טור חושן משפט רט
<< | טור · חושן משפט · סימן רט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור עריכה
כתב הרמב"ם המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע אע"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע קנה ואם אין מינו ידוע לא קנה כיצד ערימה זו של חטין אני מוכר לך בכך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך אע"פ שאין מדת הערימה ידוע ולא מנין הקנקנים ידוע מכרן קיים אף ע"פ שנמצא חסיר או יתיר על האומדן שהיה בדעתם ויש להן אונאה כפי שער שבשוק אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה או כל מה שבתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך ורצה הלוקח ומשך אין כאן קנין כלום שלא סמכה דעת הלוקח שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב ואין זה אלא במשחק בקוביא:
וכן המוכר לחבירו בכ' דינרין חטין ולא פירש כמה סאה מכר לו נותן לו כשער שבשוק בשעת המכירה וכל החוזר בו אחר נתינת דמים ולא רצה כשער שבשוק בשעת מתן מעות מקבל עליו מי שפרע:
אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד אמר לו מה שיוציא אילן זה מכור לך מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך אינו כלום אפי' היתה הפרה או השפחה כבר מעוברת ויכול לחזור בו אפי' אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם: ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו: ואם מכר האילן לפירותיו או פרה ושפחה לעובריהם קנה מיד ואין שום אחד מהם יכו לחזור בו:
כתב בעל העיטור דלא חשיב דשלב"ל אלא כגון פירות אילן וכיוצא בו ששניהם יודעין ומתנין בדבר שלב"ל אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם כגון שהמוכר מתנה ליתן לו דבר פלוני והוא בעולם אלא שאינו ברשותו חייב לקיים לו תנאו שעל מנת כן נתן לו הלוקח מעותיו ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן:
כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע לכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות לפי ששייר לו דשלב"ל והשדה עם הפירות הכל לראובן אבל אם שייר מהפירות לעצמו מהני משום דאמרינן לעצמו שייר בעין יפה ורואין כאילו שייר לו מקום הפירות והוי דבר שיש בו ממש:
ואפילו מכר לוקח זה השדה לאחר חלקו של זה המוכר אינו יכול למכור וצריך ליתן לו כל מה ששייר: ואם אמר כל זמן ששדה זו בידך ומכרה לאחר כבר פקע כחו של מוכר ראשון כשמכרה לאחר הלוקח שקנאה ממנו אינו נותן למוכר ראשון כלום:
ואם מת המוכר הראשון אין לבניו כלום אפי' מת בעודה ביד הלוקח הראשון אלא אם כן פירש לי וליורשי דכיון שאין לו אלא משום דאמרי' דבעין יפה שייר לא מהני אלא לו ולא ליורשיו: ואע"פ שצריך ליתן לו הפירות ששייר אם לא יתנם לו אין המקח מתבטל בכך שאין קיום המקח תלוי בכך אבל אם מתנה על מנת שתתן לו מהפירות כך וכך בכל שנה אז קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן לו כמו שהתנה יתבטל המקח: דנהי דאין אדם מקנה דשלב"ל יכול להתנות על דשלב"ל:
וכן אם מכר או נתן דקל לאחד ופירותיו לאחר ראשון קנה דקל ופירות ושני לא קנה כלום: אבל אם אמר לאחד קני דקל זה חוץ מפירותיו שייר לעצמו גם מקום הפירות שהם הענפים ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש:
