בבא בתרא מט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא בכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו מאי כגון זאת כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב גיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ההכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי והא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא זבאותן ג' שדות אחת שכתב לה בכתובתה
רשב"ם
עריכהנחלה הבאה לו - העתידה לבא לו כגון נחלה דרבנן כדמפרש לקמן אדם יכול להתנות עליה קודם שתבא שלא יירשנה כגון דקאמר דין ודברים אין לי על אותה נחלה העתידה לבא לי כלומר לא יהא לי דין ודברים:
וכדרבא - כלומר ובאיזו נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבעל כרחו שלו יהא אא"כ יתננה לאחרים בלשון מתנה:
אי אפשי בתקנת חכמים - שעשו להנאתי:
כגון זאת - דלקמן דמדרבנן היא:
שומעין לו - דבעל כרחו דאיניש לא יזכוהו חכמים שאם אינו חושש בטובה שעשו לו חכמים לא ניתן לו בעל כרחו שלדעתו תקנוה חכמים:
מאי כגון זאת - באיזו תקנת חכמים היו מדברים בבהמ"ד שעליה אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת התקנה שאנו מדברים בה שומעין לו:
כדרב הונא אמר רב - כלומר מתקנת מזונות שהבעל נותן לאשה היו עסוקים בבית המדרש והוא נוטל מלאכת ידיה תחתיהן וע"ז אמר רבא כגון זאת התקנה שתקנו חכמים מזונות האשה לטובתה אם אומרת אי אפשי בתקנת חכמים בזו התקנה שתקנו לטובתי דהא לדידי אינה טובה דמלאכת ידי עדיף על מזונותי אזון משלי ואעשה מלאכה לעצמי שומעין לה ואתא לאשמועינן כרב הונא אמר רב שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת משלך ואיני עושה מלאכה לך כי אם לעצמי כדמפרש טעמא בכתובות (דף נח:) קסבר מזוני עיקר כלומר תחלה תקנו עיקר מזונות לאשה מן הבעל בע"כ בין תעשה בין לא תעשה ואח"כ תקנו מלאכה תחת מזונות שלא תהיה לה איבה וכיון דלטובתה נתכוונו לתקן לה מזונות תחלה והיא עוקרת לומר איני חפיצה בתקנה זו איני חוששת למזונותיו הרשות בידה וכיון דעקרה תקנת המזונות גם תקנת מלאכת ידיה לבעלה בטלה ממילא דכיון דמזונות אין לה גם הבעל לא יטול מלאכת ידיה והיינו נחלה הבאה לו לאדם לאחר מכאן שהמזונות עתידים לבא בכל יום וה"ה לפירות של נכסי מלוג שתקנו חכמים לבעל פירותיה תחת פרקונה כ"ש וכ"ש שאם אמר איני מקבל עלי תקנת פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי דמועיל התנאי בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות והיינו דאצטריך במתני' למיתני דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו לומר לקוח הוא בידי דאע"ג דכתב לה בעודה ארוסה שלא יטול כלום בפירותיה אפי' הכי שתקה ולא מיחתה לבעלה דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ששתקתי אבל מעולם לא מכרתי לו:
ומקשי גמרא הא ראיה יש - דקתני מתני' אין לאיש חזקה שאין חזקה מועלת לו לקיים מקחו אבל ראיית עדים או שטר תועיל לו לקיים מכירתה דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה קנה:
תימא נחת רוח עשיתי לבעלי - שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו דלא דמי לתליוהו וזבין דזביניה זביני דאגב אונסי' גמר ומקני אבל הכא דליכא אונס כ"כ לא גמרה ואקנייה:
מי לא תנן - דכי הך טענה יכולה אשה לטעון לאחרים שקנו מבעלה וכ"ש שמכרה לבעלה עצמו:
לקח מן האיש - מן הבעל כל קרקעותיו משועבדים לכתובת אשתו והיום ולמחר אם ימות או יגרשנה תטרוף מלקוחות אם לא תמצא בני חורין שכן כתב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך במס' כתובות (דף נא.):
וחזר - זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה:
מקחו בטל - לא בטל בטל ממש שכל זמן שיחיה הבעל יאכל זה הלוקח את הפירות שהרי המוכר מכר לו כ"ז שלא תתגרש האשה ולא יבא זמן גיבוי כתובתה שהרי משנה זו בכל נכסים וקרקעות שיש לו לבעל מיירי כדמוכח לקמן בסמוך דאמרי' למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כו' ובכולן אי אתה יכול לומר מקחו בטל לגמרי דאמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים בסופה דאי לא תימא הכי סיפא דקתני לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסי אחראין לכתובתיך ואי בעי לזבוני ה"נ לא מצי מזבין בתמיה משם אנו למדין שהמכר קיים ואע"פ שמשועבדין לאשה אלא דלהכי אהני שעבוד שתוכל לטרוף מהן כשיגיע זמנה לגבות כתובתה הלכך האי מקחו בטל אחזר ולקח מן האשה קאי דהוי בטל לגמרי ההוא מקח וכשתבא לגבות כתובתה תטרוף ממנו דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי למכור לך קרקע המשועבד לי ולא גמרתי בלבי להקנות לך:
ומשני הא איתמר עלה - דההיא דחזר ולקח מן האשה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה למיתני מקחו בטל היכא דחזר ולקח מן האשה אלא באותן ג' שדות המשועבדות לה יותר משאר נכסים ודעתה סמכא עילווייהו טפי דהוי מקחן בטל דודאי לא גמרה ואקניי' אלא נחת רוח עשתה לבעלה ולקמיה מפרש למעוטי מאי דלא ליהוי מקח בטל:
אחת שכתב לה בכתובתה - כלומר אחת מן הג' שדות הוא שדה ששיעבד לה בפי' והזכיר ההוא שדה בשטר הכתובה ששעבד לה וסמכא דעתה עליה טפי משאר נכסים מיהו כל נכסיו נמי שעבד לה שכך כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ומיהו לא הזכיר ולא סיים מכולם בפי' בתוך שטר הכתובה כי אם זה לבדו:
תוספות
עריכהדאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא משום דלדידן קיי"ל דאין אדם מקנה ובמילתיה דרבא לחודיה לא סגי בלא רב כהנא דמדרבא לא הוה שמעינן שיוכל להתנות בדבר שלא בא לעולם דאע"ג דרבא קאי אמזונות שלא באו לעולם התם אינו חידוש מאי שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה דכשרוצה חוזרת בה ולא קמ"ל רב הונא אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא"ת רב דפסיק בפ' הכותב (כתובות דף פד: ושם) כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה אפי' כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך ולאו מטעמיה דאיהו סבר ירושת הבעל דאורייתא ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מאי שנא דמפירות יכול להסתלק משום דהוו דרבנן ויש לומר דשאני ירושה דנפלה קמיה דבעל דיורשי האשה כנכרים הם באותה ירושה לגבי בעל ולכך אין יכול להסתלק אבל הכא מנכסי מלוג יכול להסתלק שישארו ביד מי שהן עכשיו דהיינו ביד האשה ועוד מצינן למימר דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא כוותיה בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק אי נמי פירות דלא שכיחי לא עבוד חיזוק כדאמרינן בריש אע"פ (שם דף נו:) לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות דלא שכיחי כמו ירושה דאין לך אשה שאין לה נכסי צאן ברזל שיירש הבעל דאפי' במשיאים יתומה תנן (כתובות דף סז.) לא יפחתו לה מנ' זוז הלכך ירושת צאן ברזל שכיח ולא פלוג רבנן בירושת הבעל דכל ירושות אין יכול להתנות אבל פירות דלא שכיחי דאיכא טובא שאין להם נכסי מלוג לא עשו חיזוק:
יכולה אשה שתאמר לבעלה כו'. פי' בקונטרס וכי קאמר נמי איני מקבל פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שלה שתקנו לי דמועיל התנאי בעודה ארוסה שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות וקצת היה נראה לרשב"א להביא ראיה לדבריו מדתניא פ' נערה שנתפתתה (שם דף מז: ושם ד"ה זימנין) תקנו פרקונה תחת פירות ש"מ דפירי עיקר ויכול לומר כן דהא בפ' אע"פ (שם דף נח: ושם) פריך אמילתא דרב הונא דהכא מהא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומשני אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומ"מ אומר רשב"א דאי אפשר לומר כן דאדרבה פרקונה עיקר כמו שמדקדק ר"י בכתובות פ' נערה (דף מז:) דאמר מאי לפיכך בעל אוכל פירות מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו כו' קמ"ל דהא עדיפא דזימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה וקאמר נמי התם לעיל בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירות דאי אישתבאי הויא ליה איבה ומימנע ולא פריק משמע דלטובת האשה נתקן ובירושל' פ' נערה קאמר בהדיא אהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה בעל שאמר אי אפשי לאכול ולא לפרוק אין שומעין לו והא דתנן פרקונה תחת פירות אע"ג דפרקונה עיקר לא תני הכא אלא לאשמועי' שלא תוכל האשה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות ואע"ג דלטובתה נתקן שלא תטמע בין העובדי כוכבים ועוד דלא דמי למזונות שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דהתם לא מפקעת תקנת מעשה ידיה שאם אינה עושה ואינה ניזונת היום למחר תעשה ותהא ניזונת אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דפירות של כל ימיה הם תחת פרקונה א"נ שאני פירות משום דידו כידה שהוא זוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה היאך יזכה בהן שאינן בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים וכענין זה מצינו דר"ל דפליג ארב הונא בפ' אע"פ וסבר דמעשה ידיה עיקר ואינו מגיה הברייתא אלא תני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדקתני אפ"ה אומר ר"ת דאין הבעל יכול לומר לה היכא דלא ספקה צאי מעשה ידיך למזונותיך כדמוכח בהדיא בפ"ק דגיטין (דף יב.) ובריש המדיר (כתובות דף ע.) דפריך אי דלא ספקה הדרא קושיא לדוכתה כיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה:
ה"ג בפי' ר"ח ואחת שהכניס לה שום משלו. וה"פ אחת שכתב לה בכתובה במנה ומאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבניו ואחת שיחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובה דבפ' נערה שנתפתתה (שם דף מז: ושם) קתני קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה דתחת מנה מאתים לא קאמרי' דבסוף ההוא פירקא (דף נג.) קאמרי' דארוס' (. אית) לה קבורה ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו על מנה ומאתים וג' עניני ממון אלו כותבין בכתובה בסדר זה תחלה מנה ומאתים ואח"כ נדוניא שמביאה עמה דהנעלת ליה ואחר כך וצבי חתן והוסיף לה מדיליה כו' ובקונט' לא פירש כן:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקפט א מיי' פכ"ג מהל' אישות הלכה א', ועיין במגיד משנה, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ב סעיף א' וסעיף ג וסעיף ז, וטור ושו"ע אה"ע סי' ס"ט סעיף ז':
קצ ב מיי' פי"ט מהל' מלוה הלכה ו':
קצא ג מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה ד', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ט סעיף ד', וטור ושו"ע אה"ע סי' פ' סעיף ט"ו בהג"ה, וטור ושו"ע אה"ע סי' פ"א סעיף א' בהג"ה:
קצב ד מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ט"ו, ועיין בהשגות ובמגיד משנה, ומיי' פי"ז מהל' אישות הלכה י"א, מיי' פ"ל מהל' מכירה הלכה ג', ועיין במגיד משנה, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף י"ז:
קצג ה ו ז מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה י"ח, ומיי' פ"ל מהל' מכירה הלכה ג', ומיי' פי"ד מהל' טוען הלכה א', סמ"ג עשין מח וסימן צה, טור ושו"ע אה"ע סי' צ' סעיף י"ז, וטור ושו"ע חו"מ סי' קנ"א סעיף א':
