שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כז עמוד אעריכה

לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום הכי מותרין הרי אלו שלו ואם צרורין נוטל ומכריז ואינו מחזיר למוכר דכיון דתגר זבין מהכא ומזבין להכא המוכר הראשון שנפלו לו המעות והן מותרין מתייאש מהם אמר ילכו מיד ליד ולא אדע למי אתבעם ואין לי בהם סימן. ואי צרורים נוטל ומכריז שאינו מתייאש מהם יודע כי התגר ימכור אותם ומחשב בלבו אולי לא ראה אותם על כן לא החזירם לי ומי שימצא אותם לא ידע למי יחזירם ויכריז עליהם ויש לי בהן סימן. אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר בין צרורין בין מותרין דודאי שלו היו. אמר ליה וכי בעל הבית בעצמו דשן הלא שכר פועלים ואימר מינייהו נפול ואם צרורין הם יטול ויכריז הראב"ד ז"ל.

וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית וכו'. פירוש ותגר אף על פי שלקחו מבעל הבית הרי אלו של תגר דבעל הבית מייאש דמימר אמר איהו מזבין ליה לאחר ואותו אחר אין מחזיר לו ודאמרינן וכי בעל הבית בעצמו דשן הכי קאמר שמא שכר פועלים ומהן נפלו ונתיאשו לפי שאין בעל הבית יודע ממי הן וכל שכן בבעל הבית העשוי למכור פירותיו ולפיכך אוקימנא בדש בעבדיו כנענים דאלו עברים שיש להן קנין בלא בעלים הרי אלו שלו שמא מהן נפלו אבל כנענים שלו הוא דאיהו ודאי לא מייאש מימר אמר נקיטנא ליה בדינא. אי נמי הוא גופיה מהדר ליה דכל פירות דבעל הבית מעות הנמצאין בהן בעבדיו תולין אותן מסתמא.

ודברי רבינו הגדול ז"ל כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידם כידו אבל לקחן בעל הבית מן התגר אין חייב להחזיר אינן ברורים שנראה מדבריו דלא אתא אלא למעוטי בעל הבית מן התגר ואם כן מאי כנענים אלא שדעתו לומר והוא שדשן בעבדיו הכנענים אבל בעברים לא והוא הדין לבעל הבית הלוקח מן התגר והעד שאמר מפני שידן כידו. ובו בלשון כתבה ה"ר משה תלמידו הרי אלו שלו במה דברים אמורים לוקח מן התגר או מבעל הבית שלקחה מן התגר אבל אם בעל הבית דשן על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים הרי זה חייב להחזיר. וזהו לשון רבינו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן. כלומר דדילמא מפועלים נפל וכיון דליכא סימן איאושי מייאש ואפילו אם מצאן אחד מפועלים בתוך הפירות קנאן אלא אם כן אין כאן אלא פועל אחד דמידע ידע דהוא דבעל הבית שהוא חייב להחזיר. תתרגם מתניתך כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים פירוש שידם כידו וממונם שלו. עד כאן.

וכתב השר יהונתן וזה לשונו: אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. ודוקא שידוע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנענים דאי נמי נפלו מעבדיו הוי של בעל הבית. אבל אם אינו ידוע שאפשר שדשו עמו ישראלים אחרים אינו חייב להחזיר דהא אינו יודע של מי היו והבעלים נמי נתיאשו שאינם יודעים באי זה מקום נפלו מהן ועוד דהוי דבר שאין בו סימן וכל שכן אם לקחן בעל הבית מן התגר. עד כאן.

כתוב בתוספות מכל מקום אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר וכו'. ואין להקשות ונשאל לתגר. דיש לומר דלא מהימן כדאמרינן לעיל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן. גליון.

ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר דהא קנתה לו חצרו וכי מזבין איהו לא מתיאש דהא לא ידו לייאש. ונראה לי לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא לוקח מכאן ומכאן ואין לו פנאי לבדוק ולפיכך הוא מתיאש בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא בפירותיו. הרשב"א.

והר"ן כתב וזה לשונו: ואם תאמר אם כן תקנה לו חצרו לתגר ויתחייב בעל הבית להחזירן לו דתגר לא מייאש חדא דלא ידע ועוד דכיון דבעל הבית זבן לית ליה ליאושי.

ויש לומר דכל דבר דאין דרכו להמצא אין חצרו של אדם קונה לו וכמו שכתבנו למעלה בשם התוספות הילכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות לעולם הרי אלו שלו אלא בבעל הבית דלוקח מבעל הבית ושדשן הוא בעצמו או בעבדיו ושפחותיו הכנענים. עד כאן.

וכתוב בגליון תוספות דתגר עצמו היה חייב להחזיר דבאיסור אתא לידיה דבאותה שוה שלקחן ודאי לא מתייאש בעל הבית אי הוה ידו. עד כאן.

מתניתין: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין:    פירש רש"י שאינה של הפקר דבידי אדם נעשית אף כל שיש לה תובעין לאפוקי היכא דידעינן ביה דמייאש. ולפי זה יאוש משמלה נפקא. ומיהו בירושלמי מפקי יאוש מאשר תאבד. לפיכך פירש יש לה תובעים שיש בה שוה פרוטה והכי איתא בתוספתא.

ולפי זה מאן דמפיק לה בגמרא מומצאתה פליג אמתניתין ולא מחוור. הר"ן. והראב"ד פירט דסתם שמלה אין אדם מתיאש ממנה פרט לאחר יאוש. עד כאן. והתוספות האריכו בזה במרובה (דף סו ע"א).

חמור דבור:    כתוב בתוספות דלא חשיב אלא בהמות וכו'. והא דלא קאמר בבקר אליבא דבן בג בג גבי מעשר שני. יש לומר שהתוספות הוכיחו בעירובין ובשבועות דדוקא הבי"ת דבבקר אייתר ולא גופיה דקרא. גליון.

ואימא לגללים הוא דאתאי:    פירוש שיעמידנה במקום שלא ילכו הגללים לאיבוד. הרא"ש ז"ל.