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם המקנה לחבירו וכו' בפרק כ"א מה"מ וכתב הה"מ החלק הראשון בדבר שמינו ידוע פשוט הוא ומבואר בכיוצא בזה פרק המוכר פירות (ד' צה): ומ"ש אבל האומר לחבירו כל מה שבבית זה וכו' כ"כ רבינו האי ומ"ש וכן המוכר לחבירו בכך דינרים וכו' נתבאר באיזהו נשך (ס: סב:) עכ"ל: ומ"ש בחלק הראשון ויש להם הונייה לפי שער שבשוק נלמד ממאי דגרסינן בריש הזהב (מו:) אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך ק"ל מדתניא באיזהו נשך (סד.) ההולך לחלוב עיזיו וכו' וא"ל מה שעיזי חולבות מכור לך וכו' מותר משמע דקנה אפי' יהיה יותר על דמיו והרי אינו דבר המסויים ולפי מ"ש ר"מ לא קנה אלא כנגד מעותיו ושמא לא כ"כ הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה:
אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' בפ' האשה רבה (ד' צג.) ובפ"ג דקידושין (ד' סב:) אוקימנא לתנאי דאמרינן אדם מקנה דשלב"ל בשיטה דלא קיי"ל כחד מינייהו ובפ' איזהו נשך (דף סו:) גמרא הלוהו על שדהו וכו' המוכר פירות דקל לחבירו א"ר הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו וא"ר נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן כתבו התוספות בפ"ג דקידושין. וה"מ מוכר פירות דקל קודם שחנטו פירותיו אבל אם חנטו פירותיו אע"פ שלא נגמרו עדיין מיקרי דבר שבא לעולם וכן פירש"י באיזהו נשך ועיין בפ' ג' דקידושין וכתוב בספר התרומות שער ס"ד ח"ב דהא דאמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דוקא שמיט ואכיל או תפיס הפירות עצמן שהקנה לו אבל המשכון אינו מועיל כלום דהא לא תפס מאי דאקני ליה מאי קאמרת הא אית ליה משכון ששוה כנגד מה שהקנה לו הא לאו מילתא היא דהא איכא טעמא דמנה אין כאן שיעבוד אין כאן וזה נמי מה שהקנה אין כאן ותפיסת משכון נמי אין כאן ולישנא דרבינו הכי דייקא שכתב ותפיס הפירות דמשמע דוקא תפס פירות אבל תפס משכון לא קנה עיין בסימן ל"ב וס' ובמרדכי פ"ק דמציעא: כתבו התוספות בסוף פרק מי שמת (דף קנט:) גבי ההיא דבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו וכו' דאדם משעבד דשלב"ל וע"ש וגם תלמידי הרשב"א באיזהו נשך גבי מוכר פירות דקל כתבו דאע"ג דקיי"ל אין אדם מקצה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דאדם משעבד דשלב"ל דכיון שהוא משועבד אף דאקנה משתעבד דגריר בתר שיעבודיה וכדבר שבא לעולם דמי:
ואם מכר האילן לפירותיו וכולי הכי משמע מדגרסינן בפ' מי שמת (דף קמז:) גמרא ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים א"ר נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו וכיון דלגבי מתנה מהני קנין גוף לפירותיו ה"ה דמהני במכר דבהא ל"ש לן בין מתנה למכר וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה:
כתב בעל העיטור דלא חשיב דשלב"ל וכו' כ"כ בשמו רבינו ירוחם בנתיב י"ז וכתב עוד שם בשם התוס' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה עכ"ל. ועי' במה שכתבתי בס"ס רי"א וז"ל העיטור במאמר קנין וש"מ דדבר שאין בו ממש לא מיקני ודבר שיש בו ממש דוקא באיתיה בעיניה וברשותיה אבל פירות דקל דליתנהו בעינייהו אי נמי איתנהו בעינייהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר וכגון מלוה שיש לו ביד אחרים אע"ג שאינו מטבע וכגון שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך דכולהו הני בכלל שאינו שלו וברשותיה נינהו וקי"ל כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וכתב עוד במאמר הנזכר תשובה לרב פלטוי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהוי לי לא קנו אלא מאי דהוה ליה ההוא שעתא ואינך לא ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרבינו נסים ומיהו סברא דכולהו רבוותא דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו אלא בפסוקת ותנאי כתובה ובהרשאה דמהני קנין טעמא כדפרשי רבוותא וסברא דילן דכתובה