ביאור:משלי כא יג

משלי כא יג: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל - גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה."

תרגום מצודות: האוטם (הסותם) אזנו משמוע צעקת דל אשר יצעק מפני נוגשיו, גמולו שגם הוא יקרא בעת צרתו לעזרה ואין מי ישיב לו.

תרגום ויקיטקסט: האוטם (סותם) את אזנו כדי לא לשמוע אדם דל (חלש) הזועק לעזרה, עונשו יהיה שגם הוא יגיע לאותו מצב - יקרא לעזרה ואף אחד לא יענה לו.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כא יג.

דקויות

ישנם הרבה אנשים הנזקקים לעזרה, ולרובם אנחנו לא יכולים לעזור. הפסוק מלמד, שגם כשאי אפשר לעזור, חייבים להקשיב:

אוטם אזנו מזעקת דל = המתעלם ואינו מאזין לאדם עני הזועק לעזרה.

גם הוא יקרא ולא ייענה = עונשו יהיה מידה כנגד מידה: גם הוא יזדקק לעזרה, גם הוא יקרא לעזרה אל אנשים או אל ה', וזעקתו לא תזכה להתייחסות.וכך נאמר גם בהלכה: "שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו - פייסהו בדברים!" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים י ה).

דל הוא עני, אך המילה דל משמשת גם כפועל - פועל המתאר תהליך של ירידה והתדרדרות כלכלית (התדלדלות). אדם יכול להתדלדל כתוצאה מאסון או מחלה, אך גם כתוצאה מעושק וגזל, משלי כב22-23: "אַל-תִּגְזָל-דָּל כִּי דַל-הוּא, וְאַל-תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי-ה' יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת-קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (רמי ניר, 09.01.2007). כאשר אדם זועק וטוען שעושקים ומדלדלים אותו, אנחנו חייבים להקשיב לזעקתו, גם אם אין ביכולתנו לעזור לו.

הדבר נכון לא רק לגבי אנשים פרטיים אלא גם לגבי מגזרים שלמים. ישנם מגזרים הנפגעים ומתדלדלים מנכסיהם, וחלקם יוצאים לרחוב וזועקים. לפעמים הזועקים הם מתנחלים, שהמדינה הורסת את בתיהם; לפעמים אלה דיירי שכונות המצוקה, שהמדינה מפנה אותם מהדיור הציבורי; לפעמים אלה נפגעי המשכנתאות, שהבנקים לוקחים את בתיהם כדי לכסות את הריבית ההולכת ותופחת; ולפעמים אלה החרדים, שהמדינה מנסה לגייס אותם בכפיה בניגוד לאמונתם. בדרך כלל, כל אחד מהמגזרים עסוק רק בזעקה שלו, ואינו שומע את הזעקה של המגזרים האחרים. כך אף אחד מהם אינו מקבל מענה ראוי לזעקתו: "אוטם אוזנו מזעקת דל - גם הוא יקרא ולא ייענה". אם נפתח את אזנינו לשמוע זעקות של מגזרים האחרים, אולי גם הם ישמעו אותנו כשנזעק לעזרה.

"כי זעקת הדל כזעקת השכינה ממש, שגם היא דלה ועניה ואין לה מעצמה כלום" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

1. פסוק דומה נמצא ב(משלי כח ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה - גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה"*

בפרק כא מדובר על הקשבה בין אדם לחבירו: מי שאינו מקשיב לבקשותיהם של הנזקקים, עונשו יהיה שגם הוא יזדקק לעזרה, ואנשים לא יקשיבו לבקשתו.

בפרק כח מדובר על הקשבה בין אדם למקום: מי שאינו מקשיב למצוות שה' מבקש ממנו בתורה - עונשו יהיה שגם ה' לא יקשיב לבקשות שהוא מבקש ממנו בתפילה*.

שני הפסוקים מלמדים את אחד הכללים המקובלים בהלכות חשבון נפש - מידה כנגד מידה. כשאדם סובל מייסורים, הוא צריך לחפש חטא הדומה לייסורים, לחפש מתי הוא עצמו התנהג באופן דומה לאופן שאחרים מתנהגים איתו עכשיו.

העיקרון של מידה כנגד מידה מקובל מאד בתנ"ך ובדברי חז"ל, למשל:

"אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין" (רבי יוחנן, בבלי תענית ח:, יבמות עח:), שנאמר, (משלי כה יד): "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן - אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר": כשאנשים מבטיחים לתת ואינם נותנים, הדבר גורם צער ואכזבה לנזקקים המחכים למתנותיהם, והעונש הוא שיש ענני גשם אך הם חולפים עם הרוח ואינם מורידים גשמים, דבר הגורם צער ואכזבה באותה מידה*.
"במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. היא (אישה נואפת) קשטה את עצמה לעברה, המקום ניוולה (בטקס השקיית מי סוטה). היא גלתה את עצמה לעברה, המקום גילה עליה. בַּיָרֵך התחילה בעברה תחלה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן... שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו... אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו. ולפי שבא על עשר פילגשי אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונביות (עשרה אנשים היכו אותו למוות). ולפי שגנב שלשה לבבות, לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל... לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים... וכן לענין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת... לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר... יוסף זכה לקבור את אביו... מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה... משה זכה בעצמות יוסף... מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום..." (משנה סוטה א ז-ט, וכן תלמוד בבלי סוטה ח:-ט.).
רעיון דומה נמצא ב(משלי ו טו): "עַל כֵּן, פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ, פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא"*.

יש אומרים, שמי שנפגע באחד מאיבריו, צריך לבדוק אם חטא באותו איבר. אולם, הפסוקים שלנו אינם אומרים כך - הם אינם אומרים ש"מסיר אוזנו משמוע תורה - תהיה לו דלקת אוזניים" או "אוטם אוזנו מזעקת דל - תיאטם אוזנו בשעווה". העיקרון של "מידה כנגד מידה" בפסוקנו מתייחס לאופן ההתנהגות ולא לאיבר שבו בוצעה העבירה.

2. אטימת אזניים היא תכונה המיוחסת לנחש, (תהלים נח ה): "חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ, כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ"*.

3. מצד שני, לפעמים זה טוב לאטום אזניים, (ישעיהו לג טו): "הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע".

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/21-13