מדקתני להו תנא וכו':    והא דלא קאמר להדיא סימנים משמלה נפקא כדתנן וכו'. משום דלקמן איכא מאן דאמר דתנא תובעים נקט בעיקר וסימנים כדי נסבה ולא ילפינן להו משמלה משום הכי אמרינן השתא דאפילו לההוא סברא מדאסמכינהו תנא גבי שמלה ולא קתני להו גבי שה מכלל דקים ליה דסימנים לא נפקי משה. וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.

שמע מינה דשה לאו לסימנים הוא דאתא:    ואין להקשות כיון דשור וחמור כתיב בקרא ברישא דהכי כתיב כי תראה שור אויבך או את שיו נדחים וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וגו' ואם כן נתחיל ברישא דקרא ונימא אי כתיב שורו הוה אמינא הני מילי בעדים דגופא ושה לגזותיו וחמור לסימני אוכף ואייתר שמלה לסימנים. ויש לומר נהי נמי דאי לא כתיב אלא שור לבד הוה אמינא דוקא לעדים דגופא דאית ליה תובעים לאפוקי נתייאש כדפירש תוספות לעיל מכל מקום כי כתיב שור ושמלה אז שמלה מגלי לי דשור אתי לגיזת זנבה דעדיף טפי למדרש שור לגיזת זנבו לגופיה מליתורי שמלה לסימנים לכך אי אפשר לדרוש סימנין משמלה. אבל לא היה קשה אם תמצא לומר כדפירשתי אם כן מאי קאמר מה שמלה שיש לה סימנים ויש לה תובעים כי זה נפקא לן משור כדפירשתי. דיש לומר דזה לא יקשה דהא אפילו לא כתיב שור הוה ילפינן משמלה לחודיה תובעים כי זה נפקא לן מן הראשון שנכתב לכך נקטיה. גליון.

אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:    פירש רש"י ז"ל דנפקא לן מאשר תאבד דהוי יתירה שתהא קרויה אבידה. וכן פירש בתוספות. ויש שפירש דנפקא לן מדכתיב אשר תאבד ממנה כלומר דהשתא אבודה ממנו פרט לשאין בו שוה פרוטה דלא חשיב ממון ולא חשיב שאבד ממנו כלום. והביאו ראיה לפירוש זה מדאמרינן בסמוך למאן דדריש אשר תאבד דרבי שמעון בן יהוצדק מנא ליה ומאי קושיא דהא דרשא דרבי שמעון דממנו נפקא אלא ודאי כדאמרן. ופרקיה דנפקא ליה מיתורא דממנה דתרווייהו משמע מי שאבודה ממנו לבדו ולא משאר בני אדם ומשמע נמי דבר שחשוב ממון להיות אבוד ממנו.

ואית דגרסי דנפקא ליה מאשר כלומר דמיתורא דאשר שמעינן דמתאבד ממנו מדריש תרתי הא דהכא וההיא דרבי שמעון וכדאמרן. אבל רש"י פירש לקמן האי אשר תאבד מיבעי ליה לכדרבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' דכיון דאיצטריך התם למכתב ממנו איצטריך למכתב אשר תאבד. וכולי לדרשא חדא אתא. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ פירש וזה לשונו: פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה דתאבד יתירה דהוה ליה למימר אשר תמצא. עד כאן.

פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה:    נראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה וכן הוקרה ולבסוף הוזלה דלכולי עלמא אינו צריך להחזיר. ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה למאן דדריש מומצאת ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא למאן דדריש מאשר תאבד אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. הרשב"א.

רבי יהודה אומר ומצאתה פרט למציאה שאין בה שוה פרוטה:    כלומר עד שיהא בה שיעור ממון וכו'. וקשיא לי אדרבה מדכתב רחמנא ומצאתה אי נמי מדכתיב אשר תאבד אית לן למימר שבא לרבות אבידות הרבה ומציאות הרבה ואפילו פחות משוה פרוטה. ויש לומר דהא ליתא דאם כן לשתוק קרא דהא מדכתב רחמנא לכל אבדת אחיך הוה מרבינן אפילו פחות משוה פרוטה. אי נמי דכיון דקראי יתירי נינהו סברא הוא למדרשינהו למעוטי דלא לימא רחמנא דליטרח משום אבדה שאין בה חסרון כיס ולא חשיבא ממון.

משמעות דורשים איכא בינייהו:    כלומר דליכא מידי בינייהו בעיקר הדין אלא דמר מידריש ליה שפיר טפי מהאי קרא ומר מידריש ליה שפיר מאידך ודכולי עלמא תרווייהו קראי יתירי נינהו ולדדשא אתו וכדפריש ואזיל. הריטב"א ז"ל.

האי ומצאתה מאי עביד כדרבנאי וכו':    לא הוה מצי לשנויי כדלקמן אליבא דרבא דאם כן לא הוה בינייהו מידי אפילו משמעות דורשים לא הוה בינייהו. גליון.

נראה דגרסינן ואידך דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה ואידך וא"ו לא דריש. ואידך דרבי יוחנן מנא ליה נפקא ליה ממנו. ואידך ממנו לא דריש. הריצב"ש. דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה. הכא דריש רבי יהודה וא"ו וכן במנחות סוף התכלת גבי ומחציתה ובפרק קמא דסנהדרין גבי ושופטיך. ותימה דבריש ערכין ובריש תמורה לא דריש ר' יהודה וא"ו דאם המר ימיר. וכן סוף פרק טרף בקלפי לא דריש וא"ו דואש ושמא הנהו אורחיה דקרא טפי. אף על גב דשאר תנאים דהתם דרשי להו. תוספות שאנץ.

רבא אמר פרוטה שהוקרה והוזלה איכא בינייהו וכו'. עד משעת אבדה ועד שעת מציאה:    פירוש מאן דאמר אשר תאבד סבר דיו שתהא בשעת מציאה כשעת אבידה שיהא בשתיהן שוה פרוטה. ומר סבר דלהכי כתב רחמנא ומצאתה בוא"ו לומר שלא תוזל בין אבדה ומציאה.