כהרשאה וכ"כ הגהות בשמו בפכ"ב מה' מכירה וסברת רבינו נסים שכתב בסוף מכירת קרקעות ומסתברא דשלב"ל הוא כגון פירות דקל דתרווייהו ידעי ומתנו בדשלב"ל אבל אי מוכר מתני לאקנויי ליה דבר שלא בא לרשותו ואדעתא דהכי יהיב זוזי מיחייב מוכר לקיומי ליה תנאיה ורבינו נסים הכי ס"ל ואייתי ראיה מדגרסינן בתוספתא דתרומות בפרק האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו עכ"ל והרא"ש בס"פ המוכר את הבית כתב ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא ליזבין ליה תרי דיקלי פירוש כדי לעמוד בדבורו ולא שיהיה מחויב לקנות לו שני דקלים דאין אדם מקנה דשלב"ל וכל דבר שאינו ברשות מיקרי דבר שלא בא לעולם כגון מה שאירש מאבא מכור לך וכ"כ הרי"ף וגם רשב"ם כן דעתו שכתב שם בסמוך ואי משעבדי למלוה זבין ליה תרי דקלי שלא יהא מחוסר אמנה וכן דעת בעה"ת בשער ס"ד וכן דעת הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה וכתב הרב המגיד שכן דעת הרשב"א ובפכ"ד מה"מ האריך הרבה. ומיהו כי אמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל או שאינו ברשותו היינו כשמקנה בתורת קנין אבל בלשון חיוב יכול לחייב עצמו כל מה שירצה ואפילו בדשלב"ל ואפילו בדבר שאינו מצוי בידו וכן כתב בעל התרומות בשער הנזכר והביא ראיות לדבר וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתבתיה בסי' ס' וכ"כ שם רבינו וכ"כ ר"י ודין זה דדבר שישנו בעולם ואינו ברשותו יתבאר לקמן: (ב"ה) ודע דהא דאמרינן דדבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם היינו לענין שלא קנה אבל מקבל מי שפרע וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב ממכירה :
כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' כיצד מכר שדה לראובן וכו' גם זה בפרק מי שמת גמרא (דף קמח) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פירי או לא שייר את"ל לאחר לא הוי שיור לעצמו חוץ מפירותיו מהו אמר רבא אמר רב נחמן את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ורבינו מפרשה לענין מכר ומתנה וכן דעת הרמב"ם בפכ"ג מה"מ וכן נראה מדברי התוספות והרמב"ן ורשב"ם שפירשה לענין שיור דש"מ לא נתחוורו דבריו בעיניהם ופירוש התוס' כמוחלק קצת מפי' הרמב"ם ורבינו בענין אם שייר מקום צימוח הפירות וצ"ע. ואף על פי שלא נתבאר בגמרא כשהקנה דקל לאחד ופירות לאחר הפירות אם יהיו למוכר או אם קנה הראשון הכל וגם בדברי הרמב"ם גם כן לא נתבאר בהדיא מכל מקום ממילא משמע דכיון דלא נתכוין לשייר לעצמו לא שייר מקום פירי וכיון דלא שייר מקום פירי שיור דפירי לאו שיור הוא הילכך נקנה הכל לבעל הדקל וכן כתב הרב המגיד בפכ"ג מה"מ בשם הרשב"א וכ"כ הרא"ש והר"ן בפרק מי שמת ומה שכתב רבינו אבל אם שייר מהפירות לעצמו וכולי והוי דבר שיש בו ממש אינו מדוקדק דאנן כי אמרינן דשייר פירי לא הוי שיור לאו משום דהוי דבר שאין בו ממש נחתינן לה אלא משום דהוי דשלב"ל והכי הול"ל ורואין כאילו שייר מקום הפירות וקנה משום דהוי כמשייר גוף מקום הפירות לפירותיו. ודין זה דאם שייר הפירות לעצמו מהני נתבאר במה שכתבתי בסמוך. ודין זה דדבר שישנו בעולם ואינו ברשותו יתבאר לקמן וגם נתבאר במאי דתניא בריש המוכר את הבית (סג.) ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. וכתב רשב"ם דבן לוי לאו דוקא דהוא הדין לישראל אלא אורחא דמילתא נקיט ופריך בגמרא אמאי אין אדם מקנה דשלב"ל וכתב הרא"ש פי' כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר לו זכות בדבר שלב"ל ומשני כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר ופירשב"ם כיון דא"ל ע"מ וכו' כלומר כיון דע"ת מכר רוצה הוא שיתקיים התנאי דאין אדם מתנה על חנם ולדעת כן מכר שיקנה המעשר והילכך שייר בידו קרקע שראוי לגדל בה המעשר וכמי שא"ל שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע"מ שתטול ט' חלקים ואני אטול חלק י' וכתב דאית מפרשי דיתור לשון דעל מנת קא דייק וסתר דבריהם והרי"ף השמיט במי שמת הא דדקל לאחד ופירותיו לאחר והא דשייר לעצמו פירי לפי שסמך לו על מ"ש בהמוכר את הבית בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור שנזכר בגמרא בפרק מי שמת והוא דוגמת דין זה כמבואר בגמרא:
ואפי' מכר לוקח זה השדה לאחר וכו' בריש המוכר את הבית בברייתא שכתבתי בסמוך ואם א"ל כל זמן ששדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום ופירשב"ם אין לו עליו כלום כשמכרה לאחר פקע ליה מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לב' כל זכות שבא לידו ומכיון שאומר שאין לו עליו כלום כשמכרה וחזר ולקחה באם התנה וא"ל כ"ז ששדה זו בידך משמע שאם לא א"ל כן אפילו מכרה לאחר מעשר שלו משום דאינו יכול למכור זכותו של בן לוי וכן כתב רשב"ם בהדיא:
ואם מת המוכר הראשון וכו' בברייתא הנזכרת בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ופי' רשב"ם יתן לבניו אחריו אבל אם לא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני ייתורא למה שפירש דהיינו לעצמו: והרמב"ן כתב דלא מחוור שאין הדבר משום לשון מיותר אלא משום דמאן דמשייר לנפשיה בעין יפה הוא משייר וכדמוכח ההוא דפרק מי שמת לפיכך פירש הוא ז"ל דהכא שאני דאע"ג דשיורא הוא ששייר בגוף קנין גמור לפירות מ"מ גוף ודאי ללוקח הוי וכיון שלא שייר דבר מסויים הו"ל כתנאי ובתנאי כל האומר לי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו בפ' האומר דקידושין (ס:) ובפ' מי שאחזו (עד) הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז לא נתנה זקוקה ליבם ואפילו נתנה ליורשים זקוקה ליבם דבתנאה לי ולא ליורשי משמע וה"נ דכוותה אבל בעל מנת שדיוטא עליונה שלי אע"ג דאמר לי יירשו בניו אחריו שכיון שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר ואף היורש יורשו וכתב הר"ן ואחרים אומרים דאפילו לרשב"ג דפליג התם גבי על מנת שתתני לי ק"ק זוז דאמר לי אפילו ליורשי מודה הכא דלא קאמר רשב"ג התם אלא בדבר שהוא קצוב ומסויים דבכה"ג לדידיה אפילו בתנאי לי וליורשי משמע אבל במשייר לעצמו פירות היוצאין שנה שנה בכה"ג ודאי לו ולא ליורשיו אלא ודאי בכל דבר שהוא מתחדש שנה בשנה ולא ליורשיו משמע ולפיכך האומר ע"מ שתתן לי ק"ק זוז בכל שנה ושנה אפילו לרשב"ג לו ולא ליורשיו אבל אמר ע"מ שתתן לי ס' זוז מנה בכל שנה כיון שהא קצוב לרשב"ג לו וליורשיו משמע וכן במשייר פירות של ג' שנים כיון שהוא זמן קצוב לו וליורשיו והרמב"ם בפרק כ"ג מה"מ כתב אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום הפירות אע"פ שלא פירש לגבי עצמו בעין יפה משייר ולא הזכיר אם ירשו בניו אחריו אם לאו ומדלא פירש משמע דסבירא ליה דשייר לעצמו וירשו בניו או יורשיו אחריו וקשיא עליה ההיא דבן לוי שמכר לישראל דאמרינן עלה שאם אמר לי ולבני מת יתן לבניו דמשמע שאם לא אמר לי ולבני לא יתן לבניו וכתב הרמב"ם ברייתא זו בפרק ו' מהלכות מעשר וכתב בהדיא שאם לא אמר לי ולבני אפילו שאמר על מנת שהמעשרות שלי לעולם מת לא יתן לבניו וצ"ע וכתב הר"ן בפרק מי שמת שדעת הראב"ד לומר דכיון דטעמא הוי משום דלגבי עצמו בעין יפה משייר דוקא במכירה או במתנת בריא הוא דאמרינן דמשייר לנפשיה אבל במתנת ש"מ דאינו אלא לאחר מיתה לא דהא לנפשיה לא משייר ולא מידי אבל הרשב"א כתב שאף מתנת ש"מ בכלל דכל מאן דמשייר אף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר עכ"ל . ואם תאמר לדעת הרשב"א היכי אמרינן בברייתא דבן לוי אם אמר לי ולבני מת יתן לבניו אחריו דמשמע שאם לא אמר לי ולבני מת לא יתן לבניו ואמאי והא כל דמשייר אף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר וצ"ל דע"כ לא קאמר הרשב"א דאף לבניו וליורשיו משייר בעין יפה אלא כי נחית לשייר לבניו וליורשיו כגון במתנת ש"מ אבל במשייר לעצמו כיון דלא נחת לשייר ליורשים בהדיא לא אמרינן דשייר אלא לעצמו :
ואע"פ שצריך ליתן לו הפירות ששייר וכו' בריש המוכר את הבית אברייתא דבן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו פריך בגמרא אמאי הא אין אדם מקנה דבר שלב"ל וכתב שם הרא"ש וא"ת ונהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה על דשלב"ל שאם אדם אומר לחבירו שדי מכורה לך על מנת שתתן לי סאה חטים מהיוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל וי"ל דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיור הוי ולא תנאה דאי סבר דתנאה הוא הוה ליה למיתני אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו שמע מינה דס"ל דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר היאך משייר דשלב"ל וטעם דהוי שיור ולא תנאה דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל. ולפי זה לדידן דקי"ל דע"מ תנאה הוא אם אמר ע"מ שתתן לי או לפלוני מהפירות כך וכך בכל שנה קיום המקח תלוי בו ואם לא יתן כמו שהתנה יתבטל המקח ודעת רבינו כדעת הרא"ש ואע"פ שכתב אבל אם מתנה ע"מ שתתן לי מהפירות וכו' אז קיום המקח תלוי בו לאו למימרא שאם אמר על מנת שתתן לפלוני אין קיום המקח תלוי בו דלפי שיטה זו וגם בעל מנת שתתן לפלוני קיום המקח תלוי בו אלא ודאי רבינו חדא מינייהו נקט ולאו דוקא אבל הרמב"ן כתב שם שיש לפרש דלאו תנאה הוא אלא שיורא וטעמא לאו משום דס"ל דעל מנת הוי שיורא אלא משום דכיון דבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר ע"מ שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה ושנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו על מנת שמעשר א' שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו דלא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל בכך ולפי זה אפילו למ"ד בעלמא ע"מ תנאה הוא מודה הכא דלא הוי תנאה אלא שיורא כיון שבמה שמכר שייר וכן כתב הרמב"ן שכן דעת ר"ח ודעת רבינו האי גאון וכן דעת הר"ן:
וכן אם נתן או מכר דקל לאחד ופירותיו לאחר וכו' כבר נתבאר לעיל: ומ"ש וכן הוא משום דלעיל כתב כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון או לעצמו דבר ידוע מכל שנה דהיינו דוגמת ברייתא דבן לוי ואח"כ כתב היכא דשייר כל הפירות לשמעון או לעצמו והיינו ההיא דפרק מי שמת דדקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור וצריכי דגבי שיור לשמעון הו"א דוקא כי שייר קצת פירות הוא דלא קנה אבל כששייר כל הפירות קנה וגבי שייר לעצמו הו"א איפכא דדוקא כי שייר לעצמו קצת פירות הוא דקנה ומשום שכבר נתקיים המקח בפירות שקנה הקונה אבל כששייר כל הפירות לעצמו הו"א דלא הוי שיור וקנה הלוקח אף פירות משום דא"כ לא קנה הלוקח כלום דאם אין לו פירות קנין הגוף למה הילכך אשמועינן דהוי שיור והלוקח קנה הגזע לכשייבש א"נ דגבי שייר לשמעון קתני לא זו אף זו וגבי שייר לעצמו קתני זו ואצ"ל זו:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם המקנה וכו' ויש להם אונאה וכו' ריש פרק כ"א ממכירה וכתב ב"י דיש ללמוד כן מהא דאמר רב הונא בפרק הזהב מכור לי