ראשונים נוספים
ממקום אחר. כגון נכסי מלוג דאשתו:
איני ניזונית. איני מבקשת ממך מזונות ואיני עושה לך מלאכה. שתיקנו חכמים מזונותיה תחת מעשה ידיה ופירות נכסי מלוג שלה תחת קבורתה. ואם מתנה איני מבקש מפירותיה ואיני קוברה שומעין לו. וכיון דכתב לה הכי ואפי' הכי מחזיק בעל בנכסיה ס"ד תיהוי חזקה קמ"ל דלא דיכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ששתקתי ומקשי' הא ראיה יש. כלומר חזקה אין לאיש בנכסי אשתו הא ראיה יש לו דאי מייתי בעל ראיה שטר דזבנה ניהלי':
[תימא] דנחת רוח עשיתי לו. שפייס ממני למוכרה לו ולא גמרתי בלבי להקנותה לו:
לא נצרכה. דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ומקחו בטל:
באותן ג' שדות אחת שכתב לה בכתובתה. שהיתה לו שדה גדולה ששוה יותר משיעור כתובה וכתב לה שתגבה שיעור כתובתה מאותה שדה ואחת שיחד לה בכתובתה ששוה כנגד כתובתה שתגבה ממנו כתובתה. ואחת שהכניס לה שום משלו לתוספת כנגד נדונייתה. דהיך ג' שדות שייחד לה בעלה אם מביא הבעל ראיה שמכרה לו אינו כלום דיכולה למחות ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ומקשי' למעוטי מאי שאם[2]מירי ומכרה היא דמקחו קיים. אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן. הוא דמקחו בטל דמצית למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דאי לא שבקתיה למזבן ליה מנכסיה מידי הויא ליה לבעלי איבה בהכי. דאמר לי להכי את מקנטת אותי שאין את מנחת לי למכור כלום כדי שאגרשך ותטול כתובתך מהן או רצונך שאמות בחייך כדי שתטול כתובה מהן ולהכי לא מחיתי ומכרו בטל:
הך סוגי' דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו'. פירשתיה במקומה וכבר ראיתי בה דברי הרב רבי שמואל שהאריך בה כאן ואין דבריו מכוונין כלל ומשם יתברר לך כראוי.
והא דתנן התם בגיטין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. פי' הרב רבי שמואל ז"ל משום דלא רמי לתלוה וזבין דאמרו זביניה זביני דהתם אגב אונסיה גמר ומקנ' אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקני ואינו מחוור לי שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים אלא התם משום דלא יהיב לה זוזי הוא שאינו אלא שלקח מן הבעל וחתמה לו דומיא דרישא דלוקח מסיקריקון דאי יהיב זוזי לבעל הבית מקחו קיים כדאמרינן לעיל גבי גזלן לאפוקי דרב קא משמע לן כשמואל ואיתמר נמי מודה שמואל היכא דיהיב להו.
ורבינו הגדול ז"ל כחב בפרק הניזקין הכי הכא גבי אשה וסיקריקון ליכא מאן דיהב להו זוזי הילכך לא מהניא והו כתיבת שטר עד דכתבי אחריות אלמא אי יהיב להו זוזי קני והכי נמי משמע לישנא דגמרא דקאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב להו זוזי כלומר לאשה ובעל הבית מדלא קאמרינן דיהיב ליה זוזי ולא כדברי הרב רבי שמואל זכרונו לברכה שפירש וחזר ולקח מן האשה בדמים.
ואי קשיא לך לוקמה למתניתין מאי ראיה יש בשטר מכר כגון דיהיב לה זוזי קמייהו ולאו מילת' היא דאם כן פשיטא דאיןלו חזקה דילמא במתנה נתנתו לו או שהיא יראה למחות בו להכי אוקמה בנכסים שאינה עושה לו בהן נחת רוח בגופן אלא שאינה מוחה בו בפירות דאי לא בא תימא הכי לדידך נמי לוקמ' בדקבילה עלה אחריות דמקחו קיים כדתני' בהדיא בגיטין.
ורבינו חננאל ז"ל כתב ואקשינן אמאי יש לו ראיה לבעל בנכסי אשתו תימה כשהודיתי כי מכרתי או נתתי לבעלי נכסי במתנה נחת רוח עשיתי לבעלי וזהו הנכון דאמרת אי לאו דאודי לי' הוה מטיא לה לאונס' ומכלל דאם מכרה לו בפנינו ומנה לה מעות שהמקח קיים, וכך מצינו לגאון ז"ל.
הא איתמר עלה אמר רבה באותן שלש שדות. הגר"ש ז"ל אחת שכתב לה בכתובתה או אחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלו וכן גריס תלמידו הרב רבי שמואל ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה או שיחד לה שדה אחת לאפותיקי אלא שלא נכתב בכתובתה ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ואינו מחוור שאין אלו שלש שדות אלא שנים ועוד שהיה לו לומר אחת שכתב לה בכתובתה או שיחד לה אחת אחת למה לי וגרסת הכניסה לו שום משלו אינה נכונה אלא שום משלה.
אבל ר"ח ורבינו ז"ל גורסין ואחת שהכניס לה שום משלו ופירושן אחת שכתב לה בכתובתה כלומר שתגבה אותו ממנו דהיינו תוספת כתובה ואחת שייחד לה לגבות הכתובה ממנו דהיינו אפותיקי ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדונית'.
מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטיל: פירש ר"ש ז"ל, דאף על גב דקיימא לן דתלוה וזבין זביניה זביני, התם שאני דאגב אונסיה גמר ומקנה, אבל הכא דליכא אונס כל כך, לא גמרה ומקניא. ואינו מחוור, שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים, כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואי משום הכי אפשר דאינו קשה כל כך, דהא אפילו בדאיכא לאישתמוטי אסיקנא דזבינא זביניה, ודוקא בדיהיב זוזי, ואף על פי שאין שם אונס גמור אפילו הכי אין מקחו קיים אלא אגב זוזי, ומכל מקום אין פירושו של ר"ש ז"ל מחוור, דהא לקח מסיקריקון ולקח מן האיש גבי הדדי מתניאן ובחד גוונא נינהו, וכאן וכאן אי לא יהיב זוזי מקחו בטיל, ואי יהיב זוזי מקחו קיים, דאגב אונסייהו דזוזי גמר ומקני, וכאן כשחזר ולקח מן האשה ולא קבלה היא דמי המקח אלא הבעל, והוה ליה לגביה דידה כתלוה ויהיב, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אפילו [אם] נתן לה מקצת מעות כדי שתחתום לו לא הוו זביניה זביני, ויכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי.