ואם תאמר ולפום הא דרבא מנא להו להנהו תנאי ההיא דרבנאי ודרבי שמעון בן יהוצדק ויש לומר דאיכא לשנויי כדלעיל ולא אתא רבא אלא לומר דבעיקר דינא פליגי אי דרשינן וא"ו דומצאתה לענין שהוזלה בינתיים אם לאו. והשתא לפום מאי דפרישנא במתניתין דכי קתני מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל וכו' דתובעים היינו שוה פרוטה נראה דתנא דמתניתין דעת שלישי ומשמלה נפקא ליה ואשר תאבד ומצאתה כוליה דרבנאי ודרבי שמעון בן יהוצדק והיינו דאתי למימר קמן דלתנא דמתניתין תובעים אצטריכא ליה למילף משמלה וסימנים כדי נסבה דאלו אית ליה לתנא דמתניתין סברא דהני תנאי אדרבה תובעים כדי נסבה וסימנין אצטריכא ליה אלא ודאי כדאמרן.

עוד יש לפרש דתנא דדריש לה משמלה לאו משמלה בלחוד אלא מדכתב רחמנא נמי אשר תאבד ומצאתה דלא תימא רבתה תורה אבידה ומציאה שאין בה שוה פרוטה כתב רחמנא שמלה לומר דאשר תאבד ומצאתה דרשינן ליה למעט. והוא הדין דמשמלה לחודיה לא נפקא דאמינא דשמלה לדרשא אחריתי אתאי או לסימנים או למילתא אחריתי אבל השתא דכתיבי תרווייהו אית לן למדרש על כרחך דאתא למעוטי אבידה שאין בה שוה פרוטה שאינה דומה לסתם שמלה. הריטב"א.

איבעיא להו סימנין דאורייתא וכו':    פירוש סימנין שאינן מובהקין שמחזירים בהם אבידה קא מיבעיא ליה דאלו סימנין מובהקים כנקב יש בצר אות פלוני פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבידה לסימנין מובהקין. לא היא דקרא למה לי פשיטא דהרי הן כעדים.

ואם תאמר היכי מספקא לן סימנין אי דאורייתא אי דרבנן על כרחך מדאורייתא דאי מדרבנן אם כן מדאורייתא כל אבידה אפילו יש בה סימן הרי היא כאין בה סימן דאמרינן דהרי היא שלו לפי שבעלים מתייאשין ואין סומכין לומר שמא ימצאו עדים עליה ואם כן היאך מחזירין אבידה מן התורה לעולם. יש לומר דכל שיש בה סימן מכריזין עליה שמא יש לו לבעלים סימן מובהק ולא מייאש. אי נמי יש לומר דנהי דבאין בה סימן אין הבעלים סומכים שימצאו עדים עליה ומייאשי התם היינו טעמא לפי שאין הבעלים יכולין לחזר אחר עדים לומר כזו ראיתם בתוך שלי בואו והעידו עליה אבל כל שיש בה סימן בעלים לא מייאשי מימר אמרי אחזר אחר עדים ואצייר להם כלי שאבדתי בסימניו העידו עליו בטביעות עין ולפיכך המוצא חייב להכריז כדי להחזיר לבעלים בעדים. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: הקשו בתוספות וכיון דסימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן מדאורייתא אפילו בעדים נימא דכיון דלית ליה סימנים איאושי מייאש דהא לרבנן כל שאין בו סימנין לא מהדרי בעדים דאיאושי אייאש. ויש לומר דבשלמא כי ליכא סימנים כלל מייאש מינה דלא משכח עדים שיכירוה אבל כי איכא סימנים סבר שיכירוה שכניו בטביעות עינא על ידי הסימנים.

ויש אומרים דהא דמהדרינן בעדים כגון שראו העדים האבידה מאליהם בידו והכירוה שהיא אותה שמלה שהיתה קודם לכן בחזקת שלו ולמכירה לא חיישינן. אבל לא ראוה בידו מאליהם אין לו להוציאה לפניהם שיכירוה שהיא שלו ויכול למימר כדו לא מפיקנא ליה דחיישינן דילמא אתו לאיערומי שיראו אותה כדי שיראו בה סימן מובהק ויאמרו אותו סימן לאיניש דעלמא. ודעת מורנו בשם רבו דהני מילי כשאין הלה בא בברי ואינו נותן סימנין אבל אם הוא נותן סימנין דרבנן ודאי מפקינן לעדים דלחזיוהו לא חיישינן להכי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן. קשיא לי היכי אפשר לומר דמדאורייתא לא מהדרינן בסימנין אם כן כל אבידה תהא מותרת למוצאה וכו'. ואיכא למימר דאבידה שיש בה סימנים אסורה מן התורה שמא יש לבעלים בו סימן מובהק ובסימן מובהק מדאורייתא ודאי מהדרינן כדמהדרינן ביה גיטא. והא דאקשינן ממתניתין דקתני מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין משום דהכי קתני מה שמלה מיוחדת שמחזירין אותה בסימנין אף כל וכו' דליכא למימר שיש לה סימנין חייב להכריז לאהדורי בעדים קאמר ולאפוקי שאין לו סימנין שאינו חייב להכריז דהא מתובעים נפקא שכל שאין לה סימנים יאוש בעלים היא ואין לה תובעים.

ועוד יש לתרץ דבדבר שאין בו סימן מיאש דסבר לא אתו עדים שאינו יכול לחזור אחריהם ולומר להם ראיתם חפץ פלוני וכו' והוי יודע דהא דאקשינן חמור בסימני אוכף הוה ליה לתרוצי בסימן מובהק דהא קרא לאו לסימנים בלחוד איצטריך אלא ניחא ליה בתירוצא רויחא דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו. ומיהו אי כתיב קרא מיותר לסימנים כגון דנימא שה או שלמה דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לסימנים בכל סימנים מהדרינן דאלו לסימן מובהק לא איצטריך קרא. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא דפרכינן בסמוך ממאי דדרשינן לעיל חמור בסימני אוכף בדין הוא דמצית לשנויי דהתם בסימנים מובהקים אלא דלרוחא דמילתא משנינן עדי אוכף. ועוד דסתם סימנים סימנים בינונים במשמע. עד כאן.


