טור אבן העזר פ
<< | טור · אבן העזר · סימן פ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהמעשה ידי האשה לבעלה.
ומה הן מעשה ידיה שחייבת בהן, כדתנן אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת - פירוש יושבת בריחים ושומרת ומחמרת אחר החמר, ובמקום שדרך לטחון בריחים של יד טוחנת בידה.
ואופה הפת, ומבשלת התבשיל, ומכבסת הבגדים.
ומניקה את בנה. וכתב רי"ף שאם יולדת תאומים אינה חייבת להניק שניהם, וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי ז"ל כתב שאם יכולה להניק שניהם צריכה להניק שניהם, אבל אם יש לו בן מאשה אחרת אינה חייבת להניקו. כתב הרמב"ם: רצתה להניק בן חבירתה עם בן בעלה הבעל מעכב. ונראה לי דאפילו על בנה שיש לה מאיש אחר מעכב, דתניא הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חבירתה ולא בנה, ואין חילוק בין אם נתנו לה בן להניק בין אם מניקה בן בעלה.
ומצעת לו המטה.
ועושה בצמר, או בכל מיני פשתן בר מכיתנא רומאה שהוא מזיק לפה ולשפתים. וכמה עושה לשבוע, משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל. וזה השיעור לא נתנו אלא במשרה אשתו על ידי שליש שאינה עמו בבית ואין עושה לו שום דבר, אבל אם היא עמו בבית ועושה כל צרכי הבית אינה חייבת לעשות כל כך אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות.
אם היא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ונותנין לה דברים היפים לחלב כגון יין וכיוצא בו. לא הוסיפו לה על מזונותיה, צריכה לאכול משלה אם יש לה. כתב הרמב"ם: פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר או מאכלות אחרות מפני חולי התאוה שיש בה, הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל יכול לעכב ולומר שאם תאכל יותר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד, מפני שצער גופה קודם. ואינו נראה כן, דתניא פסקה קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב.
ירושלמי: שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו למנות דפשיטא שצריכה לעשות כל צרכי הבית ולעמוד לפני בעלה לשרתו, אבל אינה צריכה לשרת לא לבנו ולא לאביו, ואינה צריכה ליתן תבן לפני סוסיו וחמוריו, אבל צריכה ליתן לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו, אבל לא לפני שאר בהמות ולא לבקר וצאן שלו.
הכניסה לו שפחה אחת או דמים שראוי לקנותה מהן, או שמצאה לו שפחה או דמים לקנותה - אינה טוחנת ואינה אופה ואינה מכבסת. כתב הרמב"ם: היא אומרת ראוי לו לקנות או לשכור שפחה והוא אומר אין ראוי, עליה להביא ראיה ואין כאן מקום לשבועה.
הכניסה לו שתים או דמיהן, או שמצאה לו שתים או דמיהן - אינה מבשלת ולא מניקה את בנו.
שלשה - אינה מצעת לו את המטה לטרוח ולהביא את המצעות ולהפך בהם, אבל פורסת את הסדין ומסדרת לו את המטה שהוא דרך חיבה וראוי לכל אשה לעשות דבר זה לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות, וכן למזוג לו הכוס ולרחוץ פניו ידיו ורגליו. וכן צריכה לעשות בצמר אפילו יש לה כמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זימה.
וכן[1] כתב הרמב"ם: אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום אלא לפי רוב הממון ממעטת המלאכה. ומה עושה לו, הכל כמנהג המדינה, במקום שדרכה לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות פשתן או צמר טווה, ואם לא היה דרך אנשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה לעשות אלא בצמר בלבד שהפשתן מזיק הפה והשפתים, והטווי היא מלאכה המיוחדת לנשים שנאמר "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". וה' מלאכות הן שכל אשה עושה לבעלה - טווה, ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ועומדת לשמש לפניו. ושש מלאכות שמקצתן עושות ומקצתן אינן עושות - כגון טוחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו. עד כאן.
דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת - פסק רב האי שהוא לבעל אפילו ביתרון שבא על ידי הדחק, ודוקא שדוחקת להרבות במלאכה כגון שעושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים, אבל אם עושה ב' וג' מלאכות ביחד המותר לעצמה. ורבינו חננאל פסק דלא הוי המותר לבעל אלא במותר שלא על ידי הדחק, אבל בכל שדחקה בין שעושה בלילה או שעשתה ב' וג' מלאכות ביחד הכל לעצמה. ואדוני אבי ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי. והרמב"ם כתב בסתם דחקה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעלה.
וכל אלו המלאכות אין מחייבין אותה לא מכולן ולא במקצתן אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן, אבל אם אין דרכן לעשותן אינה חייבת בהן.
כתב הרמב"ם: אשה ששברה כלי בבית בעת מלאכתה פטורה, ולא מן הדין אלא תקנה שאם אי אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שהיא נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה בבית לעולם.
כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהצעת המטה בפניו אבל שלא בפניו מותר, ולא תמזוג לו כוס אפילו להניחו בפניו על השלחן אם לא שינתה כגון ביד שמאל או תניחנו על הארץ או על דבר אחר, ולא תצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ואסור ליקח שום דבר מידו לידה או ליתנו לידה.