ואם תאמר אם כן מאי קושיא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, לימא הא ראיה יש, בעדים, שאמרו בפנינו מנה לה, כדאמרינן לעיל גבי סיקריקון, וכדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני. לא היא, דבר מן הדין הוה מצי לדחויי דכולי עלמא בשכתבה לו את האחריות מפורש, וכדאיתא התם בפרק הניזקין, אלא דהכא דומיא דמתני קתני נסבי' לה, דהיינו דמחזיק בנכסי חבירו וטוען לקחתי ואירכס לי שטרי, ומשום דלית ליה ראיה בשטר אתי בראית חזקת שלש שנים ובכי הא הוא דתניא לא לאיש חזקה בנכסי אשתו, כלומר עד שיביא ראיה בשטר, דבקניית אשתו הוה ליה לאיזדהורי בשטר, דאלמא ראיה בשטר יש, והיינו נמי כעין ההיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיש ללוקח ראיה שהיא מכרה לו בשטר עם הבעל שחתמה לו או שהודית לו בפני עדים, ובלשון הזה כתב ר"ח ז"ל, ואקשינן אמאי יש לו ראיה לבעל בנכסי אשתו, תימא בשהודית כי מכרתי או נתתי לבעלי נכסים במתנה נחת רוח עשיתי לבעלי, עד כאן, אבל בודאי אם יש עדים שבפניהם מכרה לו ומנה לו מעות מקחו קיים, ואי נמי בשכתבה לו אחריות מפורש, וכדאיתא התם בפרק הנזקין.
הא אתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה: כך גריס ר"ש ז"ל. ופירש, אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא, ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה, או שייחד לה שדה אחת לאפותיקי אלא שלא נכתב בכתובתה, ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל, וזהו נכסי צאן ברזל. ועל כן הוצרך הרב ז"ל לגרוס למעוטי מאי אי לימא למעוטי נכסים דידיה, כלומר נכסים של בעל המשועבדים לה סתם, דאלו נכסים דידה היינו אחת מאותן השלש שדות והוא שהכניסה לו שום משלה.
ואין פירושו מחוור, שאם כן אין כאן שלש שדות אלא שתים כאחת, שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה אינו אלא אחת. ואף על פי שהענינים מוחלקין. ועוד דלא הוה ליה למימר אחת אחת, אלא אחת שכתב לה או שייחד לה.
ור"ח והרב אלפסי והרב אבן מיגש ז"ל גורסין ואחד שהכניס לה שום משלו, ופרשו, אחת שכתב לה בכתובתה, כלומר תוספת כתובתה, ואחת שייחד לה לגבות ממנו כתובתה, והיינו אפותיקי, ואחת שדה שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדונייתה, והכין נמי גרסי למעוטי מאי אילימא למעוטי נכסים דידה, כלומר נכסי צאן ברזל שקבל עליו אחריותם בשומא, אבל לא הכניס לה תחתם שדה שלו תחת השום, כל שכן דהויא לה איבה, דכיון שאם פחתו פחתו לו וגובה משאר נכסים, למה תעכב, ואומר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. וכל שכן בנכסים דידיה ממש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אלא דהכא אמתניתין דידן אתי', ומתניתין בנכסים דידה איירי, ובנכסי אשתו קתני, ואין נכסים נקראים נכסי האשה אף על פי שהן משועבדין לה, ואי משום דרבה בר רב הונא דאמר לא נצרכה אלא לאותן שדות שלש, שיילינן למעוטי מאי, דלא מציא למימר בהו נחת רוח עשיתי לבעלי כשחתמה לו ללקוח, הנהו דפשיטא דלא אימעוט, דכל שכן דמציא למימר בהו נחת רוח עשיתי לבעלי כשחתמה לו, ובודאי לאו בהנהו אמרינן דאתא למעוטי.
הא דאמרינן באותן שלש שדות מקחו בטל, פירש ר"ש ז"ל לא בטל המקח מיד קתני, אלא בטל מן האשה, כלומר לכשתבוא לגבות כתובתה גובה ממנה, אבל מחיים דבעל לא דמצד הבעל קיים הוא המקח, והראיה שהרי אמרו כאן דמשנה לקח מן האשה כוללת אפילו שאר נכסים דידיה, וכדאמרינן לפי גירסתו אילימא למעוטי נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, ובנכסים דידיה אף על פי שמשועבדין לה אם מוכרן הבעל מקחו קיים עד שתבא היא לגבות כתובתה ואף על פי שלא חתמה היא ללוקח, וכדאמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) דבעל אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבין.
ואין ראייתו מחוורת, דכי אמרינן הכא למעוטי מאי, הכי קאמר מאי הא דאמרת דיש נכסים דיש לו לבעל וללוקח מבעל ראיה כשחתמה לו ואינה יכולה לומר בהם נחת רוח עשיתי לבעלי, אילימא נכסים דידיה, כל שכן שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אלא בטיל מיד קאמר, דכל שהכניסה שום משלה או שכתב לה כנגד השום או שייחדו לה באפותיקי מפורש מקחו בטל בהן מיד, וכדתניא בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור, ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור, דקיימא לן כל היכא דאמור רבנן לא ימכור אם מכר לא עשה כלום, וכדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים לא (שם), ובגיטין פרק הנזקין (נה, ב) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא ומשם יתבארו דינין אלו.
