ביאור:הגדה של פסח - רחצה

רַחְצָה

נוֹטְלִים אֶת הַיָדַיִם וּמְבָרְכִים

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם.

מוֹצִיא מַצָּה

המצוות בליל הסדר

סיפור יציאת מצרים ואכילת המצה - הן מצוות דאורייתא, מהתורה

מרור ושתיית ארבע כוסות - מדרבנן

מרור - היא מצווה מדאורייתא רק כאשר יש קורבן פסח, שנאמר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח)

יִקַח הַמַּצּוֹת בְּסֵדֶר שֶׁהִנִּיחָן, הַפְּרוּסָה בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת, וְיֹאחַז שְׁלָשְׁתָּן בְּיָדוֹ וִיבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" בְּכַוָּנָה עַל הָעֶלְיוֹנָה ו"עַל אֲכִילַת מַצָּה" בְּכַוָּנָה עַל הַפְּרוּסָה. אַחַר כָּךְ יִבְצַע כְּזַיִת מִן הָעֶלְיוֹנָה הַשְּׁלֵמָה וְכַזַּיִת שֵׁנִי מִן הַפְּרוּסָה וְיִטְבְּלֵם בְּמֶלַח, וְיֹאכַל בְּהַסָבָּה שְׁנֵי הַזֵּיתִים

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

חרוסת והמרכיבים המשמשים לעשייתה בקהילות אשכנז

מָרוֹר

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מָרוֹר וּמַטְבִּלוֹ בַּחֲרוֹסֶת, חוֹזֵר וּמְנַעֵר הַחֲרוֹסֶת, מְבָרֵךְ, וְאוֹכֵל בְּלִי הַסָבָּה.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר.

כּוֹרֵךְ

סוגים שונים של ירקות המשמשים כמרור בקהילות השונות

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מִן הַמַצָּה הַשְׁלִישִׁית עִם כְּזַיִת מָרוֹר וְכוֹרְכִים יַחַד, אוֹכְלִים בְּהַסָבָּה וּבְּלִי בְּרָכָה. לִפְנֵי אָכְלוֹ אוֹמֵר:

זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים: הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ

אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים הַסְּעוּדָה הָעֲרוּכָה, וְנוֹהֲגִים לֶאֱכוֹל תְּחִלָּה בֵּיצִים מְבֻשָּׁלוֹת. ולֹא יֹאכַל יוֹתֵר מִדֵּי, שלֹא תִהְיֶה עָלָיו אֲכִילַת אֲפִיקוֹמָן אֲכִילָה גַּסָּה.

צָפוּן

אַחַר גְּמַר הַסְּעֻדָּה לוֹקֵחַ כָּל אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּים כְּזַיִת מֵהַמַּצָּה שֶׁהָיְתָה צְפוּנָה לַאֲפִיקוֹמָן וְאוֹכֵל מִמֶּנָּה כַזַּיִת בְּהַסִּבָּה. וְצָרִיךְ לְאָכְלָהּ קֹדֶם חֲצוֹת הַלַּיְלָה.

הערות

"עַל אֲכִילַת מַצָּה" - מכל סימלי הגאולה נשארה לנו המצה ליסוד החירות של חיינו. לא הכסף והזהב שלקחנו ממצרים, לא ה"רכוש הגדול" שיצאנו איתו, אלא דוקא הלחם הדק הזה, שנהיה כזה מפני שגורשנו ממצרים ולא יכולנו להתמהמה - ולא מפני שכך בחרנו לאפותו.
אין זה מפני שאנו אוהבים את העוני, אלא כי אנו יודעים שכל כסף וזהב - דברים משתנים הם. יום אחד הם קיימים, ויום אחד אינם. חירות שתלויה בדברים כאלו, היא אולי אי-תלות, אבל היא איננה עצמאות אמיתית של אדם היודע את עוצמתו דוקא מתוך עצמיותו. לחם רגיל הוא מנופח ומכיל בתוכו יותר חורים מתוכן אמיתי. המצה מייצגת את התוכן האמיתי של החיים, ללא זיופים חיצוניים שאין בהם תועלת. (על פי רעיון של הרב מרדכי אלון)

המצה מסמלת את מידת הענוה (ע"פ הזוהר ח"ב מ, ב) וזאת בשני אופנים. שני האופנים באים לידי ביטוי על ידי שתי פעולות הגורמות למצה לההפך לחמץ: הוספת השמרים (שאור) והפסקת הלישה.
- השמרים הם סמל לגורם הבא מבחוץ ומביא לתפיחה ולאשליה של גדולה. אדם הבוחן את עצמו, מה הוא באמת, אין הוא תופח במהרה. הגאוה היא תוצאה של אדם שאינו מודע לעצמו באמת. כוח אחר השפיע עליו והתסיס בו את אשליית הגאוה. יכול הכוח הזה להיות מעמד כלכלי או תואר לו זכה וכו'.
- הפסקת הלישה מסמלת את הפסקת ההתפתחות. כל זמן שהאדם מודע לכך שעליו עוד לעמול, ללמוד ולהתפתח, הרי הוא מבין שאין לו במה להתגאות. אכן, רק כאשר ינוח הבצק ויחוש כי כבר השיג את מבוקשו, ילך ויתפח. (הרב ליאור אנגלמן)

מנהג "גניבת" האפיקומן - בין 'יחץ' לבין 'צפון' נהגו הילדים להחביא את חצי המצה ולבקש תמורתה מתנה. מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ שכאשר היה ילד ביקש תמורת האפיקומן שהחביא חליפה חדשה. אביו ניסה לטעון שזוהי דרישה גדולה מדי, אך לאחר שראש שבנו מתעקש וסוף זמן אכילת האפיקומן מתקרב, הסכים. לאחר שהבן החזיר לאביו את האפיקומן, ניסה האב לבטל את העיסקה ואמר: אם לא תוותר על ההבטחה שהבטחתי לך, לא אתן לך מהאפיקומן ולא תוכל לקיים את המצווה. הילד לא נבהל ומיד הוציא מכיסו חתיכת מצה ואמר: ידעתי כי לא תרצה לתת לי חלק מהאפיקומן, ולכן השארתי לי חתיכה. (מובא בהגדת הרב אבינר)