דף כז עמוד בעריכה

לאהדורי גט אשה בסימנים:    בריש קידושין ובפרק נערה אמרינן דלא ילפינן ממונא מאיסורא אם כן אפילו אי סימנין דאורייתא היכי ילפינן ממונא מאיסורא. גליון תוספות.

תא שמע אף שמלה בכלל היתה וכו':    ואם תאמר ולפירוש ר"ת מאי קושיא והא לא אתאי שמלה אלא לענין יאוש שהשמלה על ידי הסימנים יש לה תובעים ולא מיאש מינה. ויש לומר דאפילו הכי מדלא קתני מה השמלה מיוחדת שעל ידי הסימנים יש לה תובעים וקתני שיש לה סימנים ויש לה תובעים מכלל דתרווייהו נפקי משמלה. ומהדרינן דתנא תובעים עיקר וסימנין כדי נסבה ולאו כדי ממש דהא לפירוש ר"ת צריך למתניה כי הם הגורמים שיש לה תובעים אלא לומר שלא למדו ממנו סימנים דאורייתא אלא להיות סניפין לתובעים דלא לייאש מיניה ומשום דמדרבנן סמכינן על סימנים מיהת קתני תנא יש ויש ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא כן פירשו בתוספות לדעת ר"ת. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: וסימנים כדי נסבה. פירוש דרש דשמלה לגבי סימנים אינו אלא אסמכתא בעלמא והא דנקט יש לה סימנים דמשמע דעל ידי סימנים מחזירין לאו מדרשא דשמלה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא כך נראה למורי הר"פ שיחיה ז"ל. עד כאן.

תא שמע חמור בסימני אוכף:    כתוב בתוספות ברייתא היא ודלא כרש"י דפירש דהיינו מה דאמרינן לעיל דבהדיא גורס לעיל בעדי אוכף כדברי רבא ואין להקשות דנימא דהוא מדרבנן. דאם כן הוה ליה למיתני בברייתא מחזירין חמור בסימני אוכף אלא מדקאמר האי לישנא שמע מינה דאקרא קאי. גליון.

תני בעדי אוכף:    כלומר דהא דנקטינן בסימני אוכף משום דרבנן אוקמוה בסימנים דאלו מדאורייתא לית לן למימר אלא עדי אוכף. מאי לאו בסימנים קשיא לי היאך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן והרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יחזיר שנאמר עד דרוש אחיך אותה דרשהו אם רמאי הוא כלומר דרשהו בעדים ולא תסמוך על סימנים. ויש לומר דמתניתין מיירי בתקנתא דתקון רבנן למי שהוחזק רמאי דכיון דאמר רחמנא דרשהו אמרו רבנן שידרשהו בעדים. אבל הכתוב אינו מדבר מן התורה אלא בכל אדם ובסימנים לומר דלא נחזיר אבידה עד שנדרוש שאינו בא עכשו ברמאות ולעולם אימא לן שהדרישה מן התורה בסימנים אלא דרבנן אחמור על הרמאי הידוע שלא נחזיר לו אלא בעדים ומהדרינן דלעולם קרא בעדים משתעי שלכל אדם לא ניתן אלא בעדים וחכמים הקילו ליתן לו בסימנים והרמאי המוחזק אוקמוה אדאורייתא בעדים כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ואם תאמר דבמתניתין דריש מהאי קרא דלא יחזיר וכו'. ואין לתרץ דהכי קאמר דרשהו ואם רמאי הוא אל תחזיר לו בעדים דאפילו לרמאי מחזירין בעדים. אי נמי יש לומר היינו ועוד יש לומר שבתוספות והכי פירושו מאי לאו בסימנים כלומר אם נותן סימנים אז דרשהו אם הוא רמאי אל תחזיר לו ואם לאו תחזיר לו בסימנים. ומשני לא בעדים והכי פירושו דרשהו בעדים אם הוא רמאי פירוש אם יביא עדים שהוא שלו אז אינו רמאי ואם לאו אל תחזיר לו כי שמא הוא רמאי אפילו נותן סימן. ובזה תתיישב מתניתין דלקמן אפילו לפי התירוץ שבכאן. אי נמי יש לומר לפי התירוץ דקאמר לא בעדים אז הפירוש ממתניתין דלקמן הכי והרמאי אפילו אמר סימן לא יטול שנאמר עד דרוש וגו' וכיון דמדאורייתא בעי דרישה בעדים וסימנים לא מהני אז בודאי רמאי אוקמוה אדאורייתא. עד כאן.

כתוב בתוספות אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה וכו'. פירוש שנותן טעם לדבר וכי תעלה עד דעתך שיתנהו וכו' הרא"ש.

והר"ן הקשה גם כן דאמאי לא אייתי ראיה ממתניתין דקתני והרמאי אף על פי שאומר סימניה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו'. דאלמא לסתם בני אדם דלאו רמאי נינהו מהדרינן בסימנים ומדאורייתא דהא קרא קאמר. ותירץ דמצי דחי ליה דלעולם מדאורייתא דרישה בעדים בעינן ותנא הכי קאמר אמר את האבידה ולא אמר את הסימנים לא יחזיר הא אמר סימניה יחזיר ומדרבנן והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן דרחמנא אמר עד דרוש אחיך אותו והיינו בעדים וכיון דמדאורייתא לא מהדרינן לשום אדם אלא בעדים גבי רמאי מוקמינן ליה אדיניה דלא ליהדר ליה בסימנים אלא בעדים. עד כאן.