וגם דעת הראב"ד ז"ל כן, שאם מכר בקרקע שייחד לה בכתובתה באפותיקי מפורש מקחו בטל מיד, וכן הרא"ם ז"ל בקרקע שהכניסה לו בנדוניא. ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו, דפירות שלו הן לגמרי, אבל כשמכר גוף ופירות, אפילו אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל, אין שומעין לו, שהבעל לא לפירות מכר לו אלא גוף ופירות, ומקח אחד הוא, וכיון שבטל מקחו בגוף ואין הפירות אלא מצד מקח הקרקע הכל בטל, ואפילו פירות אינו אוכל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(נ) וכדרבא כו' פי' רבי' שמואל זצוק"ל כלומר באיזה נחלה מועיל התנאי בנחלה הבאה לו בתקנת חכמים כדרבא אבל בנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל התנאי דבע"כ שלו יהיה אא"כ יתננה לאחרים בלשון מתנה. ואינו נ"ל שאפי' אם יתננה לאחר בלשון מתנה לא עשה דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום שאין אדם מקנה לחבירו מה שעדיין לא בא לידו ומה לי מכור לך לא אמר מה לי נתון לך:
(נא) הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות. רבי' שמואל זצוק"ל גורס לא נצרכה אלא באותן שלש שדות. ונ"ל דל"ג לא נצרכה וברוב ספרים ישנים אינו כתוב. וטעות הוא לגורסו דאי גרסי' לא נצרכה משמע הכי לא נצרכה מתני' דתני מקחו בטל בשאר נכסים דבעל. אלא אפילו באותן שלש שדות הוי בטל וכ"ש בשאר נכסים וא"כ מאי תו דהדר ואמר למעוטי מאי אי למעוטי שאר נכסים כו' הוא אמר לא נצרכה דמשמע לא מבעי' שאר נכסים והדר ואמר אי למעוטי שאר נכסים. אלא ודאי ל"ג לי' אלא הכי גרסי' אמר רבה בר רב הונא באותן שלש שדות פי' מתני' דתני מקחו בטל. דמשמע בטל לגמרי ואפי' מקח האיש כדפריש המורה וכדכתבית בפ' האשה שנפלו לה נכסים ובפ' מי שהי' נשוי במהדורא תליתאה דוקא באותן שלש שדות אבל בשאר נכסי הבעל יכול הוא הבעל למכור בחייו ואין האשה יכולה לעכב על ידו ומיהו אם תתאלמן או תתגרש ולא מוציא בני חורי טרפא מינייהו כדין בעל חוב דלעלמא אבל אותן שלש הן לה כמו שדה העשוי' אפותיקי לבעל חוב שאם רוצה למכור האפותיקי בע"ח מעכב על ידו. ואע"פ שיש ללוה כמה קרקעות אחרות. והשתא קס"ד דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא באותן שלש שדות דהכי איתוקמא מתני' ומש"ה קאמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהו"ל איבה כו' פי' ולעולם גם בשאר נכסים נמי מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל מיהו האי כי דיני' והאי כי דיני' באותן שלש מבטלת אפילו מקח האיש. ובשאר נכסים אינה מבטלת כ"א מקחה ולא מקח האיש:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קצ. ושמעינן מינה דהיכא דכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך, אע"פ שלא קנו מידו אינו אוכל בחייה, דאי כשקנו מידו מאי איריא ארוסה אפילו נשואה נמי, אלא לאו בשלא קנו מידו. וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר [אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי] בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. הכא נמי כיון דמקמי דזכי בהני נכסי קא מתני לאיסתלוקי מינייהו, אע"ג דלא קנו מיניה מסתלק, דכיון דנסבה בתר הכי לא מהניא ליה תקנת חכמים למזכא בנכסי דידה, דמעיקרא לאו לתקנת חכמים קא נחית. ודוקא היכא דאמר לה אין לי בנכסיך ובפירותיהן, דאי לאו הכי אכיל פירי, כדקתני בהדיא בפרק הכותב לאשתו (כתובות פג,א) דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה, ואוקימנא (שם) בכותב לה ועודה ארוסה:
מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל: פירש ר"ש ז"ל דאף על גב דקיימא לן דתלוהו וזבין זביניה זביני התם שאני דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקנה. ואינו מחוור שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואי משום הכי אפשר דאינו קשה כל כך דהא אפילו בדאיכא לאשתמוטי אסיקנא דזביניה זביני ודוקא בדיהיב זוזי ואף על פי שאין שם אונס גמור אפילו הכי אין מקחו קיים אלא אגב זוזי. ומכל מקום אין פירושו של ר"ש ז"ל מחוור דהא לקח מסקריקון ולקח מן האיש גבי הדדי מתניין ובחד גוונא נינהו כאן וכאן אי לא יהיב זוזי מקחו בטל ואי יהיב זוזי מקחו קיים דאגב אונסייהו וזוזי גמרי ומקני וכאן כשחזר ולקח מן האשה לא קבלה היא דמי המקח אלא הבעל והוי ליה לגבי דידה כתלוהו ויהיב. ולפי מה שכתבתי אני למעלה אם נתן לה מקצת מעות כדי שתחתום לו לא הוה זביניה זביני ויכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואם תאמר אם כן מאי קושיא הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר הא ראיה יש בעדים שאמרו לפנינו מנה לה כדאמרינן לעיל גבי סקריקון וכדרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביניה זביני. ולא היא דבר מן דין הוה מצי לדחויי דכולי עלמא בשכתבה לו את האחריות מפורש וכדאיתא התם בפרק הנזקין אלא דהכא דומיא דמתניתין נסבין לה דהיינו דמחזיק בנכסי חברו וטוען לקחתי ואירכס לי שטרי ומשום דלית ליה ראיה בשטר אתי בראיית חזקה שלש שנים ובכי הא דתניא לא לאיש חזקה בנכסי אשתו כלומר לא לאיש חזקה בנכסי אשתו עד שיביא ראיה בשטר בקניית אשתו הוה ליה לאזדהורי בשטר דלהוי ראיה בשטר. והיינו נמי כעין ההיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיש ללוקח ראיה שהיא מכרה לו בשטר עם הבעל שחתמה לו או שהודית לו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.
הא אתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה. כך גרס ר"ש ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא כו' ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ועל כן הוצרך הרב לגרוס למעוטי מאי אילימא למעוטי נכסי דידיה כלומר נכסים של בעל המשועבדים לה סתם דאלו נכסים דידה היינו אחת מאותם שלש שדות והוא שהכניסה לו שום משלה. ואין פירושו מחוור שאם כן אין כאן שלש שדות אלא שתים דאחת שכתב לה בכתובתה או שייחד לה בכתובתה אינו אלא אחת ואף על פי שענינם מוחלקים. ועוד דלא הוה ליה למימר כו' ככתוב בתוספות בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
יש מפרשים דבאותם שלש שדות מקחן בטל לאלתר: ונראה דבשדה שכתב בכתובתה ושייחד לה בכתובתה דהיינו אפותיקי מכרו קיים עד שעת הטריפה אבל בשדה שהכניסה לו שום משלה דהיינו צאן ברזל מכרן לאלתר בטל משום שבח בית אביה דגבי אפותיקי תניא בפרק השולח העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב כו' שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים. ונראה דלא פליג רבן שמעון בן גמליאל אלא לענין שגובה מן הלקוחות שיגיע זמנה לטרוף ואין אומרים לה שתגבה משאר נכסים אלא ודאי מכרן קיים עד שעת הטריפה. ולענין נכסי צאן ברזל אמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור כו' ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה והיא אומרת שלי אני נוטלת כו' דאמרינן הדין עמה משום שבח בית אביה אלמא הא דאמרינן הבעל מוציא מיד הלקוחות טעמא דמלתא משום שבח בית אביה אבל בשדה שעשאו אפותיקי לכתובתה דלא שייך טעמא דשבח בית אביה מכרו קיים. ויש מפרשים דהא דאמרינן התם במכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור דוקא במטלטלים ולפי שהאשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלו אחרים את כליה אבל במקרקעי דצאן ברזל יכול הבעל למכור. וקשיא לי על זה הא דאמר רבן שמעון בן גמליאל שאם מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מפרשה לן הא דרבן שמעון בן גמליאל אלא כשמכר הבעל ואחר כך מכרה האשה ולפי שהיא יכולה לומר נחת ריח עשיתי לבעלי הלכך כיון שהמכר בטל לא שנא היא ולא שנא הוא מוציאים מיד הלקוחות ואי במטלטלים מי מצי למימר נחת רוח כו' והא לא שייך למימר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה שהרי אשה רוצה לבלות כליה ולא שיבלום אחרים. ואין לפרש דברי רבן שמעון בן גמליאל זול כדברי רבי אלעזר דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים כו' דהא נכסי צאן ברזל עיקרן לבעל אלא שהם משועבדים לאשה הלכך ודאי הבעל יכול למכרן כיון שאין האשה מעכבת. ובפרק האשה שנפלו לא הזכיר טעם שבח בית אביה לענין קרקעות דתנן נפלו לה זתים ועבדים ורצה הבעל למכור כו'.
ולענין דינא נראה בעיני דבאותן שלש שדות מכרו בטל לאלתר דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים ואף על פי שיש שם שאר נכסים גובה מן הלקוחות ולא תימא לכשיגיע זמנה לטרוף גובה ועד אותו זמן המכר קיים אלא לאלתר נמי מכרו בטל דהכי פירושא דמלתא דרבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר עיקר כוונת האשה בעשיית אפותיקי שלא יוכל למכור אותו אפותיקי כדי שלא תהא זקוקה לחזור על בתי דינים ולטרוף מן הלקוחות אם לא יהו שם בשעת גוביינא נכסים בני חורין הלכך לא אמור רבנן דאף על פי שמכר אינה גובה משאר נכסים אלא משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וממילא מכרם בטל לאלתר כיון שפירשו הטעם דלכך אינו גובה משאר נכסים משום שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים ואיידי דקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט נמי רבן שמעון בן גמליאל אינו גובה משאר נכסים ולעולם מכרו בטל. ולמדנו זה הפירוש מן הירושלמי דהכי גרסינן ההם בפרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשתו ומכרן מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לכתובת אשתו אינו מכור שלא עלה על דעת שתהא מחזרת על בתי דינים. הוה כשמכרן לשעה אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינו מכור. וזה פירושו העושה שדהו אפותיקי כו' מוקים לה ואזיל כשמכרן לשעה פירוש שמכרן לשנה או לשתים הלוקח יחוש לעצמו ולא החמירו לחוש שמא ימות בתוך זמן ותהא זקוקה לחזור על בתי דינים. והלוקח יחוש לעצמו על כתובת אשה קאי דאתא לאשמועינן דאף על פי שהניח לה הלוקח בני חורין ביד הבעל לגבות מהן אינו גובה משאר נכסים דעיקר עשיית אפותיקי דכתובת אשה כדי שלא יוכל הבעל למכרו שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים לפיכך אם מכרו מכירה גמורה מכרו בטל הלכך גם עכשיו שמכרה לשנה או לשתים אם הגיע זמנה לטרוף בתוך אותו זמן אינה גובה משאר נכסים אלא שלא רצו חכמים לבטל מכירתו לאלתר הואיל ולא מכרן אלא לשעה כלומר לזמן והיינו טעמא דפשיטא להו בירושלמי דפלוגתייהו כשמכרו לשעה אבל אם לא מכרן לשעה אפילו רבנן מודו דאינה מכורה משום דעל כרחך כיון דקאמרי רבנן והלוקח יחוש לעצמה אלמא סבירי להו דאינה גובה משאר נכסים ואי מכרן לעולם אפילו לאלתר אינם מכורים דאית להו לרבנן דאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים דמשום הכי הוא דאמרינן דאינה גובה משאר נכסים ויחוש הלוקח לעצמו. ואין לפרש דהא דקאמר והלוקח יחוש לעצמו אבעל חוב נמי קאי והכי קאמר יחוש לעצמו שאם אין שם שאר נכסים גובה משם. דהא ודאי לא היה צריכה למימר שהרי אפילו בלא עשיית אפותיקי כך הדין בכל לוקח ממי שיש עליו בעל חוב ואף על פי שהירושלמי הזה חולק עם התלמוד שלנו דלפום ברייתא דבגמרין גובה משאר נכסים לרבנן ולפי הירושלמי לעולם גובה משם אפילו לרבנן