טור חושן משפט רסב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
סימן זה במהדורה המודפסת

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות אבידה ומציאה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה, אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה, או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה אינו חייב. אבל אם שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אפילו הוזלה באמצע חייב. כתב הרמב"ם: היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה עד כאן:

ואפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה במה דברים אמורים שידוע שהן שותפין בה, אבל בסתם שראה חפץ שנפל משלשה ואינו שוה אלא שתי פרוטות חייב להחזירה דשמא שותפין הם בו ואחד מהן מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לשנים, ואם אחר כך נודע לו שלא מחלו אחד לחבירו הרי היא שלו אפילו בא לידו קודם שנודע שלא מחלו כיון שאחר כך נודע שלא מחלו הרי הוא שלו ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי הוא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לאחד לפיכך לא יחזיר אם ידוע ששותפין הן ואין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין:

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וזה יאמר במקום פלוני מצאת או יתן סימן בקשריו או במניינו דכיון שיש בו סימן לא נתייאשו הבעלים שאומרים אתן סימן ואקחנו:

אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אף על פי שנתייאשו אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש:

ואין צריך לומר אם הדברים מוכיחים שלא נתייאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנופל משניים שודאי אינו מתייאש שאומר אין כאן אחר אלא זה ודאי הוא נטלה והיום או למחר אתפוש משלו כנגדו ואפילו שרואה שנפל משלשה דאיכא למימר ודאי מתייאש שאומר למי מהם אתבע כל אחד ואחד מהם יאמר חבירי לקחה אפילו הכי חייב להחזיר דאיכא למימר שלשתן הן שותפין באותו חפץ ואין אחד מהם חושד לחברו ולא מייאש וצריך להחזיר אפילו אם אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהן נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבוא אליהו זכור לטוב ואפילו אינו שוה אלא שתי פרוטות כדפרישית לעיל:

במה דברים אמורים בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים כגון שאמר ווי לחסרון כיס אפילו אם יש בו סימן הוא של מוצאו:

וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו:

לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתניתין דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בארבע אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא אבל המוצא ככרות של בעל הבית גיזי צמר צבועים וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן אבל לאחר שנפתחו האוצרות אין בהן סימן ואין חייב להכריז ועוד אפילו אם יתן בהן בעל הבית סימן אינו מועיל שמא מכרו והוא מכיר הסימן שבו ופיר ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרות יש בהן סימן במדה שבהן מצא צבורי פירות חייב להכריז שודאי הונחו שם ומקומן הוי סימן אע"פ שהוא ברשות הרבים שאינן מתגלגלים ברגלי בני אדם:

וכן אם מצא שלשה מטבעות זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר שלשה הן ואצ"ל שעשויין כמגדל וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן או כסולם רובו של אמצעי ע"ג תחתון ורובו של עליון ע"ג אמצעי אבל מצא שנים אפילו עשויין כמגדל או אפילו ג' ואינן כמגדל אלא מונחין זה ע"ג זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחפי פירוש מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג קרקע הרי הן שלו ואם מצאן כשיר פירוש מוטלין בעוגל או בשוה באורך זה אצל זה או כחצובה פירוש כשלשה רגלי קנקן מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל דלא יטול וא"א הרא"ש ז"ל כתב נוטל ומכריז בד"א שמחזירין מטבע בסימני מקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופי אפילו אמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירין לו לפי שניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלה:

ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שוודאי נתייאש אפילו ראהו שכובר החול או העפר בכברה לחפשו שודאי נתייאש ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים:

מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי הן שלו מפני שאין בהן סימן ואם דרך הנחה חייב להכריז שמקומן סימן:

אבל מצאן ברה"ר הרי הן שלו מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואין מקומן סימן אבל עמרים גדולים שאין מתגלגלין אפילו מצא ברה"ר חייב להכריז שמקומם סימן ומקום שהכל רגילין ליתן שם כגון הבית בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקים חביותיהם שם כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן:

וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס שאין דרך ליתנם בתוכן אלא מאליו נפל לתוכן קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן ולפיכך חייב להכריז ורבנן סברי דלא הוי סימן והרמב"ן ז"ל כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כחכמים:

המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מניינו במקום שאין רגילין לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו שהרי אין בהן סימן ואפילו הרבה מחטין בבד אחת הן שלו שאין מניינן סימן לפי שרגילין לעשות כל הבדים מנין שוה אבל אם מצא שני בדין יכריז ויאמר מחטין מצאתי וזה יאמר ב' בדין הן וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וזה יתן סימן במניינם:

חתיכת בשר שאומר שהיא מן הצואר או מן הירך אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכה הוי סימן:

הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורים הן חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הן שלו בד"א בלוקח מתגר לפי שלקח מאנשים הרבה ואינו יודע משל מי והבעלים מתייאשין וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבם עם פירותיו אבל אם לקח מב"ה חייב להחזירם לו והוא שדשם בע"ה בעצמו או על ידי עבדיו ושפחו תיו הכנענים אבל דשם ע"י פועלים אין צריך להחזיר דשמא משל פועלים הן: מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור:

וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפי' אם אין כולן בתוכו אלא מקצתן ומקצתן על גבי קרקע אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואין אם יש לכלי אוגניים אז הפירות של מוצאן שאילו היו בכלי לא היו נופלים מתוכן שהאוגנים מעכבין אותן ואם אין לו אוגנים אז מחזירים הכלי אגב הפירות וכל זה בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש"י ז"ל בכל ענין הם של מוצאן ולר"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין כגון שהוא ישן ונשתמש בו כבר אם התובעו תלמיד חכם ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו:

לפיכך המוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבין חושב שהוא של ת"ח ומשיבו לו ונוטל ומכריז בד"א בת"ח שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא ואם משנה דיבורו בדבר אחר אין מחזירין לו בטביעות עין אבל המוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם או שהכלי עדיין חדש ולא נשתמש בו בענין שיכירנו אינו חייב להכריז:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה וכו' בפרק אלו מציאות (כז.) תנו רבנן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ואסיק רבא דפרוטה שהוזלה אי נמי פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקר' מאן דאמר אשר תאבד איכא ומ"ד ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה וידוע דהלכה כת"ק:ומ"ש בשם הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה בפ' י"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקי' בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל וצ"ע:

ומה שאמר ואפי' אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד"א בשידוע שהן שותפין בה וכו' בפרק אלו מציאות (כו:) אהא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר אמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר איכא דאמרי אמר רבא אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מ"ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למיתיה גבי חברייה ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא: ומה שאמר אם אח"כ נודע שלא מחלו אחד לחבירו הרי הוא שלו אפי' בא לידו קודם שנודע שלא מחלו וכו' פשוט הוא:ומ"ש ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי היא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לא' וכו' כ"כ ה"ה בפי"ד מה' גזילה בשם הרשב"א:ומ"ש ואם אינן שותפין הם מתייאשים מבואר בגמרא גבי הא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מייאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה:

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו וכו' או יתן סימן בקשריו או במניניו וכו" מבואר בפ' אלו מציאות (כא.) דכל דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז ודבר פשוט הוא דמה תועלת בהכרזה כיון שאין בו סימן להחזיר על ידו:ומ"ש דקשר ומנין הוי סימן שם בגמרא (דף נג.) אהא דתנן מצא מחרוזות של דגים הרי אלו שלו ולהוי קשר סימן בקטרא דציידי דכ"ע הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין ופירש"י במנינא דשוין. כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה בחרוז א' ומקום איפליגו ביה אמוראי התם ופסקו הפוסקים כמ"ד מקום הוי סימן ואמרינן נמי התם דמדה ומשקל הוי סימן וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:

ומ"ש אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו וכו' ואם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו' הרי הוא של מוצאו וכו' ואם לא צריך להחזיר אע"ג שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש בסוף סימן רנ"ט כתבתי פלוגתא דאביי ורבא (שם כא:) ביאוש שלא מדעת ושנפסקה הלכה כאביי דאמר לא הוה יאוש ואותיבנא עליה מדתנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה ואוקמה במכנשתא דבי דרי וכמו שנתבאר בסי' ר"ס ותו מותיב מדתנן מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא לא ידע דנפיל מיניה ומשני אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן משני אהא דתנן מצא לשונות של ארגמן הרי אלו שלו אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו ואמאי דתנן מצא עגולי דבילה וככרות של נחתום הרי אלו שלו אגב דיקירי מידע ידע בהו:

ומ"ש ואצ"ל אם הדברים מוכיחים שלא נתיאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפל מב' שודאי אינו מתייאש וכו' מימרא דרב נחמן שם (כו.):ומ"ש ואפי' שראה שנפל מג' וכו' דאיכא למימר שלשתן שותפין באותו חפץ וכו' שם מימרא דרבא כתבתיה בסמוך:ומ"ש וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו ז"ל דברים נכונים בטעמם והכי משמע במימרא דרב נחמן שכתבתי בסמוך ראה סלע שנפל מג' ועלה אמר רבא לא אמרן וכו' וסלע דבר שאין בו סימן הוא דמטבע אין בו סימן ומה שאמר ואפי' אינו שוה אלא ב' פרוטות כדפרישית לעיל היינו לישנא בתרא דרבא שכתבתי בסמוך:

ומ"ש בד"א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים וכו' אפי' אם יש בו סימן הוא של מוצאו (שם כג.) אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון שאמר ווי ליה לחסרון כיס מייאש ליה מינה וכתב הרא"ש והמוצא אח"כ אפילו בדבר שיש לו סימן הרי היא שלו:

ומ"ש וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתיאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו (שם:) ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל שקול לנפשך לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר ר' אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דחזא דקדיח ביה אלפי ופרש"י דקדיח ביה חילפי. ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:

ומ"ש לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וכו' הרי אלו שלו משנה שם (כא.): ומ"ש שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן לשונות של ארגמן חשיבי כבר נתבאר דהכי איתא בגמ':ומ"ש ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן כ"כ שם הרא"ש ויש לתמוה עליו למה החליף שטת הגמרא שאמרו גבי עיגולי דבילה וככרות אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות אי נמי אפי' את"ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי:ומ"ש בשם הרמב"ם מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ול"נ דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי וכו' טעמו דכי אותביה עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו שני במכנשתא דבי דרי ואם כדברי הרמב"ם טפי הוה עדיף לאוקומה כדאשכחינהו דרך נפילה והחכם המרשים כתב על מ"ש רבינו ול"נ וכו' נהירים ומאירים דבריו דהא דאקשינן ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי' בעיגולי דבילה והא דמותבי לאביי ממתניתין ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן ליה מתני' בכל אנפא מתוקמא כאביי עכ"ל וכדבריו כתב הרמב"ן ז"ל אהא דקאמר בגמרא אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס' והרמב"ן ז"ל למה ליה לאוקומה למתני' בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמא בדרך נפילה ואפי' טובא ומפרקי' משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקומא בדרך נפילה וכתב הרמב"ן ז"ל וזו שהביא רבינו ז"ל בהלכות אי דרך נפילה אפי' טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו וצ"ל שהוא סובר דבתר דמתרצים בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא עכ"ל וכ"כ בנ"י: אבל המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר צבועים שם במשנה (כה.):ומ"ש וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן שם בגמ' (כג:) ומפרש התם דאף ע"ג דיהיב סימנא בחתיכה גופה אי דדפקא אי דאטמא לא הוי סימנא אי לאו דיהיב סימנא בחתיכה כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: ומ"ש או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז מבואר שם:ומ"ש והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז וכו' שם בברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים הרי אלו שלו ורמי עלה מדתנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז ופריק אביי אידי ואידי ברשום ול"ק כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות ופירשו התוספות ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ואחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן מפני שב"ה אחד מוכר לחנונים הרבה וכולן רשומים בענין אחד ורש"י פי' קודם שנפתחו האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי חביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן וז"ש רבינו לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן:ומ"ש ועוד אפי' אם יתן בהם ב"ה סימן אינו מועיל וכו' היא כדברי התוס':ומ"ש ופי' ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרים יש בהן סימן במדה דבר פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם שכתב בפט"ו מהלכות גזילה אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו ואע"פ שהן רשומין שכל הכדות כך היו רשומות ונמצאו אלו הכדין כככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם כתב ה' המגיד בפט"ו מה' גזילה כתב הראב"ד דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתי מקום הוי סימן עד כאן לשונו ועיקר דהכי מסקנא דגמרא למ"ד מקום הוי סימן עכ"ל. וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: מצא צבורי פירות חייב להכריז משנה שם (כד:):ומ"ש ומקומן הוי סימן כבר כתבתי בסימן זה דהכי אמרינן בפ' אלו מציאות (כו:) דמקום הוי סימן:

ומ"ש וכן אם מצא ג' מטבעות עשויין כמגדל וכו' (שם כה.) במשנה מצא צבורי מעות ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז ובגמרא (שם) א"ר יצחק והיא שעשויים כמגדלים וה"ד רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא:ומ"ש ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן ואין צ"ל שעשויין כמגדל שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ופרש"י טבעא מכריז. מטבעות מצאתי הילכך תרי לאו סימן הוא דמיעוט מטבעות שנים וכתב הרא"ש ואם לא עשויין כמגדלין אז תליא בדרך נפילה נפל ונתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנינא ותרי אע"פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א"א ליתן סימן במנינן דמיעוט טבעא שנים וצ"ל דתרי אתרמי דנפלי דאל"כ תרי נמי יתן סי' מקום והא דפריך תלמודא אפי' תרי נמי הו"מ לשנויי תרי נמי איתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטיבעא מכריז מנין הוי סימן והראב"ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום עכ"ל:ומ"ש וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן וא' על גביהן שם בברייתא:ומ"ש או כסולם וכו'. שם בעיא דאיפשטא:ומ"ש אבל מצא ב' אפילו עשויים כמגדל או אפילו ג' ואינן כמגדל וכו' כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש או שלחופי משלחופי וכולי הרי הן שלו מבואר שם בגמרא:ומ"ש ואם מצאן כשיר או כשורה או כחצובה מבעיא ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם דלא יטול בפט"ז מה' גזילה:ומ"ש בשם הרא"ש דנוטל ומכריז ז"ל שם לא איפשיטא ואזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז:ומ"ש בד"א שמחזירין מטבע בסימן בסימני המקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפילו יאמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירים לו וכו' ברייתא שם ולשון רבינו שכתב שמחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהו"ל למימר בסימני מנין וכמ"ש בסמוך וזה יאמר שלש הן ואיפשר דקרי ליה סימני מקום משום דשלש מטבעות בעינן שיהיו עשויים כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם: וכתב הרמב"ן הא דתניא אין סימן למטבע נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר ומה שאמר רבינו דאמרינן דילמא אפוקי אפקה תפתר בשמו כתוב עליה דאע"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוות חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל. וכ"כ נמ"י בשם הר"ן דאם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל כלים:

ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שודאי נתייאש אפילו ראוהו שכובר החול או עפר בכברה לחפשו וכו'. מימרא דרבא שם (כו:):

(יג) מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי אלו שלו וכו' שם (כב:) אהא דתנן מצא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו אמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן רבא אמר ל"ש אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן תנן כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז היכי דמי אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז אלא לאו דאית בהו סימן וקתני ברה"ר הרי אלו שלו אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן אמר לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקאמרת ברה"י מאי מכריז מקום ורבה אמר מקום לא הוי סימן ת"ש כריכות בר"ה הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז והאלומות בין בר"ה בין ברה"י נוטל ומכריז רבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות בר"ה הרי אלו שלו דמנשתפא ברה"י חייב להכריז דלא מנשתפא והאלומות בין בר"ה בין ברה"י נוטל ומכריז כיון דיקירא לא מנשתפא. ופרש"י העשוי לידרס. שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס: ברה"י. כגון בשדה זרוע שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכים בה. במקום. טעמא דכריכות ברה"י משום מקום ובדבר שאין בו סימן: דמנשתפא. מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה עכ"ל. ואמרינן בתר הכי אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות בר"ה הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הינוח נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ל"ש בר"ה ול"ש ברה"י בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז ופי' רש"י ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו דליכא למימר מקום הוי סימן דהא לא ידע היכי נפל מיניה אי דרך הינוח נוטל ומכריז מקום ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם שמא שכחום הבעלים:ומ"ש רבינו ומקום שהכל רגילים ליתן שם וכו' אינו סימן וכו' שם בגמרא:ומ"ש כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן היינו כרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות גזילה וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ורבינו אשר ז"ל שכתבו הא דאמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו וכו':

וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס וכו' קסבר ר' יהודה דהוי סימן וכו' ורבנן סברי דלא הוי סימן ורמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודה כתב על זה החכם המרשים נמשך בזה לדעת רי"ף ז"ל שפסק כרבי יהודה ואיפשר משום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא הכי ואע"ג דנדינן מיניה אי נמי משום דקיי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע"ג דאיפשר שלא נעשה כן בכוונה והו"ל סימן הבא מאליו עכ"ל ואין דבריו נכונים כלל שמה שכתב דמשום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמיפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקא סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' ככרות בעל הבית בר"ה אמאי מכריז אלא הכא בסימן הבא מאליו קא מיפלגי דת"ק סבר לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן הרי נדחית סברת הסברוה בטענה והאיך איפשר לפסוק הלכה כוותיה גם מ"ש דמשום דקיי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דילמא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא"כ בחיתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה:ומ"ש שהרי"ף פסק כרבי יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי"ף פסק כן אבל מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל תלוי בגי' המשנה דהרא"ש גריס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרות וכו' הרי אלו שלו רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז וכיון דמתני' סתמא מתניא הו"ל רבים פליגי על ר' יהודה והלכה כוותייהו והרמב"ם גריס אלו מציאות שלו וכו" מצא פירות מפוזרות וכו' הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא הו"ל הלכה כר' יהודה:

המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מנייניו במקום שאין רגילים לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן מבואר בפ' אלו מציאות וכתבתיו בראש סימן זה: ומ"ש לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו וכו' ברייתא שם (כד:) אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מאי בדי שוכי ואמאי קרו ליה בדי דבר דתלו ביה מידי בד קרו ליה. ופרש"י בדי מחטים. לקמן מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין: וצינוריות. מזלגות קטנים שטוות בו זהב: אחד אחד. בד אחד ומחרוז אחד: חייב להכריז. דמנין הוי סימן. וכתב הרא"ש כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים חייב להכריז מחטין וצינורות וקרדומות מצאתי והלה אומר בדין היו ושנים היו אבל אם מחרוז אחד היה אין זה סימן שכן רגילין לעשות מהן מחרוזות ואף אם יאמר מנין המחטין לא היה סימן שמנין כל המחרוזות שוה:ומ"ש רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וכו' כן כתב הרמב"ם פ"ו מה' גזילה וז"ל המוצא מחטין וצינורות ומסמרים וכיוצא בהן אם מצאן אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן עכ"ל וצ"ל דמיירי שמצאן אלו ע"ג אלו דאל"כ דילמא דרך נפילה הם ונראה שהוא ז"ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן ב' ב' חייב להכריז לא בבדים איירי כדפרישית אלא מחט א' או ב' מחטין קאמר וא"כ יש לתמוה על רבינו איך כתב דבריו סתם דמשמע דכ"ע מודו בהו והרי במחלוקת הם שנויים ואיפשר דס"ל דלא פליגי רש"י והרמב"ם אלא בפירושא דברייתא אבל לענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו ומ"מ יש לתמוה על פי' של הרמב"ם דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וכו' וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא ב' חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפי' עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפי' רש"י יש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה כדאמרינן במצא שני מטבעות וא"נ מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע :

חתיכת בשר שאומר מן הצואר כו' אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכם הוי סימן מבואר בפרק אלו מציאות (ד' כג:) ונתבאר לעיל בסימן זה: (מ) הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהן מעות אם צרורים הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הם שלו משנה שם (כו:) ופי' רש"י ואם היו צרורים נוטל ומכריז דהוי סימן קשר או מנין שבהם עכ"ל ורבינו נקט קשר והוא הדין למנין דהוי סימן ויותר נראה לומר דבדווקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע"ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורים אין מחזירין ואם אמר שהם צרורים אע"ג דלא קאמר מנין מחזירין לו. ומה שאמר בד"א בלוקח מתגר וכו' אבל אם לקח מב"ה חייב להחזיר לו והוא שדשם בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים וכו' שם בגמרא (כז.) ומה שאמר וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבן עם פירותיו כלומר דאם לא שהו כל כך אין ב"ה מתייאש כן כתב הרא"ש שם:

מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור הכי יליף רבא שם פרק אלו מציאות מיתורא דקרא:

ומ"ש וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפילו אין כולן בתוכו וכו' אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואים אם יש לכלי אוגנים וכו' שם (ד' כה.) אהא דתנן ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא דייק בגמרא טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דת"ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן ע"ג קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל הסימן ונטל את שלו זכה הלה בדבר שאין בו סימן א"ר זביד ל"ק הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי ר"פ אמר הא והא בצנא ופירי ול"ק הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואי בעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ול"ק הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואי בעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא. ופירש רש"י הא כלי ולפניו פירות. הרי אלו הפירות של מוצאן ואע"פ שהכלי לבעל הסימן: מקצתן בכלי וכו'. הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן. כגון מעות לפני הכיס חייב להכריז על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס: בא בעל הסימן ונטל את שלו. את הכיסו ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות: הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא. גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא והאי דתניא חייב בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלו מינה כולהו: הא דקתני חייב בדאשתייר ואיכא למימר הנך דאבראי מיניה נפול והאי דלא אשתייר כיון דסתם צנא יש לו אוגניים לתוכו אי מתוכו נפל הוה משתייר ביה דאוגניים מעכבי ליה. ה"ג הא והא דלא אשתייר ביה מידי הא דאית ליה אוגנים לאו מיניה נפיל דאי מיניה נפל הוה משתייר ביה מידי. והתוספות כתבו הא בכובא וכיתנא פי' רש"י דמתניתין בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי"א דכיתנא איקרי פירי כדאמרינן בב"ר ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתניתין בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהן בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היו ונפלו ור"ח פירש דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר וכו' בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרסינן בסמוך הא והא דאשתיירו ביה עכ"ל והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוס' ולא הכריע ולכן אני תמה על מ"ש רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א ז"ל. וכתב הרא"ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי ללישנא קמא דרב פפא היכא דאשתייר ביה חייב להכריז אפילו לא מהדר אפיה לגבי פיריא ואפילו לית ליה אוגניים והיכא דלא אשתייר דהרי הן שלו פירוש כלישנא מציעא דוקא דלא מהדר אפיה לגבי פירי ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פי' כלישנא בתרא בדלית ליה אוגניים לצנא אבל אי אית ליה אוגניים הפירות והמעות שלו דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל והרי"ף והרמב"ם השמיטו ההוא דרב זביד נראה שהן סוברים דרב פפא פליג אדרב זביד והלכתא כרב פפא:

(כא) המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין וכו' אם התובעו ת"ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו לפיכך המוצאו במקום שת"ח מצויים כגון בב"ה חייב להכריז וכו' שם במשנה (כא.) רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז ובגמרא (כג:) מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ה"ד אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קי"ל בגווייהו ומהדרינן ליה כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגווייהו ולא מהדרי' ליה דא"ר יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו במסכתא בפוריא באושפיזא מאי נ"מ אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה. ופי' רש"י שלא שבעתן העין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה. וכתב הרא"ש נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא אי שבעתן העין ובאתרא דשכיחי צורבא מרבנן דלא מייאש שיודעים דמצורבא דרבנן נפל והמוצאו מכריז אולי יכירה בטביעות עין ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגווייהו. וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות גזילה המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם כלים חדשים הן הרי הן שלו שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין בו סימן ואין הבעלים מכירים אותם שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר ואם היו כלים ששבעתן העין חייב להכריז שאם יבוא ת"ח ויאמר אע"פ שאינו יכול ליתן בכלי זה סימן יש לו בו טביעות עין חייב להראותו לו אם אמר שלי הוא מחזירין בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו כיצד היה עוסק במסכתא דנדה יאמר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלו שאלות בענין נדה או שישן במטה זו יאמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון יאמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה ה"ז מותר אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו עכ"ל. וכתב ה"ה מ"ש חייב להכריז שאם בא ת"ח וכו' פי' הרא"ה ז"ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שת"ח מצויים שם ואין מכריזין אלא פעמים שלש והרמב"ן ז"ל פי' שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שת"ח מצויים שם:ומ"ש או הביא שלום וכו' מפורש בהלכות בפ' אלו מציאות והיא מימרא בפ' הבא על יבמתו (סה:) עכ"ל. ומפשט דברי הרמב"ם נראה דאפילו מצא במקום שאין ת"ח מצויים שם אם בא ת"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו וכו' וצ"ל דכיון שהאובד הוא ת"ח כשמרגיש שאבד אע"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין כתבו בהגהות אשיר"י בפרק הנזכר אין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותם שמשנים דיבורם ולא אחזיר לך בטביעות עין אלא א"כ יש לו עדים עכ"ל וכ"נ לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל. כתוב עוד בהגהות אשיר"י אפילו צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעות עין אא"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ"ל ודבריו מבוארים בפ' אלו קשרים (קיד.) א"ר יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופרש"י המקפיד על חלוקו להפכו לובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה: כתב נ"י בר"פ אלו מציאות אהא דאמרינן צורבא מרבנן קים ליה בגוויה וחייב להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומתניתין דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כ"כ הרשב"א והר"ן: וכתב עוד בכ"מ שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשים הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמרו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירים וכתב עוד ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו עכו"ם לשמור כיון דעכו"ם יתבי בהו עכו"ם מקבע מחפשין תדיר ומשמשין כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמודם ומש"ה אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הו"ל כרוב עכו"ם. דליקה שנפלה בעיר ועמד אחד מהם והציל אם הציל לאמצע במרדכי פרק הגוזל בתרא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל אבידה שאינה ש"פ בשעת אבידה ובשעת השבה איכי חייב בה וכו'. בפרק א"מ אסיק רבא פרוטה שהוזלה א"נ פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי ת"ק ורבי יהודא בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ת"ק סבר אשר תאבד איכא ור' יהודא סבר ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה והלכה כת"ק ואיכא לתמוה אדברי רבינו ששינה לשון התלמוד מלשון מציאה ללשון השבה דאלמא דס"ל דאפילו היתה ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אם הוזלה מקמי השבה אינו חייב בה ותימה דזו מנין לו דבקרא לא מידכר כ"א אבידה ומציאה כדדרשינן אשר תאבד ומצאתה ואפשר לומר דס"ל לרבי' דומצאתה דסיפא דקרא מקושר עם השב תשיבם דרישא דקרא וה"ק קרא דאשר תאבד מאחיך ומצאתה השב תשיבם ולפיכך בעינן שתהא שוה פרוטה בתחלה בשעת אבידה ובסוף בשעת השבה ובסמוך יתבאר בס"ד דדברי רבינו מוכרחים מסתמא דתלמודא בפרק הזהב ופרש"י לשם:

אפי' היתה ש"פ בשעת אבידה וכו' כ' הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה ע"כ. וכתב הרב המגיד דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל והרב בס' כסף משנה כתב וז"ל דברי ה"ה תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ"ל גם פה בספר ב"י כתב על דבריו וצ"ע וכל זה לפי שהבין מדברי הרמב"ם דלא מצריך אלא שיהא ש"פ בשעת מציאה אע"פ שלא היה ש"פ בשעת אבידה היפך מאי דאסיקנא בגמרא ולפעד"נ דלא עלה זה ע"ד הרמב"ם ולא ע"ד הרב המגיד דפשיטא הוא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אביד' דאם לא היתה ש"פ בשעת אבידה אינו חייב להחזי' כיון שלא נאבד ממנו שום ממון אע"ג דחזרה והוקרה ומעיקרא קא טעה תלמוד' וקס"ד פרוטה שהוקרה איכא בינייהו דת"ק ור' יהודה ולא הוה קס"ד דחייב אפילו לא היתה ש"פ בשעת אבידה אלא דכתיב לכל אבדת אחיך כדכתבו התוס' אבל לפי האמת לכל אבדת אחיך איצטריך לכדדרשי' בספרי אין לי אלא אלו בלבד שאר אבידה מנין ת"ל לכל אבידת אחיך אבל לא צריך קרא שתהא ש"פ בשעת אבידה ולכן לא דיבר מזה הרמב"ם ולא אתא אלא לאורויי דאם היתה ש"פ בשעת מציאה אע"פ דהוזלה בין מציאה להכרזה חייב להכריז עליה וכתב כן מהא דאיתא בפרק הזהב דתנא דידן דתנא ה' פרוטות ותני גזל ותני אבידה איצטריכא ליה למיתני גזל דש"פ יוליכנו אחריו אפילו למדי ואיצטריכא ליה נמי למיתני אבידה דהמוצא ש"פ חייב להכריז ואע"ג דזל ופי' רש"י ואע"ג דזל בין מציאה להכרזה דאלמא דאפילו לא חזרה והותרה מתמי הכרזה חייב להכריז עליה וזאת היא דעת ה"ה שכתב דאע"ג וכו' כלומר דאע"ג דלכ"ע בעינן שתהא ש"פ בשעת אבדה ובשעת מציאה אפ"ה כיון ששוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך להכריז עליה אע"ג דהוזלה ולא חזרה והוקרה מקמי הכרזה דאין לנו אלא שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אע"ג דהוזלה בתר הכי. אכן אכתי קשה מדברי רבינו דמפרש דבעינן שתהא ש"פ בשעת השבה דאם כן חולק הוא אדברי הרמב"ם שהביא כאן בסתם ולא כתב עליו שום השגה ויש לומר דסבירא ליה לרבינו דגם הרמב"ם ס"ל דשעת מציאה דקאמר תלמודא היינו שעת השבה ואם בשעת השבה אינו ש"פ אינו חייב להחזיר אלא מיהו אע"ג דלא חייב להחזיר אא"כ ש"פ בשעת השבה מ"מ לענין הכרזה חייב להכריז עליה אע"ג דזל מקמי השבה דדילמא תחזור ליקרותה ותהיה ש"פ לבתר ההכרזה ולכן הביא דברי הרמב"ם ולא השיג עליו דסבירא ליה לההוא דהזהב כך פי' דחייב להכריז עליה אף על גב דזל בין מציאה להכרזה משום דדילמא תחזור ליקרותה בתר הכרזה ותהיה ש"פ בשעת השבה ומכאן הכריח רבינו דבתר השבה אזלינן דאל"כ הא דקאמר תלמודא המוצא ש"פ חייב להכריז עליה אע"ג דזל היכי מפרשינן לה דאם ר"ל כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב להחזיר אפילו לא חזרה והוקרה לא היה צריך לומר חייב להכריז עליה אלא הו"ל לומר המוצא ש"פ חייב להחזיר אע"ג דזל ואם ר"ל דאינו חייב להחזיר כיון דהוזלה אחר המציאה אם כן למה צריך להכריז עליה כשהוזלה בתר מציאה והדברים ברורים כשמש ודברי רבינו עיקר והם מכוונים עם דברי הרמב"ם ואין כאן טעות ודוק:

ואפילו אבדה וכו'. פי' דהיכא דאית ביה שוה ב' פרוטות חיישינן דילמא שותפין נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אבל אי לית ביה שוה ב' פרוטות אפילו את"ל דכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אכתי לית ביה ש"פ לכל חד מתרתי והא דלא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד נראה דכיון דלא שמעינן להו דמחלי אלא דאנן הוא דאמדינן דעתייהו כיון דשותפי נינהו ולא קפדי אהדדי דילמא אחליה למנתיה אם כן מסתמא כי אחליה למנתיה לתרווייהו אחליה בשוה דתרווייהו שותפין דידיה הוו ולא עדיף חד מחבריה ודכוותיה בכל חד מינייהו אמרינן דילמא אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי והכי משמע להדיא לישנא דגמרא מדקאמר אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות דהול"ל אע"ג דלית ביה אלא ש"פ אלמא דוקא ב' פרוטות: ומ"ש ואם אח"כ נודע וכו'. נראה דהכי משמע ליה לרבינו מדין קציעות ותאנה דאע"ג דבשעת מציאה לא נודע לו דבעל התאנה ידע דנפלה ומייאש מ"מ כיון דלסוף נודע לו ה"ה שלו:

אין המוצא מציאה וכו'. משנה וגמרא ר"פ א"מ: ומ"ש כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וכו'. הכי איפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר גלימא מכריז ויתבאר בס"ד בסימן רס"י סעיף ד':

ומ"ש לפיכך המוצא מעו' וכו' ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וכו'. כ"כ שם הרא"ש ואיכא לתמוה דבגמרא מותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מעיגולי דבילה וככרות של נחתום דהרי אלו שלו אמאי והא לא ידע דנפל מיניה ופריקו התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו ופרש"י דיקירי כובד משאם עכ"ל והשתא מאי דוחקיה דהרא"ש ז"ל ששינה מה שפרש"י ומה שכתב ב"י כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ"ל לא ידענא מי הגיד לו דבמחרוזות ליכא כובד דפשטא דסוגיא משמע דהמקשה דנקט בקושיא עיגולי דבילה וככרות של נחתום לאו דוקא הני אלא מכולהו דקחשיב להו במתניתין קא מקשה ומאן דפריק אכולהו פריק אגב דיקירי מידע ידע בהו אכן לפעד"נ דדברי הרא"ש ז"ל בנויים על פי דברי התוספות בדיבור הראשון פרק אלו מציאות שבאו ליישב מ"ש דבכריכות לא הוי שלו אלא בר"ה אבל לא ברה"י ובעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין הוי שלו אפילו ברה"י ומפרשים דאליביה דרבא דקיי"ל כמותו דסימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן מיירי הכא בכריכות ליכא סימן ובר"ה מקום נמי לא הוי סימן משום דמינשתפי אבל ברשות היחיד הוי מקום סימן דמיירי דאשכח דרך הינוח אבל עיגולי דבילה וכולהו דקחשיב אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצאם דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת ואמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה ויש לומר דכריכות איידי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם עכ"ל ולפ"ז צריך לומר דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין דהוי שלו אפילו ברה"י היינו משום דהוי דרך נפילה לפי שאין דרך להניחם על הארץ אפילו עומד לפוש אלא פורס טלית על הארץ ומניחן עליו וכיון שמצאן על הארץ בודאי נפלו שלא מדעת ואיירי בדלא יקירי דהווה הוא דיפלו שלא מדעת וכל זה אליבא דרבא והא דמשני אגב דיקירי מידע ידע בהו אינו אלא לאביי ולא לרבא כך היא דעת התוס' וקשיא ליה להרא"ש דכיון דקיימא לן כרבא דמקום הוה סימן [וסימן] העשוי לידרס הוי סימן וקיי"ל נמי כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש השתא ליכא למימר דטעמייהו דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתני' הוי משום כובד משאם דאם כן מאי שנא מכריכות דאינן שלו אלא בר"ה ולפיכך סבירא ליה להרא"ש דצריך לפרש טעמא אחרינא דעיגולי דבילה וכל אינך אינו אלא כיון דמידי דמיכל נינהו אי נמי מידי דחשיבי כמו לשונות של ארגמן קא ממשמש בהו ואפשר נמי דלמסקנא היינו דקמשני אגב דיקירי כלומר אגב דחשיבי ויקירי בעיניו קצתם מטעם דמידי דמיכל וקצתם דחשיבי טובא אף ע"ג דלאו מידי דמיכל נינהו מידע ידע בהו והא דפי' רש"י יקירי כובד משאם אינו אלא למאי דקס"ד מעיקרא דלא הוה קשיא לן אלא אאביי אבל למסקנא דקיי"ל נמי כרבא דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן צריך לדחוק ולפרש יקירי מל' יקר וחשובות כנ"ל דעת הרא"ש ואחריו נמשך רבינו אלא דאכתי קשיא טובא בדברי הרא"ש והטור שפירשו בגיזי צמר ואניצי פשתן דטעמם דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן דהשתא קשיא מאי שנא מכריכות דדוקא בר"ה הוי שלו אבל לא ברשות היחיד דאינו הווה שיפלו שלא מדעת מחמת כובדן וכו' א"כ בגיזי צמר ואניצי פשתן נמי נימא הכי דאם באת לחלק ולומר דכיון דליכא למימר בהו דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ שהרי אין דרכן להניחן בארץ אם כן בע"כ שנפלו ממנו שלא מדעת אלא דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן א"כ גם בעיגולי דבילה וכל אינך נפרש כך כמו בגיזי צמר ואניצי פשתן ותו דמאי דוחקייהו לפרש בגיזי צמר ואניצי פשתן טעם אחר הוה להו לפרש בהו נמי טעמא דמשום דחשיבי ממשמש בהו כל שעה כי היכי דקאמר גבי לשונות של ארגמן דהשתא הוי ניחא טפי דליכא טעמא דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו וכו' אלא בכריכות בלחוד וצ"ע: ומ"ש והרמב"ם כתב מצא פירות מפוזרים וכו' ולא נהירא וכו'. ע' בב"י שכתב בשם כמה גדולים דמפרשים דלמסקנא דמשני לאביי אגב דיקירי מידע ידע בהו תו לא צריכינן להך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי אלא אף בפירות מפוזרים אם מצאם דרך נפילה לאביי הרי אלו שלו דאיידי דיקירי מרגיש בנפילתן ומתייאש מהן ובזה התיישבה השגת רבינו:

וסימן הבא מאליו וכו' והרמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודא וא"א פסק כחכמים. נראה דהרא"ש לא היה גורס במשנה דברי ר' מאיר אלא סתמא תנן וכיון דהוה ליה רבים דפליגי אר"י הלכתא כוותייהו וכן נראה מהסוגיא (בדף כ"ג ע"א) דקאמר לימא כתנאי ר' יהודא אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו וכו' מדלא קאמר תלמודא מכלל דר' מאיר סבר וכו' אלמא דסתמא תנן אבל הרמב"ם גורס במשנה דברי ר"מ ור"מ ור"י הלכה כרבי יהודא וכן כתב ה"ה בפט"ו מה' גזילה דטעמו דפסק כר"י דלא כר"מ וכ"כ ב"י:

המכוין משקל הדבר או מדתו וכו' לפיכך המוצא מחטין וכו'. הקשה בית יוסף אמאי כתב הרמב"ם במצא שנים חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפילו עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפרש"י יש לתמוה ב' בדין אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הם כדאמרינן במצא ב' מטבעות ואי נמי מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דהרמב"ם מודה דבמצא ב' בלחוד הרי אלו שלו כמו במצא ב' מטבעות אלא דמצא שנים שנים או יותר קאמר הרמב"ם דהיינו דמצא ב' זוגות כל אחד של שנים דהשתא מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן במנין ד' או ו' או יתר והוה ליה כדין ג' מטבעות העשויין כמגדל דכיון שמצאן זוגות זוגות מורה שהן דרך הינוח והסימן הוא המנין אבל במצאן אחת אחת דרך נפילה הן והוי של מוצאו ורבינו שינה מלשון הרמב"ם וכתב וכן אם מצא מחטין הרבה וכו' והיינו במונחין אלו על גבי אלו דהוי נמי דרך הינוח כיון שאינן מפוזרות אחת הנה ואחת הנה וה"ה. ודאי אם מצאן שנים שנים מונחין זוגות זוגות דפשיטא דהוי דרך הינוח כמו ג' מטבעות כמגדל וכן לפרש"י בשני בדין דמונחין ביחד דהוי נמי דרך הינוח ולא דרך נפילה בד אחד כאן ובד אחד כאן הילכך מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן מנין הבדין ולא דמי לב' מטבעות כמגדל דאע"ג דמונחין ביחד ומראה שהוא דרך הינוח מ"מ כיון דצריך להכריז מטבעות מצאתי כדקיימא לן גלימא מכריז אם כן לא יוכל ליתן בהן סימן מנין דמיעוט מטבעות שנים והרי הן שלו ופשוט הוא:

וכן כלי ופירות וכו' עד וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. כתב ב"י והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוספות ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שאמר רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ולפע"ד נראה דמוכרח הוא לפרש דס"ל כפי' ר"י מדכתב אח"כ ונקטינן לחומרא מכל הני שינויי וכו' עד דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל דצריך ביאור דלאיזה צורך כתב דר"פ לא פליג וכו' ונראה ודאי דרצונו לומר דהא דפסק לקולא בדאית ליה אוגנים אפילו מהדר אפיה לפירי בדלא אשתייר ביה היינו טעמא משום דרב זביד משני למשנתינו וברייתא דתני נמי בה דכלי ולפניו פירות הרי אלו של מוצאן בצנא ופירי דהשתא איכא הוכחה שלא היו הפירות בכלי שאם היו בכלי לא היו נופלים מתוכו לגמרי אלא היה נשאר בו קצת שהאוגנים היו מעכבין אותו ומסתמא ודאי ר"פ לא פליג עליה בהא אלא דאתא לאוקמי אידך ברייתא דתנא חייב להכריז נמי בצנא ופירי וכגון דאישתייר ביה א"נ דלא אישתייר ביה ובדלית ליה אוגנים ולישנא מציעא דמפליג בין מהדר אפיה ללא מהדר אפיה היינו נמי בדלית ליה אוגנים אבל בדאית ליה אוגנים ולא אישתייר ביה אפילו מהדר אפיה לפירי הרי אלו [של מוצאן] זאת היא דעת הרא"ש במ"ש דר"פ לא פליג וכו' ליתן טעם לפסקו וכיון דטעם זה אין לו מקום אם לא ע"פ פר"י ולא ע"פ פרש"י דמפרש דרב זביד מוקי ליה למתני' בכובא וכיתנא מכלל דהסכים הרא"ש לפר"י דרב זביד מוקי למתניתין בצנא ופירי ודוק:

המוצא דבר שאין בו סימן וכו' עד סוף הסימן. נראה דאע"ג דבמוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם וכו' אינו חייב להכריז מ"מ אם הת"ח מרגיש שאבד דבר ששבעתו העין אינו מתייאש ואם יבוא ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן סימן יש לי בו טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו ואם אמר שלי הוא מחזירין וכך נראה מבואר מפשט דברי הרמב"ם הביאו ב"י והסכים לזה:

דרכי משה

(א) נראה פירושו דאע"ג דלא היה שוה פרוטה בשעת הכרזה מאחר ששוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה חייב להשיב וכן נראין דברי המ"מ פי"ג מהלכות גזילה וב"י לא הבין דברי הרמב"ם בדרך זה והניחו בצ"ע:

(ב) ובפרק אלו מציאות כתב נ"י דה"ה שאינו רחב רק שמונחים זו ע"ג זו ולא דמשמע כן בדברי הטור

(ג) ולא קשה כלל דאין כל הדברים שוין דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבדן דרך נפלה ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל וכבר אייאוש ממנו אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אם לא הצריכם לכך וכל הנושא אצלו מאלו דברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע"כ מנין הוי סימן כנ"ל:

(ד) כתב [בנימוקי יוסף] פרק א"מ ד' פ"א ע"ב ואפילו יודע התגר של מי הוא אפילו הכי אין חייב להחזיר דכבר אייאוש מהן בעליהן שסובר התגר אינו יודע למי יחזיר