לא בעדים:    פירש הקונטרס דאם רמאי הוא לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים עד שיביא עדים. ומורי הרב פירש דהכי פירושו לא בעדים דאם רמאי הוא אפילו בעדים לא מהדרינן ליה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרשב"א והר"ן: לא בעדים. פירוש רש"י עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למידק אם כן קרא למאי איצטריך אי לאשמועינן דמחזירין בעדים פשיטא. ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא ליהדר לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי. ויש לומר דסברא הוא דנהדר בסימנים דלאו לאפוקי ממונא מימר ומיתב למד הוא להכי איצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח פירש בעדים שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן ונחזיר לו בטביעות עינא. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב לא בעדים. והשתא על כרחך אסמכתא הוא דלעדים לא צריך קרא דשמעינן ליה מקרא אחרינא. עד כאן.

והרמב"ן פירש וזה לשונו: ולי נראה מאי עדים שהיא שלו כגון עדי אריגה סלקא דעתך לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים. פירוש בסימן שאינו מובהק אבל בסימן מובהק מיהא מהדרינן ולא ידענא מהי תיתי אי סימנין דרבנן נינהו.

ואיכא למימר מעד דרוש אחיך אותו נפקא דדרשינן עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי ואפילו תימא דרישה זו בעדים הני מילי לספק רמאי שמצריכין אותו להביא עדים על אבידה זו שהיא שלו אבל לאדם שהוא ידוע שאינו רמאי לא צריך מכלל דבסימנין מהדרינן. והשתא מספקא לן הנך סימנין אי סימן מובהק הוא או לא דאי סימן מובהק הוא ורבנן הוא דעביד תקנתא לאהדורי אבידתא בסימן שאינו מובהק אבל גט לא ואי סימן שאינו מובהק הוא אפילו גט אשה נמי דהא דאורייתא הוא. ואכתי לא מחוור כלל. אלא אי סימנין דרבנן עבוד רבנן תקנתא נמי אפילו בגט איבוד וחילוף לא שכיח ובמיתת האיש נמי משום עגונא דייקא ומנסבא ותקינו דליהדר בסימן מובהק ואבידה אפילו בשאינו מובהק. עד כאן.

כתוב בספר המאור מאי לאו בסימנים לא בעדים. וקשיא לי לפירוש ה"ר שלמה וכו' עד ודאי בעדים מהדרינן. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין קושיא בזה כי לא הוצרך ללמד שיחזיר לו בעדים אלא שלא יחזיר לו אלא בעדים כי היא הדרישה הגמורה ודרשת וחקרת וזה אינו יוצא משמלה כלל.

והגירסא שכתב מטביעות עינא לצורבא מרבנן רמאה הוא והיה לו לומר עד שתדרוש אחיך אם תלמיד חכם הוא אם לאו ואבוה דרב פפא דאמרי ליה אייתי סהדי דלאו רמאה הוא ולא אמרי ליה אייתי סהדי דצורבא מרבנן הוא והאי נמי דמי לההוא אלא דההוא בסימנים אהדרה אי מדאורייתא אי מדרבנן. ואי איתא לפרושי הכי הוא דמפרשינן מאי לאו בסימנים ואפילו בשאינו מובהק דקרא לא מפליג בהו. לא בעדים שלא יהא רמאי ואז נחזיר לו בכל סימן אבל בסתם אין מחזירין לו אלא בסימן מובהק וכל שכן לרמאי והיינו דאבוה דרב פפא.

והגירסא שכתב שהיא במיעוט הספרים אינה כמו שכתובה בספר המאור אלא משום דאיכא למימר כדשנינן ולא הדרוה נמי לצורבא מרבנן בטביעות עינא כלומר דכי מייתי ראיה דצורבא מרבנן הוא מהדרינן ליה בטביעות עינא. ע"כ.

או שמצאו בין כליו:    פירוש בביתו בין כליו ואף על פי שהרבים מצויין שם ואם היה נמצא בקרקע חיישינן ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו אין לחוש ולא שייך כאן למיחש לשאלה שאין הגט קשור בכלים ואף אם השאיל הכלים לאחר איך יבא הגט ממקום אחר לכאן כיון שאינו קשור בכלים. הרא"ש.

הכי גרסינן בכל הספרים חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ואיכא למידק אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי דהא כלי מושלי אינשי ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי דאלמא לא חיישינן לשאלה.

ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא נחוש לשאלה ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף דאורייתא דדרשינן מריבויא דחמור. ואיכא מאן דגריס חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן והם אומרים דלעולם למי שנותן סימנין אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד ולא אמרו כאן דחוששין אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא דומיא דאין מעידין על סימנין שבגופו ובכליה ועל כן הקשה מעדי אוכף דהא כשהוא רואה את האוכף אף על פי שהוא מביא עדים שהוא שלו יש לחוש שמא השאילו לאחר וחמורו של שואל הוא ולא שלו וכן הא דתניא בגט מצאו קשור דפריך ניחוש לשאלה משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעדי כליו.

והשתא ניחא דלא אקשינן ממתניתין דמצא פירות בכלי דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה כדלא חיישינן לכולהו אבידות דעלמא וזה נכון. אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף ואלא מיהו לכולי עלמא באבידות דעלמא לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו דאפילו תמצא לומר דהשאילו הא דידיה קא מהדרינן ליה ואי לשואל לא חיישינן דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה ולשמא השאילו חששו לשמא שאלו לא חששו. ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד לפי שהוא תובע כליו מן השואל ואפשר דאמר לו שואל דנאבדו לפיכך גבי חמור בסימני אוכף חיישינן שמא המשאיל נותן סימני אוכף ויטול אף החמור שאינו שלו אבל שואל לאחר שהחזירו מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו והוא הטעם למוכר אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד. ולפיכך בכל אבידות דעלמא אין לחוש כלל ואפילו למאן דחייש לשאלה. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. פירוש והוא הדין לעדי אוכף אלא דהשתא סבירא לן סימנים דאורייתא ומשום הכי אקשינן סימנים. ואיכא דקשיא ליה ליקשי ממתניתין דקתני בהדיא פירות בכלי וכו'. ואיכא למימר מדרבנן היא ומדרבנן לא חיישינן לשאלה אבל בדאורייתא חיישינן. והוי יודע דהני מילי ממשאיל לשואל דחיישינן דילמא ידע להו לסימנין אבל לשואל לא חיישינן דאי לא תימא הכי אבדתא היכי מהדרינן כלומר ניחוש שמא שלו וידע סימניה אלא ודאי לשואל לא חיישינן שאם שאלו לשעה לא כיון לה סימניו אבל למשאיל שהשאיל לו חיישינן ולפיכך קשיא להו בגמרא חמור בסימני אוכף או בעידי אוכף. ומיהו תמיה לי ליחוש למכירה שמא מכרו וידע סימניו והיכי מהדרינן לעולם אבידה בסימנין. ואיכא למימר דכיון דשלו היתה בחזקתו עומדת ואין אתה רשאי להוציאה מרשותו משום חשש בעלמא דאי לא תימא הכי לעולם לא יחזיר אלא בעדי נפילה.

