פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

קדש - ורחץ - כרפס - יחץ

מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור

רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה

ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)


מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד):

ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר על גדות הַנָּהָר נהר פרת (באור כשדים וחרן) יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם בימי קדם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ג וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם, אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, (וארב) וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. ד וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ מתי סוף השיעבוד במצרים, כעבור 400 שנה כפי שהבטיח לאברהם, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו):

יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי אעשה דין, אשפוט אותם על כך שייסרו את עם ישראל, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

מְכַסֶה אֶת הַמַּצּוֹת וּמַגְבִּיהַ בגלל שמדובר בהצלה וישועה, וכתוב "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" (תהלים קטז יג) אֶת הַכּוֹס

וְהִיא ההבטחה שנתן ה' לאברהם בברית בין הבתרים שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ ההבטחה לאברהם היתה לשמור עלינו בכל הגלויות העתידות, כולל הגלות הנוכחית, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

יַנִיחַ הַכּוֹס מִיָדוֹ וִיגַלֶה אֶת הַמַּצּוֹת

צֵא וּלְמַד בא וראה שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו, ואפילו מהדור הראשון, מיעקב מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל לפגוע ביעקב ומשפחתו (בראשית לא כט), שֶׁנֶּאֱמַר בוידוי שאומרים מביאי הביכורים (דברים כו ה-י, וכן יתר הפסוקים המובאים להלן):

"אֲרַמִּי לבן הארמי אֹבֵד רצה לאבד את אָבִי יעקב אבינו, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט בהתחלה היו ישראל רק משפחה קטנה, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב."

"וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה" - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר יעקב היה חייב לרדת למצרים, מכיוון שכך אמר ה' לאברהם.

"וַיָּגָר שָׁם" - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר באופן זמני שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אך לאחר שתגמר הבצורת נחזור לכנען, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן במקום צדדי, ולא במרכז מצרים, כדי שלא להתערבב בה" (בראשית מז ד).

"בִּמְתֵי מְעָט" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים י כב).

"וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים נבדלים בלשונם, במלבושיהם ובשמותיהם שָׁם.

"גָּדוֹל עָצוּם" - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א ז).

"וָרָב" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה חזקה וממשיכה לגדול כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים ללבוש את התכשיט היפה ביותר, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה אך עדיין לא באמת היית לבושה כראוי לבת מלך (הנמשל: ישראל עדיין היו ערומים מהמצוות ביציאת מצריים). וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ למרות שאת מתבוססת בדם שלך חֲיִי אני אדאג לכך שתחיי, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי. (יחזקאל טז, ז ולאחריו פסוק ו)


"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה."

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "הָבָה נִתְחַכְמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א י).

"וַיְעַנּוּנוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א יא).

"וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א יג).


"וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ."

"וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב כג.

"וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כד).

"וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ עינוי שבסתר, שמרוב עבודה קשה לא יכלו להזדווג, והמצרים עשו זאת "פן ירבה", כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב כה).

"וְאֶת עֲמָלֵנוּ" - אֵלוּ הַבָּנִים שכל עמלו של האב בבניו (ריטב"א). כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א כב).

"וְאֶת לַחֲצֵנוּ" - זוֹ הַדְּחַק שחיו בארץ גושן בצפיפות אוכלוסין גבוהה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג ט).


