בזימה יביאנו ": ממשפט זה אפשר ללמוד שישנה חשיבות גם לאופן ההבאה של הזבח, ואם מביאים את הזבח בצורה מאוסה, הוא אינו מתקבל ברצון גם אם המקריב אינו רשע; וכך גם לגבי התפילה.

3. הרשע זובח כי הוא חושב שיצליח לשחד את ה' שיתעלם מהעבירות שלו; זה עובד עם שופטים בשר ודם אבל לא עם ה', (דברים י יז): "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד"*.

4. מותר לקבל תרומה מאדם רשע רק אם הוא חזר בתשובה ומעוניין לתת תרומה כדי לכפר על פשעיו. במקרה זה הוא צריך קודם-כל להתוודות על פשעיו, ולהגיד בפירוש שהוא מביא את התרומה כדי לכפר על פשעיו, ולא לנסות להשתמש בתרומה על-מנת ליצור לעצמו תדמית של אדם שלא חטא מעולם, שהרי, (משלי כח יג): "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב - יְרֻחַם"*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/21-27