ויש אומרים לעולם למי שנותן סימניה וכו':    נראה לי דהיינו טעמא דלא חיישינן לשמא שאלו ולא למכירה משום שאם שאלו מנין הוא יודע שאבד מן המשאיל וכן המוכר וכו' לפיכך אין חוששין לא לשואל ולא למוכר. ואף על פי שאין מחזירין באומר האבידה משום דחיישינן שמא הוא אבד את שלו וזו של אחר היא אבל משאיל חיישינן לעולם שאם אבדו השואל המשאיל הוא יודע שהרי הוא חייב להחזירו לו וכשאבד ממנו טוען ואומר לו שאבד ממנה וחייב נמי לישבע שאבד ואינה ברשותה ומשום האי טעמא חיישינן למשאיל ומשנתנו דלא חיישינן לשאלה מדרבנן היא כדכתיבנא כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר כל אבידה שבעולם לא נחזיר וניחוש למכירה או למתנה. ויש לומר דמכירה או מתנה מילתא אחריתי היא ולא מפקינן ממונא מחזקתיה כיון דהוי מידי דלא קאי למכירה ואין זה עשוי למכור את כליו. ועוד דמנא ידע המוכר שאבד הלוקח החפץ ההוא דבשלמא בשאלה איכא למיחש שהשאיל כליו לחברו ואבדו מן השואל והשואל נשבע לו ושלם לו דמיהן ולפיכך כששומע המשאיל את המכריז רגלים לדבר לחוש שהן כליו שאבדו בבית השואל אבל במכר ומתנה ליכא למימר הכי. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב אין להקשות אי חיישינן לשאלה אם כן היכי מהדרינן אפילו בסימן מובהק ניחוש לשאלה. דאין לחשדו אם היה רוצה היה כופר לו כשהשאילו אבל חמור בסימני אוכף פריך שפיר היכי מהדרינן דהשואל לא האמין כלום למשאיל ולא ביד המשאיל כלים משלו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש שמא השאיל אוכפו לחברו ואבד החמור והאוכף וזה בעל האוכף יודע סימני אוכפו ונוטל החמור שאומר שהכל שלו. ולשאר אבידות ליכא למיחש שמא שאל אותה ויודע סימניה דבאקראי בעלמא לא ידע איניש סימניה. עד כאן.

אוכף לא משאלי אינשי:    כי פעמים שתהיה בהמת בעל האוכף דזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנים עליה זה האוכף מתפתח וכשמחזירו על בהמת המשאיל מסקבה פירוש עושה בה חבורה כדגרסינן במשקין סקבא דשתא רגלא. ר"ח ז"ל.

מצאו קשור בכיס ובארנקי:    תימה דמכאן היה יכול לדקדק דסימנים דאורייתא דמהכא דייק לה בפרק בתרא דיבמות. ויש לומר דבמסקנא דיבמות מייתו תנאים אחרים ומסיק דכולהו סבירי להו סימנים דרבנן. איכא לפרושי דהך ברייתא נמי הכי סברה וכגון שיש עדים שהכיס והטבעות שלו או שמצאם הוא עצמו ומכיר הכיס והטבעת שהיא שלו דעם הארץ יש לו טביעת עין אלא דלא מהימנינן ליה וכגון שהוא עצמו מצאו נאמן מגו דאי בעי אמר לא אבדתי. ומעיקרא שהיה רוצה לדקדק סימנים דאורייתא משום דפשט הברייתא משמע דאיירי כגון שמצאו אחר ומהדרינן ליה על ידי סימן זה. תוספות שאנ"ץ.

אלא הא דתנן מצאו קשור וכו'. ניחוש לשאלה:    פירש רש"י שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו פירוש שמא השאיל כיסר לאחר ושכח אבל אם השליח אמר ברי לי שלא השאלתי לשום אדם אחר כיסי שנתתי בו הגט למאי ניחוש. ומורנו אומר דהכא אפילו באומר השליח ברי לי שלא השאלתיו ואלו מצאו הוא בעצמו ואומר שהוא שלו ושלא השאילו אין הכי נמי דנוטלו ומגרש בו אבל הכא במאי עסקינן בשמצאו השליח ביד אחרים שמצאוהו בדרך ונותן סימני הכיס ואנן לית לן לאהדורי על פיו בעדותו שאומר שיודע שלא השאיל כיסו כיון שהגט בידו כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי פירוש ומצאו בין כליו דקתני מיירי בכלים שאינם עשויין להשאיל. הריטב"א ז"ל.

או שמצאו בין כליו:    פירוש בביתו בין כליו. ואף על פי שרבים מצויין שם שאם היה נמצא בקרקע היינו חוששין ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו אין לחוש. ולא שייך כאן גבי כלים למיחש לשאלה דבקשור בכיס ובארנקי ובטבעת הוא דצריך ליתן טעם דאי חיישינן לשאלה הוה חיישינן דילמא השאילם לאדם אחר שקשר בהם את הגט ושכחו והחזירם לו עם הגט הקשור בו אבל בין כליו היו אינו קשור בהם אפילו השאילם לאדם אחר והחזירם לו מה בכך. ובפרק בתרא דיבמות דחק בקונטרס לתרץ וחילק בין בגדים לשאר כלים משום דחיישינן לשאלה גבי מלבושים דקתני אף על פי שיש בו סימנים בגופו ובכליו. ואם תאמר ולעיל גבי פירות בכלי וגבי מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן ניחוש לשאלה.

ונראה דלגבי ממון עבוד רבנן תקנתא ולא חיישינן כי היכי דעבד תקנתא בסימנין. תוספות שאנ"ץ.

מהא דאמרינן כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי שמעינן דמעידים עליהם ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה והוא הדין לעידי מיתה. הרשב"א.

והכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי וכו':    בן גילו שנולדו שניהם ביום ובשעה אחת. ואני תמה על שאר ענינים הנולדים עם האדם כגון רגלו עקומה ויתר בידיו וברגליו שש ושש וכמה חידושין שנולדים עם האדם אם הם מצויין בבן גילו אם לא ומה הפרש בין השומא לשאר חידושיו ולמה דברו על השומא יותר מכולן או שמא דברו עליה והוא הדין לכולם. אבל כשהעמידו חלוקתן בשומא סימן מובהק או לא ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת אז שאר חידושין שאינו מצוי באדם סימן מובהק הם וכן בסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה דוקא שומא שאינה שינוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהן מן העצמות ומן עובי הבשר כגון בעל חטוטרת וראשו שקוע ושקפם וכיוצא בהם ודאי אינם עשויין להשתנות. הראב"ד.

וכי אדם עושה טובה וכו':    פירוש דניחוש שמא יבאו בעליו ויתנו סימן מובהק או יביאו עדים. ואם תאמר והא אי לא מהדרינן בסימנין הוה ליה כמו ודאי אבידה שאין בה סימנין לדידן והא איאש ולא אמרינן דסמוך אמובהק אי נמי אעדים ואם כן עתה שמחזירין בסימן החזקת טובת הנאה דמוצא הוא שהיתה ראויה מן התורה להיות שלו. ועוד קשה אי סימנים לאו דאורייתא מאי האי דקאמר עד דרוש אחיך אמרינן בעדים ודאי כיון דלא מהדרינן בסימנים איאש ולא סמיך אעדים מידי דהוה דבר שאין בו סימן.

ויש לומר דדבר שיש בו סימן מצוי שיהיה בו סימן מובהק או עדים שיזכרו על ידי הסימן ויעידו בטביעות עינא דאף על גב דאמרינן דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן הני מילי לדידיה אבל עדים אפשר דמהני בטביעות עינא דלא אמרי בדדמו ואפילו הם עמי הארץ מה שאין כן בבעלים עצמם ולא אפילו בעד אחד כההיא דרבה בר בר חנא וזה דוחק. ואפשר דאפילו עדים לא מהימני אלא בסימן מובהק אי סימנים לאו דאורייתא אלא דעדים אפילו ראוה וראו סימן מובהק דידיה ונזכרו ממנו על ידי ראייתו מהימני מה שאין כן בבעלים אבל כשאין בו סימן לא שכיח סימן מובהק ולא עדים דהא בהא תליא. והשתא אתי שפיר דכי לית בה סימן מייאש ולא יבטח בעדים ולא בסימן מובהק אבל בשיש בו סימן אולי יש לו סימן מובהק או העדים יחקור ועל ידי הסימן יזכרו מהחפץ גם מסימן מובהק דידיה גם על ידי ראייתו ולהכי לא מיאש וטובת הנאה של בעלים היא.

אי נמי יש לומר דהכי קאמר דאף על גב דאי לא מהדרי בסימן אפשר דאמרינן דמיאש והרי היא של מוצאה ודקאמר רחמנא דרוש את אחיך היינו כשראוהו הבעלים מרחוק בשעה שמצאה ולא נתיאשו שהיו להם עדים או סימן מובהק דלא דמי לכשאינו יודע המוצאה דכיון דהמוצאה אין לו להכריז לא לחוש שמא לבעליו יש סימן או עדים דלא שכיח אף הבעלים מתיאשים אפילו יש להם עדים או סימן מובהק והא בהא תליא הילכך אפילו יתנם אם לא שראהו כשמוצאה מתיאש ולא יחזירוה לו אפילו בעדים ובסימן מובהק דהא בהא תליא והוי של מוצאה מכל מקום עכשיו שאמרו חכמים שיחזירהו בסימן הרי נתחדש לנו במקרה שאינו מתיאש ונמצא שאם נותנה עתה למי שאינו שלו שגוזל את הבעלים שהרי ברשותם היא בכל מקום שהיא. וראשון נראה לי עיקר. שטה.

אלא ניחא ליה לבעל האבידה דליהדרוה בסימנים:    פירוש אף לבעל אבידה נמי ניחא ליה כמו למוצא דניהדרוה בסימנים דודאי אף ניחותא דמוצא אבידה בעינן כי איך נוציאנה מרשותו שלא ברצונו אם הדין נותן שתהא שלו כי אין לבעלים סימן מובהק ולא עדים. מרבי. הריטב"א.

הא דאמרינן ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי מיהב סימן דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק יהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה אמאי ניחא ליה דליהדרוה בסימן שאינו מובהק אדרבה ניחא ליה טפי דלא נהדרוה אלא בסימן מובהק דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבידה משום דכי אתו כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק ואיהו יהיב ושקיל דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה ניחא ליה דליהדרוה בסימן שאינו מובהק.