הערות

  • "חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ" - ה' חישב את קץ ה-400 שנה שנאמרו בברית בין הבתרים, כך שיתחילו בלידת יצחק ("יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ...") כך שבמצרים היו ישראל 210 שנה ונחסכו מהם 190 שנה, גימטריה של "קץ". (רש"י, רשב"א)
  • "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ" - יש יהודים שמאמצים את הציטוט הזה וחיים תמיד תחת תחושת נרדפות. מקום נוסף בהגדה שנאמר בו "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" הוא "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". כדאי לאמץ תחושה זאת, של ההצלה, שהרי בה נאמר "חַיָּב" ואת תחושת הנרדפות לשים בפרופורציה שהרי גם אם זה נכון בסוף הקב"ה מצילנו. (ע"פ הרב דוד מנחם)
  • בבדיחות הדעת יש ששאלו: מה נשתנה שבלילה הזה אוכלים מצה ולא חלה? "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְ-חָלוֹת-נוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצֶה-לֵנוּ מִיָּדָם".
  • "שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא..." - כיצד ניתן להשוות את פרעה שעינה את ישראל בעבדות וציווה להרוג את ילדי ישראל ללבן שבסך הכל "החליף את משכורתו של יעקב עשרת מונים"? פרעה, וגם הצוררים שקמו עלינו לאחר מכן, אמנם ניסו להשמיד את ישראל אך לא הצליחו ורק גרמו לאחדות ביננו. לבן הצליח לעכב את יעקב בביתו 20 שנה (בראשית לא לח), ומנע ממנו לחזור לארץ ישראל וליצחק אביו, ואף אמר לו "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא מג), כלומר, הוא רצה לקחת בעלות על כל צאצאיו של יעקב ו"לספח" אותם למשפחתו. כך גם בימינו, הבעיה הקשה של עם ישראל היא ההתבוללות בגלות, שמכלה בעם יותר ממה שמכלים בנו אויבינו.
  • הרב מרדכי אלון גם מדגיש שעל פי הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" היינו מצפים שבהתחלה תתואר העבדות במצרים, ולא העובדה שהיינו "מצויינים" שם וגדולים ועצומים ורבים... אלא שתחילת הצרות בגלות היא תמיד השלוה המדומה שקודמת לאסונות. כך למשל לפני השואה קראו היהודים לפולין - "פה לין", כי חשבו שבפולין הם יוכלו להשתלב בשקט ואפשר יהיה ללון בה בנחת ובשלוה. המסקנה היא שכשלומדים היסטוריה אסור להתחיל מהאמצע.
  • "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה" - הפשט הוא "אבי היה ארמי אובד", "אבי (יעקב או אברהם) היה נודד ותועה בארץ ארם" (ראו במפרשים). אך ההגדה דורשת את הפסוק "ארמי רצה לאבד את אבי", "לבן הארמי רצה להאביד את יעקב אבי". איך לבן הארמי גרם לירידה למצרים?
    • בלעדי לבן, יעקב היה מתחתן קודם עם רחל, יוסף היה נולד בכור והאחים לא היו מקנאים בו על היחס המועדף שקיבל מיעקב. (האלשיך, מהר"י בי רב)
    • מעשה אבות סימן לבנים (עבודה קשה, יציאה עם רכוש גדול משל המשעבדים, לקיה על ידי מקל - "במקלי עברתי את הירדן", נסיון לתפיסה לאחר 7 ימים של בריחה).
  • "אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר" - אמנם יעקב ישב במצרים בשלוה, שהרי השיעבוד עדיין לא התחיל בימיו. אך כיוון שהוא ובניו לא ישבו שם מרצונם, אלא אנוסים היו לרדת למצרים, נחשבת תקופה זאת לתקופת השיעבוד. (חיד"א)
    הגר"א מפרש שיעקב היה אנוס לרדת למצרים, כי כך גזר ה', והיה יורד אף בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לכך שירד לשם על פי הדיבור, בציוויו של ה', שנאמר לו "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מו ג).
  • "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" - חז"ל פירשו שישראל ניגאלו בזכות שהתעסקו בדם פסח ובדם ברית המילה. שתי המצוות האלו שזורות יחד שהרי "כל ערל לא יוכל בו". כמו כן אלו שתי המצוות היחידות שהן מצוות עשה שהעובר עליהן במזיד חייב כרת. שתי מצוות אלו גם מקשרות את היהודי למקורותיו, בין אם בברית קבועה בשרו, ובין אם בקורבן הנאכל כל שנה באופן קבוע. (להרחבה ראה במאמר היחס בין מצוות ברית המילה וקורבן פסח).