באלו קנה ומחזיר אונאה אך ק"ל מדתניא בא"נ ההולך לחלוב עיזיו ואמר ליה מה שעזי חולבות מכור לך מותר משמע דקנה אפילו יהיה יותר על דמיו והרי אינו דבר המסויים ולפי מ"ש הרמב"ם לא קנה אלא כנגד מעותיו ושמא לא כ"כ הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כ"א קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה עכ"ל. ותימה דלפירושו לא הו"ל להרמב"ם בפי"ג ממכירה לומר בדין מכור לי באלו כגון שחפץ במעות וא"ל מכור לי פרתך באלו וכו' קנה ומחזיר אונאה דהא ודאי דפרה אין לה שער ידוע אלא ודאי דאף בדברים שאין להם שער ידוע קנה ומחזיר אונאה וכן גיזה וחלב והך ברייתא דתני מה שעיזי חולבות מכור לך מותר ולא תני בה דין אונאה לא אתיא אלא לאורויי דאין בה איסור ריבית ובאונאה לא קמיירי דפשיטא דיש בה דין אונאה ופשוט הוא. ויש להקשות דבסימן רכ"ז סעיף כ"א כתב רבינו דהרא"ש מספקא ליה בדין מכור לי באלו אם יש לו עליו אונאה וכאן לא הביא דעת הרא"ש ולשם פי' דל"ק מידי: ומ"ש ואין זה אלא כמשחק בקוביא יש להקשות דהלא פסק רבינו בסימן ר"ז סעיף ט"ז דמשחק בקוביא גמר ומקני. וכאן הביא דברי הרמב"ם דלא קנה וי"ל דמ"ש הרמב"ם ואין זה אלא כמשחק בקוביא לא אמר כך אלא על הלוקח. וז"ש ואין זה פירוש זה הלוקח דאיהו דמי למשחק בקוביא כיון דאינו יודע מה שיש בבית והמוכר הוא יודע אם כן לא גמר ומקני ובהא מודים כ"ע דאף למאן דס"ל משחק בקוביא גמר ומקני היינו דוקא היכא דשניהם אינן יודעים כמבואר מדברי רבינו בסימן ר"ז:
אין אדם מקנה דשלב"ל וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם רפכ"ב ממכירה ודקדק רבינו לומר אפילו היתה הפרה או השפחה כבר מעוברת וכו' כלומר דוקא בפרה או בשפחה דהכי משמע בסוגיא פ"ג דקידושין סוף (דף ס"ב) דהכי הילכתא וכדכתבו לשם התוס' אבל באילן שחנטו פירותיו במקצת שפיר קרינן ביה שבא לעולם וכן פירש"י להדיא פרק א"נ סוף (דף ס"ו) ומביאו ב"י:
כתב בעל העיטור וכו' בפ' המוכר את הבית ארעא ודקלי אני מוכר לך חזינן אי אית ליה דקלי יהיב ליה תרי דקלי ואי לא זבין ליה תרי דקלי וכו' וכתב באלפסי ישן וז"ל מהא שמעינן דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי דשכיח למיזבן אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מיחייב למיזבן ולמיתן ליה וקי"ל נמי פוסקין על שער שבשוק ואע"ג שאין לו ותניא נמי בתוספתא המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה עכ"ל. וכן נראה מהשגת הראב"ד שכך היה גירסתו באלפסי שעל מה שכתב הרמב"ם פכ"ד ממכירה האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו ב' דקלים ה"ז נקנה המקח וכו' כתב עליו הראב"ד וז"ל הרב חייב לקנות לו שני דקלים ועיקר עכ"ל וכ"כ ה"ה שם שכך כתוב בהלכות וכמו שהוא בדפוס קטן שעם כסף משנה וניחא לפי זה מ"ש ה"ה על זה וז"ל וז"ש הר"א ז"ל והרב בעל העיטור כתב בשם רבינו נסים ז"ל דלא אמרו דשלב"ל אלא כגון פירות דקל דשניהם יודעים ומתנים וכו' עכ"ל וכמ"ש רבינו בשמו אבל לפי מ"ש במגיד משנה לשון ההלכות כמו שהוא בידינו בדפוס גדול. וז"ל ואיכא מאן דשמיע ליה מהאי מימרא דמאן דמזבין לחבריה מידי דשכיח למיזבן אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מיחייב למיזבן ולמיתן ליה ואנן לא ס"ל הכי דכל מידי דלאו ברשותיה דשלב"ל הוא והא דאמר הכא זבן ליה תרי דקלי לאו חיובי מחייבינן ליה וכו' עכ"ל לפ"ז קשה מאי האי דכתב עליה וז"ש הר"א ז"ל הלא הר"א כתב דהרב ז"ל חייב לקנות לו שני דקלים אלא כדפרישית דה"ה היה גורס באלפסי כגירסת אלפסי ישן וכגי' הראב"ד וע"פ זה יובן מ"ש בעל העיטור דלא חשיב דשלב"ל אלא כגון פירות אילן