אלא שהמכר קיים עד שיגיע זמנה לטרוף כשמכרן לשעה בלבד וכשמכרן לעולם בטל מיד מכל מקום אנו למדין מן הירושלמי לענין הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין דלבטל המכר מיד אמרו ופירושו שלא תזקק לטרוף אפותיקי שלה מן הלקוחות אלא שיהא בני חורין לפניה והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דיהיב טעמיה למלתיה. הר"ר אברהם בר' יצחק אב"ד ז"ל. וגם יש סעד לדבר מדאשכחן בירושלמי דלכולי עלמא מכרן לעולם מכרו בטל מיד וכיון דבגמרא דילן לא אפסיקא הלכתא בהדיא כמאן נקטינן כמאן דקיימא מסקנא דירושלמי כותיה. והריא"ף ז"ל הביא זה הירושלמי בהלכותיו בפרק השולח לפי שעלה בידינו לפסוק הלכה כמסקנא דידהו דמכרן לעולם מכרו בטל. ועוד נראה לי דלא פליג סוגיא דירושלמי על גמרא דילן דבירושלמי מיירי באפותיקי מפורש כההיא דפרק השולח התם גבי שמעתין דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף על פי שסתם אפותיקי השנוי בכל מקום באפותיקי סתם מיירי כדמוכח סוגיא דהשולח האיך ברייתא דירושלמי מתוקמא באפותיקי מפורש מד"ח והלוקח יחוש לעצמו ובין אכתובת אשה ובין אבעל חוב קאי דאף על פי שיש שם נכסים בני תורין אינם גובים מהם ומשום הכי אוקמה בירושלמי לפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשמכרן לשעה דכתובת אשה כיון שעשה לה אפותיקי מפורש דברי הכל שאם מכרו לעולם מכרו בטל דכיון שאינו גובה משאר נכסים בטלו חכמים את המכר שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינים וכההיא דתניא בפרק מי שמת אחיו והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה ואסיקנא התם כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבון זביניה לאו זביני וטעמו של דבר דכיון דכתובתה על נכסי בעל הראשון ואינו גובה מנכסי היבם עבדינהו רבנן לנכסי בעלה הראשון כאפותיקי מפורש ואמרו שלא ימכור דאלו גבי בעל בנכסי צאן ברזל דהיינו בין שדה שהכניסה לו שום משלה בין שהכניס לה שום משלו אמרינן בפרק אלמנה המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור כו' עד זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ומייתי מינה ראיה התם למאן דאמר בענין המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת כו' ומשום הכי קאמרינן שאם רצה בעל למכור לא ימכור דכיון שאם תתאלמן או תתגרש נוטלת שדה שהכניסה ואין מסלקינן אותה בדמים משום שבח בית אביה אמור רבנן דלא לזבון לפי שאין דרכה של אשה לחזור כו'. ויש להביא ראיה מכאן לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל לענין אפותיקי דכתובת אשה שאם מכרו מכרו בטל מדאשכחן סתמא דהך ברייתא דקאמר בנכסי צאן ברזל שלא ימכור הבעל והא נמי כאפותיקי דמי וכדאמר רבן שמעון בן גמליאל שאפילו מכרו שניהם לפרנסה הבעל מוציא מיד הלקוחות ורבן שמעון בן גמליאל אזיל לטעמיה ותנא קמא נמי סבירא ליה כותיה כיון דאמר לא ימכור וכדאמרינן בפרק שנפלו כיון דאמור רבנן לא לזבון אף על גב דזבין זביניה לאו זביני. ופירוש מכרו שניהם לפרנסה כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. ויש לומר דאפילו רבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל בענין אפותיקי מודו הכא כיון שאין הבעל יכול לסלקה אפילו בדמים משום שבח בית אביה אין לו רשות למכור כדאמרינן גבי יבם דכיון דכתובתה על נכסי בעלה כו' וכמו שפירשנו דבאפותיקי מפורש מודו רבנן וכל שכן הכא דאין יכול לסלקה אפילו בדמים דלכולי עלמא לא ימכור. ומכל מקום יש להביא ראיה דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל באפותיקי דכיון דאוקמה רבה בר רב הונא להא דתנן לקח מן האיש כו' באותן שלש שדות. סתמן של דברים דין בטול מקח בשלשתן על דרך אחד וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלה מקחו בטל לאלתר כמו שפירשנו הוא הדין באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר ושדה שהכניס לה שום משלו דינו כדין שדה שהכניסה לו שום משלה ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו מחמת נדוניא שמכנסת לו בהא נמי יכולה לטעון משום שבח בית אביה. ובירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול מצינו שהוא משוה דין נכסי צאן ברזל לדין אפותיקי דגרסינן התם רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגי רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורים אמר רבי אלעזר אוכלין תרומה מכחו ואתמר הכין עוד שם מה פליגי בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה אין תימר בשמכרן לעולם כו' נשמעיה מן דא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה כו' אמר הדא דרבי אלעזר כרבנן ורבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה כו' וכיון דקיימא לן בגמרא דידן דנכסי צאן ברזל אם מכרן אינם מכורין הוא הדין לאפותיקי ואשתכח דרבן שמעון בן גמליאל דגמרא דידן דאמר בנכסי צאן ברזל הבעל מוציא מיד הלקוחות אזיל לטעמיה וכשמכרן לשעה נמי מסתברא הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן בירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר ואין הלכה כתלמיד במקום רבו. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: נמצא עכשיו פסקן של דברים שבעל שמוכר קרקע שהכניסה לו בנדוניא או שהכניס לה כנגד שום של נדוניא אם מכרו לגוף ופירות מכרו בטל מיד ואם לפירות בלבד מכרו קיים. אבל קרקע שייחד לה בכתובתה באפותיקי מכרו קיים עד שתבא לגבות כתובתה ותטרוף אבל בשאינו יכול לסלקה בדמים כלל מכרו בטל לאלתר וכפי מה שכתבנו למעלה. זו היא השטה היותר נכונה. אבל דעת הראב"ד ז"ל שאף המוכר קרקע שיחד לה בכתובתה לאפותיקי מפורש בטל מיד. ולענין נכסי מלוג אם מכר גופה של קרקע בטל מידו דמדאיבעיא לן בפרק האשה שנפלו לה נכסים בעל שמכר קרקע לפירות מהו מכלל דהיכא דמכר גופו של קרקע פשיטא לן דבטל מיד אבל היכא שמכר לפירות בזוזי דעביד בהו עיסקא מכרו קיים דקיימא לן כרבא וכדאיתא התם. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא אתמר עלה דההיא מתניתין אמר רבה בר הונא באותן שלש שדות. כלומר כי מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות בלחוד אחת שכתב לה בכתובתה כגון דכתב לה ויהיבנא ליכי במוהר בתוליכי דהוא כסף זוזי מאתן ובתוספת דמוסיפנא לה שהוא כך וכך אותה שדה פלונית ואחת שיחד לה בכתובתה כגון שלא כתב לה בכתובתה ובתוספת שדה ממש כמו שאמרנו אלא כתב לה כספים ויחד לה שדה לגבותם ממנו. ואחת שהכניס לה שום משלו כלומר כתב לה שדה כנגד מה שהוציאה לו בנדוניתה שתגבה אותה עם הכתובה ועם התוספת ועם הנדוניא בהני בלחוד היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דלית לה למגבינהו אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין אי ממנעה אמר לה עיניך נתת כו' אבל שאר נכסים לאו עלייהו קתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ודייקינן והני שאר נכסים דלא מצי אמרה בהו נחת רוח עשיתי לבעלי הי ניהו אילימא שאר נכסי דידה שהם נכסי נדוניתה ממש כיון דלא גביא להו נמי אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין דהא כתובין הן על הבעל אי ממנעה כל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגרושין. אלא למעוטי נכסי מלוג דכיון דנכסיה נינהו ואפילו כי תבא תותי בעלה דהא לא כתיבי על הבעל כי ממנעה לזבוני ליכא בהו איבה דהא ליכא למימר לה עיניך נתת כו' והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום פירוש מפני שמכר האיש קודם האשה דמציא אמרה ללוקח נחת רות עשיתי לבעלי. ופרקינן כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקי ולא מצי לוקח למימר לה מכל מקום פירי דידיה נינהו איכול אנא מידי כי איתיה בחיים משום דאמרה ליה כי תקון רבנן פירי לבעל משום רווח ביתא הוא דתקון דהא אפילו המוכר שדה נדונית אשתו לפירות לא עשה ולא כלום וכל שכן המוכר נכסי מלוג של אשתו גוף ופירות אי נמי דזבנה איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנתא דרבנן כדרבי יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לפי שמעיקר הדין אף על פי שיש לו פירות נכסי אשתו בתקנתא דרבנן כל זמן שהיא בחיים אם קדמה ומכרה הגוף ואחר כך מתה קנה לוקח ואין לו לבעל כלום לפי שמכרה אותו ולא הניחה לו מה שירש ממנה ואף על פי שבשעה שמכרה אותו ברשות הבעל היה לפירות כדתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן עלה בגמרא מתניתין בחייה ולפירות הא אפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי מסתלקי ליה פירות מיהא לבעל במיתת האשה קנה הלוקח גוף הנכסים כדאמרינן התם בפרק יש נוחלין אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה ריש לקיש אומר קנה לוקח כו' וכיון שמעיקר הדין מכירתה מכירה הויא עבוד רבנן תקנתא באושא שאם מכרה ומתה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות. והאי דאמרינן מוציא הבעל מיד הלקוחות לאו מכלל דבחייה ברשות לוקח נינהו אלא לפי שכל זמן שהיא בחיים יש לומר שמא הבעל ימות קודם שתמות אשתו וקנה לוקח ונפקא מינה שאם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא שהלוקח מעכב עליו וכיון שכן נמצא שלא נסתלק רשות הלוקח ממנו אלא במיתת האשה עכשיו תחת בעלה ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ועוד שכיון שמעיקר הדין מעשה שמתה האשה קנה לוקח אותן נכסים לאלתר אף על פי שהן חוזרין אצל הבעל בתקנת אושא מכל מקום הוצאה מיד הלוקח מקריא שהרי מעיקר הדין נתרוקנו לו הנכסים משעת מיתת האשה וקנה אותם קנין גמור ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אימא לך דהאי דקאמרינן דהיכא דזבנה איהי ומתה דאתא איהו ומפיק לאו בתקנתא דרבנן הוא דמפיק אלא מדינא הוא דמפיק דסבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הכא נמי כיון דלית ליה אלא הגוף בלבד דהא פירי ברשות הבעל נינהו אשתכח דלא מיחד לה וכיון דלא מיחד לה זבינה לאו זביני כרבי אלעזר וכמאן דלא זבנה מידי דמי וכי מתה ירש לה בעל. ויש לפרש ואי בעית אימא אמימר דאמר כרבי אלעזר כלומר לעולם אמימר היכא דזבני תרווייהו כחדא לעלמא דזבינהו זביני ולא אמר זבינהו לאו זביני משום דקדים זביניה לזבינה הוא דקאמר לא עשו כלום אלא משום דכיון דלא מייחד לחד מינייהו לגמרי דהא איהי אית לה הגוף ולא פירות ואיהו אית ליה פירות ולא הגוף אפילו כי זבנוה תרווייהו לעלמא נמי לא הוו זבינייהו זביני דהא לית ליה לחד מנייהו מה דמזבין כרבי אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הלכך הוה ליה כמאן דזבינו תרווייהו מידי דליתיה אכתי ברשותייהו דחד מנייהו דהא לא הוו זבינייהו זביני והא הוא דאתא אמימר לאשמעינן ולאו משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי כו' הוא דקאמר אמימר דלא עשו ולא כלום דהא אפילו קדים זבינה לזביניה הכי נמי סבירא ליה דלא עשו ולא כלום משום דהא לא מיחד לחד מנייהו אבל לעולם ליכא למימר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי. ונפקא מינה לאמימר דסבירא ליה כרבי אלעזר דאי מייתי בעל ראיה דאסתלק מן הגוף דראייתו ראיה ולא מציא אמרה נחת רוח כו' ולדידיה דלא סבירא ליה כרבי אלעזר לא מבעיא היכא דזבנה איהי והדר זבין איהו דזבינייהו זביני אלא אפילו זבין איהו בנכסי מלוג והדר זבנה איהי זבינייהו זביני ולא מציא אמרה נחת רוח כו'. עד כאן לשונו ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה