ביאור:משלי טז כח

משלי טז כח: "אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף."

תרגום מצודות: איש המהפך אמרים ממה שנאמרו, הוא מגרה מריבה בין הבריות; ונרגן, המתלונן אחר מעשה בני אדם, מפריד מן האנשים את האלוף (השר) אשר עליהם, כי מורדים בו וגם הוא נהפך להם לאויב.

תרגום ויקיטקסט: איש רמאי, האומר דבר והיפוכו, מנסה לשלח (להצית אש של-) מדון ומריבה; ואם השומע נרגן (מייחס לזולת כוונה רעה), המריבה תימשך ותגדל עד שתפריד ממנו אלוף (חבר טוב).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טז כח.

הקבלות

איש תהפוכות = איש הפכפך, מזגזג, האומר דבר והיפוכו; ישלח = יצית אש, כמו למשל ב(עמוס א ד): "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד". במקרה זה הכוונה למריבה, שנמשלה לאש, (משלי כו כ): "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן"*;

נרגן = החושב שהזולת שונא אותו, המייחס לזולת כוונה רעה. אלוף = בן זוג, כמו ב(משלי ב יז): "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ"; ובפרט, ה', "אלופו של עולם" (רש"יעל פסוקנו), בן זוגה של האומה הישראלית, (ירמיהו ג ד): "הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי[קָרָאת] לִי אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה".

-

כשבני ישראל היוצאים ממצרים עמדו על גבול ארץ ישראל, הם שלחו 12 אנשים שיתורו את הארץ וימפו אותה, כדי שיוכלו להתחיל לחלק אותה ל-12 שבטי ישראל. כשהם חזרו, הם פתחו את דבריהם בדברי שבח על הארץ, (במדבר יג כז): "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ 'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ'".

אך לאחר מכן, 10 מהשליחים הפכו את גירסתם, וניסו לשכנע את בני ישראל שהמצב הבטחוני בארץ קשה ואי אפשר לכבוש אותה, (במדבר יג כח): "אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם".

לאחר מכן הפכו את דבריהם לגמרי, וטענו שגם הארץ היא רעה, ושבכלל אין טעם להיכנס אליה, (במדבר יג לב): "ויציאו דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת'" לא ארץ זבת חלב ודבש שאפשר לאכול מפריה, אלא ארץ אוכלת יושביה - בדיוק הפוך ממה שאמרו בהתחלה!

התגובה של בני ישראל היתה, (דברים א כז): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ 'בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ'", (תהלים קו כה): "וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם, לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'": בני ישראל נרגנו, כלומר, האשימו את ה' שהוא הוציא אותם ממצרים מתוך שנאה.

כתוצאה מכך, ה' עזב את בני ישראל ונפרד מהם למשך כמעט 40 שנה (ראו במדבר יד42, דברים א42, רש"י על דברים ב16), שבהן בני ישראל נדדו במדבר, עד שכל דור ה"נרגנים" מת במדבר, ורק הדור הבא נכנס לארץ.

הפסוק שלנו מתאר את האירוע בתמציתיות:

איש תהפוכות - אלו עשרת המרגלים, ש"זיגזגו" והפכו בדבריהם.
ישלח מדון - המרגלים הציתו אש של מריבה בין ה' לבין בני ישראל.
ונרגן - אלו בני ישראל, שקיבלו את דברי המרגלים וחשבו שה' שונא אותם.
מפריד אלוף - התגובה של בני ישראל היא שגרמה לפרידה הממושכת בין ה' לבין אומתו האהובה.

הפסוק מתאר את שני האחראים למריבה - איש תהפוכות ממציא שקרים, ובכך משלח ומצית את אש המדון והמריבה; אולם, רק נרגן - המייחס לבן/בת זוגו שנאה וכוונה רעה - רק הוא יכול להפריד אלוף - רק הוא יכול לגרום למריבה לבעור עד שתגרום לבני הזוג להיפרד.

גם אם אנחנו מאד רוצים למנוע מריבות - לא הכל בשליטתנו: תמיד יהיו רמאים ואנשי תהפוכות שיציתו את אש המריבה. מה שכן בשליטתנו הוא, לדאוג שהמריבה לא תבער לאורך זמן, וכדי לעשות זאת צריך לא להיות נרגן - לא נייחס לזולת כוונה רעה; נסביר לעצמנו, שגם אם מישהו פגע בנו - הוא בוודאי פעל מתוך כוונה טובה ולא מתוך שנאה. כך, גם אם יהיו מריבות, הן יסתיימו מהר ולא יעכירו את האוירה בינינו, (משלי כו כ): "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן"*.

אילולא היינו נרגנים וחושבים שה' שונא אותנו, המריבה בינינו לבין ה' הייתה מסתיימת מהר כמו שהתחילה, ולא היתה מפרידה בינינו לבין ה'...

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/16-28