ויש לומר דהאי סימן מובהק לאו סימן מובהק ממש קאמר אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת ארכו וכיוצא בה והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא לאו טעמא הוא לניחותיה אלא אדרבה טעמא הוא דקא יהיב אמאי לא חייש לרמאי והכי פירושו, ניחא ליה לבעל אבידה דנהדרו אבדה בסימנים שאינן מובהקים ממש דאי לא הרי היא אבודה ממנה והרי היא של מוצאה דלאו כולהו אינשי ידעי סימנים מובהקים בכליהם ובממונם בנקב בצד אות פלוני ואם אתה אומר שאין מחזירין אבידה אלא בעדים או בסימנים מובהקים נמצאת אבודה ממנו לעולם הילכך ניחא ליה דניהדרות בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקים ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה מכל מקום הא ניחא ליה טפי דאפילו אתי אחרינא ויהיב סימנא אי הוי נמי איהו התם איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה. כן נראה לי. הרשב"א.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: דכי היכי דאתו כולי עלמא ולא ידעי סימן מובהק דידיה וכו'. פירוש סימן מובהק לאו דוקא וכו' אלא האי סימן מובהק דאמרינן הכא היינו סימן מכוון יותר מן הסימנים הבינונים כגון זה אומר מדת ארכו ורחבו וזה אומר מדת משקלותיו. ולקמן אמרינן אמר המציאה ולא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דילה ובעי לומר שלא אמר שום סימן בינוני אלא כגוך חוורי ואוכמי דלאו סימן כלל ולגבי מי שגרוע ממנו קרי ליה סימן מובהק. אשתכח דלשון סימן מובהק נאמר על שלשה פנים. מובהק ממש כגון נקב יש בו באות פלוני. ומובהק שהוא מכוון יותר בסימנים בינונים והיינו האי דהכא. ומובהק כל שהוא סימן בידוע לאפוקי לבן ושחור והיינו ההוא דלקמן. כן פירשו בתוספות. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא ניחא ליה לבעל אבידה דניהדרי ליה בסימנים. פירוש בכל סימן כי היכי דכי אתו כולי עלמא ולא ידעי סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבי ליה. פירוש ניחא ליה לבעל אבידה וכו' דזימנין דלית ליה בגוה אלא סימן שאינו מובהק דכי אית ליה סימן מובהק איהו ידע ליה וכולי עלמא לא ידעי ליה וכיון דסימנין דרבנן לסימן מובהק יהבי ליה ולעולם אי אפשר דלא ידע ביה איהו סימן מובהק טפי מכולי עלמא ובמובהק כל דהו לדידיה יהבינה. עד כאן.

ואתי איהו ויהב סימן מובהק דידה וכו':    פירוש לאו מובהק ממש קאמר. ומכל מקום קשה דאי אמרת דאי לא מהדר בסימנים אפילו בעדים לא מהדרי דהא איאש וכל שכן אם אין לו עדים ולא סימן מובהק אם כן למה לי למימר דמהדרי ליה בסימן מובהק לימא דניחא ליה דליהדרוה בסימן כי היכי דאי אתי איהו ראשון מהדרי ליה ועוד דמסתמא טפי ידע הוא סימנא מאחר ויותר במקרה ויחוש לעצמו מאחר. ויש לומר דרבותא קאמר הכי ולומר דאפשר דמרויח כשאין לו סימן מובהק ואינו מפסיד כשיש לו סימן מובהק וסימן מובהק ממש קאמר. ואפשר לומר דמאי סימן מובהק דקאמר נמי היינו מובהק ממש ואפילו קדמו לו אחרים יטלוה מהם ויחזירוה לזה שיש לו סימן מובהק דעדיף מעדים או אי נמי בעדים על ידי ההכרזה ודין חזרתה בסימנים באה הרוחה והנאה זה דאי לאו הכי הוא יתיאש ואף הם לא יחזירוה לו דאמרי דאיאש אי לאו דראה אם המוצא בשעת מציאה וכדפרישית. שיטה.

ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה:    ואם תאמר וכי משום סימנים מהדרינן אם כן למה תנן סתמא יחזיר למלוה דילמא וזמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר. ועוד דזימנין דיהיב לוה סימן ויחזיר לה אי בסימנים תליא מילתא אלא ודאי משום דמוכחא מילתא דכיון דגבי הדדי נינהו ממלוה נפול ולאו משום סימנים כלל. יש לומר אין הכי נמי אלא מיהו אי סימנין לאו דאורייתא האי אומדנא נמי לאו דאורייתא דמדינא לא מהדרינן אלא בעדים או בסימן מובהק ואם כן היכי תקון רבנן הכא דהא ללוה לא ניחא ליה ובודאי בהאי אומדנא מתורת סימנים נגעו בה. ומהדר ליה דסברא היאן ומהניא טפי האי אומדנא מסימנים ולא מתקנת חכמים אלא מדאורייתא.

אבל מדברי רש"י נראה דהוה סלקא דעתין מעיקרא דהכא נמי משום סימנא מהדרינן למלווה וצריך שיאמר שלשה הן ומשלשה לוין הם. ומיהו אפילו בהאי סימנא לא יחזיר ללוה דכיון דגבי הדדי נינהו רגלים לדבר דממלוה נפול אבל מכל מקום אפילו למלוה לא מהדרינן אלא בסימנים ומשום הכי מקשי כיון שצריכין לסימנים וסימנים לאו דאורייתא אמאי מהדרינן הא לא ניחא ליה ללוה. ומפרקינן דסברא הוא ומהאי סברא בלחוד בלא סימנים מהדרי למלוה דאומדנא דמוכח הוא. הר"ן.

וזה לשון הרשב"א: ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם דודאי לאו מיניה נפול ולמלוה נמי לא יחזיר דאיכא למיחש דילמא לאו מיניה נפול אלא מיהו בסימן כל דהו שיאמר כך וכך הם שפלוני ופלוני לוו ממנו מחזירין למלוה. ואהדר ליה דכולי מילתא לאו בסימן תליא כלל אלא סברא היא דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אלא הא דתנן אחד לוה משלשה וכו'. וקא סלקא דעתין דמשום סימנא דאגודה או תכריך דקא מסייע ליה יהבינן ליה ואמאי והא לא ניחא ליה ללוה דנהדר ליה למלוה דכי הדדי נינהו בידיעת הסימנים דתרווייהו קא חזו לשטרא. ועוד דסימן התכריך או האגודה המלוה יודע והלוה אינו יודע. ומשני ליה התם לאו משום סימנא הוא אלא משום דסברא הוא. אלא מדתנא קמא דאמר תכריך של שטרות וכו' דאיהו ודאי משום סימנא קאמר והא לא ניחא ליה וכו'. עד כאן.