כתב הרמב"ם: כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה שהיא חייבת לעשותה, כופין אותה ועושה אפילו בשוטים. והראב"ד השיג עליו ואומר מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים, אלא ממעט לה מזונותיה וצרכיה עד שתכנע. טען הוא שאינה עושה וטענה היא שעושה, מושיבים אשה או שכינים ביניהם, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר הדבר. עד כאן. ייראה שפוסק[2] דמורדת ממלאכה הויא מורדת, ואם כן קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין כופין אותה, דקיימא לן כרב הונא דאמר אשה יכולה לומר לבעל "איני ניזונית ואיני עושה" לפיכך אם תרצה לא תעשה ולא תזון.
כתב הרב רבינו יונה דוקא בעיקר מעשה ידיה, אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף, אינה יכולה לומר "איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר", לפי שתקנו לו מותר משום חינא ובתר הכי תקנו לה כנגדו מעה כסף. והרמ"ה כתב שגם במותר יכולה לומר "איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר".
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מעשה ידי האשה לבעלה זה פשוט בכמה מקומות ומ"ש ומה הן מעשה ידיה שחייבת בהן כדתנן אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו' בפרק אף ע"פ (דף נט ) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר ובגמרא (שם) טוחנת ס"ד אלא אימא מטחנת ואבע"א בריחים דידא ופרש"י טוחנת ס"ד. המים מגלגלים האבן וטוחן: מטחנת. מכינה צרכי טחינה נותנתו באפרכסת וקולט את הקמח: ואב"ע. לעולם טחנה היא עצמה: דידא. ריחים של יד וז"ל הרמב"ם בפכ"א ומטחנת כיצד מטחנת יושבת בריחים ומשמרת בקמח ואינה טוחנת ומחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הריחים ואם היה דרכם לטחון בריחים של יד טוחנת עכ"ל נראה מדבריו שהוא מפרש דהא דמתמהי טוחנת ס"ד היינו לומר דהיאך איפשר שתהא אשה חייבת לטחון היא עצמה בריחיים גדולים במקום בהמה שזה טורח גדול שא"א לסובלו ותירץ אימא מטחנת כלומר מחמרת אחר הבהמה ומשמרת הריחים וכך הם דברי רבינו:
ומ"ש בשם הרי"ף שאם יולדת תאומים אינה חייבת להניק שניהם ז"ל הרי"ף שם אמתני' דמניקה את בנה. ירושלמי אמר רבי חנינא לא אמרו אלא אחד אבל תאומים לא ולא בן חבירתה וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"א אבל הרא"ש כתב אין הגירסא כמו שהביאה הרי"ף אלא ה"ג א"ר חגי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חבירתה וה"פ הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניק שניהם למה לא תניקם אלא ודאי חייבת להניק שניהם וא"כ למה אמרו בנה למעוטי בן חבירתה ואפילו הוא בן בעלה עכ"ל והר"ן כתב על דברי הירושלמי כלומר למה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דש"מ דדוקא בן אבל תאומים לא לאשמועינן דדוקא בנה ולא בן חבירתה כלומר שאם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר וכן נמי אינה חייבת להניק בן שיש לו מאשה אחרת וכן נמי הבעל מעכב עליה מלהניק בן חבירתה עם בנה עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם רצתה להניק בן חבירתה עם בן בעלה הבעל מעכב בפכ"א וכתב ה"ה בירושלמי ולמה אמרו בנה שלא תניק בנה של חבירתה כהדא דתני אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה ע"כ
ומ"ש ונ"ל דאפילו על בנה שיש לה מאיש אחר מעכב דתניא (ס:) הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חבירתה ולא בנה בפ' אע"פ ונראה שכתב רבינו כן מפני שמפשט דברי הרמב"ם נראה דדוקא על בן חבירתה הוא דמעכב בעל אבל על בנה אינו יכול לעכב ורבי' סבר דאף על בנה יכול לעכב דלא גרע מנתנו לה בן להניק דאינה יכולה להניק עמו בנה ומשמע לן דגרס הרמב"ם איפשר שסובר דגם על בנה יכול לעכב אלא שנמשך אחר דברי הירוש' שלא הזכיר אלא בן חבירתה והירושלמי שלא הזכיר שיכול לעכב על בנה איכא למימר דטעמא משום דמילתא דלא שכיחא היא דהא מניקת חבירו אסורה להינשא ולא משכחת לה אלא בשגירשה בעלה קודם שיכירנה הולד שאינה חייבת להניקו ונשאת ונתעברה וילדה ואח"כ רצתה לחזור ולהניק את בנה הראשון :
ומ"ש ועושה בצמר או בכל מיני פשתן בר מכיתנא רומאה וכו' שם (דף סא:) אמתניתין דקתני ועושה בצמר בצמר אין בפשתן לא מתני' מני ר' יהודה היא דתניא אינו כופה לעמוד לפני אביו וכו' רבי יהודה אומר אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים וה"מ בכיתנא רומיתא. ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפכ"א אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים ע"כ ולא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא ואפשר שטעמו דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא והוי קולא לאשה שלא לחייבה בשום כיתנא:
ומ"ש וכמה עושה לשבוע משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל משנה בפרק אע"פ (דף סד:) גבי משרה אשתו ע"י שליש:
ומ"ש וזה השיעור לא נתנו אלא במשרה אשתו ע"י שליש וכו' אבל אם היא עמו בבית ועושה כל צרכי הבית אינה חייבת לעשות כ"כ כן כתבו התוספות והרא"ש בפרק אע"פ (דף סג.) אהא דשקלינן וטרינן אי מורדת ממלאכה הוי מורדת או לא דהא דתנן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה לאו דוקא נקט מניקה אלא ה"ה טוחנת ואופה וכל שאר מלאכות דפוחתין לה והאי דנקט מניקה משום דמיירי במשרה אשתו על ידי שליש דאינה לא טוחנת ולא אופה דכיון דאינה בבית היאך תעשה צרכי הבית אלא ודאי לא אמרו שהאשה עושה ה' סלעים אלא במשרה אשתו על ידי שליש שאינה עושה שום מלאכה. ומ"ש אם היא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה משנה בפ' אע"פ (שם)
ומ"ש ונותנין לה דברים היפים לחלב כגון יין וכיוצא בו שם (דף סה.) אריב"ל מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב ומשמע לרבינו דלדוגמא נקט יין ולפיכך כתב כגון יין וכיוצא בו וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"א. ומ"ש לא הוסיפו לה על מזונותיה צריכה לאכול משלה אם יש לה שם (ד' ס:) ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק ה"ז לא תניק עמו לא בנה ולא בן חבירתה פסקה קימעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה ופירש רש"י פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו ומשמע לרבינו דאע"ג דתחילת הברייתא נתנו לה בן להניק ה"ה באשה המניקה את בנה:
כתב הרמב"ם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר או מאכלות אחרות וכו' בפכ"א ונראה שהוא ז"ל מפרש דהא דקתני פסקה קימעא אוכלת הרבה היינו לומר שאם פסקו לה מזונות הראוים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה ועל מ"ש שאם רצתה לאכול מאכלות אחרות וכו' אין הבעל יכול לעכב כתב רבינו שאינו נראה דהא תניא בהדיא לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב והר"ן וה"ה גם הם תמהו על דברי הרמב"ם בזה ואיפשר לדחוק ולומר שטעמו שמאחר שהוא ז"ל מפרש דהאי אוכלת הרבה היינו לומר שאין הבעל יכול לעכב עליה אע"פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמו הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך שום דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך ע"כ לומר דה"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב ועי"ל דכיון דקתני רישא דאוכלת הרבה משום צערא דידה ואינה חוששת להיזק הולד ממילא משמע דה"ה למאכלים הרעים אם מתאוה להם שאוכלתן משום צערא דידה והא דקתני סיפא לא תאכל עמו דברים הרעים בשאינה מתאוה להם היא: ירושלמי ז' גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו למנותן בפרק אע"פ וכתבו הר"ן ופירוש כלומר דיש מלאכות אחרות קטנות שהיא חייבת בהן כגון מוזגת לו את הכוס ונותנת תבן לפני בהמתו וכיוצא בהן וכדאיתא בגמרא עכ"ל:
ומ"ש ולעמוד לפני בעלה לשרתו נלמד מדתניא (דף סא.) שאינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו משמע הא לפניו כופה לעמוד וכן כתב הרמב"ם בפכ"א משמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו וכתב ה"ה בירושלמי מפורש שאפילו הכניסה לו עבדים חייבת לו בדברים אלו:
ומ"ש אבל אינה צריכה לשרת לא לבנו ולא לאביו ברייתא בפרק אף ע"פ שם אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו וכתב הר"ן בשאין סמוכין על שלחנו מיירי דאלו בסמוכין חייבת מדאמרינן לעיל בגמרא קמי ארחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכים עליו:
ומ"ש ואינה צריכה ליתן תבן לפני סוסיו וחמוריו וכו' שם ברייתא אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ופרש"י בהמתו. סוס וחמור שהם מזויינים צהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין אשה נסתית לו ואני שמעתי בקרו נקבות בהמתו זכרים והרי"ף גורס בהפך ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופה ליתן לפני בהמתו וכתב עליו הרא"ש לפני בהמתו שהוא רוכב עליה: וכתב הר"ן ואיכא למידק מדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר ואי משעבדת ליה ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר אדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה י"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות והתם כשהכניסה לו שפחות וכך נראה מדברי הרמב"ם שמנה נותנת תבן לפני בהמתו בעניות בפרק כ"ב מהלכות אישות ע"כ:
הכניסה לו שפחה או דמים שראוי לקנותה בהם או שמצאה לו שפחה וכו' הכניסה לו ב' או דמיהן ג' אינה מצעת לו את המטה שם במשנה (דף נט:) הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ב' אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה ג' אינה מצעת לו את המטה ואינה עושה בצמר. ד' יושבת בקתדרא ר"א אומר אפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה. ובגמרא (דף סא.) לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה ופרש"י שראויה להכניס. שהכניסה נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצת שפחות להכניס ולשמשה וכתב הר"ן ואחרים פירשו ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך או שדרך משפחתו בכך והכי מוכח בירושלמי וגרסינן תו בגמרא שם תאנא אחד שהכניסה ואחד שמצאה לו משלו כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש ופירש הרא"ש שמצאה משלו שפחות או ממון הראויה לקנות שפחות וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"א:
ומ"ש בשם הרמב"ם היא אומרת ראויה לקנות או לשכור שפחה וכו' בפכ"א וכתב ה"ה דפשוט היא זה שעליה להביא ראיה שהרי מן הסתם היא משועבדת לו ואין כאן מקום לשבועה לפי שהיא אינה תובעת ממנו שחייב לה שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה:
ומ"ש ג' אינה מצעת את המטה לטרוח ולהביא מצעות ולהפך בהם אבל פורסת את הסדין וכו' וראוי לכל אשה לעשות דבר זה לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות וכן למזוג לו את הכוס ולרחוץ פניו ידיו ורגליו שם אמאי דתנן ד' יושבת בקתדרא א"ר יצחק בר חנינא א"ר הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ופרש"י אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה. לפרוס סדין לבדין דבר שאינו של טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל: כתב הר"ן אבל אחרים פירשו דמתני' להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתני' לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ותמהני על הרמב"ם שלא חילק בפכ"א מה"א בהצעת המטה בין עניים לעשירים וכתב בכולן בשוה ומצעת לו את המטה והוה ליה להרבות בעניים עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפרק כ"א כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת משמש בפני בעלה כגון שתתן לפניו מים או כלי או תטול לפניו וכיוצא בדברים אלו ומלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפי' יש לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים אלו הם אופה הפת בתנור ומבשלת את התבשילין ומכבסת הבגדים ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו ומטחנת בד"א בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהם שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו הכניסה לו ב' שפחות וכו' אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותם לבעלה חמש מלאכות טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת ומשמשת בפניו והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות ו' מלאכות מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו עכ"ל: וכתב ה"ה כל אשה רוחצת לבעלה וכו' בגמרא אמר רב הונא אע"פ שאמרו הכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס וכו' והוא מפרש כך אף ע"פ שמן הדין היה ראוי שתשב בקתדרא כמו ששנינו במתניתין אבל מוזגת לו וכו' וכתב עוד יש מלאכות אחרות וכו' דין המלאכות מפורש במשנה ולא הזכיר רבינו בכאן הצעת המטה לפי שכבר הזכיר למעלה שכל אשה חייבת בה ולא חילק בהצעת המטה בין עניים לעשירים אבל י"א שבזמן שהם עניים מצעת כל מטות בני הבית וכשהם עשירים אינה מצעת אלא מטתו בלבד וגורסין במשנה ומצעת את המטה ובגמרא בההיא דרב הונא שהזכרתי למעלה גורסין ומצעת לו עכ"ל ויש לתמוה למה השמיט דין הכניסה לו ג' שפחות ונראה שהוא ז"ל סובר דכיון דאיפסיקא הלכתא בגמרא כר"א דאמר אפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו ג' שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני בה אינה מצעת את המטה מהא דאמר רב הונא אף ע"פ שאמרו יושבת בקתדרא וכו' ומצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתני':
ומ"ש רבינו וכן צריכה לעשות בצמר אפילו יש לה כמה שפחות וכו' כבר נתבאר דאיפסיקא בגמרא הלכתא כר"א דאמר הכי:
ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום וכו' נ"ל שטעות סופר יש כאן וצריך למחוק תיבת וכן אלא תחלת ענין הוא כ' הרמב"ם אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום וכו' דברי הרמב"ם אלו הם בפכ"א וכ' ה"ה ואם לא היה דרך וכו' בתוס' מקום שנהגו שלא לעשות אחת מכל אלו אינו יכול לכופה ומפרש רבינו אינו כופה אלא לעשות בצמר אבל בצמר כופה אותה שהרי אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ולא ביאר רבינו כמה הוא שיעור מה שהיא טווה בכל שבוע ובמשנה כמה היא עושה לו משקל ה' סלעים ביהודה שהן עשרה בגליל וכו' ואולי שרבינו סובר שאין קצבה זו בכל המקומות אלא הכל לפי המנהג עכ"ל:
דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת וכו' בר"פ מציאת האשה (דף סו.) מייתי הא דתנן בפרק בתרא דנדרים קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ואתמר עלה כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הוו כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק ת"ק סבר לבעלה ר"ע סבר לעצמה וכתב הרא"ש שעל ידי הדחק כגון עשתה מלאכה בלילות בשעה שבני אדם ישנים והלכה כת"ק והכי פסק רב האי גאון ואמרינן תו בגמרא שם בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו בעי רבינא ג' וד' מהו תיקו. וכתב הרא"ש פירש רבינו האי דלרבנן קא מיבעיא ליה דדלמא אע"ג דבהעדפה שע"י הדחק אמרו רבנן דלבעלה שתים בבת אחת איפשר דלא מחייבת לה אלא ממלאכה אחת אבל לא שתים בבת אחת ואת"ל ב' מלאכות שכיח דעבדה והוי דבעל בעי רבינא ג' וד' מהו וכיון דסלקא בתיקו הוי לעצמה ור"ח פירש דהני בעיות אליבא דר"ע דאמר העדפה שע"י הדחק לעצמה ה"ה נמי כשעשתה ב' מלאכות או דלמא כיון שלא על ידי הדחק הוי לבעלה דלא אמר ר"ע לעצמה אלא כשעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים אבל לרבנן דאמרי דהעדפה שע"י הדחק לבעלה כ"ש עשתה שתים שלא ע"י הדחק מתוך זה נראה דהלכה כר"ע עכ"ל והרי"ף כתב בפ' אע"פ איכא מאן דאמר הלכה כר"ע ואיכא מ"ד הלכה כרבנן והרא"ש כתב שם על זה ואנן ס"ל כרבנן דר"י בן נורי סבר כרבנן דהעדפה דבעלה הוי עכ"ל. והר"ן כתב שם אהא דבעי רבינא ג' וד' מהו כגון שומרת קשואים וטוה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה מי הוי כעל ידי הדחק או לא כך פרש"י ור"ח ולפ"ז אליבא דר"ע קא בעי דאילו לרבנן מאי נ"מ דהא אפי' העדפה שע"י הדחק דבעל הוי וכיון דאליביה בעי משמע דהלכתא כוותיה אבל הרי"ף פסק כרבנן וכן פי' רבינו האי ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכי וכן הרמב"ם בפכ"א מהלכות אישות פסק כרבנן אבל תמהני עליהם למה לא הביאו בעיי דרב פפא ורבינא שכיון שהם פוסקים כרבנן משמע דס"ל דהני בעיי לרבנן נינהו וה"ל ז"ל להביאם עכ"ל וה"ה כתב שאפשר שהטעם שלא כתבוה הוא מפני שהן סוברים דאתיין אליבא דר"ע ואין הלכה כמותו עכ"ל כלומר דאע"ג שהם פוסקים כרב האי מ"מ לא מטעמיה דאיהו פסק כן משום דמשמע ליה דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי ואינהו ז"ל אע"ג דמשמע להו דהני בעיי אליבא דר"ע שייכי פסקו כרבנן משום דבכל דוכתא קי"ל הלכתא כרבנן והא דבעו אמוראי הני בעיי אליבא דר"ע לפרושי טעמיה אתו אע"ג דלית הלכתא כותיה ויש לתמוה על הר"ן וה"ה שכתבו שהרי"ף פסק כת"ק דבנוסחי דהרי"ף דידן כתב ב' סברות ולא הכריע לפיכך נ"ל שמ"ש הרא"ש בפרק אף ע"פ ואנן ס"ל כרבנן מדברי הרי"ף היא וכך היתה נוסחת הר"ן וה"ה בהרי"ף:
וכל אלו המלאכות אין מחייבין אותה וכו' אא"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן וכו' כן משמע מדאמרינן בפרק אע"פ גבי הוא אמר להניק והיא אומרת שלא להניק דכל היכא דלאו אורחה שומעין לה וכן היכא דאיהי אורחה והוא לאו אורחיה אזלינן בתר דידה ואין מחייבין אותה משום דעולה עמו ואינה יורדת:
כתב הרמב"ם אשה ששברה כלים בבית בעת מלאכתה פטורה וכו' בפכ"א והראב"ד כתב לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה והרב המגיד דחה טעמא של הראב"ד לפי שהאיש אינו שכור עם האשה אלא בשעה שמתעסק בצרכה וכתב שהרשב"א הסכים לדברי הרמב"ם ושכן מבואר בירושלמי פרק הכותב:
כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהצעת המטה וכו' ולא תמזוג לו כוס וכו' ולא תצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו מימרא בפרק אע"פ (סח.):
ומ"ש ואסור ליקח שום דבר מידו לידה כו' כ"כ התוספות והרא"ש בפ' אע"פ בשם רש"י וכבר נתבאר כל זה בטור י"ד סימן קצ"ה:
כתב הרמב"ם כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה שהיא חייבת לעשות כופין אותה ועושה אפי' בשוטים בפכ"א וכתב ה"ה בפרק אע"פ העלו בהלכות שאין דין מורדת ממלאכה וכתב הרשב"א אלא כופין בשוטים או שאינה זנה או ב"ד מוכרין מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו ע"כ והרמב"ן כתב שכופין אותה בשוטים וכן דעת רבינו ועיקר ומקצת הראשונים כתבו שמשמתין אותה עכ"ל (וכ"כ הר"ן ע"ב דף תצ"ה)
ומ"ש רבינו טען הוא שאינה עושה מושיבין אשה או שכנים ביניהם וכו' כ"ז מדברי הרמב"ם בפכ"א:
ומ"ש יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת למד כן ממ"ש כופין אותה ועושה אפילו בשוטים ומשמע לרבינו שטעמו של הרמב"ם משום דס"ל דמורדת ממלאכה הויא מורדת ומש"ה קאמר שכופין אותה דאינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דאם איתא שהיה סובר שהיא יכולה לומר כן לא היה כותב שכופין אותה לעשות והקשה על זה כיון דס"ל דהויא מורדת למה לא כתב דפוחתין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת דהא מאן דס"ל דמורדת ממלאכה הויא מורדת פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת כשם שפוחתין למורדת מתשמיש ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס"ל להרמב"ם דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י"ב שאם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה וא"כ מ"ש בפרק כ"א שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני נזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכ"כ הר"ן בפרק אע"פ וז"ל דוקא בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כי אמרה קונם שאני עושה לפיך הא קאמרה איני עושה ואפ"ה תנן בסמוך שאין צריך להפר אלמא לא מבטלה תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני נזונית עכ"ל ואחר כך אהא דאמרינן מורדת מתשמיש אבל ממלאכה לא כתב אבל ממלאכה לא אלא באמרה איני עושה כופה אותה בשוטים אז או אינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה וכו' וכך אמרו הגאונים עכ"ל ועי"ל אפילו באומרת איני נזונת ואיני עושה איירי דע"כ לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויי צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני נזונת וכמו שכתב ה"ה בפרק י"ב בשם המפרשים ובשם הרשב"א וגם הר"ן כתב כן בפרק אף ע"פ ואף ע"פ שהתוספות והרא"ש שם דחו סברא זו י"ל דהרמב"ם סובר כדברי שאר מפרשים והכי דייק לישניה שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת ומדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לומר שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפילו החומרת איני נזונית ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא: וכתב הר"ן בשם הרא"ה דכל שאמרה איני נזונת ואיני עושה כבר נתבטלה תקנתא ושוב אינה יכולה לומר נזונת אני ועושה שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר כל פעם כמו שתרצה שא"כ כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות נזונת וכשתמצא תאמר איני נזונת ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה ושוב אין לה מזונות והה"נ דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות הוא עכ"ל: ורבינו ירוחם כתב במישרים נכ"ג ח"ה בשם המפרשים שיכולה לחזור בה כל זמן שתרצה
כתב ה"ר יונה דוקא בעיקר מעשה ידיה אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו וכו' אינה יכולה לומר איני נוטלת ואיני נותנת מותר וכו'
והרמ"ה כתב שגם במותר יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר כדברי הרמ"ה כתב הר"ן בפשיטות בפרק אף ע"פ וז"ל ומשמע דה"ה דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכ"כ רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשה ואלה המשפטים ודבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיח יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ"ש במותר דלא שכיח עכ"ל כתב הריב"ש בתשובה סימן ת"פ האיש שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אח"כ רצה הוא לתת לה במתנה נתחייב לה במזונותיה כיון שאינה אוכלת בתקנת חכמים אלא מן הדין מכח המתנה ליכא למימר מעשה ידיה שלו משום איבה דליתיה להאי טעמא אלא כשאוכלת מן התקנה ולא מן הדין:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מעשה ידי האשה לבעלה משנה ר"פ מציאת האשה ומ"ש טוחנת פי' יושבת בריחיים וכו' בפרק אף ע"פ (דף נט) תנן ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו' ובגמרא טוחנת ס"ד אלא אימא מטחנת ואבע"א בריחיים דידא ופי' רש"י טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן: אלא אימא מטחנת. מכינה צרכי טחינה נותנו באפרכסת וקולטת הקמח עכ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפכ"א מאישות משמע דה"פ טוחנת ס"ד שתהא האשה חייבת לטחון היא עצמה ברחיים גדולים במקום בהמה שזה טורח גדול שאי אפשר לסובלו כ"כ ב"י ולפעד"נ דאפילו אפשר לסובלו לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה כדאמר התם (דף ס"א) ותירץ אלא מטחנת פירוש יושבת ברחיים ושומרת הקמח או מחמרת אחר החמור כדי שלא יבטלו הרחיים והאי ואב"א ברחיים דידא קשיא ליה להרמב"ם כיון דס"ל לתלמודא דחייבת לטחון ברחיים דידא בעצמה א"כ לאיזה צורך אוקמוה מעיקרא אימא מטחנת ותירץ דאינה חייבת בריחיים דידא אלא במקום שהנשים דרכן בכך אבל במקום שאין דרכן בכך אינה חייבת אלא לשמור הקמח ברחיים וכך הם דברי רבינו: וכתב בהגהת מיימוני בשם ר"ת והילכתא דהאידנא נשים שלנו דלאו אורחייהו לטחון ולכבס דאין כופין אותה עכ"ל וכ"כ במרדכי פ' אע"פ שכך פסק רבינו ברוך:
וכתב רב אלפס וכו' משמע דאפילו יכולה להניק שניהם תנאי ב"ד הוא שאינה חייבת להניק אלא את האח' ושוכר הבעל מניקה לשני ודהכי איתא בירושלמי אבל הרא"ש היתה לו גירסא אחרת בירושלמי והרמב"ם והסמ"ג פסקו כרב אלפס והכי נקטינן חדא דהמע"ה וכיון דהאשה אינה חייבת להניק את בנה אלא מתנאי ב"ד עליו להביא הראייה שחייבת להניק שניהם ועוד דאף לגירסת הרא"ש אפשר לפרש בניחותא אבל תאומים לא ואח"כ מקשה בירושלמי ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דוקא בן אבל תאומים לא וקאמר דאתא לאשמועינן דדוקא בנה ולא בן חברתה וכו' וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף ומביאו ב"י ותו דהרא"ש יחיד הוא כנגד האלפסי והרמב"ם והסמ"ג וכ"פ ב"י ודלא כהרב בהגהת ש"ע:
כתב הרמב"ם רצתה וכו' ונ"ל דאפילו על בנה וכו' הב"י כתב דמה שהשיג רבינו אדברי הרמב"ם יש ליישב דגם הרמב"ם סובר דגם על בנה יכול לעכב אלא שנמשך אחר דברי הירושלמי וכו' עכ"ל ולפעד"נ דגם רבינו לא בא אלא לפרש שלא נבין מדברי הרמב"ם דדוקא על בן חבירתה הוא דמעכב בעל אבל על בנה אינו יכול לעכב דליתא אלא אף על בנה מעכב והכי משמע מלשון ונ"ל וכו' דאם בא להשיג ה"ל לומר ואין נ"ל אלא אפילו על בנה יכול לעכב:
וכמה עושה לשבוע משקל ה' סלעים שתי וכו' משנה בפרק אע"פ (דף סד) או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל ופרש"י שהשתי קשה לטוותו כפלים כשל ערב ומשקל של יהודה כפליים כשל גליל עכ"ל:
ואם היא מניקה וכו' משנה וגמרא ס"פ אע"פ ומ"ש לא הוסיפו לה על מזונותיה וכו' ברייתא לשם סוף (דף ס') פסקו קימעא אוכלת הרבה (מהיכא א"ר ששת משלה) לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב ופרש"י פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו עכ"ל וכך הם דברי רבינו ומ"ה השיג על הרמב"ם שכתב שיכולה לאכול דברים הרעים ואין הבעל יכול לעכב והר"ן וגם ה"ה ג"כ תמהו עליו והב"י נדחק ביישוב דבריו ולפעד"נ ליישב בטוב טעם והוא שאין נ"ל להרמב"ם לפרש פסקו קימעא שפסקו לה ליתן מזונות מועטים ממה שהיה ראוי לפסוק לה ולהוסיף על מזונותיה דהא פשיטא דצריכין להוסיף לה כל מה שהיא צריכה דברים היפים לולד ולחלב אלא ה"פ פסקו קימעא דאם לאחר שפסקו לה מזונות הראויין לה לולד ולחלב בעיניה נראה קימעא מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת הרבה משלה ואשמועינן דמשלה יכולה לאכול כל מה שתרצה ואפילו מאכלים רעים ואין הבעל יכול לעכב מפני שצער גופה קודם ואם הבעל חס הוא על בנו יתן לה כל מה שמתאוה לאכול מן המאכלים היפים והא דתנא בסיפא ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב היינו דכל שהיא אוכלת משל בעל אינה רשאי לאכול דברים הרעים אבל משלה רשאי אפילו מאכלים רעים והכי מוכח מלשון הרמב"ם כדפי' ע"ש:
אבל אינה צריכה לשרת לא לבנו ולא לאביו וכו' ברייתא פרק אע"פ (דף סא) אינה כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן לפני בהמתו וכו' ופרש"י לעמוד לשרתו עכ"ל נראה דדוקא לייחד שירותה לפני אביו ולפני בנו הוא דאינו כופה משום חשדא דזנות דומיא דלא ליתן לפני בהמתו משום רביעה והכי משמע מלשון הרמב"ם שכתב ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו אלמא דדוקא שירות מיוחד בפני אביו או בפני בנו דומיא דשירות מיוחד לפני בעלה הוא דאינו כופה משום חשדא אבל שירות שהאשה עושה לכל בני בית וטרחה לפני כולם בכלל אע"פ שיש ביניהם גם אביו ובנו וארחי ופרחי כופה אותה לטרוח וכמ"ש לשם קמי ארחי ופרחי מאן טרח דליכא הכא משום חשדא אבל הר"ן מחלק בין סמוכין על שולחנו לאין סמוכין ומשמע דכשהן סמוכין על שולחנו חייבת לעמוד לשרת לאביו ולבנו אפילו בשירות מיוחד ולפעד"נ דבשירות מיוחד אסור אפילו בסמוכין על שולחנו וה"מ מכל דברי הפוסקים שלא כתבו להקל בסמוכין בשירות מיוחד כמ"ש הר"ן ודלא כהג"ה ש"ע שהביא לפסק הלכה להך דהר"ן:
ואינה צריכה ליתן תבן וכו' נראה דמ"ש רבינו לפירש"י היינו פי' ראשון דפירש מעצמו דדוקא סוס וחמור שהם מזויינים וצהלים לרביעה אבל בקר אפילו זכרים אינו להוט אחר רביעה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין האשה נסתית לו ודלא כפי' השני של רש"י ששמע דלא שרי ליתן אלא לפני נקבות אבל לפני זכרים אפילו בקרים נמי לא גם הרא"ש בפרק אע"פ לא הביא אלא פי' הראשון שפי' רש"י בעצמו וכ"כ רבינו בי"ד סוף סי' רל"ד ולכן כתב כאן בסתם לפי שנסמך על מ"ש בי"ד בביאור:
הכניסה לו שפחה אחת כו' הרמב"ם הוסיף דגם אינה נותנת תבן לפני בהמתו בהכניסה לו שפחה א' וכ"כ בש"ע:
ומ"ש ואין כאן מקום לשבועה פי' הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב לה עד שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה עכ"ל ומביאו ב"י ואיני מבין כיון שהיא טוענת בברי שראויה לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפייה וכביסה אף ע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכות אלו מכל מקום אם טוענת ישבע לי שאין ראוי לו לקנות חייב לישבע ולפע"ד שגם הרב בש"ע כך דעתו ולכן לא כתב הך מילתא דאין כאן מקום לשבועה ודו"ק:
וכן צריכה לעשות בצמר אפילו יש לה כמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זימה שם איפסקא הלכה כר"א דאפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה ולקמן בסי' פ"א הביא ג"כ דעת רב אלפס דפסק כר"א דהבטלה מביאה לידי זימה והביא ג"כ דעת הרא"ש דפסק כרשב"ג דהבטלה מביאה לידי שעמום ובי"ד סוף סימן רל"ה כתב בסתם כדעת הרא"ש דפסק כרשב"ג ולשם בארתיו ע"ש ועיין עוד במ"ש בסי' פ"א בס"ד:
דחקה ועשתה מלאכה וכו' בפ' אף ע"פ (דף נ"ט) ובריש פרק מציאת האשה מייתי הא דתנן בפ' בתרא דנדרים קונם שאיני עושה לפיך א"צ להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור פי' ריב"נ כת"ק ס"ל דהעדפה לבעל ולא היה צריך להפר אלא דחיישינן שמא יגרשנה ואמר שמואל הלכה כר"י בן נורי כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה והאלפסי בפרק אע"פ וריש מציאת האשה כתב איכא מ"ד הלכה כר"ע ואיכא מ"ד הלכה כרבנן ואנן ס"ל הלכה כרבנן והכין פסק רבינו האי גאון והביא הרא"ש לשון הרי"ף בפרק אע"פ וכתב ואנן סבירא לן כרבנן דריב"נ סבר כרבנן דהעדפה דבעל הוי עכ"ל נראה דכך היתה נוסחתו באלפסי אבל בפרק מציאת האשה הביא הרא"ש בתחלה לשון הרי"ף בסתם ואח"כ הביא הא דבעי רב פפא עשתה שתים בבת א' מהו בעי רבינא ג' וד' מהו תיקו פירש רב האי דלרבנן קמיבעיא להו וכו' וכיון דסלקא בתיקו הוי לעצמה ור"ח פירש דהני בעיות אליבא דר"ע וכו' מתוך זה הפסק נראה דהלכה כר"ע ונתבארו דברי רבינו שמה שכתב דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שאשה חייבת הכי איתא פרק אף ע"פ ריש (דף נט) מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידיה כמה משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשרה בגליל ומ"ש פסק רב האי שהוא לבעל אפילו ביתרון שבא ע"י הדחק כ"כ הרי"ף בשמו והסכים עמו דהלכה כרבנן ומה שלא כתב רבינו שכך פסק הרי"ף הוא לפי שנמשך אחר דברי הרא"ש דכשכתב מחלוקת זו דרב האי ור"ח לא הזכיר דעת הרי"ף שהסכים עם רב האי וטעמו של הרא"ש היה שאם היה כותב דהרי"ף ג"כ הסכים עם רב האי היה מובן דפוסק כך הלכה כיון שהם רבים ור"ח הוא יחיד כנגדם על כן לא הזכיר במחלוקת זו כי אם רב האי עם ר"ח דשקולין הן ואיכא ספיקא דדינא והמע"ה והוי לעצמה ולכן כתב רבינו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי דשקולין הן ולפעד"נ דהכי נקטינן שלא להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה וכן נוהגין במדינות אלו ויש לו יסוד על פי דעת ר"ח והרא"ש ודלא כמ"ש בש"ע בסתם כדברי הרמב"ם:
כל המלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה וכו' בפרק אעפ"י (דף סא) וכבר נתבאר בס"ד בי"ד סוף סימן קנ"ה:
יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא"כ ק' וכו' כלומר מה נפשך ק' אם היא מורדת ממלאכה למה לא יפחתו לה מכתובתה אלא בע"כ אינה נקראת מורדת דיכולה לומר איני עושה א"כ קשה למה כופין אותה בשוטים אלא לא ינתן לה מזונותיה וצרכיה עד שתכנע וכמ"ש הראב"ד וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין כופין אותה כלל דאפילו כמ"ש הראב"ד למעט צרכיה עד שתכנע נמי אין כופין דיכולה לומר לבעל איני ניזונית ואיני עושה וכיון דמונעה מלעשות מלאכה שהיא חייבת בה ה"ל כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה והב"י פי' דהרמב"ם מחלק בין אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה דאין כופין אותה כלל ובין אמרה איני עושה בלבד והביא דברי הר"ן שכתב כן וראיה מדתנן קונם שאיני עושה לפיך דהא קאמרה איני עושה ואפ"ה א"צ להפר אלמא לא מבטלה תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונית עכ"ל ולפעד"נ דאין משם ראיה כלל דודאי מסתברא כשאמרה איני עושה ה"ל כאילו אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה והך דקונם שאיני עושה לפיך אינו באמרה איני עושה אלא אדרבה איפכא משמע שהיא חפצה לעשות מלאכה שהיא חייבת בה לבעלה אלא שאוסרה עליו בקונם וקאמר דכיון שמשועבדת לו לעשות מלאכתו א"צ להפר דאינה יכול לאוסרה עליו בקונם אבל מ"ש ב"י עוד דלא אמר הרמב"ם דכופין אלא בשאר מלאכות שהאשה מחוייבת לבעלה דאפילו באמרה איני ניזונית ואיני עושה אינה פטורה אלא מלעשות בצמר אבל בשאר חייבת היא ועליהן אמר הרמב"ם דכופין הוא יישוב נכון:
דרכי משה
עריכה(א) וכתב המרדכי ע"ד ריש אף על פי בשם רבינו ברוך והאידנא נשים שלנו לאו אורחייהו לטחון ולכבס אין כופין אותן על זה דעולה עמו ואינה יורדת וכ"כ הרמב"ם והביאו הטור בסמוך:
(ב) מיהו מצינו למימר כשעבר וכנסה וברח שנתבאר לעיל סי"ג דלא מפקינן מינה או אם רצונה להניק בנו הראשון יותר מכ"ד חדש דאז מותרת להנשא מיהו גם זה מילתא דלא שכיחא הוא:
(ג) וז"ל הר"ן פרק אע"פ דף תצ"ה ע"א דאם הוא עשיר ויכול להשכיר שפחה חייב להשכיר דעולה עמו ואינה יורדת עמו:
(ד) וכתב הר"ן פ' אע"פ דף תצ"ה ע"ב י"א הואיל ואינה חייבת אלא שלא תשב בטל מעשה ידיה שלה והרשב"א חולק וכ"נ כו'. וכתב עוד דאינה חייבת לעשות משקל ה' סלעים אלא מעט שלא תשב בטל כו' וזה פשוט:
(ה) כתב המרדכי ריש מציאת אשה אף למ"ד המותר שלה מ"מ אינו אלא נ"מ והבעל אוכל פירות:
(ו) ע"ל סימן ס"ט אם הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כשמספיק לה מעשה ידיה:
(ז) וע"ל ריש סי' ע' מדינים אלו כתב הר"ן פרק אלמנה ניזונת דף תקכ"ו ע"ב הרמב"ן כתב דא"א ששהתה אפילו שעה אחת ולא תבעה מזונותיה הפסידתן ואפי' מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידתן לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען והר"ן פליג אם מכרה נ"מ עכ"ל וע"ל סי' ע':