עין איה על שבת יד ז

<< · עין איה על שבת · יד · ז · >>

(שבת קח.): "לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא ואשקייה שכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל. לייט [רב] ואמר מאן דמצערן לא לוקמי ליה בנין, וכן הוה.".

ז. רב בבאו לבבל חשב מחשבות על ישראל, להרגיע אותם גם בגלותם, כאשר ראה ברוח קדשו שהכרח הוא שתמשך הגלות ושהיא משמשת כור הברזל והכשרה לזיכוכה של האומה, כדי שתהיה מוכנת באחרית הימים לשוב לארצה ולחוסן יקרה וכבודה. על כן רצה שתהיה בבל כארץ ישראל עד עת קץ, ולא ראה שום אפשרות (להמשכתה) [להמשכו] של קיום האומה בתורתה כי אם כשישופר מצב הגולה ברוחניות ובגשמיות והיתה עינו נטויה ונשואה לההשבחה הזאת. שמואל וחכמים רבים עמו שחשבו שראוי להחיש את הקץ ולשלול את הגלות, חשבו שהגלות היא כמו רפואה המלאה צער ומכאובים, אע"פ שהיא מביאה אחרית טובה, אי אפשר לפרק ממנה את התכונה המצערת ומכאיבה. ובא הרמז עם המאורע הפרטי של מעמד גופו החולה אז של רב, שלטובת רפואתו היה הצער ענין מוכרח. וסימן היה זה גם כן להבעת השיטה שעמדו בה חכמי בבל, אלה שלא עשו עדיין את בבל כארץ ישראל, שזה חתחיל רק מכי אתי רב לבבל. ורב הקפיד על זה ואמר שהדורות לא ימשכו בקיום היהדות מתוך שלילה גמורה של הגלות המוכרחת עדיין להמשך, ומאן דמצערן לא לוקמיה ליה בנין, וכן הוה. והמשיך רב את מפעליו לעשות את בבל כא"י כדי לכונן על ידי התכונה הזאת את ההכשרה הדורית אל הגאולה והשיבה לארץ בעת אשר תבא עת הישועה.