וכו' דהיינו כמ"ש הגירסא באלפסי ישן וא"ת הלא מהראיה שהביא מהא דקי"ל פוסקים על שער שבשוק ואע"ג דאין לו משמע דוקא בשיצא השער הא לאו הכי לא ואיהו פסק בסתם דמאן דמזבין לחבריה מידי דשכיח וכולי מיחייב למיזבן ולמיתן ליה וכו' וי"ל דדוקא לענין איסור ריבית החמירו דלא יפסוק על הפירות אלא כשכבר יצא השער שבשוק דאם לא יצא השער אסור לפסוק בדברים שיש להם שער ידוע אבל המקח ודאי קיים אפי' לא יצא השער כיון שהוא דבר הנמצא בשוק ושכיח טובא למיזבן ותו דג"כ אין בו משום איסור ריבית כשהוא דבר שאין לו שער ידוע והיינו דקתני בתוספתא דהמוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה והיינו בדברים שאין להם שער ידוע ונמצא בשוק טובא: ומ"ש ואין כן דעת א"א הרא"ש הוא ממה שכתב בס"פ המוכר את הבית ליזבן ליה תרי דקלי פי' כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחוייב לקנות לו ב' דקלים דאין אדם מקנה דשלב"ל וכו' אלמא דאע"פ דדקלי הוי דבר דשכיח טובא למיזבן וגם אין לו שער ידוע אפ"ה כיון שאין לו דקלים ברשותו הו"ל דשלב"ל והיה גורס באלפסי כגירסת ספרים שלנו שסובר כך. וכמ"ש רבינו להדיא לקמן בסימן רט"ז סעיף ה'. מיהו נראה בפוסק על שער שבשוק גם הרא"ש מודה דחייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק אם קנו מידו ואם לא קנו מידו מקבל מי שפרע וכ"כ הרמב"ם בפכ"ב ממכירה ומביאו רבינו בסימן רי"א סעיף ה' וע"ש בב"י ובמ"ש לשם בס"ד:
כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם וכו' ר"פ המוכר את הבית ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכולי ופריך אמאי הא אין אדם מקנה דשלב"ל ומשני כיון דא"ל על מנת שמעשר ראשון שלי שיוריה שייריה למקום מעשר אלמא דס"ל לתלמודא דאין אדם מוכר ומשייר דשלב"ל אפילו בדלא שייר אלא מקצת פירות לעצמו כי התם דלא שייר לעצמו אלא המעשר אלא אם כן דמשייר למקום מעשר והחילוק דבין שייר לעצמו ובין שייר לשמעון מפורש בגמרא פרק מי שמת (דף קמ"ח): ומ"ש רבינו ורואין כאילו שייר לו מקום הפירות והוי דבר שיש בו ממש לכאורה קשה דהו"ל לומר והוי דבר שבא לעולם וכן כתב ב"י שהלשון אינו מדוקדק ולפעד"נ דרבינו דקדק מדברי הרמב"ן שכתב אהך דבן לוי שמכר וכו' וז"ל דאע"ג דשיורא הוא דשייר בגוף קנין גמור לפירות מ"מ גוף ודאי ללוקח וכיון שלא שייר דבר מסויים הו"ל כתנאי וכו' עכ"ל ומביאו ב"י השתא ודאי ליכא למימר דשייר לעצמו דבר שבא לעולם שהרי כל שבא לעולם הוי ללוקח ולא שייר לעצמו דבר מסויים ואין לנו לומר אלא כיון דבעין יפה משייר רואין כאילו מקום צימוח הפירות הוי דבר שיש בו ממש ונמשך מזה דהו"ל נמי כדבר שבא לעולם דאם לא היה נחשב כדבר שיש בו ממש ליכא כאן דבר שבא לעולם כיון שכל הגוף שבא לעולם הוי ללוקח:
ומ"ש ואפילו מכר ללוקח וכו' שם בברייתא דבן לוי שמכר וכו':
ומ"ש ואע"פ שצריך ליתן לו הפירות וכו' כן כתב הרא"ש לשם בפסקיו:
ומ"ש וכן אם מכר או נתן דקל לאחד ופירותיו לאחר ראשון קנה דקל ופירות ושני לא קנה כלום כלומר לא מיבעיא במכר דקל לאחד ושייר מקצת פירות לאחר דלא קנה האחר כלום דלא אמרינן דשייר בעין יפה לאחר אלא אפילו הקנה כל הפירות לאחר לא אמרינן דהשתא חזינן דלראשון מכר בעין רעה ולשני בעין יפה אלא אמרינן כל לגבי אחר לא שייר מקום פירי וכדאיתא להדיא פרק מי שמת (דף קמ"ח) ומבואר לשם בתוס' דאיכא דגרסי דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פירי או לא שייר את"ל לאחר לא הוי שיור שייר לעצמו מהו ואיכא דגרסי את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוה שיור חוץ מפירותיה מהו והיא היא ולכן כתב רבינו אבל אם אמר לאחד קני דקל זה חוץ מפירותיו וכו' לאורויי דאפילו לא אמר בפירוש דשייר פירות לעצמו אלא שאמר קני דקל זה חוץ מפירותיו נמי שייר לעצמו מקום הפירות שהם הענפים דלגבי עצמו ודאי בעין יפה משייר ואין ללוקח אלא הגזע לכשייבש:
דרכי משה עריכה
(א) ונראה דה"ה בכל דבר נמי דינא הכי והא דאמרינן פרק א"נ ההולך לחלוב עיזיו כו' וא"ל מה שעיזי חולבות מכור לך כו' ה"ז מותר משמע דקנה אפי' ביותר מדמיו מיירי שלא הגיע היתר לכדי אונאה ודלא כב"י שכתב דהטעם ששם מותר משום דאין לו שער ידוע וכל אחד קונה מה שירצה לכן מותר אפי' ביותר מכדי אונאה וזה אינו דמ"מ אפשר לשומו אם היה בו כדי אונאה ולכן נ"ל מה שכתבתי:
(ב) וכ"כ הריב"ש סי' קס"ג על שנים שקבלו קנין לחלוף ביחד כל מה שבביתם וכל אשר להם ופסק דהקנין בטל ויכולין לחזור דהוי דבר שאינו מסויים וזה שלא כדברי מהרא"י בת"ה סי' שי"א דכתב בכה"ג דמקחן קיים וע"ש:
(ג) וע"ל סי' נ"ד מי שנכתב לו שטר על השדה ומכר השדה קודם שהגיע השטר בידו ועי' בי"ד סי' רס"א אי מועיל מנהג שיהא מקנין דבר שלא בא לעולם או בשאר דרכים דלא הוי בר קנייה וע"ש. כתב המרדכי בגיטין פרק האומר ע"ד המקנה לחבירו דמי יין לכשימכור היין הוי דבר שלא בא לעולם. כתב המרדכי ריש י"נ ע"ב דף י"א הא דאין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו דוקא כשמכר לו סתם אבל אי אמר כשבא לעולם יהא קנוי לך קנה ויש חולקין וכ"נ שם מסקנת המרדכי אמנם בפרק מי שמת בתשובת מוהר"ם משמע דבכה"ג לא מיקרי דשלב"ל וע"ש:
(ד) וכתב בת"ה סי' ש"כ בהג"מ פ' כ"ב מהל' מכירה דבכל דשלב"ל או דבר שאינו ברשותו או כה"ג אי תפיס לא מפקינן מיניה ואפי' לא תפיס אלא כתב ליה שטרא ומסר ליה השטר כמאן דתפיסא דמיא:
(ה) ודעת רבי' נסים הביא המרדכי פ' המוכר את הבית וכתב שם דרשב"ם חולק עליו וע"ל סי' רי"א ולקמן סי' רי"ו וכתב בת"ה סי' ש"ך דהואיל והוא פלוגתא דרבוותא אין מוציאין ממונא מספיקא וכתב שם אע"ג דהמוכר דבר שאינו ברשותו אין במכירתו כלום מ"מ אם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו כי בודאי אדעתא דהכי קנה דליקום בהימנותא וע"ש:
(ו) ועיין בתשובת הרא"ש כלל נ"ז סי' א':
(ז) וע"ל סימן רי"ב מדין שייר לעצמו ולאחר עמו וכיצד אמרינן דמשייר לעצמו בעין יפה ועי' לקמן סי' שט"ז המשייר דבר לעצמו אם יכול להשכירו לאחר וע"ל:
(ח) וכן הוא תשובת מוהר"ם במרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ג לענין שמעון שהיה לו בת קטנה וקבל קנין עם ראובן שהיה לו בן קטן לכשיגדל ויהא בן י"ג שנה ישא בתו ואם לא תשאנה יתן לו קנס גדול ומת שמעון קודם שגדל בנו של ראובן ועכשיו בת שמעון ממאנת לישא לבן ראובן ופסק דאע"ג דיכול האדם להתנות בדשלב"ל כגון זו שהבן לא היה ראוי לקדש בשעת קנין כדבר שלב"ל דמי מ"מ יורשי שמעון פטורים מן הקנס דהו"ל אונס כו' וע"ש שהאריך בדין אם יכול להתנות בדשלב"ל. ועוד כתב המרדכי ריש הכותב בשם מוהר"ם על איש הרוצה לקנות בית ומתנה עם אשתו שאם ירצה אח"כ למוכרו לא תוכל למחות בידו ופסק דתנאי קיים דאע"פ שאינו מתנה דשלב"ל מ"מ יוכל לסלק זכותו מדבר שלב"ל וע"ש עוד מדין זה סילוק מדבר שלב"ל גם הרא"ש והר"ן והתוס' שהאריכו שם בזה גם הרא"ש תשובה כלל פ"ז סי' א' ומהרי"ק שורש פ"ט האריכו שם בזה וכבר נתבאר קצת דין סילוק מדלשב"ל בא"ע סי' צ"ב וע"ש כתב בהגהות מרדכי דב"ב ג' אחין שהתנו יחד בקניין על נכסי אחותן שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותן שיחלקו בשוה ואח"כ נתנה מתנה לאחד מהן אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל בההיא הנאה דסמכי אהדדי גמר ומקנה עכ"ל וע"ל ר"ס קע"ו בדיני שותפות: